מחר אני בת חמישים

24.3.07

מחר בבוקר אהיה בת חמישים. על פי הלוח הגרגוריאני אני אהיה בת חמישים. זה היום שבו אמי כרעה אותי ללדת בהיותה בת עשרים לפני חמישה עשורים. זה היום שבו אמי קראה אותי שושנה. וכאשר שאלתי אותה בבגרותי מדוע קראה שמי שושנה היא התחמקה מלומר לי שהיה זה על שם סבתי רוזה. היא הסבירה לי שקראה אותי על שם השושנה שפרחה אצלה בגינה.

שושנה ויג. שלום כיתה א

מחר בבוקר אהיה בת חמישים, אני ששמי כשם סבתי ששמי כשם השושנה שפרחה בגינה, אני ששמי אחד מהשמות הכי נפוצים, אני חוגגת חמישים. ואני מנסה להרהר בשינוי הזה שמתחולל בערך המציין את גילי הביולוגי. תוהה האם התבוננתי כל כך מקרוב בשינוי המתרחש לכבוד יום הולדתי בכל שנה ושנה? והתשובה ברורה, כמובן שלא עצרתי במרוצת השנים, אולי מעט בגיל ארבעים

מחר אני בת חמישים ואצלי בגינה בוודאי תפרח שושנה. ואצלי בגינה בוודאי אראה כיצד השמש מפציעה. השמש ואני נאט מעט את קצב החיים כדי לטעום את טעם היום הזה. וכן, עוד לפני שאני חוגגת חמישים אני מנסה מעט לעצור את מרוץ החיים התובעני כדי להביט אחורה וכדי להביט קדימה.

מחר בבוקר אני בת חמישים. מחר בבוקר כאשר אתאפר כהרגלי בשנים האחרונות, גם בשבת צריך למרוח מעט מייק אפ וקצת לאפר את העיניים בצבע בהיר ובצבע שחור להדגיש קצת את צבע עיניי הירוק, שהולך ודוהה לו עם השנים. מחר בבוקר כאשר אתלבש בשמלת החג שלי, ויהיה זה גם יום שבת, אזכור את הימים שבהם התחפשתי בילדות לכלה, נסיכה שוטרת רקדנית. תמונות שתלויות להן באלבום הילדות לתפארת. תמונות שמזכירות לי את העשור הראשון. עשור התמימות העשור שלא חשתי בו עדיין את טעם המלחמות. מלחמות מבחוץ ומלחמות פנימיות.

מחר אני בת חמישים וכבר שוכחת את הימים הראשונים שהורי השאירו אותי בבית לבד עם אחי הבכור טוביה כשהם בעצמם בני עשרים לא יותר, רצים לקולנוע אסתר בשכונת שיכונים באשקלון ומשאירים אותנו לבכות על אדן החלון עד אשר שבו בהפסקה כדי להשכיב אותנו לישון ורצו במהרה לקולנוע להמשיך לראות כיצד מסתיים הסרט ההוא שנקרא "חלף עם הרוח", כוכבי מסך הכסף היו נוצצים באולמות הקולנוע והם היו קוסמים כפי שלנו יש יהיו קסמים מעל גבי המסך הקטן.

מחר אני אהיה בת חמישים, איך אומרים בלשון העם מחליפה קידומת. מארבעים ומשהו עולה לחמישים עגול ואחר חמישים ומשהו כל הזמן. כדי להביט קדימה בגאווה אני צריכה לסקור את חמשת העשורים שחלפו להם עד כה. אני מתבוננת לאחור כדי להישיר מבט לקראת העתיד. סוגרת את דפי האלבום הישן כדי להביט בדפי התמונות הוירטואליות.

התמונות בשחור לבן מילדותי התחלפו במהלך השנים בתמונות צבעוניות עד אשר גלשו לדפים הוירטואליים. אם אני רוצה להמשיך הלאה עלי לעשות סדר בארון הפנימי שלי. עלי לסדר את חוויות הילדות הנעורים והבגרות במין סדר הגיוני. כבר כמה ימים אני חשה מעמסה בלתי נראית במעבר הזה. יש שיקראו לזה אשליה ואין צורך לחוש במעברים הללו בשבילי החיים, אך אני חשה צורך בלתי מוסבר לעצור רגע ולסכם את הסיכום שלי.

כמי שנולדה בעשור הראשון של מדינת ישראל, כמי שנולדה לאחר מלחמת קדש וחוותה את חוויות הילדות באזור שסופג היום קאסמים אני חשה שסיפורי מייצג את הסיפור של רבים וטובים אחרים.

הייתי ילדת סנדוויץ' במשפחה שיש בה מיזוג של מזרח ומערב. אבי עלה מפולין לאחר שכל שנות מלחמת העולם השנייה נדד בעודו ילד קטן בן פחות מעשר ברחבי מזרח אירופה עד סיביר הגיע. הצליח לשרוד ללא הורים ואחים בבתי יתומים ברוסיה הנלחמת מול הנאצים. ואמי עלתה מארצות צפון אפריקה במטה קסם הצליחו לשכנע את הבנות באליאנס בטוניס לעלות במסגרת עליית הנוער דרך צרפת. עוד לפני ההורים היא עולה עם אחותה הבכורה לקבוצת כנרת, ושם כשנה עד אשר בגיל שבע עשרה היא נישאת במהרה לאבי שהוא בסך הכול בן עשרים ואחת. שני ילדים ניצולים מעולמות רחוקים מתחברים כדי להביא לעולם את המיזוג הזה שנקרא כור היתוך. נלחמים נגד תפיסות חברתיות שולטות באשר למיזוג בלתי אפשרי בין שוורצא חיא, פרנקים, לבין אשכנזי. ולי לא היה שמץ של מושג כי אצלי בבית דיברו עברית, והייתה איזו שפת סתרים בין אבי לאמי שנים רבות, הם דיברו ביניהם בצרפתית עד אשר גם אני הצלחתי להבין צרפתית וזו הפכה להיות שפת האם שעברה גם אלי. היום אני מתגעגעת לעגות הללו של זכרונות הילדות, לקולות הצהלולים שהיו עדיין נשמעים בשמחות המשפחה של יוצאי צפון אפריקה, לקערת הפסח המוגבהת גבוה עם שפע הירקות בליל הסדר. ולא היו לי סבים מצד אבי כי הסב נהרג בשואה והסבתא שחייתה כאן בארץ נפטרה עוד כשהייתי מעט קטנה וכבר לא יכולתי לזכור את נחה.

מחר אני בת חמישים ויש בי משהו שמבקש למסור עדות, על חיים שהיו ואינם, על ילדות שחלפה בעשור השני כאשר נקטף מאיתנו אחד מעמודי התווך של המשפחה. בעוד אני בשנות העשרה נקטף אחי הבכור, טוביה, בתאונת אימונים בסיני. ונשארנו אנו שניים ואני ואחי הצעיר, קרועים ככה עם שני הורים חבולים. שני ההורים שהתייתמו והפכו שכולים, הורים שהסבל הפך אותם לנתמכים של מוסדות השיקום של המדינה שאוכלת יושביה.

מחר אני בת חמישים ועוד פעם נזכרת כיצד השכול מחבר אותי למדינה הזאת ליום הזיכרון, ואני נזכרת דווקא באחיות ובאחים השכולים ולא רק בהורים. וכאשר אני נזכרת בעבר אני נזכרת בעבר שבו הוזנחתי מאחור, מתמודדת לעצמי עם החור השחור שנפער בלא אפשרות למצוא נוחם שנים רבות.

מחר אני בת חמישים מנסה למצוא את קווי האור שהפציעו אלי בפניהם של ילדיי. הפנים שאותן רציתי לראות כדי לנצח את השכול הזה. התחתנתי מהר וילדתי ילדים מהר. כבר בת עשרים ושתיים הפכתי להיות אמא. מנסה להשלים עבור אמי את החסר. היכן שהיא נפגמה בראתי את רחמי ללדת את הילדים שהיא לא תמיד ילדה. היא שלא הספיקה ללמוד ומצאה פרנסתה בקושי רב, עם אבי שלא הצליח להחזיק עבודה מסודרת כי היה בו רצון לברוח ממקום עבודה שיש בו מסגרת כמשרד ממשלתי, ועבד שנים רבות כנהג מונית. נוסע כדי לחפש את החופש שלו, כאילו עדיין נודד ברחבי סיביר.

מחר אני בת חמישים וכמעט שהייתי חוגגת את גילי המופלא בארצות הנכר, כי היו ימים שבהם בעת המיתון היה אבי חולם על ארץ אחרת. כבר היו טפסים למלא ברצינות רבה. וכבר קיבלו ויזה לעבור לקנדה להתחיל חיים חדשים. ושנים אבי היה אומר שלו אמי לא רצתה להיקרע ממשפחתה החמה אולי היו מצליחים להציל את הבן הגדול.

מחר אני בת חמישים ובאורח פלא זיכרונות הילדות לא חומקים לחצר האחורית הם תמיד בקדמת הבמה צצים להם בכל מיני דרכים, ככל שאני מעלה שנים וחורצים בי קמטים חיתוכים דקים וקמטי הבעה לא מוחקים את זיכרונות הילדות. כמו שילדי אמר לי פעם שהוא זוכר את המושב האחורי במכונית שהסעת אותי כזיכרון ילדות. אני זוכרת את הפוסטרים שתליתי על קירות ילדותי. את הפוסטרים שמכרו ליד גלידה מונטנה. את הברזלים שישבנו עליהם מחכים לאהוב הנעורים שיציל אותנו מימי השיטוט.

מחר אני בת חמישים מציירת לי את העתיד שוב נשען על זיכרונות העבר, ותוהה אם עוד אנשים כמוני ככל שהם מזקינים זוכרים את ילדותם שבגרה. מחר אני אהיה בת חמישים ומחר יאיר יום חדש.

יִצְחָק וְרִבְקָה

חָלְפוּ הַשָּׁנִים הַמֵּתוֹת.

בַּכְּפוֹר הַסִיבִּירִי
אֲבִי נָדַד כְּמוֹ
יִצְחָק הַשֶּׂה לָעוֹלָה
וְהָאֵשׁ לֹא הִרְפְּתָה לִשְׁנִיָּה.
הַיּוֹם
הַחַיִּים עֲדַיִן בּוֹעֲרִים בּוֹ
כְּבִבְרִיחַת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה.

יִצְחָק לֹא פָּגַע בַּמַּלְאָךְ
וְלֹא רָאָה אֶת הַדֶּרֶךְ מֵהַר הַמּוֹרִיָּה
עַד אֲשֶׁר
בָּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָרְחוֹקָה
וְכָאן
פָּגַשׁ בְּרִבְקָה.

רִבְקָה בַּעֲלַת הָעוֹר הַצַּח
וְהַצַּמָּה הָאֲרֻכָּה
הִמְתִּיקָה אֶת הַצָּמָא
לְאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
מֵאֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ מִגְּבוּל מִדְבָּר אַפְרִיקָה.
מִנְּהַר הַסָּהָרָה הַחוֹלִי
הִיא עָלְתָה לָאָרֶץ
כְּדֵי לִפְגֹּשׁ אֶת אֲבִי
לִמְהֹל אֶת אַדְמַת הָאָרֶץ בְּדָמָם.


אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁנִּשְׁכַּח בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה
הוּא הִמְתִּיק לָהּ בְּסִפּוּרִים
בְּבֵית הָאֶבֶן שֶׁבָּנָה לָהּ.
"הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ צַבָּרִים"
הֵם הִכְרִיזוּ כְּשֶׁבָּאוּ הַחַיִּים.
וּבְגַאֲוָה חֲרִישִׁית
כָּתְבוּ מֵחָדָשׁ אֶת בְּרֵאשִׁית.

חָלְפוּ הַשָּׁנִים הַמֵּתוֹת.

(תבואת השיגעון עמ' 100-101)