אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גילוי מהתיק הרפואי של הרמבם


הרמבם

הרמב"ם מחשובי הרופאים היהודיים בימי-הביניים (1135–1204)

הרמב"ם מחשובי הרופאים היהודיים בימי-הביניים (1135–1204) הרבה לעסוק בנפש האדם ובריאותה. בכתבי הדת, הפילוסופיה והרפואה שחיבר הוא ייחד מקום מרכזי לנפש האדם, לטקסטורה שלה, לפרובלמות הרפואיות שלה ולאופני השמירה של בריאותה. על חלוציותו, ייחודו ותרומתו של הרמב"ם לענף רפואי זה כתב פרופ' זיסמן מונטנר, מחשובי ההיסטוריונים של הרפואה העברית את הדברים הבאים: כל ספרי הרמב"ם מלאים לימוד שיטת-ריפוי הנפש וחשיבותה…בכולם הוא דורש מלבד הנהגת בריאות הגוף גם הנהגת בריאות הנפש אשר בלעדיה אין קיום וערך לבריאות הגוף. הוא הראשון מבין הרופאים הגדולים של ימי הביניים המצביע על הסינתזה הזאת, והמציע גם תרגילים כיצד ללמוד ולהגיע לחיי בריאות ואושר… ובשל כך העמיד אותו עבדול-לטיף, מגדולי הרופאים שבדורו, עוד למעלה מגלינוס, באומרו: "גלינוס ריפא את גוף האדם בלבד, בן מיימון את גופו ונפשו כאחד".הרמב"ם העמיד את הכרת הנפש והפסיכולוגיה של האדם כתנאי הכרחי לתחומי הידע והטיפול של הרופא. כפי שציין הרופא הבגדדי המהולל, עבדול-לטיף, גישת הרמב"ם היתה שקיימים יחסי-גומלין הדוקים בין גוף האדם ונפשו. שני חלקים אלה תלויים זה בזה, כך שפעילותו הרוחנית של האדם מושפעת במידה רבה מהנהגותיו הפיזיות ("נפש בריאה בגוף בריא"). הרמב"ם הטיב לתאר כמה ממחלות הנפש המאובחנות היום, כגון מלנכוליה (depression), תזזית (delirium) ופסיכופתיה, והוא אף הרצה על גישתו הרפואית הפסיכוסומטית. הרמב"ם לא הסתפק בדיאגנוזות, אלא הציע מגוון דרכי טיפול ומניעה לחיזוק הנפש ובריאותה. בין היתר הוא המליץ על תרופות, דיאטטיקה נכונה, ביצוע סדרת פעולות יומיומיות חומריות ורוחנית, תוך שמירה על איזון נכון: רחיצה, שינה, תרגילי ספורט ונשימה, רכיבה, תשמיש המיטה, קריאה, שמיעת מוזיקה, ראיית גני נוי, שיחת רעים ומבדחים. מה הניע את הרמב"ם לעסוק בתחום הנפש? מסתבר, כי מעבר להכרחיות תחום הנפש לרפואה, הדבר קשור להיותו רופאו האישי ורופא חצרו של שליט האיובי המצרי אלפצ'אל, שהיה הוזיר של צלאח א-דין. הרמב"ם כתב מספר חיבורים לטובת המלך ובעיותיו, ובין היתר התייחס לבעיות הנפשיות שלו. המלך סבל מבעיות עיכול, מחלת הטחורים, כאבי ראש, אין-אונות, קשיי ריכוז ודפיקות לב וחולשה. הוא גם התאונן על התקפי דיכאון לסירוגין, המכבידים עליו עד שהוא נאלץ להיעזר ברופאיו, אולם ללא תועלת משמעותית. יש לזכור כי המלך גם סבל מפחדים מפני התנקשות או הרעלה, דבר שלא הוסיף לבריאותו. בקובץ של חיבורים ותשובות מציע לו הרמב"ם מסכת של דרכי טיפול בבעיותיו הרפואיות וגם שם הוא מדגיש את מרכזיותה של הנפש בריפוי.בשורות הבאות נראה ש'תיקו הרפואי' של הרמב"ם עצמו הכיל לא מעט תלונות הקשורות למצבו הנפשי. לטענתנו, אפשר שהרמב"ם עסק בנושא מבחינה רפואית-מקצועית גם מתוך עניינו האישי. בריאותו הנפשית של הרמב"ם

אין ספק שהרמב"ם נחשב לרופא מוביל בתחומו. הוא נחל הצלחה לא מעטה בטיפול בחברה היהודית והמוסלמית שסבבה אותו, וכנראה שזכה לנחת רפואי (אך לא בריאותי) מעצם הטיפול בשליט עצמו. האם הרופא שטיפל בחוליו במסירות היה עצמו בריא בגופו ובנפשו? איגרות שונות שכתב הרמב"ם חושפות גילויים אינטימיים מחייו. מהן עולה שמצבו הנפשי בתקופות מסוימות בחייו לא היה בכי טוב. הביוגרפיה האישית של הרמב"ם כוללת תחנות-חיים קשות ועצובות, תקופות של לחץ ומתח. מתברר, שמאורעות חייו המצטברים השפיעו על מצבו הנפשי, במיוחד כשהזקין וכוחותיו עוד לא עמדו לו. מכאן, שלא מן הנמנע, שניסיון חייו בטרדות הנפש היה המניע שדרבן אותו להפיץ במידת האפשר את חשיבות חיזוק הנפש ובריאותה.תלאות חייו של הרמב"ם החלו עוד בילדותו. בשנת 1148 בעקבות פלישת אלמוחדים (שושלת מוסלמית קיצונית שהשתלטה על ספרד וצפון-אפריקה), שגזרו שמד על הלא-מוסלמים, נאלצה משפחתו של הרמב"ם לנטוש את העיר קורדובה בה חיה. המשפחה נדדה בין פרובאנס וספרד, עד שהתיישבה בשנת 1160 בעיר פאס שבמרוקו. בעת טלטולי המשפחה היה הרמב"ם בן 13 בלבד, אך בוגר דיו כדי להבין את משמעות קשיי הבריחה והנדודים. על ימי הנדודים בים וביבשה, ימים בהם היה טרוד ודואג הוא כתב באיגרותיו. תחנה קשה אחרת בחיי הרמב"ם היתה מות אחיו הצעיר ואהוב, דוד, בשנת 1169. דוד שימש כסוחר ובאחת מנסיעותיו טבעה ספינתו בים. על השפעת מות דוד על הרמב"ם אנו למדים מתוך אחת מאיגרותיו שכתב בשנת 1177 לערך, כשמונה שנים לאחר האסון:האסון הנורא ביותר שאירע לי בחיי. גרוע מכל דבר אחר, היה מותו של הקדוש, זכרו לברכה שטבע בים הודו. הוא נסע עמו כסף וסחורות שנועדו לי, לעצמו ולאחרים. הוא השאיר עימי ילדה קטנה ואלמנה. ביום בו הגיעה אליי הידיעה הנוראה, נפלתי למשכב למשך כשנה. סבלתי מדלקת, מחום גבוה ומדיכאון וכמעט שנפחתי את נשמתי. כשמונה שנים חלפו מאז ואני עדיין אבל וממאן להינחם. וכיצד זה אינחם. הרי גדל על ברכי. הוא היה אחי ותלמידי. הוא סחר בשווקים והרוויח ונשא ונתן ואני יכולתי לשבת לבטח בביתי. הוא היה בקי בתלמוד ובמקרא ובדקדוק ושמחת חיי היתה להתבונן בו. כעת הלך לו משוש חיים. הלך לבית עולמו והותיר אותי טרוד וחסר מנוח בארץ זרה. בראותי את כתב ידו או את אחד ממכתביו, נהפך ליבי בקרבי וצערי שב וניעור".החלל שהותיר מותו של דוד השפיע על חייו של הרמב"ם באופן דרסטי. המכה היתה אנושה מכמה סיבות: דוד היה לרמב"ם בין משפחה אהוב, אולם גם תמך כלכלי. עם מותו הוא נאלץ לדאוג לאלמנתו ולביתו, אולם גם לפרנסתו, שכן זו סופקה לו על ידי דוד הסוחר. יחסיהם הקרובים של השניים היו גם בתחום הלימודי, שהיה קרוב לליבו של הרמב"ם. אולם יותר מכל, הדגיש מותו של דוד את בדידותו של הרמב"ם בארץ זרה. למעשה, רק ארבע שנים קודם לכן (בשנת 1165) עזבה המשפחה את פאס, הגיעה לעכו והמשיכה למצרים, שם מונה הרמב"ם לאחד מרופאי החצר של אלפצ'אל. בתחנת הנדודים האחרונה, על אף הצלחתו המקצועית והאנשים הרבים שפגש במסגרת עבודתו, נותר הרמב"ם בודד וגלמוד וללא משפחה תומכת. בדידותו, ניכורו בארמון ומות אחיו הגבירו את צערו ודיכאונו.הפסקה שבאיגרת בעלת המשמעות החשובה לעינינו היא זו החושפת מצבו הנפשי. זהו ללא ספק, גילוי אינטימי, סוער ומרגש. מתיאור הדברים עולה כי הרמב"ם סבל ממחלות פסיכוסומטיות (מחלות גוף-נפש) – הוא סובל במשך שנה מדיכאון וגם ממחלות פיסיות (דלקת וחום). הרמב"ם מתלונן על כך כי מותו הטראגי של אחיו המשיך להקרין על רוחו הרופפת זמן רב. במשך שמונה שנים (!) הוא שרוי בצער וממאן להתנחם על אובדן אחיו. אין לדעת כיצד הצליח הרמב"ם לתפקד במהלכה של תקופה זו כשהוא מטפל בחולי החצר ואף ממשיך בכתיבה ספרותית (בין השנים 1167 – 1177 הוא כתב את המשנה תורה). אולי דווקא טרדות היומיום הסיחו את דעתו ממות אחיו.האם סבל הרמב"ם ממלנכוליה (melancholia), המכונה במינוח הפסיכולוגי-מדעי 'דפרסיה' (depression), היינו מצב של דיכאון ממושך? קשה לטעון זאת, שכן בדרך כלל, הלוקה במחלה זו, בניגוד לסתם תחושת דיכאון, אינו מסוגל להשתחרר ממצבו הנפשי הרעוע; דיכאונו ממושך והוא הולך ומעמיק, ומונע מהאדם בסופו של דבר לנהל חיים תקינים. הרמב"ם היה שרוי בצער במשך שמונה שנים, אולם ככל הידוע לנו, המשיך בתפקידו הטיפולי ובחיים נורמליים. הוא אמנם היה תקופות מסוימות מדוכא, שרוי בצער ובמצב רוח-ירוד ומעיק, אך איננו מתרשמים שמדובר במחלה נפשית-פתולוגית. מעבר לטרדותיו בתחום המשפחתי, השהות בארמון המלך כפתה על הרמב"ם התמודדות עם מצבי לחץ יומיומיים קשים, שהשפיעו אף הם על רוחו ונפשו. הרמב"ם נשא בעול הכבד של הדאגה לבריאות השליט, בני משפחתו ופקידיו, ולא זאת בלבד, אלא שגם טיפל בהמונים שצבאו על פתחו. באחת מאיגרותיו הוא מספר על הלחץ הרב בעבודתו ועל ההשפעות של הדבר על בריאות גופו ועל הלחץ הנפשי הכרוך. וכך הוא כותב באיגרת לר"ש אבן תיבון על המצפה לו בבואו למצרים מקהיר לאחר שטיפל במלך ובפמלייתו: אשוב למצרים אחר חצי היום… ואני מתערב, ואמצא האכסדראות כלן מלאות גוים, בהם חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים, ערב רב ידעו את עת שובי… ולא יסור הנכנס והיוצא פעמים עד הלילה, ולפעמים – באמונת התרה – עד סוף שתי שעות מן הלילה. ואספר להם ואני שוכב פרקדן מרב עייפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החלשה, לא אכל לדבר. הרמב"ם מדווח על שעות עבודה החורגות משגרת עבודה נורמלית – מהבוקר ועד הלילה. להסיר ספק, הרמב"ם לא היה וורקוהוליסט. הוא לא היה מכור נפשית לעבודה, אלא נהג כך מכורח המציאות והתפקיד, ויש בדבריו אף נימה של התלוננות על המצב. בכל אופן, ללא ספק היתה לכך השפעה על מצבו הנפשי. באיגרת משנת 1195 ששלח לרב יהונתן הכהן, מחכמי לוניל, מסביר הרמב"ם את הרקע לאיחור בתשובתו. חכם זה הפנה אל הרמב"ם זמן רב קודם לכן עשרים וארבע שאלות, אולם התשובה עליהם התמהמה:וזה שנתאחרו התשובות כמה שנים - אם לא מדאגה מדבר החולי ומרוב המהומות, כמו שנה עמדתי בחליי, ועכשיו שנתרפאתי - הרי אני כחולה שאין בו סכנה. ואני רב היום מסב על מיטה ועול הגויים על צוארי בדברי הרפואות, שריפו את כחי, ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה. ומה אני יכל לעשות, אחר שיצא טבעי ברב הארצות? ועוד שאיני היום כמו שהייתי בימי הבחרות - אלא כחי כשל וליבי קץ ורוחי קצרה ולשוני כבדה וידי רעשה, אפילו לכתוב אגרת קטנה אעצל… ולא כתבתי הכל בכתב ידי - לפי שאין לי פנאי לזה, מפני כשלון כוחי וקוצר רוחי, מפני אלו המצערים לי תמיד (אגרות הרמב"ם, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ט, עמ' שה).הרמב"ם מדווח על לחץ קשה בעבודתו לצד רפיון כוח וקוצר רוח. המחלה הקשה שפקדה את הרמב"ם במשך שנה החלישה את כוחותיו, ידיו היו רועדות והכתיבה הכבידה עליו. מתוך הדברים מתקבל רושם של עייפות נפשית כרונית (בלשונות עצלות), המקשה עליו בהמשך עבודתו הספרותית. נוסף על טרדותיו הרבות בענייני הקהילות והציבור, ומלבד עבודתו הקשה ברפוי חולים – רבו אז המהומות המדיניות במצרים לרגל מותו של המלך צאלח-אדין (בשנת 1193). כל אלה שללו ממנו את מנוחת נפשו, ועל פי עדותו הוא לא אזר כוח לענות לחכמי פרובינציאה. רק לאחר סיומה של המלחמה שארכה שנים מספר ועלייתו לשלטון של אלפצ'אל, בנו הבכור של צאלח-אדין חזרו החיים למסלולם הרגיל. יש לשער, כי ניסיונו של האישי של הרמב"ם חידד אצלו את הצורך לגבש דרכים ופתרונות למצבי לחץ נפשי. הדבר חיזק גם את תחושת הצורך לפרסמם, וההזדמנות לכך היתה בעקבות מצבו של השליט שסבל מלחץ נפשי, על רקע תפקידו התובעני ואורח חייו המלכותי. על אף רגיעת המאורעות, "רוחו קצרה" ומצבו הגופני והנפשי ירודים, ויש לקשור את מצבו גם לגילו המתקדם (בזמן עלית אלפצ'אל היה הרמב"ם בן 60 שנה לערך).לאור הדברים שלעיל מתעוררות שתי שאלות עקרונית: האם כתיבת הספרים וההמלצות היו אמצעי תרפי לא רק למלך, אלא לרמב"ם עצמו? האם הוא מייעץ לאלפצ'ל בנושא הנפש על סמך ניסיונו וחוויותיו האישיות? אפשר שכן. ולסיום, אין להסיק מהעדויות שהובאו במאמר כי הרמב"ם לקה בנפשו או סבל ממצב נפשי מעורער. תקופות מסוימות הוא התהלך עם מצב נפשי ירוד, סבל מצער או שהיה מדוכא בעקבות נסיבות מסוימות. כבירותו של האיש, שקיפל באישיותו גאוניות בשלל תחומי מדע, הגות ופילוסופיה, הלכה ורפואה אינה נפגעת ולא במעט מול נפשו המיוסרת בעתות מצוק. נהפוך הוא: למרות צרותיו, טרדותיו ודכאונו בפרקי זמן מסוימים בחייו נתגבר הרמב"ם כארי, עלה ונתעלה והגיע להישגים מדעיים ומחקריים המעוררים עניין עד לימינו אנו. ד"ר אברהם אופיר שמש המחלקה למורשת ישראל, המכללה האקדמית יהודה ושומרון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אברהם אופיר שמש