אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הריקות כיצירה


מהי ריקות ומהי ריקנות? האם מתקיים בכלל קשר בין השתיים? טענת מאמר זה הינה, כי למרות ההבדלים המהותיים שבינן, הריקות והריקנות כרוכות זו בזו ואין ניתן להפריד בין השתיים. ננסה לבחון את הקשר הקיים בין המושגים הללו מתוך שתי נקודות השקפה: האקסיסטנציאליזם והזן בודהיזם.

ראשית, מה היא ריקנות? ריקנות היא תחושה אותה חווה כל אדם במצב או שלב כלשהו בחייו. ריקנות היא מעין וואקום השואב אותנו אל תוכו, מאיים לבלוע אותנו. הפחד הגדול ביותר שלנו, האימה, המוות.אדם קם בבוקר יום אחד אל תוך ריק קיומי, אל תוך חוסר משמעות המאיים להרוס אותו. אחר עלול לאבד אדם אהוב ולפתע, נוכח פני המוות, על סף פי התהום, חווה הוא ריקנות עצומה.

סיזיפוס הביט בחידלון והפך את הייאוש לחיוך. הוא מחייך חיוך מתוק – מריר, חיוך של אדם מפוכח, חיוך של אדם שמבין שהוא סופי, אך מדגדג בקצות נפשו את האינסופי.

הריק הזה סובב אותנו ומאיים לבלוע אותנו. היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה-20, טוען כי בשל חוסר יכולתו של האדם להכיל את הריקנות העצומה של חייו, הוא בורח אל ההמון, אל ה"פומביות". הוא טוען כי אנו בורחים מהאין ונטמעים ביש, מזהים עצמנו עם חפצים ואנשים, סוגרים את עצמנו ובורחים מן התהום הפעורה של חיינו. סארטר יקרא לבריחתנו מפני הריקנות חיים של הונאה עצמית, של שקר, בהם אנו בורחים מעצמנו. חיים שבבסיסם קיימת הדחקה קיומית. אין אנו יכולים להכיל את עוצמת האין, הריקנות, המוות, ולכן אנו בורחים אל עבר החמימות של היש, נטמעים בתוכו ובכך בורחים מעצמנו.

האפשרויות שעומדות בפנינו, לפיכך, הינן להדחיק את האין או להיבלע בתוכו. בנקודה זו שואל הפילוסוף הצרפתי קאמי: אם הדבר הבטוח היחיד בחיינו הוא מותנו, מדוע לא נתאבד? עתה אנו ניצבים בפני צומת - האם נבחר בדרך הריקנות ההרסנית או שמא בדרך הריקות היצירתית?

האדם נחשף אל האין, המאיים להובילו אל אובדנו,אך זהו גם רגע התפנית בו הריקנות הופכת לריקות. היידגר וקאמי טוענים כי "הסכנה היא המושיע". נוכחות האין מעמתת אותנו לראשונה עם זרותנו שלנו בהוויה. באמצעות הקירבה אל האין אנו מתרחקים מן היש. הריקנות מאפשרת לנו להתבונן בקיומנו במבט חדש. האין עוזר לנו לקבל את היש כפי שהוא ואת עצמנו כהוויות סופיות. הריק במקרה זה אינו וואקום, ריקנות, אלא ריקות, כלומר - מקור ליצירה אינסופית. ממקום זה אנו מפרשים את הריקנות לא כמוות אלא כחיים. הריקות היא יצירה, משום שהריק אינו מכיל דבר ובכך טמון כוחו. בריק הכול נשמט, כפי שטוען היידגר, ולכן אנו יכולים לעצב את עצמנו מחדש בתוכו. ניטשה מתאר את גיבורו, זרתוסטרא, כלוליין המהלך על חבל בשמיים. הוא פוסע על חבל דק ואינו נאחז בדבר. הוא מרפה את אחיזתו ביש ומביט ללא מורא באין. קירקגור קורא לנו "לקפוץ" איתו את הקפיצה אל עבר הלא ידוע, לצאת איתו אל מסע מסוכן. שניהם רואים את המפגש עם הריק כהזדמנות, הזדמנות להבין את עצמנו ואת מקומנו בעולם. וזאת מפני שבנוכחות האין אנו פוגשים את ההוויה ללא כל מתווכים.

קאמי מתאר את סיזיפוס, דמות מן המיתולוגיה היוונית, כאדם שהאלים הטילו עליו עונש – לדחוף ולגלגל סלע כל ימי חייו. הסלע הוא המשא אותו אנו סוחבים במשך כל ימי חיינו. גלגול הסלע הוא חוויה סתמית וחסרת כל פשר, אנו דוחפים ומגלגלים את סלעי חיינו ומחפשים משמעות לחוויה הסתמית הזו. סיזיפוס עולה במעלה ההר ומגלגל את הסלע, אך כשהוא מגיע לפסגת ההר משהו קורה - הוא מביט אל עבר המרחקים, נושם אוויר פסגות ועוצר לרגע על מנת להתבונן בחייו. ברגע הקתרזיס (זיכוך), מבין סיזיפוס את קיומו הנורא. הוא מודע לכך שעליו להמשיך ולגלגל את הסלע. הוא מבין כי אין לו כל נחמה מטפיזית או "פרס" הממתין לו בקצה המסע. ברגע בו הוא ניצב על פסגת ההר, נפתח סיזיפוס אל העולם. הוא חווה הרגשה שלעולם לא חווה בעבר. אינסופיות המרחבים מבהירה לו את סופיותו, הריקנות הקיומית מקבלת משמעות אל נוכח הריק הגדול.

אלבר קאמי אומר לנו כי עלינו לחשוב על סיזיפוס כמאושר. סיזיפוס הביט בחידלון והפך את הייאוש לחיוך. הוא מחייך חיוך מתוק – מריר, חיוכו של אדם מפוכח, חיוכו של אדם שמבין כי הוא סופי, אך מדגדג בקצות נפשו את האינסופי.

חיוכו של סיזיפוס מעביר אותנו אל הזן. הפילוסופיה של קאמי מסתיימת בחיוך ואילו הזן פותח בחיוך. באחד מסיפורי הזן מתוארים מורה ותלמיד היוצאים לטיול. כשהמורה נאלץ להטיל את מימיו, הוא עושה זאת על פסלו של הבודהה. התלמיד נחרד מן המעשה ודורש הסבר מן המורה. המורה עונה לו כי הבודהה נמצא בכל מקום ולכן אין כל משמעות לפסל. המורה מטיל את מימיו על הבודהה משום שהוא מבין כי הבודהה הוא רעיון, מושג שאנו מעניקים לו משמעות. הזן תופס את המציאות כריקה, כלומר, חסרת קיום עצמי. מציאות המתהווה בכל רגע ורגע. מציאות שאינה קבועה. הבודהה הוא רעיון כמו כל רעיון אחר. השחרור (נירוונה) עשוי להיות רעיון יפה, אך הוא חסר כל אסמכתא במציאות. אם נשוב לרגע לקאמי – הוא טוען כי האדם זועק אל עבר המציאות, אך המציאות אדישה לזעקותיו, וזאת משום שהיא ריקה מתכנים אנושיים. הקואין, מורה זן, היה דוחף את תלמידיו אל עבר התוהו ובוהו ולא היה מושיט את ידו להוציאם ממנו. התוהו ובוהו הוא המצב בו האדם פוסע אל תוך ארץ לא נודעת, אל מרחב שאינו מוכר לו, בו השפה מאבדת משמעות. הריקות היא ההבנה, לפיה המציאות ריקה מהאנושי, לפיה האדם חייב לתמלל ולהמשיג, חייב למלא במילים את העולם שמנגד.

בזן ובאקזיסטנציאליזם הריקות היא המקור ליצירה. בריק האדם ניצב חשוף וללא הגנות אל נוכח מותו, אל מול ההוויה כפי שהיא. הריקנות קשורה קשר הדוק בריקות. ההרס קשור בבניה. המוות מחובר אל החיים. לאדם, שברשותו הכוחות להרוס, יש גם את הכוחות לבנות. כל שדרוש הוא לתעל את האנרגיות ההרסניות אל תוך היצירה. המסר שבזן ובאקזיסטנציאליזם הוא, כי לאדם יש את הכוחות לעצב את עצמו ואת גורלו, להביט במוות, לחייך ולצחוק צחוק מלא חיים. הרעל הוא גם התרופה. האגרוף שהכה, הוא שלבסוף ירפא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמרי אברמוביץ'