אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לנצח את היטלר / אברהם בורג


התמונה של דן לחמן

לנצח את היטלר / אברהם בורג. הוצאת ידיעות אחרונות.

 קשה לי להבין וכמובן לכתוב על אנשים המוגדרים "פוסט ציונים" עמדות נגדיות של שמאל וימין הן ברורות מאליהן ומקובלות.

לגבי פרופסורים כאלה ואחרים שמעולם לא שמעתי עליהם לא הייתה בי סקרנות מיוחדת להבין איך הגיעו משמאל ציוני למקום כל כך רחוק. ידעתי רק מבלי להשקיע בזה מחשבה שאין בי חיבה אליהם.

אלא שאברהם בורג איננו יכול להיחשב כפוסט ציוני של ממש. הוא לא ישתתף בגוף שמציע חרם כזה או אחר על ישראל. הוא מבקש לנתח אחרת את עובדות חיינו והמציאות בה אנו חיים ולקוות שמהבנה חדשה תתחיל התנהגות אחרת שתשנה את פני המדינה ותוליך אותה למקום אחר. בעיקר מוסרי יותר ומנותק מהשואה כנטל ולהפוך אותה לחלק מההיסטוריה שלנו אך לא כזו המכתיבה כל צעד וכל מחשבה בחיינו.

יש לי את עמדותיי הפרטיות שלי הנוגעות לשואה, יותר גרמניה מאשר השואה. התנגדויות פנימיות עמוקות, ובכל זאת אני קורא את הספר הזה ומנסה לבדוק לעצמי. לא אשתתף בוויכוח, אני רק קורא. אני מכונת סיכום רעיונות כאן בלבד.

לפני כמה שבועות התפרסם ראיון גדול ומקיף עם אברהם בורג בעיתון הארץ בעקבות ספרו החדש. נדהמתי. מה קרה לאיש שמיטב שנותיו עברו בתוך העשייה הציונית ישראלית. הרי היה יושב ראש הכנסת ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. דווקא בגלל מקומו בחיים הציבוריים הסתקרנתי כשראיתי את הספר עליו דובר בראיון, קיוויתי שהוא יסביר בו את התהליך שעבר עליו. תמהתי אם אוכל להתנתק מכל מה שאני חושב ולנסות לעקוב רק אחרי הכתוב בלי תיווך של עיתונאים. מה יש בספר עצמו, מה אברהם בורג אומר שם בהרחבה, שלא מול עיתונאי כעוס על דעותיו שבו בורג צריך להתגונן יותר מלהסביר. צריך לנסות להתנתק מהראיון מדברים נוספים שאמר שהם מחוץ לספר. כי מה שיישאר באמת הוא הספר ולא הקריאה לנצל דרכון זר להצביע בארץ נוספת. מרגיז עד כמה שמרגיז אחדים.

בסופו של דבר הספר והרעיונות שבו הם העומדים לדיון. לא חייבים, כלל וכלל לא חייבים לקבל את דעותיו אך דווקא מפני שהוא מי שהוא צריך לנסות להבין."לא לגרש את המתווכח מבית המדרש. אלא לקלוט אותו ואת דעתו, בבחינת מחלוקת לשם שמים. וזאת מתוך הבנה שדעת המיעוט היום עשויה להיות הנבטים לרוב של מחר"מצטט בורג ומבקש בדרכו להקשיב ולהתייחס אליו. אברהם בורג פיתח תזה שקשה להתמודד איתה, לקבל אותה וקשה להתנתק מכל דרכי החשיבה אליה אנחנו מכוונים כל ימינו ולחשוב אחרת. אפשר יהיה להגיד הרבה דברים על בורג החדש, אך דבר אחד אי אפשר יהיה להגיד עליו. טיפש הוא לא, וכך משנתו מסקרנת ביותר, המהפך שהוא מסקרן יותר ממעבר של אחדים משמאל לימין ולהפך.

בראיון בורג דיבר על הציונות של אחד העם מול הציונות של הרצל. אני בוש לומר שאמנם למדתי בתיכון מאמר אחד של אחד העם אך זה היה לפני עידנים אינני זוכר הרבה ומאמר אחד איננו תורה שלמה. אך דבר אחד מצטייר מטענת אחד העם נגד הרצל, בורג לא הפך "אנטי ציוני" הוא החליף זרם ציוני. כך שאת המסקנות צריך כל אחד להסיק בעצמו מהמקום בו עומד. אינני יודע אם אברהם בורג עשוי לשכנע מישהו לשינוי דעתו. להאזין לו כדאי ולחשוב, לחשוב ברצינות בוודאי שכדאי. אולי בכדי לתת לקורא נופך של אווירת קריאה מקוממת פחות אצטט כאן חלק ממה שבורג כותב דווקא בחלק מאוחר יותר של הספר:"מדינת ישראל יכולה עדיין להיות משהו אחר. מדינה שמקבלת עליה את האחריות להיות תמרור "עצור" עולמי גדול. מגדלור של ערכיות אנושית אוניברסאלית. ישראל כמדינה השואפת לשנות את מנגנוני המוסר העולמיים. במובן הזה השואה איננה שלנו, אלא נחלת כל העולם"הוא לא יכול להיות הרשע הגדול מי שכתב את השורות הללו. אברהם בורג מתחיל את הספר התיאור קטן של ירושלים בימי ילדותו. "בן מימון שטראסה" עגנון היה בן באי ביתו. מרטין בובר ו-ארנסט סימון עם פרופסורים אחרים הלכו ברחוב בו גר חלקם בירך אותו. ירושלים היקית שהייתה ואיננה. ירושלים ש-אלזה לסקאר שילר הלכה ברחובותיה. מאוחר יותר הבין שראה את אחוריה של אותה יהדות מפוארת נעלמת בדומיה. את פניה האמיתיים של יהדות גרמניה לא זכה לראות.

מכיוון שיש בספר כמה וכמה הפניות לגרמניה בורג מזכיר יותר מפעם אחת שכשהוא כותב ומשווה דברים הדומים לאשר התרחש בגרמניה הוא איננו מתכוון לימי הנאצים, אלא לתקופה הרבה יותר מוקדמת, החל מזו של ביסמרק והלאה. את המיליטריזם הגרמני לא המציא היטלר והגזענות הייתה סמויה וגלויה קודם לכן.

אביו יוסף בורג נולד בגרמניה. אמו עברה כילדה בת שבע את פרעות חברון. השואה כנושא שיחה לא עלה בבית. לא בזמן הפגנות השילומים לא במשפט אייכמן. אפשר לחשוב על התעלמות ואפשר לראות בהרחקה הזו הגנה של הוריו.בילדותו, כמו לרוב בני דורו לא היו בני משפחה. ילדים בני המשפחות המזרחיות סביבו היו משופעים דודים ודודות סבים וסבתות. רוב הילדים האשכנזים אז, כשהם קראו דוד למישהו זה היה בדרך כלל לידיד ההורים. אמו אמרה לו תמיד שמותר לדבר על כל דבר, כי מדיבורים לא מתים, ורגע אחרי זה להגיד אצלנו בבית לא מדברים על דברים כאלה. אברום למד להלך בין המותר לאסור.

רק עוד פרט אחד קטן ומשמעותי. בשיחה עם אמו היא שואלת אותו בשביל מה אתה צריך את כל השלום עכשיו הזה. כי אני רוצה להשאיר לילדים שלי מדינה טובה יותר מזו שאתם השארתם לי, ענה. זו איננה המדינה שהקמנו. בארבעים ושמונה הקמנו מדינה אחרת, אבל אני לא יודעת לאן היא נעלמה, ענתה מיד. אביו שר בממשלות רבות, אמו שלוותה אותו כל הדרך, שניהם מעורים עמוק בעשייה ובתוצאות. והם אינם מכירים יותר את פרי עבודתם.אפשר אולי להמשיך בביוגרפיה, אך האם תהייה לנו תשובה לתמורות? אינני חושב.

אחרי לבטים כשהתיישב לכתוב קרא לספר "היטלר ניצח" ניתוח העובדות והמציאות אותה פגש הובילה אותו למחשבה הזו, אך ככל שבספר התפתח והמחשבה השתנתה נולדה בו אופטימיות מסוימת ושינה את שם הספר וקרא לו "לנצח את היטלר" וצריך אולי לנסות להיכנס לעובי הרעיון מתוך הספר עצמו."אין זה ספר היסטוריה. אינני פרשן של העבר....נגיעותיי בעבר נעשו אך כצורך חיוני להבין את גידולו של ההווה. אין זה עוד כתב אישום נגד היטלר וחבר מרעיו. זה הסיפור שלנו אחרי רוע מעלליהם. השואה והשפטים שעשו בנו היו לחלק בלתי נפרד מההווה הישראלי הפעיל.."אלא שהספר נכתב בימים בהם קם אחמדניג'אד, והחל מאיים על ישראל ועל היהודים. לשאלה אם אנחנו מתקרבים לאיזו שואה חדשה אין עדיין מענה, אך האיום מרחף במוחשיות רבה.

בורג מספר על אביו, ח"כ יוסף בורג. האיש שנחשב לגיבור בעיני יהודי ברלין של מלחמת העולם. ובארץ לא הצליח להתחבר למושג הגבורה המקומי.

כשפגעו בו אמר "לכל דור יש הגדרות אחרות לגבורה", כך אמר בורג הזקן ובורג הצעיר מאמת, אבי היה גיבור יהודי, לא גיבור ישראלי. אברהם בורג מרגיש שהוא החוליה המקשרת בין אביו, היהודי היקה של פעם, ובין ילדיו שלו, נכדיו של אותו יקה, אלו שלומדים "שואה" בבית ספר לקראת טיול למחנות השמדה וחוזרים הביתה עם משפטים נוסח "כולנו ניצולי שואה" השואה כמו החור באוזון, אומר בורג, קיימת בחיינו אך אינה נראית. המסע לפולין, למחנות ומצעד המוות הפך לעיקר העיקרים בחינוך. גם אם לא כל התלמידים נוסעים הרי כולם עסוקים שנתיים כמעט במסע, הכנות לקראת המסע עצמו . לימודי שואה הפכו להיות הכרחיים כדי לקבל תעודת בגרות.מניסיוני הפרטי אני יודע שכל העולים הצעירים מחבר העמים שלמדו בתיכון בארץ לא למדו שום דבר על ההיסטוריה היהודית מלבד השואה. אלו שלא באו מבית ציוני אדוק לא יודעים כלל איפה הם חיים ולמה הם כאן. כששומעים צעירים אומרים מבלי לשים לב כלל למונח "יש לי מבחן בשואה". בהחלט עשוי לצמרר את אלו הרגישים לשפה ומשמעויותיה. מה גם שאם אנחנו חושבים שלימודים אמורים להכין אותנו לעתיד, מה המשמעות של מי שגמר שואה בהצטיינות? למה הוא מוכן בחייו.

ישראל מנציחה את פילוסופית " הלעומתיות" של העולם כולו נגדנו. נראה כאילו בלי עימותים ישראל לא תדע איך להתקיים. הגנרטור הראשי של מנטליות זו של הציונות החדשה היא השואה. וזה מול העובדה שלראשונה זה שנות דור העם היהודי בתפוצות אינו חי יותר מול איום של הכחדה פיזית. חייו של העם היהודי השתנו ובארץ לא נותנים על כך את הדעת. שני הריכוזים הדמוגראפיים הגדולים ביותר של היהודים הם ישראל וארצות הברית. והתהליך לא נולד אחרי השואה. שלום עליכם תיאר את מסע ההגירה הגדול לאמריקה בזמנו, עגנון תיאר את הגל הגדול של החלוצים הציוניים לכיוון השני, לפלשתינה. יחד עם כל העולים הפחות ציוניים כמו הדתיים שעזבו "ערי קודש" בגולה ועלו ארצה.והנה הפרדוקס הגדול. מדינת ישראל שקמה להיות מקלט בטוח לכל העם היהודי הפכה להיות למקום הכי לא בטוח ליהודים לחיות בו. למרות קריסת המגדלים בניו יורק בטוח יותר ליהודי לחיות במנהטן, שלא לדבר על ברוקלין, מאשר בירושלים או חברון. ואם יש שנאה חדשה נגד היהודים חייבים לבחון ולהודות שלמדינת ישראל יש חלק לעליית האנטישמיות החדשה. לא בכוונה, לא.

ישראל אזרחה שישה מליון מתים, שהפכו להיות הפעילים ביותר או המופעלים למעשה. המדינה שהייתה אמורה להיות האלטרנטיבה הגדולה לגלות הביאה לכאן את הנשמה העיירתית והרדופה.היהדות השתנתה. החרדים בגטאות שלהם, קנאי הגבעות, מאמיני העץ והאבן בשומרון, הניו איג'ים בתל אביב ואלו באשרמים בהודו. כולם יהודים. השאלה הטכנית "מיהו יהודי" כבר מזמן איננה רלבנטית באמת. השאלה הנכונה צריכה להיות" מהו יהודי" לאן נעלם המושג החמקמק הזה " המוסר היהודי". הצל הכבד של השואה נוכח בחיינו בכל יום. תפיסת העולם של הגנרלים שלנו היא מניעת "שואה חדשה" פוליטיקאים אינם חדלים להשתמש בה לכל דבר צורך ולא לצורך.יד ושם הפך להיות שער הכניסה לכל פוליטיקאים המבקרים בארץ. ירידה מהמטוס, כיפה שחורה, מניחים זר פרחים, שומעים אל מלא רחמים שלא אומר להם כלום, זה לא מגיע מתוך דתם ואמונתם, והלאה לביזנס. לעתים רחוקות, אם זה מנהיג, בעיקר גרמני חשוב יצטטו איזה משפט המעיד על הזדעזעותו. שר החוץ אבא אבן טבע את המונח "גבולות אושויץ" כשדיבר על גבולות שלפני מלחמת ששת הימים. לכן יש סוג של הצדקה רוחנית לטלאי הצהוב שענדו מפוני רצועת עזה בטענה שחזרו לגטו "ישראלאושוייץ". השואה במקום שתלך ותתרחק מאתנו הולכת ונמשכת לעברנו יותר ויותר. תפיסת הביטחון, הפחדים והפרנויות,האובססיות והדאגנות, רגשות האשם ותחושות ההשתייכות, יחסי יהודים –ערבים דתיים חילוניים, אין תחום שהשואה אינה חלק עמוק ממנה.

אין עוד מקום בעולם שבו חוגג פולחן המוות כמו אצלנו בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון. הרבה טקסים ומיני פולחנים שסופם זיקוקי די נור ומנגלים חסרי תוכן. זלילה פאגאנית. ההתייחסות הזאת אל המוות תופסת לה חלקות רבות. עד לפני מלחמת ששת הימים לא הופיעה המלה "הנצחה" במלון אבן שושן. לא הייתה מחלקת הנצחה בצה"ל. המורשת היהודית אומרת "גזרה על המת שישתכח מהלב" אין ימי זיכרון לגיבורי מלחמות יהושע או דוד המלך. אין תפילות הנצחה. פתאום התחילו להטריד את המתים, להנציחם מחדש ולא לתת מנוחה ושכחה לעולם. הגיע הזמן שיחוקקו כאן חוק, לשכוח במקום לזכור. אומר בורג. צריך להבדיל בין משפחות החללים לבין היחס הלאומי ההופך לחלק ממורשת נפשית פנימית של עם. לכל צורך ובעיקר ללא צורך הולכים ומונים את החללים. החל מחללי חורבן בתי המקדש, חללי האינקוויזיציה, הפרעות והפוגרומים, וגדולה מכולן, השואה.המתים שלנו לעולם אינם נחים בשלום על משכבם, יש להם עבודה, הם פעילים ונוכחים וממשיכים להכתיב לחיים. וכל ספירה כזאת מעוררת תחושת תבוסה במקום תחושת ניצחון במלחמות שלנו.מלחמת העצמאות גרמה לשינוי מהותי בתפיסת היהודים. רוב הציונים באו מאירופה. בארצות ערב לא הייתה שנאה וכמעט שלא היו התנכלויות יזומות נגד יהודים. מלחמת השחרור הייתה המלחמה האשכנזית האחרונה.

בן גוריון הבין שהמדינה שקמה והייתה אמורה להיות בית למיליוני היהודים הנרדפים כבר לא תתמלא אחרי השואה. הוא הבין שהדרך היחידה למלא את הארץ היא ביבוא "חלקי חילוף" אנושיים מארצות ערב. מלחמת ששת הימים כבר הייתה אחרת, כמעט. הסופר אלי עמיר קרא לה המלחמה שלנו, ושלנו היא של בני העליות מארצות ערב. אך אז באו בני הציונות הדתית שהגיעו משום מקום וניכסו את המלחמה והניצחון להם. ושוב זו הפכה להיות מלחמה אשכנזית. ובמקביל הפכה השואה להיות הכאב הגדול בעיקר"האשכנזי", כזה שדחק את כל כאבי העלייה המזרחית. אותם כוחות שייצרו את הישראליות הנבובה ומחקו מסורת משפחתית ענפה, מסורות ומנהגים, לחנים ופיוטים. רווחה קלה הייתה למזרחים כשהגיעה לארץ העלייה הראשונה מגרוזיה, פתאום גם לעולי ארצות ערב היה מישהו נמוך מהם במדרג החברתי. אלא שאנשים כמו יוסף בורג, אביו של אברהם נדהם, הרי הגרוזינים הם היהודים העתיקים האמיתיים אלו שגלו אחרי בית ראשון. בשיח טראומת השואה נדחקה החוצה האפשרות שיהדות ארצות האיסלם יהוו גשר אנושי לארצות מוצאם.תפיסת העולם המקומית לא התחילה כאן אחרי השואה. טוב למות בעד ארצנו והאריה השואג, אין כובשים את ראש ההר אם אין קבר במורד.

משפטים שהארץ כולה מוות התחילו הרבה קודם, דוגמא אחרת היא ההתייחסות לחג חנוכה. החג הוא חג דתי המסמל את הנס שעשה אלוהים, בארץ שינו את פניו והפכו אותו לחג הגבורה של משפחת המכבים. באותה תקופה התפתחה מנטליות שונה באמריקה. היהודים השתדלו להיהפך לאמריקאים כמה שיותר מהר. אמריקאים בלי לאבד את יהדותם. שם הצליחו להתפתח ולהתקיים יהדות קונסרבטיבית, רפורמית, וחילונית וכולם יהודים. כאן התפתח גטו יהודי אימפריאליסטי וכוחני, שם אוניברסאליות יהודית חובקת עולם. כל מי שמביט סביבו וקצת יותר רחוק יכול לראות שבניגוד להשתלטות האורתודוכסית על הדת יש תורה יהודית חלופית.רק לאחר השואה התחברה היהדות האמריקאית לציונות ובעיקר בשנות השבעים אחרי קבלת ההחלטה באו"מ שהציונות היא גזענית. מאז נפתח פרץ ציונות חדש באמריקה. ומאז הפכה יהדות ארצות הברית לנושאת שם ישראל במוסדות השלטון ואיבדה חלקית את האמריקאיות שלה. היה שינוי אך לידי ציונות מעשית לא הגיעו. רובם החליטו להישאר שם.שלושה נושאים היו מרכזיים במחשבת היהודים באמריקה. ישראל, השואה ו"יהדות הדממה".

ישראל היום כבר זקוקה פחות לשתדלנות היהודית מה גם שהמדינה שוחקת את הקשר בשאלות הרות אסון כמו "מיהו יהודי" שהחרידה את היהדות שם. וצריך לזכור שלא כולם שם ימניים התומכים במדיניות הממשלות האחרונות. השתלטות המפלגות הדתיות והטלת חרם כמעט על היהדות הרפורמית, שהיא הרוב באמריקה. כל אלה הרחיקו את היהודים מבחינה אחת. מבחינה שנייה שערי רוסיה נפתחו מזמן, הרבה יותר בגלל אמריקה מאשר ממשלות ישראל. גם לאמריקאים לא נותר אלא להיאחז בזיכרון השואה. שאלת מיהו יהודי באמריקה היא שונה לחלוטין. האם החרדים מברוקלין, ומה עם אלו שגרים בסן פרנסיסקו הפתוחה לכל. האם רבה המחתנת זוג שהאחד מהם איננו ממש יהודי לא לוקחת על עצמה איזו אחריות מסוג חדש. באמריקה היהדות היא אוסף של קבוצות שונות אמונות ודעות שונות. רק מפה נדמה לנו שכולם תומכים במלחמות שאמריקה יוצאת אליהן ותומכים בקווים הימניים ביותר של הממשל. מהארץ נושבת תחושה שאין לנו צורך לקיים קשר עם יהדות זו, היום חשוב לנו ליצור קשרים ובריתות מגונות עם נוצרים פונדמנטליסטים שמטרתם העיקרית היא לנצר את היהודים ביום מן הימים הקרובים.אין ספק אבל שידו הארוכה של היטלר ממשיכה לבחוש ולגרום לשינויי חיים ומחשבה אצל היהודים האמריקאים גם. שלוש קהילות יהודיות ותיקות נפגעות מטראומת השואה. יהדות ארצות הברית. היהדות האשכנזית בישראל ויהדות ישראל המזרחית. כל אחת מאלה נפגעה בדרכה ונושאת את משא השואה. קהילה אחת חדשה יחסית היא עולי ברית המועצות. יש להם במורשת את גאוות הניצחון על גרמניה, השואה היא פרק מוכר להם, אך עדיין לא כזה המשנה אותם.

השאלה מה יקרה אתם כאן. האם הם יהיו אלו שיביאו אתם שינוי מסוים או שגם הם ייכנעו ויהפכו ליהדות שואה.ישראל היא מדינה שבה יש חופש ביטוי מוחלט. אפשר להטיף כאן לרצח ראש ממשלה. לצייר גרפיטי גזעניים מהסוג "מוות לערבים" או "ערבים החוצה" ואיש אינו מוחה או מוחק. הרבה יותר צלבי קרס מצוירים בארץ מאשר במדינות אחרות. מדינה הפכה לשבויה בידי קבוצת מתנחלים המאיימת במלחמת אחים, מסיתה לסרבנות, מערערת על סמכות המדינה וכופרת על זכותה לבצע הלכה למעשה את רצון הרוב. אותם שוליים קיקיוניים ותימהוניים צמחו להיות תפארת האידיאולוגיה הימנית. מה שמאחד בכל זאת את החברה היא המלחמה. נאמר כבר לא פעם לעתים כבדיחה לעתים ברצינות שאם לערבים היה שכל היו עושים אתנו שלום ואנחנו היינו משמידים את עצמנו לדעת.רעיונות של גירוש, מוות, הרעבה ורדיפה הפכו לשיח יומיומי מקובל המגיע גם לממשלה ולכנסת.

יהדות וישראליות כבריונות. הקורבן לשעבר הפך למקרבן. לבריון השכונתי. הצבא אצלנו איבד כבר מזמן את סיבת קיומו כהגנת המדינה. חצי מבני הנוער אינם מתגייסים. אלו שכן בודקים לאן כדאי ללכת ומה יעזור לי אחר כך בחיים. חצי מחברי הנהגת מפלגת העבודה גנרלים. רמטכ"לים מועמדים מיד לראשות ממשלה. אך לא יהודי לא יגיע כאן לתפקיד שיש בו מימד של שאלות ביטחוניות.על השאלה מה ידעו בגרמניה על המתרחש במחנות אין תשובה מלאה. רשמית איש לא ידע. אך אנשים נעלמו בהמוניהם ואף גרמני לא שאל לאן ומה נעשה אתם. מכונת התעמולה הגרמנית הטביעה את המושג "המאבק הגורלי של העם הגרמני" הגורל, לא גרמניה פתחו במלחמה. השחקנית אורנה פורת אותה ראיינתי לא מכבר סיפרה שיום אחד חזר אחד משומרי מחנה ריכוז והוא מזועזע ושבור נפש. כשסיפר לא האמינו לו, זה לא יכול להיות נורא עד כדי כך, חשבו. ישראל גם היא נפלה למלכודת הגורליות. אנחנו הטובים מול הם מהיער השחור, הרעים. ככל שהאויב רע יותר כך אנחנו טובים יותר. אי אפשר להוריד את "הם" לדרגת יריב אלא לאויב קטלני. "עומדים עלינו לכלותנו" איננו פסוק שנולד במורשתנו אמש.מנחם בגין הכניס אותנו למלחמת לבנון הראשונה עם הסיסמה שצריך להלחם בחיה הדו רגלית ערפאת. בכל הזדמנות תיאר אותו כממשיכו ובנו הסמלי של היטלר. את האמנה הפלשתינית כינה מיין קאמפף הפלסטיני.

כשבנימין נתניהו התבטא בצורה דומה היה לו מסלול להמריא ממנו. השביל נסלל עבורו קודם לכן. ערפאת היה צורר חדש. כל נאומיו בנושא היו כאלו שהפכו את המצב לגורלי מאוד. הכל נמצא תמיד במצב של אבדן וחידלון קרוב. זו הסיבה המרכזית שאנו איננו מגיבים למציאות, מאחרים אחרי האירועים ומגיבים להיסטוריה שכבר התרחשה.לא מעצמה משתנה שפה רשמית בה מתוארים דברים הנעשים על ידי השלטונות. השמדה, חיסול, רצח הריגה, יישוב מחדש ופתרון סופי. העם מבלי משים מאמץ את השפה הרשמית ומתעלם מהמשמעות האמיתית. מלים מכובסות ושפה שקרית מאפשרת להמון להגיד אחר כך לא ידעתי, לא הבנתי, לא אמרו, לא כתבו על זה בעיתון. את המלים שאמרו לא הבינו.מכבסת המלים שלנו מתחילה מימים שאמרו " סחבו מהלול" בפלמ"ח, סחבו החברה, לא פרצו ולא גנבו. המונח הבלתי אפשרי " טוהר הנשק" כאילו מי שנהרג מכדור טהור נהרג אחרת. אין כשר בטוהר הנשק, וכמו שנאמר "טובל ושרץ בידו" אף פעם לא הרגנו בלי חשבון, תמיד ציטטנו הקם להרגך השכם להורגו, מהו סיכול ממוקד. חישוף? מהו חישוף? מי העלה בדעתו שחישוף הוא עקירת מטעי זיתים בני מאות שנים. כתר איננו הדבר הזה שנסיכים ומלכים חובשים על ראשם. מה מבינים כששומעים בחדשות על כתר בערי הגדה. והיכן חיפש זה ששמענו עליו בחדשות "ערבי מצא את מותו". כמה גבוה קפצו הנערים מההודעה "חיילי צהל ירו באוויר ושני נערים נהרגו" שפה נקייה מלכלכת את העם לא פחות מהדברים הנעשים בשמו. בגרמניה בשנות העשרים דרש הימין, זה שממנו צמח אחר כך היטלר, להעמיד לדין את "פושעי נובמבר" אלו שחתמו על הסכם סוף המלחמה. אצלנו לא מפסיקים לדרוש שיועמדו לדין "פושעי אוסלו" שם דרשו הקירות "יודן ראוס" ואצלנו מוות לערבים. כאן מביא בורג את אחת המסקנות הראשונות שהעלו עליו את חמת מבקריו.

הוא כותב:"ישראל לא ניצבת היום על פתחי תאי גזים ולא נגיע אליהם. סביר להניח כי אם בראש ממשלת ישראל יעמדו ערכי הטרנספר ומדיניותה תהייה ג'נוסייד שעליו כאילו ציוותה התורה אני ורבים מחברי לא נהיה אזרחים של המדינה הזאת, או שלא נהיה אנשים חופשיים בה, כי נאבק בכל כלינו הכשרים כדי למנוע ממה התאבדות מוסרית וערכית"ישעיהו ליבוביץ' חזה ואמר מיד ב1967 :"בארץ ישראל השלמה לא יהיה פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד ואנחנו נהפוך לעם של מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר שוטרי חרש. המדינה ההיא תהייה בהכרח מדינת משטרה והמוסד המרכזי בה יהיה השב"כ" אברהם בורג היודע דבר או שניים מצטט דוחות אמנסטי על מצב הכליאה במחנות אנצאר וקציעות והלב נחמץ:"העצירים ישנו על לוחות עץ גס... ניתנו להם שניצלים קפואים אותם היה עליהם להפשיר בשמש... לכל 120 עצירים אושרה חתיכת סבון אחת"אני חייב להודות, אני שייך לאלו שלא רוצים לקרוא ולא רוצים לדעת, מה אלו שירותים שמישהו לא מוגדר יעשה את העבודה הנוראה הזו, מישהו, שהכרתי ושירת שם, חזר והתאבד, ובכל זאת אינני רוצה לדעת באמת. אני מודה שבורג היה מכליל אותי באותו רוב פסיבי המאפשר לנגיפי הקיצוניות הגזענית ימנית להתפשט ולהתפתח.אם עובד ערבי, עבודה ערבית היא סמל הזול והרע הרי שכעת לחרדתנו נוסף לנו צה"ל ערבי, אם היינו מושכים את הדימוי עד סופו. למזלנו יש לנו סלט ערבי חומוס ופלאפל שמסמלים את המקומיות שלנו כאן יותר מגפילטה או חריימה.

אין כמו אנשי ש"ס, מבלי להתייחס לעמדותיהם הפוליטיות המסמלים בלבושם את היהודי מרכז אירופאי של לפני המלחמה, עם האידיש שהם לומדים בישיבות החרדיות היכולים להוכיח עד כמה הגלות חיה נושמת ובועטת כאן. עד כמה ממשיכים כאן גם הם למשוך עליהם את עול השואה בהתנהגותם.

מכאן אדלג קצת כדי לקצר. לא אכנס לנבכי הפרק העוסק בפליטים הערבים ואחריותנו אליהם כעם שהצליח לספוג אל תוכו יותר פליטים מאלו שחיו כאן. ומדוע הטיעון שיש להם מדינות אחרות ללכת אליהן, וכיצד נצלו אותם שליטי ארצות ערב נגדנו ואנחנו לא עשינו מאומה לצאת מהמלכודת.בפרק אחר אברהם בודק בורג את הצורך האובססיבי שלנו בגבורה. כיצד הפכנו את יום הזיכרון לשואה והוספנו לו גבורה בשל מרד הגטאות, שהיה קטן מאוד למעשה. טשטשנו את השואה, העלבנו את הקורבנות והניצולים והוספנו גבורה. ישראל הפכה את אותו מרד לחוליה החסרה בהתפתחות שבין בר כוכבא הגיבור האחרון לבין הפלמ"ח או האצ"ל הגיבורים החדשים. ולעינינו שרשרת שלא נקטעה של גבורתו של עמנו. את העובדה שלראשי הישוב בארץ לא היה מה לעשות כשנודע על השואה, בזמן התרחשותה, לא היה או לא רצו, הסתירו ומחקו. אחר כך עוררו גבורה ושלחו מטוסי אף 15 לטוס מעל אושוויץ ביום הזיכרון להוכיח את כוחנו המתמיד. הצורך שלנו בגבורה נובע מחולשות גדולות מאוד. מחוסר בטחון עצמי בסיסי מאוד. את השואה, אנו אומרים, אי אפשר להבין. אך אל הגבורה התחברנו מיד. יש לאנשים הללו שם ופנים. האנונימיות של ההשמדה נבלעה בתוך האור של מעט המורדים. ניכסנו לנו את הגיבורים והפכנו אותם לציונים. השואה הייתה של היהודים, המרד של הציונים. השואה של הדתיים ומרד של הגיבורים החילונים. הבונד והקומוניסטים מי שלקחו חלק במרד אך לא כציונים הועלמו מהסיפור.ההנהגה הציונית המקומית שלחה חמישה צעירים לצנוח להלחם בנאצים. הם אלו המהווים עוד סמל לגבורה ומעלימים את חוסר המעש של הישוב. וכשבאו הפליטים קראו להם "אבק אדם" והם הלכו "כצאן לטבח" ואיש לא שם לב שהגיבורים של אריאל שרון נשאו את המספר 101 מספרו של אותו גדוד גרמני שניהל, שמר והרס את הגטו בוורשה.

שנות השישים היו שנים מכריעות ששינו את פני העולם. המאה התשע עשרה נגמרה סופית עם שנות השישים. כל מה שציין את העולם עד שנות החמישים השתנה לחלוטין. הנעל שחרושצ'וב הזועם הטיח בשולחן באו"ם הייתה סימן לא מודע לשינוי. מרטין לותר קינג. סטודנטים עשו מהפכות. אלביס והביטלס שינו את פני התרבות. השיער התארך וחצאיות הנשים התקצרו. הומואים שהיו בארון יצאו, יחסי מין שרשמית התקיימו קודם לכן רק אחרי הנישואין נפתחו בפני צעירי הצעירים. אירופה עשתה את הצעדים הראשונים לקראת שלום ואיחוד. אמריקה שהייתה מסובכת במלחמת ויטנאם גילתה שהמתנגדים לה לא רק בעולם. גל ענק של מחאה שטף ושינה את המותר והאסור באמירה בתוך אמריקה. לוסי ריחפה בשמי יהלומים, וודסטוק התנגנה בלבבות. הגלולה המשחררת. כל מה שהיה אסור נעשה מותר. כמעט הכל. זכויות אדם, נשים, שחורים. הומואים. העולם השתנה. כאן השתנתה מעט הקליפה החיצונית וזהו. העולם התנתק מעברו ואנחנו התכנסנו בעברנו. כשכל זה קרה בעולם שנות השישים שלנו התחילו עם משפט אייכמן. מלחמת ששת הימים ששינתה את פני המדינה לחלוטין. אייכמן חיבר אותנו באחת לכל העבר. הביא אותו לתוך גבולות הארץ שנבנתה למעשה כנגד אותו עבר. המלחמה חיברה אותנו לעבר רחוק עוד יותר. עבר היסטורי. כשהעולם צינן את להט המלחמה לקראת איחוד אצלנו חיממו את המלחמה הבאה. ריתמוס העצמה ושכרון הכוח. לא הבטנו רחוק ולא התחברנו לעולם המשתנה. ולתפארת המעשה הרסנו את השכונה שלרגלי הכותל בנינו רחבה אימפריאליסטית. נעלמו הסמטאות הקטנות הצפופות בדרך לכותל, אותן סמטאות שידע המטייל שבעוד רגע יגיע ויראה את הקיר הענק מעל ראשו בהפתעה גמורה. עכשיו יש רחבה והכותל התגמד.כשהביטלס שרו את שיר התקווה הגדולה let it be שאמר שגם אם הלילה מעונן יש אור שינצנץ עד מחר אצלנו לקחה המשוררת הלאומית והפכה את השיר לשיר קינה מוכר, ענן שחור באופק. נר רועד על החלון. הגלות והמורשת. נר לי דקיק רועד על חלוני הגטו שלי.הם יצאו אל הזריחה, אנחנו שטנו אל הענן השחור הכבד, רק יוסי בנאי חזר אל סמטאות ילדותו אל נעוריו שנעלמו עם השנים. אלא שהנוסטלגיה של בנאי נשארה בשיר, העם אימץ את השיר, ילדותו נגמרה והתבגרותו לא הייתה יפה. מאז אנחנו מחכים מצורר לצורר הבא. תמיד יש לנו צורר חדש באופק.כשבן גוריון הודיעה בכנסת ללא הכנה מראש שאייכמן נתפס איש לא העלה בדעתו שזה סופו של הצבר הישראלי וחזרתו לעמקי יהדות הגולה. כל הדור שצמח לפני זה וניסה להיות אחר הודח באחת. כש-חנה ארנדט כתבה על תחושותיה העלימו את ספרה העוסק במושג שטבעה "הבנאליות של הרוע". לא תרגמו לעברית. כל המנהיגים שלנו היום, דעתם עוצבה כשהיו צעירים והקשיבו יום יום שעות רבות למשפט בשידור ישיר. זה לא המשפט שהיה רע או לא נכון ביסודו. בגרמניה שפטו המעצמות את פושעי הנאצים בנירנברג, ויצרו נורמה פלילית למדינאים. הציבו דרישת התנהגות אחרת. שם נקבע שלא ירצחו יותר צוענים, קומוניסטים, יהודים, הומוסקסואלים או כל קבוצה שונה מהרוב השולט. האחד שלא הבין ורצה לחזור אחורנית היה מקרתי באמריקה והים שמו הוא דיראון עולם. זה לא שכל הנאצים נשפטו, אך שם נולד החוק שבמסגרתו הועמד לדין מילושוביץ, וסאדאם חוסיין. נולד המונח ג'נוסייד. אצלנו ההתייחסות למשט היו רעות ומסיגות אחורנית. לא ניתנה לנו דרך חשיבה למוסר חדש. הלכנו אחורנית. ורק דרך אגב, סעיף האשמה היחיד בו נמצא אייכמן זכאי נגע ברצח שרצח בעצמו ילד יהודי. הטענה לא הוכחה ולמעשה אייכמן נתלה בלי דם ממשי על ידיו.

מדינת ישראל הפכה את עצמה למדינת הקורבנות והכתירה את עצמה ליורשת החוקית היחידה ליהדות שחרבה. כישלונה הגדול של המדינה, של הציונות הייתה זו שעשרים שנה אחרי קום המדינה לא הצליחו לגרום לשינוי שעדיין היה טבוע גם בנפשם של הצעירים שיצאו למלחמת ששת הימים אותו חוסר בטחון קיומי בסיסי. התהליך שהתחיל במשפט קסטנר, משפט אייכמן תמונות חיילי צה"ל הנכנעים וידיהם מעל ראשם במלחמת יום כיפור, כמו תמונות הילדים מגטו ורשה הם שהעלו את הגל שהביא בסופו את מר שואה, גדול הרטוריקנים של השואה, מנחם בגין לעלות לכסא ראש הממשלה. ישראל הישראלית פינתה את מקומה למדינה חדשה, יהודה היהודית. השואה הפכה לסמל הישראליות. השואה היא שלנו, יצקנו מושג עולמי שלאחרים אסור להשתמש בו. שימצאו להם מושג משלהם. אנחנו ורק אנחנו יהדות השואה.התחלנו את הדרך בכיוון נכון. הפכנו את רגשות הזעם והנקמה לאנרגיות של בניה ויצירה. המודל שלנו הנהיג את ארצות אפריקה המתעוררת. הכיוון הנכון השתנה עם המצפן – מצפון החדש. אנחנו שטבענו את המשפט " שלח את עמי" ששימש כסיסמה אחר כך עמים גזעים וקבוצות אחרות שקענו לעבר. במקום להנהיג עולם של מחשבה חדשה.חורבות האתמולים הפכו להיות מורי הדרך הלאומיים. קשה לנו לקבל ואנחנו מזדעזעים כשמישהו מנסה לערער את מוסכמות חיינו המוכרים. אנחנו צריכים להבין שהשואה שייכת לעולם כולו. רואנדה היא שלנו וקמבודיה היא הסניף האסיאתי של ורשה וביאליסטוק. אנחנו חייבים להיות בכל מקום בו נעשה פשע נגד עם, נגד האנושות. זו חובתנו הישראלית יהודית.

בירושלים הייתה המדינה צריכה להקים בית משפט בינלאומי שיושבים בו נציגי העולם. את שואת הארמנים אנחנו מדחיקים אך מוכרחים לזכור שהראשון שכתב ספר מונומנטאלי על הנושא היה הסופר היהודי פרנץ וופל. הספר "ארבעים הימים של מוסא דאג" התפרסם בגרמניה ב1933. יהודי הקים אנדרטה לשואה מוקדמת יותר. המצדה הארמנית שהוקמה בידי יהודי כי עוד היה מותר ואפשר. רגע לפני " השואה" היטלר ראה שכשמדינה מכחישה ומפרסת גרסה משלה כמו הטורקים המדינה תהיה חזקה מהקורבן. הוא למד והפנים את הלקח רק מפני שהעולם התעלם משואת הארמנים.לפי מחקרים, מספר הנרצחים מאז שנת 1900 ועד 1987 כשסופרים את רצח העם של סטלין, של מאו, אינדיאנים ואבורג'ינים ועוד ועוד שכאלה הוא המספר המדהים של מאה שישים ותשע מליון ועוד כמה מאות אלפים. שישה מליון יהודים נכללים במספר הזה. כשאנחנו אומרים "לא עוד" אנחנו מתכוונים רק לעצמנו. אין לנו עניין בעולם החיצוני. אטמנו את עצמנו מקשר עם האנושות כולה.השואה כל כך שלנו עד שהפכנו אותה למובנת והגיונית על הרצף של האנטישמיות והרדיפות לאורך השנים ולא כמשהו ייחודי לרגע מטורף. בחנויות ספרים יש למשל מדף אחד לספרי שואה ומדף אחר לספרי מלחמת העולם השנייה. כאילו אין כלל קשר בין השתיים. לכן יש להניח שבגרמניה המדפים יהיו מחולקים למדף נאציזם ושואה. ביומן ביקור במחנות ההשמדה כותבת נערה :"בדיוק באמצע היזכור ראיתי קבוצה של צעירים לא יהודים. מה הם עושים כאן? למה הם מחללים לנו את הקודש? כשדיברנו אחר כך אמרתי אסור לתת להם חלק ונחלה באושוויץ שלנו... כולם הסכימו "ישראל צריכה לשנות את הגדרת החוק" פשעים נגד העם היהודי" אין יותר כאלה, "פשעים נגד האנושות" ישראל צריכה להתחיל להפסיק לשתף פעולה עם משטרים לא מוסריים. זו התחלה טובה. חרויות אדם וחרויות אזרח צריכות לעמוד בראש ענייננו. אנחנו יודעים מניסיון איך מרגיש זה שנלקחות ממנו זכויות אלו.

מדינת ישראל לא הרשתה לקיים ביקור רשמי של הדלאי למה, איש שתורתו שלום, שכמה ימים אחרי ביקורו הפרטי, כי אי אפשר היה למנוע ממנו ויזה, הגיע לכאן בהזמנה רשמית נשיא סין, ואסור להרגיז את הסינים. בורג התעקש כיו"ר הכנסת לארח את הדלאי למה, והנשיא הסיני לא ביטל את ביקורו. בעולם התהדרה אחר כך ישראל שהדלאי למה התקבל בכבוד גדול.ישראל מוכרחה להיות מוסרית עם מדיניות מחויבת. לא ייתכן שהנשיא, זה שקרע בפומבי את החלטת מועצת הביטחון שקבעה שהציונות היא גזענית היה הדיפלומט הראשון שנסע לסין קצת אחרי מאורעות טייננמן. כשהעולם כולו ניסתה לעצור את רצח העם בסרביה ישראל הייתה בין היחידות שתמכה בסרבים, אולי כי ממול עמדו אלבנים מוסלמים, אך הצדק לא היה במקום שתמכנו בו. ישראל התייצבה לצד הלוחם הגזעני הראשון מאז היטלר. ואפילו חימשה אותו בסתר כנראה.אברהם בורג מקווה שיום אחד יקום כאן בית המקדש השלישי. לא יקריבו בו קרבנות והוא לא יהיה חלק מהמסד הדתי. הוא יהיה מקום אליו פונים הקרבנות האנושיים בכל שאלה של עוולה ושל שנאה ושם יקבלו עזרה. מובנו של יד ושם כמו שהוא מוכר כיום הוא אמנם זיכרון לשואה אך גם סמל למדינת ישראל. מי שנתן לו את השם הזה לא בדק המקורות מנין צץ המונח. בתורה יד ושם היא הבטחה שנותן אלוהים לסריסים "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" אין מתאים לדעתו של בורג השם הזה לזכר הסריסים. כי אין דבר מסרס יותר את המדינה מהיחס אותו אנו נותנים לשואה בתוך עצמנו. יחס הממשיך ומסרס אותנו עצמנו.

ביד ושם של בורג יהיה אגף ארמני,אולם סרבי תמונות מרצח עם ברואנדה ונמיביה. מצג לזכרם של האינדיאנים. יד ושם תהיה מקום בו ילמדו את תורת אי האלימות. יד ושם יהיה משכנם של מוסדות בינלאומיים למלחמה בגזענות ויהיה בריבונות העולם.

לא אכנס לחלק המרתק על הקבוצות הדתיות השונות. החל מהרב עובדיה ואמירותיו הגזעניות ( ההוריקן בניו אורלינס קרה כי הם כושים שלא לומדים תורה) דרך הרב גינזבורג, רבה של ישיבת קבר יוסף הלאומן הגזעני ביותר שהצדיק את גולדשטיין ולא הרבי מלובביץ' שבורג קורא לו ישו השני. כי אחרי ישו הוא האיש השני שמת וחזר לחיים. הלובביצ'ר שלא דרך על אדמת הארץ אך היה נץ ימני שבימני, גזען חשוך וזו התורה המונחלת על ידי חסידיו.על הגזענות שלנו בורג מביא מתוך ויכוח עם איש אקדמיה בכיר האומר לו שאם בנו יביא הביתה גויה כאישה יהיה לו קשה מאוד לקבל אותה, למעשה לא יוכל לקבל אותה כלל למרות שהוא חילוני. בורג הולך הלאה ושואל ואיך תגיב אם הוא יביא מישהו יהודי. הפרופסור אחרי רגע של חלחלה מול השאלה משיב, מוטב הומו יהודי מגויה.

אנחנו לא גרמניה של הפתרון הסופי, אך אנחנו בהחלט קרובים לקריסתה של גרמניה ההומניסטית. אנחנו מתקרבים לרגע סכנה שתהיה כאן מדינה שהיא קודם כל יהודית ואחר כך דמוקרטית. המבוססת על עליונות הגזע היהודי. כשמופיע גרפיטי "כהנא צדק" הוא איננו מתכוון רק לגזענות האנטי ערבית אלא גם ליצירת מדינת הלכה שתלך בדרכו המעוותת.המדינה של היום בנויה על שלושה קודקודים, האחד המדינה שהוקמה והתיימרה להיות ארגון לאומי חילוני, רציונאלי ומתפקד, השני בעלי הכלים ההלכתיים שלא עברו התאמה למציאות החדשה ורוצה לכפות את דעותיה המיושנות והקוטב השליש ציבור יהודי שנוסע בשבת, מנשק מזוזות, גונב ברזים במלון בטורקיה אבל מגדיר את עצמו מסורתי. הולך עם חוט אדום נגד עין הרע תולה קמעות ומשתטח על קברים. יש בו מידה של אמונה ויתכן שאינו רוצה לראות כאן חילוניות נוסח צרפת. אנשים חילוניים-מסורתיים שאינם בודקים מה עמדותיהם של "הקדושים" שתמונותיהם תלויות בביתם. הם שוכחים את מה שלימד אותנו הילל הזקן שאמר כל התורה כולה היא לא לעשות לאחר את שהיה שנוא עלינו עת היינו אחרים. בישראל יש גזענות שאינה שונה במהותה מזו שהשמידה אותנו אלא שכן היא מתחפשת בצדקנות גדולה לפטריוטיות.לקראת סוף הספר נוגע בורג בשאלת השאלות של היהדות שאחרי השואה. איפה היה אלוהים. השואה שינתה את התייחסותם של כולם אל הדת, אל אלוהים אלו שעזב אות ואמרו שאם נתן לדבר הזה לקרות אין אלוהים ואלו שנעשו דתיים יותר. אברהם בורג מסביר את דרכם של אלו שלא מחפשים מאלוהים שכר עונש והוכחות. הדור הצעיר, השלישי, מחפש משמעות פנימית ומוצא אותה ברוחניות החדשה. בהקשר לזה אומר בורג:"אנחנו מתקרבים לצומת ההחלטה מי אנחנו ואנא מועדות פנינו. אל העבר, מקום שאליו תמיד היו מכוונות פנינו או שמא, לראשונה זה דורות רבים אנחנו מוכנים לפנות אל העתיד ולבנות לנו עולם המבוסס על תקווה ולא על טראומה. על אמון באנושיות העולמית ולא על חשדנות מתבדלת ופרנואידית "חשבתי שבורג מעלה הצעות. אך הספר אינו מכיל שום עצה להתנהגות. הוא איננו אומר זה וזה צריכים לעשות. הוא מעמיד מולנו ראי המשקף את מה שרע בנו היום. מי שמקבל את דעתו ומושפע יצטרך למצוא את הדרך לחיות אחרת.

אני מקווה שלא עשיתי עוול לבורג בכל המשפטים בהם סיכמתי וצמצמתי את מה שמופיע בספר בהרחבה ומתוך השוואה למקורות רבים.אי אפשר לשפוט ספרותית את הספר. גם אם התכוון למזג ספרות ברעיונות. כל החלק הביוגראפי בטל בשישים. הניסיון שלו להקים זיכרון אחר לדמותו של אביו לא ממש חשובה בתוך הספר ולא זה מה שייזכר. האמירה הגדולה, היא זו שתניע אדוות על פני המים. כי גם אלו שיבטלו אותו ימשיכו לאדוות להתפשט.העובדות עליהן מצביע בורג כאלה ששינו את דעתו ודרך מחשבתו ניתנות אולי להבנה. השאלה שקשה לענות עליה היא האם הניתוח שלו נכון. האם באמת אין דרך אחרת לנתח את העובדות שהוא מציג, המציאות, או לחפש פיתרון אחר. הפער בין קריאת המציאות שלו וקריאת המציאות של האחרים. תקראו את הספר, תתווכחו, נסו להוכיח לבורג שהוא טועה במסקנות שלו. אך אסור להתעלם מהעובדות. את העובדות הללו צריך לשנות ברובן.

הספר חשוב מדי והדעות, כן הדעות קשות. קראו את הספר. התקציר לא מספיק. חשוב להתווכח.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן