אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לובי משותף של יהודים ומוסלמים קדמונים לשימור המגוון האקולוגי


עולם התיאולוגיה והדת הם דרך הסתכלות על העולם ורכיביו השונים, כמו כן מתכון להתנהגות ואורח חיים. הדתות השונות מקנות למאמיניהן מערכת מורכבת של מצוות וחוקים שמטרתם היא לעצב את עולמם הרוחני והמעשי של בני האדם. בשורות הבאות אציע מיני-מחקר להשוואת גישות ביהדות ובאיסלאם באשר למקומם של אורגניזמים מזיקים בעולם וזכותם לחיות ולהתקיים.

אז מה אם לא יהיה בעולם נמר שלג?

כמי שעוסק שנים לא מעטות בהוראה של סוגיות טבע ואקולוגיה בעולם האקדמיה בישראל אני נתקל לעיתים בסטודנטים הדוגלים בגישה שהכחדת מינים של צמחים ובעלי חיים אינה צריכה לעורר כל דאגה. כך, לדוגמא, פעם כשהרצתי על מינים המצויים בסכנת הכחדה, כגון הפנדה הענקית ונמר השלג הפטיר אחד הסטודנטים: "אז מה אם לא יהיה בעולם נמר שלג?" גישה זו מביעה חסך תודעתי וחינוכי באשר לחשיבות של גיוון המינים בטבע ולהרמוניה בניהם, שלא לדבר על מונחים ועקרונות בסיסיים כגון איזון 'אקולוגי' ו'מארג מזון' שהם מונחי יסוד להבנת יחסי הגומלין בכל בית גידול. בעולם הקדום גישה זו היתה שכיחה למדי, אלא שההבדל בין העולם המודרני והעולם הקדום ברור למדי: במרוצת הזמן התפתחו כלים וטכניקות להבנת מורכבותו, תפקידו ותרומתו של האורגניזם לאקוסיסטימה העולמית. כך שהיום יחסנו לסובב צריך להיות בוחן ומעמיק יותר. מהם יסודותיה של הגישה הקדומה שליצורים רבים, במיוחד ל'שקצים ורמשים' אין חשיבות? נראה שיש לכך מספר סיבות: סיבה אחת היא, שהקדמונים חיו במציאות שבה היתה שכיחות גבוהה של בעלי חיים, חלקם טורפים ומזיקים. העדר אמצעים יעילים שעמדו לרשותם כדי לדללם או להלחם בהם גרמו לכך שהם ראו בהם מטרד ולעיתים סכנה קיומית שכן הם פגעו בהם, בחיות משקם וברכושם. סיבה נוספת לגישות מסוג זה היא העובדה, שהעיסוק התמידי בשרידות וקיום גבשו תפיסת חיים של "פרקטיות". היינו, הסתכלות על אובייקטים שונים בעולם הסובב, צמחים ובעלי חיים, במשקפיים של כדאיות. לדוגמא: פרה חשובה כי היא מועילה בייצור בשר, חלב, עורות וכדומה לעומת זאת עץ סרק, היינו עץ שפירותיו אינם ראויים למאכל שתועלתו נמוכה - חשוב פחות, מכאן למשל, שמותר לכורתו בנסיבות שונות. בספרות היהודית והמוסלמית כאחד משוקעים מגוון מקורות המציגים גישות החורגות מהתפיסה השכיחה והרווחת שאין מקום ליצורים מזיקים וטורדניים בעולמנו. הווה אומר שגם בעת הקדומה הביעו הוגים ואנשי דת דעות מתקדמות למדי באשר לחשיבות קיום המינים. גישות יהודיותבמקורות היהודיים מוצגות שתי דעות מרכזיות באשר לחשיבותם של יצורים נמוכים, כגון חרקים ומיני זוחלים: חשיבות מוסרית-ערכית וחשיבות פרקטית-שימושית. מעניין, שכל המקורות כאחד מעלים על נס את השאלה: לשם מה יש צורך ביצורים אלה אם הם מזיקים? אין מדובר בשאלה קיומית בלבד אלא יותר מכך. שאלה זו מביעה תמיהה תיאולוגית מול מי שבראם, האם הדבר לא מיותר? ראוי להדגיש כי עצם הצגת השאלה מעוררת הערכה מתודית, שכן הדבר מצביע על כך שהקדמונים חקרו ועמלו להבין את פשר משמעות העולם ורכיביו השונים.

הגישה הראשונה נזכרת במקור תלמודי-ארצישראלי במאה החמישית לספירה, שהוא בעל אופי הגותי: "אליהו שאל לרבי נהוראי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים בעולמו? אמר לו, לצורך נבראו. בשעה שהבריות חוטאין הקב"ה מביט בהן ואומר, מה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה " (ירושלמי ברכות, פ"ט ה"ב, סד" ע"א).על אף המצופה שרבי נהוראי יפנה את השאלה לאליהו הנביא, הנחשב לדמות מיסטית יודעת תעלומות בעולם האמונות היהודי, השאלה באה מכיוון הפוך. דומה שלמשמיע המסורת יש סיבה לכך; אליהו מפנה את השאלה לבן-אנוש החי בעולם הזה תוך רמז לכך שלמעשה בני האדם עצמם הם אלה המחויבים להתחבט ולהתמודד בשאלות פילוסופיות באשר לקיומים של יצורי העולם. הנחתו של רבי נהוראי היא שאמנם אין ליצורים אלה ערך פרקטי כשלעצמם, ברם לעצם קיומם יש משמעות מוסרית-חינוכית: הם משמשים לאדם, הנחשב ל'נזר הבריאה', מדד לחסד ולרחמים. על פי התפיסה הדתית, היות האדם יצור נבון ובר-דעת מקנה לו מעמד בין שאר האורגניזמים בעולם. אולם כשהוא מקלקל את מעשיו הוא מאבד מערכו, ובמצב זה הוא אינו שונה מיצורים נחותים יותר. הקב"ה מקיים יצורים נחותים ש"אין" להם, לכאורה, זכות קיום כשלעצמם כדי להראות לאדם, שלמרות שהוא חוטא והוא מאבד את ערכו עדיין ממשיך הקב"ה להעניק לו זכות קיום, ומכאן שעליו לחזור לעצמו. כלומר, גישת מסורת זו היא, שערכם של בעלי החיים הוא לא כשלעצמם אלא ביחס לאדם, הלומד מהם חוכמה ומוסר. גישה דומה, בזויות שונה במקצת, משתמעת ממקור תלמודי נוסף, המציג בפתיח שלו שאלה פילוסופית: מדוע האדם שהוא למעשה הנבחר והמתקדם ביותר מבין יצורי העולם נברא אחרון, היינו ביום השיש לבריאת העולם. לכאורה, היה לבוראו ראשון כיאה למעמדו. "אדם נברא בערב שבת…שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית" (בבלי סנהדרין לח ע"א). גם לפי מסורת זו החרק הזעיר משמש, אפוא, לאדם גורם לבחינת מעמדו הרגיש וההפכפך. אמנם האדם הוא במעמד עליון אולם הוא עלול להתדרדר. כאשר הוא מתגאה או משתמש בפוטנציאל הכוח והתבונה הגלומים בו לרעה היתוש מקדים אותו. גם לפי מסורת זו אין התייחסות ליתוש כיצור מפליא, הראוי לתצפית ביולוגית, אלא כאובייקט להתבוננות מוסרית-חינוכית. הגישה הפרקטית מציגה את משמעות קיומם של חרקים וזוחלים בכיוון שונה: "אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, זבוב לצירעא, יתוש לנחש, ונחש לחפפית וסממית לעקרב" (בבלי, שבת עז ע"ב). מקור זה בא להביע את חשיבותם של אורגניזמים נחותים מבחינת תרומתם לאדם. בעוד ששני המקורות הקודמים ראו בהם "ערך פילוסופי-תיאורטי", הרי שמקור זה מלמד כי יש להם חשיבות רפואית-פרקטית. על בסיס זה הוא מציג רשימת טיפולים רפואיים באמצעות חסרי-חוליות וזוחלים: הפרשותיהם הריריות של שבלולים או חשופיות יעילות לריפוי צלקות בולטות, זבובים יעילים לאלחוש כאבים הנגרמים מעקיצת צרעות, יתושים מועילים להכשות נחשים ובשר נחשים מונע גירויים בעור ובאמצעות בשר שממית ניתן לטפל בעקיצות עקרבים.

החרק הזעיר משמש, אפוא, לאדם גורם לבחינת מעמדו הרגיש וההפכפך

מקור זה אינו מציג את הפן המקובל היום שחשיבות המין נגזרת לא רק משום שהוא מסב תועלת לאדם, אלא גם משום שיש לו ערך לימודי-מדעי טהור. מסורת זו מציעה להתבונן בצד החיובי שביצורים אלה; הם אמנם מזיקים, אולם יש להם תועלת רפואית, ולכן אין להפחית בערכם.דומה שבעל המסורת אינו מציע להתבונן על התועלת העכשווית בלבד, אלא גם להביט קדימה לעבר התועלת שתבוא מהם לאדם במהלך התקופות ההיסטוריות הבאות. יצורים שאינם בעלי תועלת עכשווית עשויים להתגלות בעתיד עם התפתחות המחקר המדעי כבעלי תועלת רבה. כך שגם אם אין מבינים ויודעים עתה את תועלתם אין לשלול קיומם גם אם הם מזיקים. הגישה המוסלמיתאחת מהגישות הפילוסופיות של האסלאם בימי-הביניים באשר לחרקים וזוחלים מבוטאת בהרחבה בחיבור 'פלאי היצורים ושוני הנמצאות' (עג'איב אלמח'לוקאת, ביירות 1981) של הסופר הערבי המלומד אלקזויני (נפטר ב- 1283). סופר זה שהושפע באופן בולט מתפיסת הקוראן מציע כי לכל היצורים באשר הם יש תכלית:אכן שואלים: מה התועלת ביצורים רומשים אלה (השרצים ושרצי העוף), נוכח הנזק העצום שהם מביאים? אנשים אלה לא יראו ולא ידעו שא-ללה דורש את טובת היקום כולו. הגשמים מביאים תועלת לאדם ולאדמה, גם אם גורמים הם להתמוטטות ביתה של אישה זקינה. וכך יצר א-ללה את הרמשים מן החומר המתמקמק, כדי שהם יטהרו את האויר. אויר מקולקל מביא מגיפות, והוא גורם למותם של בעלי חיים וצמחים. הוא יצר את החרקים, על אף היותם עוקצים את האדם…. א-ללה יצר אותם (את הזבובים והתולעים) בחוכמתו מחומרי רקב, כדי שיקלטו לתוכם חומר זה וישמידוהו. על ידי כך יישאר האוויר נקי וחופשי ממחלות. א-ללה גם יעד את בעלי החיים הקטנים שישמשו מזון לבעלי החיים הגדולים, שאם לא כן, הם ימלאו את פני הארץ. כל גרגר עפר ביצירת א-ללה מעיד כמאה עדים על חוכמתו. מופלאים ביותר מערכי א-ללה שכל רמש הנושא בקרבו סם-מוות לבעל חי אחר, בשרו משמש סם שכנגד. כך, למשל, מצאו הרופאים הקדמונים בבשרו של הנחש סם שכנגד לארסם, והכניסו את בשר הנחש לתוך התריקה [נסיוב נגד הכשת נחשים]. והניסיון הראה, כי אדם שנשכו עקרב יחלפו כאביו מיד, אם ימית את העקרב וימרח בנוזלי גופו את המקום הנשוך (על פי תרגומו של ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ב, מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ז, עמ' 168 – 169).

זבוב מוגדל. אלקזויני בדומה לחכמים היהודים שלפניו מעורר את השאלה הרווחת והמציקה לאנשים רבים בדורו, עיקרה של תפיסתו היא שהחרקים מסבים אמנם נזק, אולם זהו צד אחד של המציאות והשולי יותר. למעשה, הקב"ה ברא יצורים אלה בעיקר לתועלת העולם.

אלקזויני בדומה לחכמים היהודים שלפניו מעורר את השאלה הרווחת והמציקה לאנשים רבים בדורו, חלקם אולי אף משכילים ממעמד גבוה, מה התועלת שיש ביצורים מזיקים. גם הוא יוצא מן ההנחה שהמסד לתשובה לשאלה היא ההשקפה הדתית, שהיא למעשה, הבסיס לחשיבה ולעולם האמונות הימיביניימי. עיקרה של תפיסתו היא שהחרקים מסבים אמנם נזק, אולם זהו צד אחד של המציאות והשולי יותר. למעשה, הקב"ה ברא יצורים אלה בעיקר לתועלת העולם.

אלקזויני בוחר להמחיש טיעון זה באמצעות הגשם הנצרך לגידול צמחים ולקיום העולם, אולם גם הוא מידי פעם גורם לנזקים לאדם ולרכושו, ועל אף זאת אין בר-דעת שיפקפק בחשיבותו. ללא ספק, ניכרת בדבריו נימה של ביקורת נגד הטוענים כן, הלוקים לדעתו בהבנה לא נכונה של דרכי הא-ל שמטרתו היא טובת היקום, ובכך הם כופרים בחוכמה שביצירת העולם ש"כל גרגר עפר ביצירת ה' מעיד כמאה עדים על חוכמתו". גישה זו זהה לחלוטין לדבריו של האמורא רב, הנזכר לעיל, הסבור ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה".לאחר הצגת תפיסתו העקרונית בעניין משיב אלקזויני לשאלה בשלושה טיעונים ממישורים שונים, אקולוגיים ורפואיים, המקבילים בחלקם לתפיסת חכמי התלמוד: א. ערך סניטרי - הרמשים נוצרים מחומרי רקב, כדי שהם 'יטהרו' את האוויר. אוויר מזוהם גורם למגיפות ומחלות ובסופו של דבר למותם של בעלי חיים וצמחים. ה' יצר זבובים ותולעים מחומרי רקב, ומשום כך הם מסוגלים לקלוט לתוכם חומרים רקובים ולהשמידם. ברור הדבר, שאין לתיאוריה שהוא מציג יסוד מבחינה מדעית, אולם ראוי להדגיש כי היא מבוססת על התיאוריות המדעיות הקדומות, החל מהתקופה הקלאסית, כמו למשל זו שהביע אריסטו היווני (מאה רביעית לפנה"ס) שיש אורגניזמים הנוצרים מרקב, לכלוך וכדומה. ב. חוליה בשרשרת המזון - אורגניזמים קטנים משמשים חוליות בשרשרת המזון הסביבתית, שכן בעלי חיים גדולים ניזונים מהם. כלומר, אף שלא תמיד ניתן למצוא להם ערך כשלעצמם עצם כך שהם משמשים מזון לבעלי חיים אחרים, שלעיתים האדם זקוק להם, זהו ערך חשוב בפני עצמו. זאת ועוד, בעלי חיים גדולים הניזונים מהם מונעים את התפשטותם, כך שבאופן טבעי יש ויסות לאוכלוסיות שלהם. ג. תועלת פרקטית-רפואית – באופן דומה למדי לגישה המוצגת בדברי רב, טוען אלקזויני שלחרקים וזוחלים ישנה תועלת רפואית כרכיבים בתרופות שונות. על פי המדע הרפואי הקדום הכינו מבשרם של נחשים נסיוב נגד הכשת נחשים עצמם. תרופה זו נחשבה כיעילה כאשר אדם שנשכו עקרב ימית את אותו עקרב ויניחו על מקום העקיצה. אין בטיעון זה כדי להסביר מדוע מלכתחילה היה צורך בעקרבים, שכן כל תועלתם היא בריפוי הנזק שהם עצמם גורמים, אולם לדעתו יש בכך משום מכה ותרופה הכרוכים זה בזה. אחרית דבר במאמר זה עסקנו בקומץ קטן של מקורות יהודיים ומוסלמיים העוסקים בשאלת תועלתם וזכות קיומם של חרקים וזוחלים מזיקים ומטרידים. ברור שהתמונה המוצגת חלקית בלבד ושחשפנו כאן חלק מצומצם מהגישות בעניין, אולם נדמה שעם זאת, ניתן להציג רשמים ראשוניים לסוגיה. יש מקום להניח, כי האסלאם שהחל להתפשט מהמאה השביעית ואילך ינק את יחסו האפולוגטי ליצורים נחותים מהיהדות הרבנית של תקופת התלמוד. ואכן קיים דמיון רב בין הגישות המצדדות בזכות קיומם של יצורים נחותים בתוך שתי הדתות. לקדמונים, ובמיוחד להמונים הדבר לא היה ברור מאליו. המקורות המשקפים, כנראה, פילוסופיה של רובד אנושי משכיל יותר, מגלים אפולוגטיקה באשר לקיומם של סתם "שקצים ורמשים". ביהדות ובאסלאם מוצגים טיעונים זהים (תרומה פרקטית, יצורי הקב"ה) וטיעונים שונים (סניטציה, חוליות בשרשרת המזון) לזכות קיום זו, אולם הבסיס המשותף לשני הגישות הוא שזכותם של בעלי חיים באשר הם היא מחובות השכל ודת. יוצא, אפוא, שבסך הכל לא משנה מהי דתך – אותו אלוקים ברא את כל היצורים עלי אדמות והוא זה שהחליט לתת להם חיים וקיום. ד"ר אברהם אופיר שמשהמחלקה למורשת ישראל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אברהם אופיר שמש