אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי / אדריאן ריצ


התמונה של דן לחמן

אדריאן ריצ' ( 1929) היא משוררת תיאורטיקנית ומנהיגה לסבית פמיניסטית. היא זכתה לפרסים על שירתה והפכה להיות אחת הדוברות המרכזיות בסצנה הלסבית פמיניסטית. מאמר זה מהווה את אחד מאבני היסוד של המחשבה הלסבופמיניסטית ומהווה גם את אחת מאבני היסוד למחשבה הקווירית. למרות שריצ' איננה מזהה בגברים הומוסקסואליים בעלי ברית מובהקים, הרי שאני לפחות מאוד מבין ומכבד את דעותיה הייחודיות.

מהמשפטים הראשונים שקראתי מציטוטיה של אדריאן ריצ' כבר בפתיח לספר הייתה לי הרגשה שהייתי רוצה להכיר אותה ולהתיידד אתה. יש משהו בדברים שלה שמאוד מקרבים אותה אלי.

את המאמר שלה, "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי". בתוך הספר "מעבר למיניות, מבחר מאמרים בלימודים הומו - לסביים ותיאוריה קווירית" היא מתחילה בביקורת חריפה על שלושה ספרי נשים פמיניסטיות, כנראה, המתעלמות או דוחקות לקרן זווית את הזווית הלסבית. קביעה אחת מקוממת אותה. זו האומרת שגברים הם בעלי אוריינטציה מינית מולדת אחת המושכת אותן לנשים בעוד שלנשים יש שתי אורינטציות מולדות, מינית כלפי גברים והולדתית כלפי צאצאיהן.

היא מבהירה את מטרותיה בראשית המאמר. שני עניינים נוספים לאלו המופיעים בציטוט הראשון ומעלים את חמתה: כיצד ומדוע בחירתן של נשים בנשים, כחברות לתשוקה, חברות לחיים, כשותפות לעבודה, אהובות, נמחצה. ערכה נשלל ונכפה עליה להתחפש כדי להתקיים. ושנית, ההתעלמות המוחלטת מן הקיום הלסבי בספרות. ובכלל זה בספרות הפמיניסטית ללא ספק יש קשר בין הדברים ויש להפריד בין הדברים. מכיוון שלא צוינה שנת הופעת המאמר אצטרך להתייחס גם אני באופן יותר כללי.

היא מתחילה בביקורת חריפה על ספרים פמיניסטיים שפורסמו. באף אחד מהם לדעתה לא ניתן מספיק מקום ולא יוחסה מספיק חשיבות לשאלה הלסבית בתוך התבנית הנשית. הן ההיסטורית, הן הקיימת והן הנבנית. הגות פמיניסטית לא יכולה להתקיים עם טקסטים לסביים צדדיים, היא אומרת. נשים הפכו להיות צרכניות-קורבנות של תרופות, טיפולים ושיפוטים נורמטיביים שונים שנקבעו כולם על ידי גברים. הן שיקפו צרכים גבריים, פנטזיות של גבריות על נשים ואת האינטרס הגברי לשלוט בנשים.

במאמר מוסגר אני חייב לציין שחלק גדול מכל כלי הבית המוטוריים שנבנו על ידי גברים היו יכולים להיווצר שנים קודם, אלא שגברים, עד שלא הצטרכו להם בעצמם, לא חשבו על הקלת חיי האישה בביתה. הידע היה, המכניקה הייתה, למעשה הכל רק עמד שם וחיכה לגבר הראשון שיצטרך תנור מהיר או שואב אבק שיחליף את המטאטא. הידע על קרני מיקרו הייתה ידועה כשלושים שנה לפני שמישהו העלה בדעתו לבנות תנור כזה. הידע איך לבנות מכונת כביסה היה ידוע אך לא נעשה בו שימוש. מוצרים נולדו מאוחר מדי אך התפתחותם באה במהירות מכיוון ששוק העסקים הביא גברים לחשוב על כדאיות הייצור לעזרת הבית, ולכלכלה הגדולה, ליצור ההמוני ככלל. לאו דווקא למען נשים. או עם מחשבה על הקלת חיי הנשים בעבודת הבית. הנשים, ודברים נשיים הפכו למסמלי סטטוס כלכליים שגברים מתגאים בהם הולידו מכשור חדש יותר, נוצץ יותר, לא תמיד שימושי יותר. הכל לפי פנטזיות הגברים על ייצוג מעמדי.

יאמר שפרויד השאיר את המשפט "מה רוצה האישה" ולא נתן עליה תשובה. פסיכולוגיות רבות נשאבו אל המשפט הזה והחלו ביסוד הפסיכולוגיה של האישה. תהליך בעל משמעות וחשיבות עליונה בחיי נשים. ריצ' מתקוממת ששום דבר מכל זה אינו מוזכר בספר (יתכן שזה מאמר מוקדם יותר). היא כועסת שנשים, סופרות מקבלות את חלוקת העבודה בין גברים לנשים ומקבלות את התפיסה שנשים בלבד אחראיות על גידול הילד למשל.

היא מונה את שמונה המאפיינים שקבעה "קתלין גאו" וריצ' מרחיבה ומסבירה אותם אחד לאחד. אולם לנו, היום שנים אחרי הולדת התיאוריה הדברים מובנים מאליהם רק משמות הפרקים.

1.הכוח של גברים לשלול מיניות או לכפות אותה עליהן.

2. לפקח על עמלן או לנצל אותו כדי לשלוט בתוצרתן.

3.לשלוט בילדיהן אן לגזול אותם מהן.

4. להגביל אותן פיזית ולשלול מהן את חופש התנועה.

6. להשתמש בהן כאובייקטים בעסקאות גבריות.

7.לשים בסד את היצירתיות שלהן.

8.למנוע מהן גישה לתחומים נרחבים של ידע חברתי או הישגים תרבותיים.

מישהו צריך פירוט מדויק לראשי הפרקים? נכון שכמה מן הדברים השתנו או התרככו כמעה מאז פורסם המאמר, אך בצורה מוזרה אפשר להגיד שמאוד מובנים לנו ראשי הפרקים הללו. כל אחד מאתנו, גם גברים מסוימים, היו יכולים למלא בתוכן את הפרקים.

היא עוסקת רבות במאמר הזה בדיכוי ההטרוסקסואלי של הגברים על עולמן של הנשים, ולי אין סבלנות, אני מחכה להסברים לסביים ברורים. הם חסרים לי אישית. אני מרגיש גומה הקטנה הפעורה ביני לבינן ואני מחפש במה למלא. האם חסר בי משהו. האם משהו בי עובד אחרת ממה שזכר, גם אם הוא הומו מצפה מאישה?

אני מכיר אחוות נשים וותיקה שגברים, רק מתחילים לגלות אותה. אותה קבלה ונתינת חום מבן אותו מין. חיבוק אמיתי, לא טקסי בין נשים. היכולת לבכות יחד, החום שהן יכולות להשפיע אחת על השניה. עד לא מזמן גברים נתנו צ'פחות אחד לשני וגם זה רק במגרשי כדורגל לעיני אלפי אחרים שלא יחשדו בהומוסקסואליות או ברכות יתר. לא הייתה נגיעה חברית, חיבוק, ליטוף. הם מתחילים לזוז, הגברים. הם מגלים אחווה גברית לא מהסוג הצבאי. אלא את הצד הרגשי. היום גברים כבר מתנשקים כשהם נפגשים בלי בושה והם למדו להתחבק. האם זו תוצאה של פמיניזם. האם זה השלב הראשון בחינוך הדור הראשון של גברים שנולדו לפמיניסטיות, אם כן, שתבורכנה.

אדריאן ריצ' מחלקת לסביות לשני מונחים: קיום לסבי ורצף לסבי. בקיום לסבי היא מתכוונת לכל אותן תחושת משיכה עם או בלי קיום יחסי מין בין נשים. ברצף הלסבי היא מדברת על היסטוריה שהיסוותה מהויות של לסביות בשמות שונים. בהרחבת המשמעות היא מציעה צורות רבות של חבירה ועוצמה ראשונית בין נשים.

ברצף הלסבי היא מונה מונחים שהשימוש בהם: פסק סוררת, עיקשת, מופקרת, בלתי צנועה, אישה הממאנת "להיכנע לחיזור" כל אלו הסתירו לסביות עמוק בתוך השפה.

קיום לסבי כולל בתוכו שנאה עצמית, התמוטטות. אלכוהוליזם, התאבדות ואלימות בין נשים. קבלה עצמית ויכולת התמודדות עם עצמך והסביבה איננה דבר קל, גם בעולם פתוח לכאורה. כמו אבל, גם לקבלה יש שלבים שצריך לעבור דרכם בלי קיצורי דרך. יש להיזהר מרומנטיזציה של משמעות הדבר לאהוב ולחיות יחד בניגוד למקובל ובמחיר גבוה. נשים חיו את הקיום הלסבי (בניגוד ליהודי למשל) ללא גישה לידע. בלי מסורת מוקדמת. ללא המשכיות או תשתית חברתית. טשטוש הלסביות על ידי הכלתן בתוך המונח הומוסקסואלי.

את ההדגמה הטובה ביותר לכל מה שאדריאן ריצ' מדברת עליו אפשר לראות בסרט " עגבניות ירוקות מטוגנות". כל מי שלא נכלל בסוד הרמזים לא יכול להבין את מהות הקשר בין הנשים. ונראה לו שהוא צופה בסרט העוסק באחווה ידידותית בין שתי נשים סוררות.

מעניין לדעת כי בין המאות 12-15 חיו נשים שנקראו "beguines" אשר, גרו יחד, השכירו חדרים זו לזו והורישו בתים לשותפותיהן. הן חיו באותם רבעים שבהם חיו בעלי מלאכה. התלבשו בצנעה ולא התרועעו עם גברים. הן עבדו כטוות, אופות, או אומנות והצליחו עד שהכנסייה אילצה אותן להתפזר.

אדריאן ריצ' מספרת סיפור נורא שהתרחש בבריסל ב 1976. לסבית שהייתה נשואה לגבר התחילה לסבול מדיכאון שהביא אותה לאשפוז. בטיפול הקבוצתי אמרה שהיא לסבית והרופא אמר לה שזה לא נכון כי הוא רואה לה בעיניים שהיא לא. הטיפול שנקבע לה היה שבעלה היה מגיע מדי יום, הם קיבלו חדר לעצמם, והבעל היה אמור לקיים יחסי מין עם אשתו במשך שעה כדי שתלמד ליהנות. עד שברחה מבית החולים.

בהמשך היא דנה בנשים הנשואות ומונה חלק מהסיבות לגרמו ללסביות להינשא. משום שזה היה הכרח כלכלי לשרוד כלכלית, על מנת ללדת ילדים, שלא לסבול מחרם חברתי, על מנת להיוותר מהוגנות בעיני הסביבה. מפני שזה מה שמצופה מנשים לעשות. החושניות הבין נשית מועלמת לחלוטין מהתודעה. למרות שהיסטורית, נשים נלחמו בגברים להשגת דרישות וזכויות מימים ימימה. לגבי הנשים הללו נולדה ההגדרה: "יש להן סגנון חיים אחר". כתוצאה מהתעלמות מהשונות הנשים הטרוסקסואליות מצד אחד וחוסר יכולת לקבל את הקרבה הבין נשית האחרת החושניות האירוטית היא שנמחקה בצורה האלימה ביותר. הקרבה הנראית גם לעין לא מזוינת. הטרוסקסואליות נכפתה על נשים הן בכוח הזרוע והן באופן תת הכרתי חברתי. מצד שני מעבר למחיקת האירוטיות החיצונית נולדה אחוות נשים שגברים לא מכירים ולא יכולים להבין כלל. נשים כמעט זרות עוזרות אחת לשניה באופן מידי, בעיקר במפגעים מהסוג שהנשיות עצמה מעורבת בו. פגיעות פיזיות על ידי גברים, פגיעות נפשיות. מתקיימת אחוות אחיות גורל לא מודעת ולא מוצהרת זה מזכיר במקצת את התהליך שגברים בארץ עוברים לאיטם בכל זאת, השימוש במלה "אחי" שיצאה מתחום המשפחה המיידי. התפרשה בצבא בתחילה ביחידות קרביות בהן גברים היו קרובים אחד לשני כמו שלא היו אף פעם קודם, והמלה הלכה והתפרשה על לשונם של כל הגברים. אינני בטוח שהתוכן הפנימי מגיע לרמות הרגשיות של הגברים, יתכן שלגבי הרוב זו בכל זאת רק מטבע לשון סלנגית של הרגע, אך אולי הקריאה הזו "אחי" מראה על צורך התרככות ואחווה גברית. שלא לדבר כמובן על ההשפעה שהייתה לשימוש במלה "אח" על ידי האפרו אמריקנים, כששני זרים זכרים שלא הכירו מקודם פנו אחד אל השני. אבל כאן כבר מסתתר נושא אחר לחלוטין.

ואולי, "הזדהות נשית" לא אחווה היא הנותנת לנשים את כוח הקרבה. הצורך להסוות ולהסתיר משמעותם היא אובדן בל ישוער לכוח הנשי. כוח לשנות את היחסים החברתיים בין המינים. לשחרר את הנשים עצמן ואת הנשים החיות בשקר עם גברים בחוסר תואם מוחלט. לחיים בשקר רבדים שונים. במסורת המערבית רובד הרומנטיות קובע שנשים נמשכות לגברים באורח בלתי נמנע, גם אם נמהר וטרגי, שגם אם המשיכה פירושה התאבדות ( קרנינה, בובארי, איזולדה) היא עדיין בגדר צו אורגני. השקר קובע שרק אהבה בין המינים היא "נורמלית" שנשים זקוקות לגברים לשם הגנה ומימוש מיניות, והשלמה פסיכולוגית.

רובד נוסף של השקר הוא שנשים פונות לנשים מתוך שנאה לגברים. אלא שאת שנאת הגברים לנשים, המוטבעת כל כך עמוק קשה לזהות. נשים לא יודעות לזהות אותה. גם פמיניסטיות נופלות בפח הגברים הרגישים, ולא תמיד חשות בשקר שמתחת לפני הדברים. הקיום הלסבי איננו בשום צורה מקלט מפני התעללות גברית. המקום היחידי בו גברים מוכנים לקבל, סקרנים לדעת ומעוניינים בשיתוף פעולה עם לסביות הוא רק בסקרנות הפורנוגראפית. אין גבר שאיננו חולם לראות שתי נשים בפעולה מינית. הניסיון להסביר זאת כך מחזיר אותנו לנקודת מחיקת האירוטיות הבין נשית. שרלוט ברונטה במאה התשע עשרה כבר הבינה שנשים עשויות - מוכרחות להיות בנות ברית זו לזו. מורות ומנחמות במאבק הקיום הנשי, הן יכולות גם לשאוב עונג זו מחברת זו ולהימשך זו למוחה של זו משיכה שמקורה בהכרה בכוחן ההדדי. כבר אמרתי. אישה מעניינת אדריאן ריצ'.

קריאה נוספת - אימגו:

מעבר למיניות, מבחר מאמרים בלימודים הומו - לסביים ותיאוריה קווירית

זיגמונד פרויד / מיניות ואהבה

מניפסט החלאה / ואלרי סולאנס

פמיניזם על פי אמה גולדמן

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן