אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טיפשות / אביטל רונאל


התמונה של דן לחמן

טיפשות. תכונה? מצב? כולנו מסוגלים לזהות טיפשות, אך כלל לא ברור אם אנחנו יודעים להגדיר אותה.

טיפשות איננה מצב של חוסר השכלה. יכול אדם להיות בעל תארים אקדמאיים ובכל זאת להיות טיפש, והקריאה "אבל הוא למד באוניברסיטה" היא קריאתו של זה שאינו יודע להגדיר טיפשות ומחבר אותה חיבורים לא נכונים בהכרח. ילדים קטנים מזהים טיפשות כאחד הדברים הראשונים. כבר בגן ילדים הן מכנים אחד את השני טיפש, ואחד האיסורים הראשונים שגננת תגיד לילד "אסור לקרוא למישהו טיפש" כלומר עם הכינוי והגינוי נולד מיד כלי של הארה של מותר ואסור.בסוף שנות השישים תורגם לעברית הספר "בשבחי הכסילות" של ארסמוס מרוטרדם. הספר נעלם לי מזמן מזמן ואני לא זוכר ממנו הרבה. הייתי צעיר מדי. אך אני זוכר את החדווה בה ארסמוס בלשון הפוך על הפוך, כפי שילדים היו קוראים לזה היום, משבח את הטיפשות.אחת הבעיות היא שקשה להגדיר ולכמת טיפשות. מי שאתה עשוי לקרוא לו טיפש, יש לו רשימת טיפשים משלו וכל הסיכויים שאתה בתוכה. כך טיפשות היא עמדת "מתנגד" לדעתך. התואר עצמו עשוי להיחשב לאלים במקצת. חזרו אל ההגדרה הילדותית. הסופרת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בדקה את עניין הטיפשות אצל מנהיגים וכתבה את הספר שנתן את שמו לתופעות שבאו אחריו "מצעד האיוולת". כעת מגיע ספרה של אביטל רונאל, ומנסה לחקור ולהגדיר ולעשות איזה סדר במושג שתנסה לענות על כמה מהשאלות הללו. אביטל רונאל בת למשפחת דיפלומטים ישראליים נולדה בפראג. גדלה ב-ניו יורק, למדה בברלין הרמנויטיקה, קיבלה תואר דוקטור לספרות בפרינסטון. עבדה עם סיקסו ו-דרידה בפריז, כיהנה כפרופסור בברקלי. בין ידידיה מלבד דרידה אתו עבדה נמצאים אנשים כמו בודריאר, לנצמן ורבים אחרים. התעסקותה הן בפילוסופיה והן בספרות הביאו אותה לחשוב ולכתוב על נושא שפילוסופים פחדו להתעסק אתו ברצינות. רונאל מנהלת דו שיח כפול, הן עם "המורים הגדולים" אך גם עם הקורא.רשימת ספריה יכולים להראות את הנושאים בהם היא עוסקת ברצינות. "ספר הטלפון: טכנולוגיה, סכיזופרניה ודיבור חשמלי", "מלחמות הקראק: ספרות התמכרות ומאניה" וכמובן "טיפשות" ועוד כמה פרסומים בנושאים שלכאורה נדחקו לשולי המחשבה. "לא נוכל לתאר לעצמו שמדינה, אפילו ארצות הברית, תקרא תיגר על הטיפשות, כפי שהיא מנהלת מלחמה רבת היקף נגד הסמים... טיפשות חורגת מעבר לחומריות, מערערת אותה. מתרוצצת שלוחת רסן. מנצחת בכמה סיבובים, נסוגה, מוחזרת לעמדת פתיחה אחוזה בלפיתתה של הכחשה, ושבה. טיפשות קשורה במהותה למה שאינו ניתן למיצוי, היא גם זו המתישה את הידע ומייגעת את ההיסטוריה".

ניטשה

פרידריך ניטשה, טיפשות מכילה קשיחות והיא האחראית למשמעת וגידול ילדים.

פתיחה מעניינת להצגת הנושא. הגדרה ראשונית שתלך ותתפתח לכיוונים שונים ורבים בספר הזה. נקודת מוצא אחת היא העובדה שהטיפשות לא נדונה ברצינות. אין אף ספר פילוסופיה עב כרס הנושא את הכותרת "על מהות הטיפשות" אומרת הכותבת ולא ניכר בה חיוך. היא מתכוונת ברצינות גמורה.טיפשות אינה ניתנת לתיאור. היא איננה פתולוגיה ואינה משמשת כמדד לשום דבר. אך היא מתקשרת לכישלונות הגדולים של המאמץ האנושי. טיפשות היא סוג של חומה שאינה נותנת לעובדות חדשות לשנות את דעתם של אנשים.פרידריך ניטשה אמר שטיפשות מכילה קשיחות והיא האחראית למשמעת וגידול ילדים. הוא נותן לטיפשות מימד אנושי חיובי, בדרכו החסודה. אך מצד שני ניטשה כפילוסוף, לא עסק בטיפשות כערך פילוסופי לדון בו.טיפשות איננה דחייה של ידע, היא איננה ניגוד ואין היא צד אחר של החשיבה. היא עומדת לה שם בהיעדר יחס אל הידע. אביטל רונאל כאשת ספרות הולכת לבדוק מה אמרו משוררים על טיפשות, היא תבדוק אצל הומרוס ואצל הלדרליין הגרמני אצלו מצאה סוג של התייחסות. והנה רילקה כתב את "שיר האידיוט" שהוא קורא לה לפרשו.גוסטב פלובר טען שכתיבה היא "מעשה של טיפשות צרופה" אך מסעו של פלובר מתקלקל כשהוא רואה על אחד משערי פומפי העתיקה גרפיטי הנושא את השם תומפסון, והוא רוגז על טיפשותו של האיש שאיננו מכיר ואין יודע מי הוא, שהפך בטיפשותו את שער הכניסה לפומפי העתיקה לעמוד זיכרון לטיפשותו של אחד תומפסון. הטיפשות החליפה את עמוד האבן, כותב פלובר הכעוס, תומפסון הזה השאיר מאחריו גוש חרא ענקי במקום שם עמד מונומנט. הטיפשים נעשים מה שארסמוס מכנה "כסילוסופים" (foolosophers) ו-פלובר מסכם:"טיפשות היא דבר בלתי מעורער. כל דבר שמתקיף אותה מתנפץ אליה. כמוה כגרניט, היא קשה ועמידה".

גוסטב

גוסטב פלובר. טיפשות היא דבר בלתי מעורער. כל דבר שמתקיף אותה מתנפץ אליה. כמוה כגרניט, היא קשה ועמידה

רולאן בארת כתב על הטיפשות "גרעין ההתנגדות כשנגדו מתנפצת כל יצירה כתובה". ושוב גוסטב פלובר, בספרו "החינוך הסנטימנטאלי" ישנה דמות של גרמני (מי עוד ייחשב לטיפש אם לא הגרמני) מר שאהוצנישבאך, מתמטיקאי שהמתמטיקה בלעה אותו ואת חייו עליו אומר אחד מגיבורי הספר "מעולם לא היה בחור שהיה טיפש חרוץ יותר". אביטל רונאל תביא ניתוחים מתורות אחרות. כגון כתביו של ז'אן פאול, הוגה גרמני שכתב:"הסובייקט הטיפש, שאין לו היכולת להתחדש ולהתגבר, ניחן באנרגיה אדיפאלית נמוכה. הוא נאחז ברעיונות, בחפצים ובדוגמות שאביו העביר אליו בילדותו. מכיוון שאין לטיפש רצון לעלות על האב ולדכא אותו, הוא נותר תמיד בצד המוות. ראשו מוגבל ומת. משקף לב לא פחות קטן, מת"טיפשים נאבקים לשמר את המורשת של אבותיהם ומגייסים כל נשק אפשרי של רוע וטיפשות כל תגלית חדשה גוזלת מהם את ביטחונם ושלוותם. דברים קטנוניים מזינים את רוחם הקטנונית. הטיפש פועל אך ורק עם הידוע מכיוון שהוא מחקה ומעריץ בלבד. יכול פאול להגיד שהטיפש הוא גם יצור קורא, המגלה עניין בחשיבה של אחרים מאשר ביצירת מחשבות משל עצמו.רוברט מוסיל, סופר גרמני מוערך מאוד, כתב מאוחר מדי ( 1933) מסה שכבר לא פורסמה על הכניעה לכוח הנציונאל סוציאליסטי שעיקרה :"הנאציונאל סוציאליזם תובע בראש וראשונה שהאינטלקט ייטמע וייכנע באופן מוחלט לתנועה".תקופת הנאורות שהתחילה במאה השמונה עשרה ונתפסה בעיני רבים כמלחמה בטיפשות היא זו שהייתה יכולה, בהתחדשותה, להביא אנשים כמו רוברט מוסיל או פרימו לוי לנסות ולהבין את המלחמה נגד האינטלקט של הנאציונאל סוציאליזם. האם הנאורות חזקה מספיק לרסן, לדחות או לשכך את התקוממותה של הטיפשות? ההיסטוריה הקרובה אינה מוכיחה זאת. האינטלקטואל החושב כשל מול הגל העכור.סופרים מכירים את המלחמה בטיפשות בניסיונם לעלות מדרגה אחת מעליה. רבים מהם ביטאו את המלנכוליה שחש אדם הבוחן את כישלונו להתרומם מעל מדרגת הטיפשות הראשונה. תומס פינצ'ון האמריקאי הודה, אחרי שביקשו ממנו לעבור על כתביו המוקדמים כדי לחדש את פרסומם: "ייתכן שאתם כבר יודעים איזו מהלומה לאגו עשוי להנחית הצורך לשוב ולקרוא מה שכתבת לפני עשרים שנה."

ארצ'י

ארצ'י באנקר הגזעני הסקסיסטי הטיפש והפאשיסטי. התכונות היוצרת טיפש מושלם.

בהמשך הוא מסביר שלא רק לאיכות הכתיבה עצמה אלא לחומר מחשבה שלו, התכוון. להיפגש מחדש בעמדה האינפנטילית, ביכולת להיות מטופש לעסוק בערכים של מתבגרים בלי לעמוד מהצד.ואם יש צורך להביא את הדוגמא האולטימטיבית לדמות הטיפש האמריקאי, דמות שזלגה לה דרך הסדרה הטלוויזיונית של שנות השבעים אל כל העולם הרי זה ארצ'י באנקר הגזעני, הסקסיסטי, הטיפש והפאשיסטי. התכונות היוצרת טיפש מושלם. הגל מתח ביקורת על שלינג על שהציב את הטיפשות במקור הישות. היעדר אינטליגנציה מכונן אינטליגנציה. הגל נלחץ מהאפשרות. מלבד ניטשה אין התייחסות פילוסופית לטיפשות. הורקהיימר ו-אדורנו רואים בטיפשות צלקת. "חלקה זעירה ומיובלת של אי רגישות".בספרות, הטיפשות נבחנת רק במימד הנושא. טיפשותו של בובארי, כסילותם החביבה והמצחיקה של בובאר ופקושה אצל פלובר. אצלהנרי ג'יימס אין להבין אם נאמנותה חסרת המעצורים של הגיבורה למאהבה היא טיפשות או נשגבות."אין חטא זולת הטיפשות" אמראוסקר ווילד ומכאן יוצאת הכותבת במסע אחרי המלה. האחר הוא טיפש. הגדרה המתחילה ביוון העתיקה. פריקלס אמר שמי שאינו אתונאי, הוא אידיוט. וכך כל האתונאים, מלבד הציניקנים נעשו אידיוטים. אם כי ישנם פרושים אחרים למושג הישן שחלקם יגיד, כפרי, תמים, ילדותי. אידיוט הוא מושג שהספרות בעיקר תשכלל מדור לדור. החלטתו של היידגר לא לעקור ל-ברלין הוא מעשה " אנטי יווני".כאן מביאה אביטל רונאל קטע המתייחס לשאלת השפה המגדירה. המלה stupidity האנגלית שיש לה מלה דומה בעלת מובן שונה במקצת dumbnessשהיא מכוונת יותר לכיוון "סתום" מול ה dummheit הגרמנית וה betise הצרפתית שכבר מכילה צל זואולוגי. לכן שאלת התרגום שמעלה רונאל מדברי היידגר האם צריך לתרגם את ה dummheit שלו ל stupidity משמעה, הייתי טיפש ב1933 או אולי ל dumbness במשמעות, היייתי סתום ויש הבדל סמנטי בין שתי ההגדרות העצמיות הללו.

אוסקר

אוסקר ווילד. אין חטא זולת הטיפשות.

הגרמנים העמידו מיני שלומיאלים, גיבורים טיפשיים בתרבותם גם את המושג שווה לכלום (taugenichts) מוסיל במסה שלו על הטיפשות בודק את השוואת בני האדם לעדר כבשים. מצד אחד, כבשים הם דימוי של האלוהים לבני אדם.אלוהים מכנה את בניו לעתים קרובות עדר. או כבשים טועות. ישו הוא כבשה, שה האלוהים. אנחנו מצד שני, הפכנו אותן לסמל הטיפשות. האם יתכן שאלוהים טעה עד כדי כך? שואל מוסיל כי הוא הרי אהב את הכבשים. תמיד הגן על העדר, כי הכבשה כמעט אף פעם אינה נתפסת כיחידה.חכמים מפחדים להיהפך לטיפשים. שופנהאואר אמר שאפשר להפוך סטודנטים חכמים לטיפשים אם יאלצו אותם לקרוא את הגל. רוזה לוקסמבורג דיברה על היטמטמותו של עם. ז.ז רוסו אמר שאי יכולתו של האדם להיות לבד הופכת אותו לטיפש. האדם החכם חי בגפו. בימינו אומרים שהטלוויזיה, שכולם צופים בה, מטמטמת. קרל מרקס היטיב להבין את הטיפשות והעמיד אותה ככוח היסטורי שלישי אחרי כלכלה ואלימות. כבר בגיל תשע עשרה כתב מרקס את המכתם :"בכיסא נוח, בטיפשות נינוחה, יושב בלי להשמיע הגה, הציבור הגרמני.”אצל מוסיל מוצאת רונאל הגדרה ראשונית מעניינת:"אנחנו אומרים "אנחנו" במקום אני. האנחנו זוקפת ראש בחסות מפלגה,אומה,כת, או זרם אמנותי""כל דבר שאנו עושים עשוי להראות טיפשי. זה שלא הצלחת להירדם אמש. זה שכל הקיץ התעניתי בגלל מקלחת של השכנים, זה שאת הולכת לאכול ארוחת צהרים, זה שאנחנו בקשר זוגי, זה שאנחנו לא בקשר זוגי... אין שום דבר שאיננו טיפשי, אך שום דבר איננו הטיפשות שלעצמה. .. הטיפשות היא הגבול של הגבול" את זה אומרת רונאל.וציטטה של אינשטיין תאמר את הדברים בדרכו: "יש שני דברים אין סופיים. היקום והטיפשות האנושית, אבל אני לא בטוח לגמרי לגבי היקום".

המשורר- מחזאי- שילר אמר: במאבקם עם הטיפשות, ידם של האלים עצמם על התחתונה. מסתבר שאנשים רבים אמרו דברים בנושא, אך מעטים ניסו לרדת לעומק הדבר הזה ששמו טיפשות, והמכתמים של אותם ענקי רוח מעמידים בפנינו את עומק הטיפשות אך לא מסבירים אותה.ז'אן דארק בדרמה של שילר "הבתולה מאורליאן" היא נבערת מדעת וחסרת השכלה. אך נעשית כלי קיבול ליעוד נעלה. משום שניחנה בטיפשות עילאית היא פתוחה לאקסטזה מיסטית ולהזיז על כינון היסטוריה. בהמשך תישאל רונאל את השאלה האם נבערות וחוסר השכלה מקבילים לטיפשות.כאן נכנסת אביטל רונאל לניתוח עומק של המסה "על הטיפשות" של מוסיל ומתחילה בניתוח מלות הכותרת. uber die dummheit אומרת אכן "על הטיפשות. אך למלה uber עצמה יש מובן נוסף, מעל, וכך אפשר לקרוא את המסה של מוסיל כמי שכותב מעל הטיפשות. וזו לא רק בחירה במלה ופירושה אלא בעלת ערך התייחסותי עמוק.המסקנה אליה מגיע מוסיל במסה שלו היא שיש מצב בלתי נמנע ונורא, אשר לפיו כל דבר עלול ליפול טרף לטיפשות ולהיבלע במנגנון הייצור שלה."קיימת נטייה אצל בני האדם בעולם, בכל מקום שהם מופיעים במספרים גדולים, להרשות לעצמם באופן קיבוצי כל דבר שאסור עליהם באופן אישי.... ברור כשמש שממצב זה מתפתחת הפרעה רגשית, הפרעה בשיווי המשקל הרגשי המונח הן ביסוד הניגוד המתקיים בין "אני" ובין" אנחנו" וכמו כן בין כל ערכי המוסר"שני פרקים שאתעכב עליהם פחות הם אלו שבהם בודקת רונאל את הקשר הקיים או לא בין חוסר ידיעה, לטיפשות, בורות ואידיוטיות. בדיקה של יחסים לטיפשות בהקשר של נשים כפי שצוירו ותוארו בספרות מאות קודמות בראיה פמיניסטית מודרנית, כמובן. לא בגלל שהם לא מעניינים או חשובים, אלא שאני רוצה לעבור לכיוון האידיוטים הספרותיים, ובראשם כמובן זה שנתן למושג כאן את שמו, האידיוט של דוסטויבסקי.את האידיוט כתב דוסטויבסקי בשוויצריה אחרי שעזב את גרמניה אותה שנא. הוא שנא את הקתולים אך את הפרוטסטנטים והלותרנים שנא יותר וראה בהם מחריבי האמונה. הגרמנים נתפסו בעיניו כטיפשים.הנסיך מישקין "האידיוט" מוצג לראשונה כמי שחוזר מבית משוגעים או בית חולי עצבים. זר החוזר לרוסיה. ומשם כל אדם שיפגוש בו ילך וישתנה. ייהפך לטוב יותר, נדיב, או לרע. אף אחד לא יכול להישאר אדיש מול " הריקות" האידיוט הוא דמות דתית כמובן, כמו כמה מגיבוריו האחרים של דוסטויבסקי, שהיה בעצמו איש דתי מאוד.האידיוט הוא אביהם הרוחני של כמה וכצמה גיבורי תרבות. אצל פייר פאולו פאזוליני בסרט "תיאורמה" מופיע איש זר לתוך משפחת תעשיינים במילאנו. אינני זוכר עוד כיצד הזר מוצג בסרט אך אצל פאזוליני המגע שלו באחרים, כמו מגעו הנפשי של האידיוט התבצע דרך יחסי מין, בצד הכי גופני. הוא שכב עם כל בני המשפחה. גברים ונשים וכל אחד משתנה בדרכו. האב נעלם במדבר, האם הופכת זונה הבן מתאבד ורק המשרתת אתה לא שכב הופכת לקדושה וגופה מרחף מעל העיר.

בספרו של יז'י קושינסקי "להיות שם" גיבור הספר האידיוט הנזרק מביתו והופך בגלל טיפשותו לנשיא אמריקה. כש-רונאל ניגשת אל האידיוט שהוא סוג של התגלמות של ישו. מכיוון ש-ישו הוא ההתגלמות הגופנית של האל היא בודקת את משמעות ההתגלמות הגופית שלו כמו שהיא מופיעה אצל דוסטויבסקי. ומשם היא עוברת לשכבות אחרות ועמוקות.הנסיך מוצג לאורך כל הספר כתמים. תמים מדי. עד כדי חוסר הבחנה והבנה. הוא חסר כל כבוד עצמי ומוחל על כל עלבון. הוא מאמין אמונה שלמה בכל מי שהוא פוגש. הוא סובל מאפילפסיה, כמו דוסטויבסקי עצמו, הוא מצדיק כל מי שפוגע בו ומתבדח עליו. התמימות בהתגלמותה, כל כך תמים, קדוש אך אידיוט של ממש.ביומנו כותב דוסטויבסקי כשכבר היה כמעט באמצע הספר שאיננו יודע אם גיבור הוא כסיל או נוכל. בהמשך הוא מביא הסתמכות על גוגול, הנחשב לאבי הספרות הרוסית:"די לפלמוני לאמץ לו איזה רעיון קלוט מן האוויר ומיד הוא מאמין באמונה שלמה שאלה רעיונותיו שלו. פרי רוחו והגותו. חציפותו של התו מגיעה במקרים כאלה לשיאים מדהימים....אותה חציפות של הפתי, אותו ביטחון בלתי מעורער שבוטח הכסיל בעמנו ובכישרונו מתואר בידי גוגול באמנות עילאית..."בהמשך תראה רונאל ש-דוסטויבסקי משתמש בגוגול ודמויותיו הטיפשיות לא כמורה דרך אלא שמול גוגול הוא יכול לעשות את ההבדל בין הטיפשות לאידיוטיות, שאיננה אותו דבר בעיני דוסטויבסקי. ודבר ששכחתי, ומזכירה רונאל, ועושה בו חיבור חשוב מאידיוט לאידיוט. הנסיך מישקין קורא את מאדאם בובארי של גוסטב פלובר. וכבר דובר בטיפשות הקרתנית שב-מאדאם בובארי. אביטל רונאל לוקחת צעד קדימה ומזכירה שהן פלובר והן דוסטויבסקי סבלו מאפילפסיה, אם תרצו מחלת האידיוטים. רונאל בוחנת לעומק את ההתכתבות הספרותית של שני הענקים הללו, החל מפרטים ביוגראפיים דומים. שניהם נולדו באותה שנה, שניהם בנים לרופאים. ועד למערכת הערכים הפנימית ביותר של הדמויות.פרק מיוחד מקדישה רונאל למשורר הרומנטי ויליאם וורדסוורת'. היא בוחנת את עמנואל קאנט וקשיי הכתיבה שלו, כפי שהוא מעיד עליהם בעצמו. ועוברת ל-זיגמונד פרויד,ז'יל דלז,פרנץ קפקא,ז'אק לאקאן ואחרים. לכולם היא קוראת לעזרה, או לפירוק.הספר שנוגע בנושא לגמרי לא טיפשי ולא קל, שהוא בחלקו הגדול ניסיון רוחני עמוק להגדיר את מה שחומק מהגדרה. כתוב לעתים בשפה בהירה מאוד, שאין בו כל מני "פילוסופיזציות" של השפה, גם כשהיא עוסקת בשאלות של שפה ופילוסופיה ולעתים שפה כתובה באותה צורה שאקדמאים חושבים שבלעדיה לא ייחשבו לרציניים. היא מפרקת סופרים ומחברת אותם מחדש. בודקת מבנים ואת ההתנגשויות או ההסתמכויות של האחד על השני. הספר מתרחב הרבה מעבר להגדרת שמו. לא רק על הטיפשות היא כותבת. אביטל רונאל משתפת אותנו בנימה אישית מאוד בתחושותיה ולא רק בדעותיה כשהיא קוראת מאמר או ספר של אחרים ומנתחת אותם. יש לה צורך פנימי להוליך אותנו מהאישי לתיאורטי, ולהוליך אותנו אל תוך המחשבה הפנימית ממנה נבנית בסופו של דבר המסקנה "המדעית – פילוסופית". דבר ההופך את הקריאה לזורמת, רבת עניין ומרתקת. וכמו שהיא מספרת על הצחוק שעוררה כותרת הרצאה שניתנה "על הטיפשות" בתוך כל הרצינות הזאת שבספר יש מקומות לחיוך. ספר עמוק ומדהים על נושא שלא ממש דובר בו. רונאל דווקא מדברת עליו נכבדות. בסופו של דבר ניסיתי לבדוק מה אני יודע על הטיפשות יותר ממה שידעתי קודם. והיו לי רק סימני שאלה. האם אני טיפש מדי לרדת לעומקו של הספר, ואין לי שום דרך להגדיר מחדש את הטיפשות, או שהמחברת החליטה באיזה רגע שהיא לא מוכרחה לתת תשובה ממשית ומחייבת כדי לא להיחשב לטיפשה. אך המסע על פני דעותיהם של אחרים, ניתוחי הספרות שבדרך היו לי מענגים בדרכם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן