אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראיון עם כריסטופר טיטמוס


על שלום, חמלה ושקט נפשי 

כריסטופר טיטמוס

כריסטופר טיטמוס לא פוחד מפיגועים. פעמיים בשנה מבקר טיטמוס, אחד מחשובי המורים לבודהיזם בעולם, בארצנו הגועשת. חברי עמותת "תובנה", עמותת הויפסנה הישראלית, שמחים לארחו לסדנאות מדיטציה ולהרצאות. מאות ישראלים שוחרי רוח, מקשיבים בצמא לדברי האיש המיוחד הזה.

סיפור חייו

ב-1967 יצא כריסטופר טיטמוס בן העשרים וחמש, עיתונאי מצליח בעיתון לונדוני, לטיול טרמפים במזרח. בדרכו עבר בתורכיה, אירן, אפגניסטן, פקיסטן והודו. תחנתו האחרונה הייתה תאילנד אליה הגיע נחוש בדעתו להחליף את הטיול החיצוני בטיול פנימה:

"רציתי להיות אף-אחד, לחיות חיים מינימליים וממושמעים, להביט עמוק בעיניים לתוך האקזיסטנס,הקיום האישי שלי."

המנזר אליו ביקש להצטרף קיבל אותו בברכה ובתאית שוטפת. משך שלוש שנים היה המערבי היחיד במקום שאיש מיושביו למעט נזיר הודי אחד, לא דיבר אנגלית. "חשוב לזכור" הוא מחייך "כי מתוך מאות אלפי נזירים תאים היו אז בכל המדינה אולי 40 נזירים מערביים", תופעת הנהירה למזרח הייתה אז לגמרי בחיתוליה.

כל יום התעורר בארבע בבוקר, לבש את גלימת הנזיר ויצא ליום ארוך של מדיטציה שקטה. אסור היה לקרוא או לכתוב במנזר, ("הדבר מפריע להבנה השקטה, הפנימית"), אסור כמובן להיות בעל רכוש למעט הקערה לתוכה נידבו אנשי הכפר אוכל. הוריו הקתולים חשבו שבנם ירד מהפסים.

אחרי שלוש שנים חש טיטמוס כי לא די לו ויצא להתבודד במערה רחוקה. לבד ישב שם משך תשעה חודשים מהרהר ומודט ולמעט שתי שיחות הכרחיות, שותק."זה היה נפלא" הוא אומר "אהבתי כל רגע".

אחרי ההתבודדות ביקש לו מורה ללמוד ממנו והגיע למנזר ביער שם פגש את ajahn buddhadasa הנחשב, והפך לתלמידו. שנתיים חי ביער לומד את התרבות הבודהיסטית, את סודות הדהרמה (לימוד ואימון לשחרור החיים) ולאחר שש שנות נזירות הסיר את הגלימה ושב מערבה. "כשהפרי בשל הוא ניתק מן העץ" הוא מסביר בחיוך "החלטתי לעבור לשלב הבא בחיי".

כריסטופר חזר לאנגליה, לשמיים האפורים, לחולצה והמכנסיים, הקים משפחה והחל ללמד את התרבות הבודהיסטית. אט–אט הלך שמו והתפרסם כמורה חכם,משעשע וכריזמטי להפליא. היום הוא כותב ספרים, מלמד ומרצה במדינות שונות בעולם. בין השאר הוא מדריך קבוע ומוערך באשרמים בבודגאיה ובסארנאת שבהודו, וממקימי “גאיה-האוס” (מרכז רוחני) באנגליה. ארצנו הקטנטונת, אליה הוא מגיע לפחות פעמיים בשנה, חביבה עליו במיוחד. נפגשנו כדי לדבר על ישראל ובודהיזם ,חומר ורוח, מלחמה ושלום.

ישראל ובודהיזם :

"מקום מדהים המדינה הזו, רבת פנים ואינטנסיבית.,החיים אצלכם הכל כך מורכבים, יוצרים לחץ נפשי בלתי פוסק. בניגוד לעמים אחרים אתם נולדים לתוך דאגה כרונית: פוליטית, כלכלית, משפחתית. אתם דואגים כל הזמן ומסיבות טובות. לא לחינם פונים רבים לחיפוש אחרי אלטרנטיבה. בשנים האחרונות קיים צמא גדול וצורך אמיתי בטכניקות הרגעה. מסיבה זו מעמיק ומתרחב החיפוש הספיריטואלי. מעולם לא היו פה כל כך הרבה יוגיסטים, מודטים, "בוגרי הודו". מעולם לא עשו כל כך הרבה ישראלים סדנאות וקורסים רוחניים, הכל בניסיון להתמודד טוב יותר עם הלחץ.

הבודהיזם מדבר הרבה על סבל. כולנו חווים לא מעט רגעים קשים במהלך היום אלא שניתן לאמץ טכניקות לשינוי הדרך ולתרגל חיים שיש בהם אהבה וחמלה. אני לא בודהיסט כמו שאני לא קתולי. כל ההגדרות האלה הן רק מילים ולא כדאי להתייחס אליהן ברצינות רבה מידי אבל כדאי ללמוד כמה עקרונות בתרבות הבודהיסטית שעשויים להרגיע את חיי היום-יום.

כדאי לזכור שכל חוויה בין אם טובה או רעה היא רק חוויה. היא עוברת ואסור להיאחז בה. לא להיבהל כשרע, לחיות את הכאן והעכשיו, במקום את העבר או העתיד. לוותר על האגו, על הרכושנות, להתיידד עם הפחדים אך לא לתת להם להוביל את הדרך. תרגול טכניקות אוניברסליות כמו מדיטציית שתיקה (ואחרות) מעודד פיתוח יכולות של התבוננות, הקשבה, סובלנות, נדיבות ואהבה - מתוך קבלה מפוכחת של המציאות כפי שהיא.

על ידי מודעות למגוון פעילויות יום-יומיות, החל מן הנשימה, ניתן להגיע לתובנות אישיות עמוקות שיובילו לצמיחתן של שלווה פנימית ושמחה. כך ניתן לקדם את השלום וההרמוניה בחיינו."

מלחמה ושלום:

"מצד אחד אני אוהב מאוד את הפתיחות הישראלית, את העובדה, שבניגוד לארה"ב למשל, גם אם לא יסכימו איתי לפחות יקשיבו. מצד שני מתמיה אותי חוסר הפתיחות הישראלי כלפי השכנים. אני מגיע לישראל משתי סיבות :

האחת ללמד בקורסים ("ריטריטים") ובכך לתמוך באלה החיים כאן. השנייה היא לקדם את רעיון ההליכה ("יאטרה") - צעדה לשלום ואי אלימות הנערכת במסלולים שונים בין ישובים יהודים וערבים.

ההליכה השקטה מזכירה את חשיבותה של המודעות בחיינו, את העובדה כי יום יום אנו הולכים דרך הפחדים שלנו, דרך החששות, ויכולים להם. היא מזכירה עוד כי חייבים להקים גשר בין העמים, לסלול דרך בה ניתן ללכת ביחד. אנו הולכים יחד, בני לאומים שונים, וזוכרים כי כל אדם יכול וצריך לתרום לשלום.

בישראל חייבים להבין כי השקט הנפשי הישראלי תלוי מאוד בשקט הנפשי הפלסטיני. טירוף המיעוט הוא דבר שקשה מאוד להשתלט עליו, הוא מכניס לסחרור. את הסחרור הזה צריך לעצור. השלום הוא אפשרי. אסור, פשוט אסור, לשכוח את זה.

על נשים:

"לנשים בישראל תפקיד עצום. המאבק היום הוא בעצם מאבק גברי והקול הנשי שיכול לעצור אותו, לנווט אותו אחרת, חלש מידי. נשים, לטעמי, צריכות להישמע יותר כדי שהעולם יראה אחרת לגמרי"

על מדריכים ישראליים:

"נכון שהמדריכים המגיעים לארץ הם בדרך כלל לא-ישראליים. האם זה משהו באופי הישראלי הטיפה- אגרסיבי שלא מאפשר להדריך? לא בטוח. דברים קורים ממש עכשיו. יותר ויותר ישראלים נחשפים ולומדים בארץ (תוכנית "נאמני דהרמה" למשל) ובחו"ל. בעתיד, אני בטוח, הם גם ילמדו.

לולא הייתי מורה:

"הייתי נזיר. אני אוהב מאוד את הבדידות. לימוד אנשים אחרים הוא המחיר היחיד אותו אני מוכן לשלם עבור הויתור על חיי הפרישות".

עצות טיטמוס לימים קשים:

כדי לעבור ימים קשים בשלום כדאי:

לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות כדי לחיות את חיי בשלווה ולהשתדל לצמצם את הנושאים המטרידים.

לעשות מדיטציה.

לבלות יותר בטבע וגם:

להתחבר על בסיס קבוע לקבוצה שיש לה עניין רוחני משותף, בין אם זה יוגה, טאי צ'י, מדיטציה,לימוד או כל דבר אחר. בידוד הוא חלק מהבעיה. יש לנו נטייה להיפגש עם אנשים קרובים לנו (חברים, משפחה) ולדבר על נושאים המעצימים את החרדה. המפגש הספיריטואלי מהנה, מרחיב את הדעת ומרגיע.

שיחת דהרמה עם כריסטופר טיטמוס

 

http://www.bamerkaz.com/

 

לדעת עוד:

http://www.insightmeditation.org

www.tovana.org.ll

לקריאה נוספת:

מדיטציה במסורת של בודהיזם

בודהיזם כדרך חיים

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר