אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מהאדם הזקוף לאדם היושב


התמונה של עודד רוט

ההליכה האנושית היא פעילות בסיסית עתיקה, שגילה כגילו של האדם, והיא בעלת משמעויות תרבותיות מורכבות ומגוונות. מחקרים טוענים כי לפני למעלה משני מיליון שנים האדם הקדמון החל להזדקף וללכת על שתי רגליים אחוריות כאשר גפיו הקדמיות התפנו לשימושים אחרים תוך כדי תנועה. האדם הזקוף נדד בעזרת רגליו מאפריקה לאסיה, ומאוחר יותר לאירופה ולאמריקה. היוונים סיווגו את בעלי החיים לפי אופי וסוג תנועתם, ובחלוקה זו האדם קוטלג כ - "דו-רגלי חסר נוצות".ג´וזף א. אמאטו הקדיש חיבור להיסטוריה של ההליכה הרגלית, המתייחס להליכה מהעידן הקדום ועד ימינו. אמאטו סוקר את ההליכה מנדודי האדם הקדמון, דרך צעידת הלגיונות הרומיים והיוונים, עבור במסעות הצלב והעלייה לרגל של ימי הביניים, ועד להליכה על מדרכות העיר המתפתחת, טפוף רגליים לצד חלונות ראווה, ובימינו שיטוט של צרכני קניונים. להליכה צורות ואופני ביטוי שונים. בכלל סוגי ההליכה ניתן למנות צעידה בסך, טיול בנחת, טיול חוצות לאורך טיילת או רחוב, טיול אקראי, עלייה לרגל, שוטטות, או הליכת יוממות.

אנשי רוח ראו בשוטטות ובהתבודדות תנאים הולמים לחשיבה והתחברות לטבע והוויית העולם. הפילוסופים רוסו, קירקגארד או וודסוורת נהגו להרהר תוך כדי הליכתם. גדולי החסידות, הבעל שם-טוב, רבי נחמן מברסלב ואחרים, נהגו לטייל בדד בשדות וביערות כדי לזכות בהארה והשראה. הנרי דוד ת´ורו, היה הוגה דעות, מדינאי סופר ומשורר שהתגורר בארצות הברית במאה התשע עשרה. ת´ורו הטיף בכתביו לחיי טבע ופשטות, הניח יסוד לחשיבה סביבתית והתנגד לאלימות. כתביו פורסמו והאצילו מהשפעתם שנים רבות אחר כך, בין השאר, על טולסטוי, גאנדי ו-מרתין לותר קינג. ת´ורו היה מחסידי השוטטות בטבע, והוא הקדיש להליכה חיבור בשם "walking". בחיבורו מציין ת´ורו כי הוא יכול בנקל ללכת עשרה, חמישה עשר או עשרים מייל מפתח ביתו, לאורך נהר, פלג מים, אחו ויער, וכל זאת מבלי לחלוף על פני בית ומבלי לחצות דרך, מלבד זו של שועל או חורפן. ת´ורו כותב כי כדי לשמור על בריאותו ועל רוחו הוא נזקק לבלות לפחות 4 שעות ביום לשוטטות ביערות, על הגבעות ובשדות, חופשי ממחויבויות ארציות. הוא מזכיר את בעלי החנויות ובעלי המלאכה היושבים שעות רבות בחנויותיהם כשרגליהם מסוכלות, כאילו נועדו לישיבה ולא לעמידה או הליכה. באופן בוטה הוא מציין כי הם ראויים להערכה על כך שלא התאבדו זה מכבר.הנרי דוד ת´ורו מתייחס לא רק להליכה עצמה, אלא לחיבור שהיא יוצרת בין האדם לטבע הסובב אותו, ולחופש של חיי הפרא בניגוד לחופש של חיי התרבות. ההליכה משייכת את האדם לטבע יותר מאשר לחברה התרבותית. ת´ורו מדגיש את יחסו להנאה מהשימוש ברגליים, בשונה מהאבירים ורוכבי הסוסים, ומציין את הולכי הרגל כמשתייכים למעמד עתיק ומכובד של נוודים וצליינים. בין השאר הוא כותב: "שום עושר לא יוכל לקנות את ההנאה הנדרשת, את החופש והעצמאות שהם ההון במקצוע ההליכה. זו מתת אל, הענקה ישירה מהשמיים להפוך להולך רגל."ת´ורו המליץ על הליכה של שוטטות והתבודדות תוך כדי הרהורים, בדומה לגמל המעלה גרה בלכתו. עבורו הספרייה נועדה לקריאה ביתית, ואילו הבשלת הלימוד נעשתה דרך הרהורים תוך כדי הליכה מחוץ לבית.בהתחשב בכך ש-ת´ורו כתב את חיבורו בעיירה דלילה מוקפת בשטחים נרחבים של שדות, שטחי מרעה ויערות לפני כמאה וחמישים שנה, הוא ניחן בחוש נבואי וביקורתי להליכה של ימינו:(א) בקורת על ההליכה כתרגיל התעמלות - ת´ורו טורח להדגיש כי התייחסותו להליכה אינה קרובה לתרגיל התעמלות כמו הנפת משקולות קטנות, או לתרופה הניתנת לחולה בשעות קבועות. לטעמו של ת´ורו, ההליכה היא יוזמה והרפתקה יומית. למי שחס על בריאותו, הוא ממליץ לחפש את מעיינות החיים בהליכה רחוקה בשדות מרעה שהוא עוד לא גילה, ולא בתרגילי התעמלות.(ב) המלצה לטייל בשטחים פתוחים ולא רק בגנים או בשדרות עירוניות - ת´ורו ממליץ על הליכה טבעית בשדות ויערות. הוא תוהה מה ייהפך לחלק מאתנו אם נלך רק בגנים ושדרות? הוא מזכיר הוגי דעות ששוטטו לבדם ביערות משום שחשו בצורך לספוג את הסביבה הרוחנית.(ג) התייחסות להליכה כמשקפת את הבעלות הציבורית על הקרקע - ת´ורו כותב כי בימיו, החלק הטוב ביותר של הקרקע הסמוכה אינה רכוש פרטי, הנוף אינו בבעלותו של איש, והולך הרגל נהנה מיתרון החופש. הוא מנבא כי אפשר שיבוא היום שבו השטח יחולק למה שנקרא שטחי הנאה, כאשר מעטים ייהנו מלשד האדמה ומתענוגות ייחודיות, גדרות ירבו ומלכודות מעשה ידי אדם ומכשירים אחרים יומצאו כדי להגביל את האדם לדרך הציבורית, בשעה שהליכה על אדמת האל תחשב כהסגת גבול אדמתו של איזשהו ג´נטלמן. ת´ורו סבור כי המשמעות הנפוצה של הנאה ממשהו באופן ייחודי, היא לבדל את הנהנה מההנאה האמיתית שבדבר. לכן ת´ורו מציע לשפר את ההזדמנויות בכל הנוגע לקרקע הציבורית החופשית לשיטוט, לפני "שהימים הרעים יבואו".הנרי דוד ת´ורו מסיים את חיבורו, "ההליכה", במשאלת לב פיוטית, שרק משוטט קבוע בטבע יכול להביע: "כך אנו נעים ונדים לכיוון הארץ הקדושה, עד שיום אחד השמש תזרח בבהירות רבה יותר מאשר אי פעם, אולי תזרח לתוך מחשבותינו ולבבנו, ותאיר את חיינו עם אור גדול מעורר, חמים, מרומם ומוזהב כמו על גדת נהר בסתיו."רבקה סולניט היא מחברת בת זמננו שהקדישה אף היא ספר להליכה. ספרה, "תאוות נדודים", עוסק בחשיבותה של ההליכה. לדברי המחברת: "הליכה היא מצב של עשיית העולם כמו גם להיות בתוכו."

מצב שבו, "הגוף, המוח והעולם מיישרים קו", והיא מאפשרת לנו לדעת, "את העולם דרך הגוף ואת הגוף דרך העולם." רבקה סולניט מתריעה על כך שהקשר בין הגוף והעולם שההליכה מייצגת החל להתעמעם כאשר האדם מבזבז יותר ויותר זמן כשהוא מבודד בקופסאות פרי הטכנולוגיה - כלי רכב, בתים ומשרדים - ולכוד בתרבות הרואה בזמן לבדו מחוץ לתבניות מוכרות, כזמן לא יצרני ולא יעיל. סולניט חוזרת על עמדותיו של ת´ורו בהתאמה למציאות העדכנית. היא טוענת שהולך הרגל חושף עצמו להרפתקאות ולפגישה במקרי והבלתי צפוי. היא סבורה שההליכה בעיר היא הצהרה על טענת חזקה להחזרת מרחב פיזי ציבורי שהופרט, מידיים פרטיות בחזרה לבעלים הציבורי. בנוסף היא מציינת כי ההליכה שייכת באופן שוויוני לחובבים - זהו תחום שבו אין למומחיות או למעמד כל יתרון.אדם בריא יכול לנוע באמצעות רגליו במהירות של 5 קילומטרים לשעה, ובעלי כושר גופני יכולים להתמיד במהירות זו במשך מספר שעות. בעזרת הרגליים ניתן ללכת על מישורים, עליות ומורדות, לטפס על מדרגות ולעקוף בקלות מכשולים. כלי רכב מנועיים הביסו את כוח הרגליים כאשר נדרשת תנועה מהירה למרחקים ארוכים, והם דוחקים את שימוש ברגליים גם כשנדרשת תנועה למרחקים קצרים. האדם המודרני מסגל בהדרגה אורח חיים המונע ממנו את הצורך בהליכה. הסתגלות זו באה לידי ביטוי מוחשי בהרגלי חיים מגוונים וסגנון חיים התלוי ברכב המנועי. בין הרגלים אלו ניתן לציין: מרחקים גדולים בין מקומות מגורים למרכזי עסקים, מסחר ושירותים, שאינם הולמים הליכה רגלית. שימוש ברכב לנסיעות קצרות ותכופות ולא רק לנסיעות רחוקות. שימוש ברכב ל-"סידורים" מהירים, כמו נסיעה למרכול, סניף הבנק או הדואר השכונתי. רכישת מצרכים מרוכזת תוך שימוש בכושר נשיאה של רכב מנועי ולא של אדם. צרכנות במרכזי קנייה רחוקים מהבית, הנסמכת על הרכב הפרטי. שימוש במקררים, מקפיאים ומחסנים המשרתים רכישות מרוכזות הנערכות באמצעות רכב מנועי. מקומות חניה סמוכים לפתח מרכזי קניות או מקומות עבודה בקצה אחד ולפתח הבתים בקצה השני. חניה או עצירה מנוגדות לחוק בקרבת יעדים שונים - כמו חניה "כפולה" או חניה על מדרכות, כדי לחסוך הליכה קצרה. מרכזי קניות, וריכוזי חנויות המקטינים את ההליכה שנערכה בעידן שבו חנויות או דוכני שוק פוזרו בקומות קרקע או במפלס רחובות וככרות. היעזרות בשליחים המספקים מצרכים ושירותים ישר לבית הלקוח.בעידן המודרני, ההליכה מאוימת לא רק על ידי מכוניות, אלא גם על ידי כלי רכב קלים וזעירים, ובהם גלגיליות, "רולר-בליידס", ואופניים, הממנפים את שרירי הרגליים למטרות תנועה, וכלי רכב מנועיים זעירים - רכנועים משוכללים, קורקינטים בעלי מנועים חשמליים, או מנועי בעירה זעירים, ואפילו "קלנועיות" או טרקטורונים זעירים. כלי רכב זעירים מסוגים שונים מסוגלים לפתח מהירויות של כ - 20 קילומטרים בשעה בעזרת מנועים בגודל של מנועי מכסחות דשא ביתיות. אמצעי תנועה זעירים אלו יכולים לצמצם כרבע מהזמן של התנועה קצרת הטווח, והליכה קצרה של חצי שעה יכולה להמשך 7 עד 10 דקות ללא מאמץ וזיעה. כאשר הרכנוע ( - ה-"סגווי"), החל לפרוץ את דרכו בשווקים, ממציאו, דין קיימן, התראיין ומיוחסות לו האמרות הבאות: "ההליכה היא שריד לתקופות אפלות, ובזבוז זמן לא נעים שהטכנולוגיה צריכה לבטל." "500 מיליון נסיעות יומיות במכוניות ברחבי ארצות הברית נערכות למרחק קצר מ - 5 מייל והן נערכות על ידי נוסע בודד. אם אחוז אחד מנסיעות אלה יערך באמצעות כלי רכב חשמלי צנוע, ההשפעה החיובית תהיה משמעותית." כלי הרכב הזעירים יכולים לשמש תחליף חלקי לכלי רכב מגושמים, לצמצם את זיהום האוויר ואת השימוש בדלקים מאובנים, ולסייע למספר מוגבל יחסית של בעלי מוגבלויות תנועה. הצרה היא, שלגבי מרבית בני האדם הבריאים, אמצעי התנועה הזעירים אינם מתחרים רק ברכב הפרטי - הם מתחרה חדש לאמצעי התנועה הטבעי - ההליכה. האם ההליכה היא שריד מזמנים חשוכים, ובזבוז זמן לא נעים או מיותר, כפי שטען דין קיימן? עד כה, הרכנוע - שפרץ לעולם מלווה בהצהרה היומרנית כי מדובר בהמצאה מהפכנית העתידה לשנות את העולם - לא הגשים את הציפיות המהפכניות שנתלו בו ומרבית המדרכות נשלטות עדיין על ידי הולכי רגל. הרגליים הן עדיין אמצעי התנועה המניע את רוב האנושות ואמצעי טבעי זה שולט בתנועה בתוך מבנים סגורים. אך היקף ההליכה הרגלית בימינו מצומצם בהרבה מהיקף ההליכה לפני דור ויותר. התפתחות העיר והתחבורה המנועית שינו את אופי הטיול הכפרי שהתקיים בתקופתם ובמקומם של הבעל שם טוב, או הנרי דוד ת´ורו, וההליכה איבדה את תפקידה, מעמדה וערכה. הזלזול בהליכה גורם לא רק לעידוד אמצעי תנועה חליפיים, אלא גם לדלדול משאבים המשרתים את התנועה הרגלית: כבישים ראשיים מוארים, בשעה שרחובות וסמטאות להולכי רגל נותרים חשוכים, מגדילים את האיומים ואת תחושת הפחד והבדידות של הולכי רגל וגורמים להם להדיר רגליהם ממקומות שונים הראויים להליכה. היקף מותניהן של מדרכות הולך וצר לטובת שימושים מתחרים, ההשקעות באחזקתן ובחידושן אינן זוכות לתשומת לב ראויה, ועסקים השכנים למדרכות מעתיקים את מקומם, ומנוונים את חיוניותן.האבולוציה הטבעית עדיין לא ניוונה את רגלי האדם והפכה אותן מיותרות, לכן, ההליכה הטבעית אינה רק אמצעי תנועה טבעי, שימושי ויעיל. ההליכה הרגלית נדרשת כדי לשמור את תפקודי מערכות גוף האדם, ובפרט מערכות הדם, הנשימה וחילוף החומרים, וכדי לשמור על גוף בריא האדם עדיין נדרש לבצע פעילות גופנית, הכוללת הליכה. תושבי ארצות הברית, שהתרגלו מהר מאחרים לאורח חיים תלוי רכב מנועי, מגלים סימנים של חולשות בריאות כתוצאה מאורח חיים ישבני ועצל. סקר שנערך על ידי המרכז לבקרת מחלות בארצות הברית מצא כי קרוב לשליש מתושבי ארצות הברית סובלים מהשמנת יתר. יחד עם זאת, בעידן המודרני, חלקה של ההליכה הרגלית כאחד מתפקודי הגוף החשובים לקיום הולכת ופוחתת, ואם לשפוט על פי שינויים פיזיולוגיים הניכרים בחלק מהעולם המודרני יש מקום לחשש כי במהלך האבולוציה, האדם המודרני יפתח בעתיד אברי ישיבה מגודלים ועצלים על חשבון רגלים מנוונות.מקורות וחומר לעיון[1] walking / henry david thoreau, 1861[2] wanderlust: a history of walking / rebecca solnit, 2001.[3] on foot: a history of walking / joseph amato, 2004. באדיבות אתר תחבורה וחברה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עודד רוט