אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מציאותרפיה ואני - שיטה לאיזון מצבי רוח


התמונה של צביאל רופא

כמי שחלה במחלת נפש פיתחתי את ´שיטת המציאותרפיה´ - אשר מן הסתם עשו בה שימוש כזה או אחר עוד בימי קדם – והשתמשתי בה בהצלחה רבה כדי לבלום התקפים של מאניה-דפרסיה. באופן די מפתיע לכאורה שיטה זו, שמטרתה איזון רגשי עצמי, יעילה באופן מיוחד בקרב אנשים שמעולם לא לקו בחולי נפשי כלשהו. כך הוא הדבר מאחר שאצורים בקרבם כוחות רבים יותר יחסית, ומאחר שהם מתמודדים בדרך כלל עם קשיים פנימיים פחותים יחסית. אם רק יידעו כיצד לעשות זאת באופן מובנה, יצליחו לרתום את כוחותיהם למען איזון מצבי רוח שאינם קיצוניים ממילא

1 . מבוא

השם "מציאותרפיה" עלה בראשי ברגע של שובבות. עם זאת, כשמה כן היא: זו אחת האפשרויות העומדות לרשותי לבחור את המציאות היומיומיות שלי, שתכלול אוסף משמעותי של התנהגויות ומצבים המיטיבים עמי, בכך שהם מרחיקים אותי מהקוטב החולני. או במילים אחרות: בחירת המציאות שיש לה השפעה טובה על מוחי בנקודת זמן כלשהי.

הנחת היסוד של מאמר זה: מציאות חיי כאדם אינה כפויה עליי לחלוטין. כלומר, עד עצם היום הזה תמיד היה ברשותי לפחות קורטוב של בחירה ושל חירות. רצוני לדייק: למדתי על בשרי כי לעתים היה עליי להתמודד עם מצבים מסוימים, בהם בכורח הנסיבות (החיצוניות ו/או הפנימיות) הייתה בחירתי מצומצמת מאוד, עד כדי כך שכמעט לא יכלה לבוא לידי מימוש משמעותי.

כאדם שחלה במחלת נפש השתמשתי בשיטה פשוטה זו - אשר מן הסתם עשו בה שימוש כזה או אחר עוד בימי קדם - בהצלחה רבה כדי לבלום התקפים של מאניה-דפרסיה. באופן די מפתיע לכאורה שיטה זו, שמטרתה איזון רגשי עצמי, יעילה באופן מיוחד בקרב אנשים שמעולם לא לקו בחולי נפשי כלשהו. כך הוא הדבר מאחר שבקרבם אצורים כוחות רבים יותר יחסית, ומאחר שהם מתמודדים בדרך כלל עם קשיים פנימיים פחותים יחסית. אם רק יידעו כיצד לעשות זאת באופן מובנה, יצליחו לרתום את כוחותיהם למען איזון מצבי רוח שאינם קיצוניים ממילא.

2 . 1988 - 1984: שנים של החלמה

בשנים אלה לכאורה לא עשיתי דבר. אלא שהיום, בראייה לאחור, אני יודע בבירור שאלה היו השנים החשובות ביותר להתפתחותי לעבר בגרות כלשהי - החל מנקודת הפתיחה הירודה מאוד של אדם החולה במחלת נפש פעילה, אשר קיבל את התקפו הראשון כבר בגיל 19 (1975).

ביולי 1984, אחרי עשרה ימי אשפוז מרצון בבי"ח גהה, השתחררתי במצב נפשי לא קל. הייתי נתון לחרדות, שרק אנו הפגועים בנפשם יודעים בדיוק את טיבן ואת כוחן. יצאתי לעולם זר, מתנכר ומכאיב, אל עבר מבטי השכנים הקרובים, אל המכולת ואל האוטובוס. זר לא יוכל להבין זאת.

משפחתי לחצה עליי שאמצא לעצמי עבודה. הרגשתי כה פגוע, כה מוכה, כה שביר, שעצם המחשבה על מציאת עבודה פשוט מיררה את חיי עוד יותר. אמנם ´התחפשתי´ לדורש עבודה, אבל ניתן לומר שלא התכוונתי ברצינות למצוא אחת כזאת. פשוט ניסיתי לדחות את הקץ.

עמדתי אז כלפי ´תעסוקה´ הייתה אמביוולנטית מאוד. סברתי באופן בלתי מציאותי כי מאחר שבידי תעודת מתכנת מחשבים (ללא שמץ של ניסיון), עליי להיות מועסק רק בתנאים הבאים: א. רק במשרה מלאה. ב. רק בתכנות. ג. רק במשכורת מכובדת. אבל מאידך טפחה המציאות על פניי: לא היו בי די כוחות אפילו להרבה פחות מזה, וגם לא נקרתה בדרכי שום הזדמנות הולמת.

בסביבות אמצע ספטמבר, לאחרי ניסיונות אחדים לחזר על פתחיהם של כמה מעסיקים גסי רוח, אטומים ובדרך כלל אף רעי מזג, אשר חזרו ודרשו ממני להציג בפניהם את סַמָן האפליה הראשי - פנקס המילואים, כבר הייתי מותש, פגוע ומושפל. כל שנותר לי הוא ללקק את המלח שנזרה על פצעיי הפעורים.

ואז, בשבת שחלה לפני 23 בספטמבר, הגעתי למצב של משבר. היו כמה מודעות דרושים בעיתון, אבל ידעתי שאין בכוונתי להתקשר או ללכת לראיונות. הרגשתי שאין לי יותר כוח. הטחתי בפני בני משפחתי כי אינם מבינים כלל את העובר עליי. הם טענו שאני בורח מהתמודדות. טענתי שאפסו כוחותיי להילחם. הם טענו שאני נכנע מהר מדי. אני לא השבתי, כי הדמעות חנקו את גרוני. ביום א´ נשארתי לבדי בבית. הזמן נזל טיפין טיפין, כבמין עינוי סיני עתיק. ידעתי כי אם אטלפן למודעות שבעיתון, גלגל העינויים ייעצר לזמן מה, וגלגל אחר יתחיל לענותני.

הזמינו אותי לראיון. הנסיעה באוטובוס לא הייתה סוגה בשושנים, אבל הגעתי לבסוף. הבוס ישב מולי עם רשימה ארוכה של מועמדים שכבר התראיינו לפניי. ברוב מצוקתי שכחתי אפילו לשאול פרטים בסיסיים. ואז הוא אמר לי באדישות: "מדובר בחצי משרה אחר הצהריים כמפעיל מחשב. כמה אתה מבקש?".

גלגל העינויים פעל במלוא העוצמה. משפחתי, המחלקה הסגורה בגהה, המבטים המתוקים של בתי הבכורה והדרישות המקסימליסטיות שלי - כל אלה חגו בערבוביה במוחי המיוסר. לפתע, ברגע של בלבול או חסד, נקבתי בשכר שביקשתי עבור העסקתי. היה זה סכום הנמוך ממחצית השכר שהיה מקובל אז בשוק. לרגע הבחנתי בנצנוץ לא נשלט בעיניו של הסוחר הממולח. חשתי כי הצלחתי לעקוף את מכשול פנקס המילואים שהילך עלי אימים. ידעתי שאתחיל לעבוד. כך, בלחצה המבורך של משפחתי ובלא מודעות ממשית מצדי, נכנסתי לתקופת הפוגה "מציאותרפית" שנמשכה כארבע שנים (ההפוגה הארוכה ביותר מאז שחליתי עד אז).

*****

חוסר הביטחון, חולשת הנפש, חרדת הכישלון, חוסר הניסיון והמחסור בהרגלי עבודה - כולם עמדו בעוכריי. אבל ניצחתי. אמנם לא את המערכה כולה, אך זכיתי בצ´אנס ענק לצבור כוחות, אם אמשיך להילחם. הייתה זו מלחמה שקטה, איטית, מתמשכת, חדגונית, שוחקת, אפורה, ללא תרועת ניצחון, ללא שבח וללא כל תהילה. והיא הייתה קשה עבורי. התקשיתי גם להשלים עם המסלול שהתחיל למטה למטה. קשה היה לי להשלים עם כך שאני נפגע נפש ממש ונכה באופן משמעותי מבחינת תהליך התפתחותי הרגשית.

כך עבדתי 12 שנים בחצי משרה, כל אחר הצהריים. פיתחתי קשר חיובי למקום העבודה. לראשונה בחיי הצלחתי להחזיק מעמד במקום עבודה יותר מחצי שנה (בשש השנים האחרונות לעבודתי לא החסרתי אפילו יום אחד).

ההפוגה הביאה לרווחים עצומים:

1. איסוף כוחות יקרים מפז לקראת ההתמודדות עם ההתקף בפברואר 88´.
2. היכולת לעלות על דרך המציאותרפיה מוקדם יחסית בחיי.
3. עלייה על מסלול רגוע בתחום הזוגיות והתגברות על מחסום החולה/בריא.
4. הערכה רבה מצד כל המטפלים שהכירו אותי אז.

3 . הרציונל שמאחורי המציאותרפיה

הכרתי הבסיסית בחשיבותה של המציאות שבה אני בוחר לנתב את חיי נבעה בראש ובראשונה מהבנתי את הקשר בין המציאות החיצונית לבין התהליכים המתרחשים במוחי. ייתכן כי ההסבר המובא בזה אינו מדויק מבחינה מדעית, אך יש להבין את חשיבותו הגורלית מבחינתי. הוא שימש כמנוף הפסיכולוגי העיקרי לניסיונותיי להתמודד עם מחלתי. המציאותרפיה הייתה שלב מתקדם בהתמודדות שלי ויצרה נדבך שהשפיע, בצד הטיפול תרופתי, על פעילות מוחי בכיוון מיטיב ובונה.

על הקשר בין המציאות למוח האדם

ידוע כי כל שינוי זעיר במציאות, הנקלט במוחנו באמצעות אחד מחמשת חושינו, משפיע בדרך כלשהי על הפעילות הביו-כימי-חשמלית של מוחנו. מכאן נובע העיקרון כי תמיד יש באפשרותנו להשכיל לבחור במציאות שתשפיע על מוחנו לטובה.

על העיתוי

כאשר מחלתי הייתה פעילה חשתי בבירור כי אפשרויותיי לבחור ולחוות מציאות מטיבה ובונה היו מוגבלות למדי. במצב של הפוגה מן המחלה, לעומת זאת, תמיד היה ביכולתי לבחור את מהלך חיי, וסיכויי להתמודד ולא להידרדר גברו והתעצמו. הדבר אפשרי במצבי הפוגה ובתחילת התקף, והופך קשה יותר לביצוע ככל שההתקף מתעצם. בעיצומו של ההתקף כמעט בלתי אפשרי לשנות את מהלכו.

על הרציונל

הרעיון שבסיס המציאותרפיה הוא לתפוס את ההתקף סמוך ככל האפשר לתחילתו ולפעול נגד כיוון מהלכו של החולי. רעיון זה נבע מהתובנות אלו:

המשבר שאוחז בי = תהליך התנתקות מהמציאות
לכן: היאחזות במציאות = התנתקות מהמשבר

הדיכאון = צמצום פעילות
לכן: הגברת פעילות = הרחקת הדיכאון

המחשת המציאותרפיה ביחס לדיכאון

A - נסיעה נדירה, רחוק מהבית (למשל לחו"ל - פעם בשנה)
B - נסיעה יותר שכיחה ויותר קרובה (למשל מת"א לחיפה - פעם בחודש)
C - נסיעה שכיחה מאוד וקרובה ממש (למשל לעבודה - פעם ביום)
D - פעילות שכיחה בסביבת הבית (למשל לקניות - פעמיים ביום)
E – שהייה ותנועה בבית (בין חדר לחדר - עשרות פעמים ביום)
X – מעבר מתנועה בחדר לשכיבה במיטה; שמיכה על הראש; מבקש את נפשי למות.

הסבר למציאותרפיה ביחס לדיכאון

לכל אדם צירי פעילות קבועים פחות או יותר. הבחנתי כי הדיכאון התאפיין בצמצום הדרגתי של פעילותי מבחינה פונקציונאלית ובד בבד גם בצמצום הטריטוריה (ראו לעיל – יעדי פעילותי הצטמצמו בהדרגה מ-A ל-X).

כך הפסקתי אט-אט לתפקד. תחנתה האחרונה של ההסתגרות הייתה תמיד בדלת אמותיי או גרוע מזה - עמוק במיטה מתחת לשמיכה בלוויית מחשבות אובדניות.

היפומאניה (מניה מתונה המבשרת את בוא המאניה) = פעילות יתרה
לכן: מיתון פעילות יתרה = הרחקת ההיפומאניה

שלבי המציאותרפיה

א. זיהוי מוקדם של ההתקף
ב. שינוי תרופתי מתואם
ג. פעילות מול כיוון החולי

4 . פברואר 1988 - ההתקף מתחיל להכות

בפברואר 88´ חוויתי משבר נוסף (השביעי במספר), שהיה בעל חשיבות "היסטורית" מבחינתי. בפעם הראשונה בחיי חיכיתי לבואו, לא על מנת לכרוע ברך בפניו, אלא כדי "לקרעו לגזרים". בדיעבד התברר שלא הייתה זו סתם שחצנות. באמת ובתמים התכוננתי לבואו וניסיתי לתכנן בקור רוח את דרכי המאבק, עד כמה שניתן לתכנן מראש מאבק עם מפלצת כה אדירת כוח ובלתי נראית לחלוטין.

תחילתו של התקף דיכאוני מתרחשת אצלי בהתגנבות ערמומית. לאור ניסיון העבר הפכתי להיות מודע וערני לסימפטומים הראשוניים, לעוצמתם ולקצבם. בשלב זה רציתי להאמין שביכולתי להציל עצמי מאשפוז (כאשר ההתקף מגיח לפתע, ללא כל סימני אזהרה, ההתמודדות קשה יותר). שאלתי אז את עצמי בבהלה: "מה עלי לעשות?!".

כאשר יישמתי לראשונה את שיטתי סבלתי מניצני הסימפטומים הבאים: נדודי שינה, יקיצה מוקדמת, חוסר תיאבון, דכדוך ונטייה לבכי, אי שקט רב, הפרעות בריכוז, דפיקות לב והזעה מוגברת, מחושים בבטן, חרדות בעוצמה גבוהה ומחשבות שווא של יחס (על אף אופיי החברותי התקשיתי מאוד לבוא בקהל באותם ימים מרים). לכל אורך ההתקף, שארך למעלה מחמישים יום, היו עליות ומורדות במספר הסימפטומים ובעוצמתם, ולפחות בארבעים הימים הראשונים הייתה מגמת החרפה ברורה.

כבר בימים הראשונים פניתי לפסיכיאטר שעמו הייתי בקשר קבוע וקיבלתי ממנו עידוד להיאבק (בכך, למשל, חשיבותו וכוחו של הקשר הטיפולי). הסכמתי לשינוי התרופתי המשמעותי שהתבקש, אך לא שגיתי באשליות. ידעתי בבירור כי בלתי ניתן לבלום באחת רכבת שטסה במהירות. ידעתי כי קרב הבלימה יארך זמן ויהיה מלווה בסבל גדול.

החלטתי לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא להיאבק בדיכאון המתנפל עלי מכל עבר. "להמשיך את הפעילות היומיומית ולהיאחז בכל הכוח במציאות" היה המוטו שלי. כל יציאה לרחוב הייתה גיהינום. נהגתי לפי התיאוריה הפשוטה שפיתחתי: "הפעילות נוגדת דיכאון". האמנתי כי פעילות אינטנסיבית ופרודוקטיבית רצופה (לצד תמיכה תרופתית) תחלצני מן הדיכאון (או לפחות, מסכנת דיכאון חריף). כיוון המחלה חתר לצמצום פעילותי עד להסתגרות מוחלטת, ואילו אני שמתי לי למטרה לסכל את "המזימה הפתולוגית"...

סיכול הדיכאון דורש מאמץ מתמשך ויכולת סבל גבוהה. לא הייתי עומד בכך לולא תמיכת משפחתי וסביבתי הקרובה. פעולות הכנה, מניעה ויידוע נעשו על-ידי באינטנסיביות שנים קודם לכן. ב-1988 חייתי כמעט לגמרי "מחוץ לארון".

בשלב מסוים התלוננתי בפני רופאי, כי איני יכול לשאת עוד את סבלי. הוא ניסה לברר עמי מתי חלות השעות הקשות ביותר. עניתי לו: "כל הזמן זה גיהינום. כשאני יוצא לעבודה, אני חרד באופן חריף מאוד. כשאני מצוי בחברת אנשים, זיעה קרה מתחילה לשטוף אותי. ירדתי כחמישה קילוגרם במשקלי. כל יום אני בוכה ומבקש את המוות. בבוקר אני רוצה שיגיע הלילה, ובלילה - שיימשך לתמיד".

בעזרתו הברוכה של הרופא התברר לי, שהשעות הקשות ביותר הן דווקא בזמן בו אני שרוי לבדי בביתי, כאשר איני מתבקש לבצע מטלה כלשהי. ממצא זה התאים בדיוק לתיאוריה "שלי" בדבר פעילות כממלאת תפקיד בגירושו של דיכאון. בשעות הבוקר הייתי שרוי באפס מעשה, ולא הצלחתי להעסיק את עצמי בגלל קשיי ריכוז ואי-שקט (הייתי מתהלך אנה ואנה כארי בסוגר). במצב עניינים זה הציע לי הרופא להתאשפז לזמן מה במעון-יום ברמת-גן. התלבטתי מאוד אם להיכנס למעון היום, מפני שהדבר היה כרוך במטלה כבדה נוספת (מלבד התפקוד הרגיל שהיה למעלה מכפי יכולתי). כלומר, יציאה נוספת מהבית והליכה ברחוב כקילומטר וחזרה. פירושו של דבר - חרדות, זיעה וסבל נוספים.

לבסוף הסכמתי בקושי רב להתאשפז במעון היום ברמת-גן. לאחר כעשרה ימים במעון חל שיפור ניכר במצבי. ביום ה-17 הודעתי על עזיבתי. נאמר לי כי טרם אובחנתי, אך הייתי נחוש. המעון דומה לדבש: מתוק ומגונן כחממה טובה, ולכן גם "מדביק" ויוצר תלות וחוסר עצמאות. סירבתי "להידבק" למקום הנעים כפי "שנדבקתי" בעבר למעון ברמת-חן בין השנים 80´- 84´.

5 . ההתקפים הבאים

הצלחתי להיחלץ מהמשבר בלא אשפוז. אך לא לעולם חוסן וכבר לאחר שנה בדיוק, במרס 1989, חזר ההתקף, כמעט במתכונת זהה. עונת השנה הזו הייתה מועדת אצלי לפורענות (וידוע הקשר בין בעיות נפשיות לעונות השנה). גם הפעם בלמתי את ההתקף ולחמתי בו באותה שיטה, אך ביתר קלות הודות לניסיון שרכשתי. כמו כן הסתייעתי בשיפור בדימוי ובביטחון העצמי, שנבע מהתמודדותי המוצלחת עם ההתקף הקודם. הפעם בלמתי את ההתקף בתוך פחות מחודש ימים ללא סיוע של מעון-יום (נעזרתי כמובן בשירותי הרופא המטפל, בעיקר בחלק התרופתי).

במרס 1991 שוב הסתמן התקף, הפעם מן הקוטב המאני. נלחמתי בו באסטרטגיה המשלימה: "צמצום הפעילות נוגד מאניה". בצעתי הפחתה מרבית של כל פעילויותיי. בתוך פחות מעשרים יום המשבר שכך. משבר נוסף, בעל גוון דיכאוני, פרץ במרס 1992. הוא ארך כעשרה ימים בלבד הודות לזיהוי מוקדם ביותר, וקיפוד ראש הנחש כשהוא קטן עדיין.

המתנתי להתקף האחד-עשר שלי. לא זלזלתי בכוחו והייתי ער לסכנות, אך לא הייתי חרד. התכוננתי. קידמתי את פניו בזהירות ובנחישות (כמעט כתבתי "במקצועיות"). משהופיע ביוני 1993 (לאחר שידור התוכנית "קשר משפחתי" בהשתתפותי) וטלטל את חיי כקליפת אגוז, לא ישבתי בחיבוק ידיים. מלא יראה וכאב רוצצתי את ראשו כשהיה עדיין קטן יחסית, כפי שידעתי לעשות היטב בפעמים הקודמות.

אני מודע לאפשרות שהשיטה לא תעבוד לפתע, וההתקף ישתלט עלי עד שאהפוך לחסר אונים. גם לזאת אני מוכן. אפילו מכך איני ירא במיוחד. אני מכיר, לפני ולפנים, את חצרותיו ומבואותיו של אגף זה בגיהינום. כבר באתי ונכנסתי ושהיתי ויצאתי משם. וכך יהיה גם בעתיד! אני מאמין בדברי הפילוסוף ניטשה המצוטט על-ידי ויקטור פרנקל: "מי שיש לו בשביל מה, יוכל לסבול כל איך".

אם ניתן לקרוא למאבקים קשים אלה בשם הישגים, אזי הם לא יכלו להתגשם אילולא השכלתי לשים את המאבק בפסיכופתולוגיה בראש סדר העדיפויות. הסבל והכאב הפכו לאש יוקדת אך ממוקדת ונשלטת.

6. טיפול תרופתי + מציאותרפיה

את הנפש איש לא ראה וגם לא מדד, שקל, טעם או הריח. מוח האדם הוא הישות החומרית היחידה המקשרת אותנו לענייני אותה נפש ערטילאית וחמקנית. הטיפול התרופתי משפיע על המוח, קרי על המצב הנפשי.

פעמים רבות הטיפול התרופתי הינו בעל עוצמה מרשימה (בייחוד במצבים הפתולוגיים האקוטיים). הוא גם מביא את האדם לנקודת פתיחה טובה יותר בדרך להתמודדות אמיתית עם מצוקותיו הנפשיות. הטיפול התרופתי יוצר (לעתים ללא תחליף) תנאים בסיסיים להתמודדות במסגרת הנחשבת נורמטיבית. לא אחדש מן הסתם מאום בטענה כי הטיפול התרופתי מהווה תנאי הכרחי ויעיל במקרים רבים. אלא שמניסיוני האישי ומצפייה באחרים - הטיפול התרופתי לבדו אינו תנאי מספיק להתרחקות אמיתית וקבועה מקוטב המחלה.

מלבד הטיפול התרופתי, באפשרות האדם להשפיע על מוחו, כלומר על מצבו הנפשי, באמצעות פעילות גופנית, האזנה למוסיקה, מזון, לימוד, שיחות טיפוליות או פעילות חברתית או רוחנית כלשהי, בחירת סביבת פעילותו ועוד...

עבורי, דרך המלך בניסיון לבלום את התקפי מחלת הנפש שלי הייתה שילוב מנצח של טיפול תרופתי + מציאותרפיה. את החיבור המורכב והעדין בין שני הכלים האלה אני מועיד לציבור המטפלים. שילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה לצד מציאותרפיה, המותאמת באופן אישי לכל אדם, עשוי לחולל נסים של ממש.
 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צביאל רופא