תפילת נשים פסיפס נשי של תפילות וסיפורים/ עליזה לביא

יהי רצון שאזכה לבן זכר

הוי מטחנתי, הוי ריחיים

סובי במסלולך הנכון

לבל תכאיבי לכתפי

כתפי עלו לאמי ביוקר

במטבע רב

הטחינה היא לנשים

ואינה לשחורי הזקן

("תפילת הטוחנת" הביא הרב קאפח, עמ' 154 )

תפילת נשים פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, ד"ר עליזה לביא, הוצאת ידיעות אחרונות 2005 תשס"ה, 310 עמ'

בעקבות סקירתה של חיותה דויטש בעתון הצופה, אודות ספרה החדש של ד"ר עליזה לביא "תפילת נשים – פסיפס נשי של תפילות וסיפורים", ובעקבות ההצלחה הרבה שזכה לה הספר (רב מכר כבר מספר לא מועט של שבועות) אני מבקש להציג קריאה מעט אחרת של הספר ותכניו.

ד"ר לביא מסבירה כי רצתה לתת לנשים ספר של "תפילות שנכתבו על ידי נשים, או בעבורן". והיא אף מעידה על עצמה כי "לדידי, אסופת התפילות שהתקבצה והתהוותה לכדי ספר זה, אינה מקרית". מהערת המערכת למבוא לספר, אנחנו למדים כי הספר אינו מחקרי אלא מיועד להיות "נגיש לכולם – נכס של רבים". גם בכנסים שנערכו לכבוד יציאת הספר לאור, הוא מוצג כ"סידור חדש לנשים".  לפיכך, יש מקום לבחון את המשתמע מספר זה, מעבר להיותו אוסף היסטורי של תפילות שנכתבו במהלך השנים.  

לדעתי הספר הזה מחזק ותומך בגישה מהותית שמרנית לנשיות. על פי גישה זו אין האשה אשה אם לא נישאה, גאולתה היא בפרי בטנה ומקומה בבית, כשרה ועושה רצון בעלה. חיזוק ועידוד הגישה הזו לנשיות מיוצר על ידי חלוקת הפרקים והנושאים ובחירת התפילות שנכללות בספר.

הספר מחולק לשבעה שערים. גן נעול - רגעים בחיי אשה, עקרות ופוריות, תפילות אם, תפילות נשים למצוות מן התורה, חגים ומועדים, תפילות נשים לשעת משבר, תפילות נשים לשלום ולגאולה.

הפרק "רגעים בחיי אשה", שאורכו כששים עמודים, מחציתו כמעט נסבה אודות מציאת בן זוג וחתונה. תוכלו למצוא שם תפילה שכתבה פאני נוידא בשנת 1855 לערך: 

"אך עתה עלי לסלול את דרכי בעצמי ולשאת בכבוד בעול התפקיד הכפול המבורך, תפקיד הרעיה ועקרת הבית. אני דבקה באדם שיהיה לי מעתה הכל בכל. להשביע את רצונו יחשב לי תפקיד רם ונעלה" (פאני נוידא, תפילת הכלה ביום חתונתה, עמ' 60).

תאמרו, היו ימים וחלפו, אך גם ד"ר יעל לוין -  בת זמננו ממש -  שמה בפי הכלה את התפילה שאמנם מייחלת לבן זוג "רגיש להבין לצפונות נפשי" אך אינה שוכחת להוסיף  "ויהיה זן ומפרנס אותי כמנהג גברים יהודים הזנים ומפרנסים את נשותיהם באמת"  (יעל לוין, תפלה למציאת בן זוג, עמ' 54). אמנם - הניסוח הזה מקורו בכתובה, אך בכל זאת אני תמה מדוע זכה חלק זה להיות מצוטט כאן. כידוע בכתובה יש התחייבויות נוספות ולא כולן הגיעו לתפילה.

השער השני "עקרות ופוריות" מחולק לפרקי משנה אף הוא. "תפילות לפוריות" – חמש תפילות ללידת בנים. (באחת מהם מוזכרות גם בנות. כל השאר מבקשות בנים זכרים). אחריהן עוד פרקים סביב עניין הלידה. אחריו שער תפילות לאם. כלומר זהו מסלול החיים לפי הספר: ילדה- כלה – פוריה – אם.

שער "תפילות נשים למצוות מן התורה" גם הוא ממשיך את השרשרת – נידה חלה והדלקת הנר. בפרק "חגים ומועדים" תוכלו למצוא את הסבר לחלוקת התפקידים בסדר ליל ט"ו בשבט "הבנות מברכות על רימון ואגוז – על שם "כל כבודה בת מלך פנימה" " (סדר ט"ו בשבט, עמ' 242 ). חשב ומצא – רוב רובו של הספר הוא סביב מציאת בן זוג, הריון ולידת בנים. אפילו פרק "תפילות נשים לשלום וגאולה" המסיים את הספר כולל בתוכו "תפילה לאשה עקרה בקברי צדיקים לזכות בבן זכר". אמנם -  ישנן פה ושם בספר גם תפילות חדשות ומחדשות, כמו "תחינה לאישה קודם תלמוד תורה" ו"תפילה על בנות ישראל שנרצחו בידי בני זוגן" שנכתבו בידי ד"ר יעל לוין, אך אין בהן כדי לשנות את הרושם הכללי.

ממה ששמעתי על פועלה של ד"ר לביא (ואין בינינו הכרות אישית) אני יכול להניח שהיתה בהוצאת הספר הזה לאור כוונת מכוון להעצים את האשה. "האישי הוא הפוליטי" הרי היא סיסמה פמיניסטית ידועה ואני תוהה על המעשה הפוליטי שבהוצאת הספר הזה כפי שהוא לאור. לדעתי, הספר בצורתו זו משמר ומחזק תפיסות על נשיות ונותן בכך "חיבוק דב" לפמיניזם מכל סוג שהוא, גם אם הוא אורתודוקסי .

הספר אף משמר ומשעתק תפיסות סטריאוטיפיות שליליות של נשים ונשיות. כך למשל התפילה האחרונה בפרק זה, "תפילת החמות" שציטטה חיותה דויטש בסקירתה, כוללת בתוכה תחינה לחמות שלא תהיה מרשעת קנאית. הבלטת ההיבט הזה בחייה של אשה, מחזקת סטריאוטיפים מיזוגניים. גם התפילה של חוה פנחס כהן –  

"תפילה לאם בטרם שחרית" מציגה את האם כחסרת אישיות משל עצמה, שכל מהותה האמהות המוסרת עצמה כך  ש"יוכל כל אחד מילדי\ לראות פניו בתוך פני".

אדגיש ואומר, ההיסטוריה היסטוריה היא, ואין לעוקרה מפני רוחות חדשות המנשבות במקומותינו. איני מבקש לחלוק על ההיסטוריה של התפילות, איני מומחה לדבר. ואף אני לא מבקש לכתוב מחדש את ההיסטוריה וליפות אותה בדיעבד. אך מאחר שלא מחקר היסטורי כשלעצמו מוצג פה לפנינו, אלא ספר נאה בפורמט אלבומי -  אני מנסה לבחון את המשמעות הסוציולוגית של הספר הזה, כפי שהיא בעיני, במקום הזה ובזמן הזה.  

זאת ועוד - איני טוען שמשפחתיות, אמהות ופריון לא חשובים או לא ראויים להיות נושאים לתפילה זכה לבורא עולם, ואיני סבור שעל "האשה החדשה" להתנער וכביכול להשתחרר מכל הבט של נשיות מסורתית. אני תוהה על המסר העולה מהספר ומהדגשת היבטים אלה, על חשבון אחרים שאינם נוכחים כמעט בספר. הייתי רוצה למצוא בספר שכזה קבלת הנשיות למרכיביה השונים, בתוכם גם האמהות והמשפחתיות, כמקור של כח ולא של חולשה. להדגיש העצמה ובניית אישיות מורכבת, אקטיבית ולא פסיבית. .אדגיש כי  איני סבור שנשיות ואמהות ומסירות הן בהכרח מקור של חולשה, אך לצערי  הן מוצגות בספר כחולשה.  שלא כמו חיותה דויטש, איני סובר כי ד"ר לביא "נותנת לתפילות לדבר בעד עצמן." ליקוטן ואיסופן בפורמט אלבומי הוא הנותן להן את הקול. והקול הוא שמרני, כמעט ריאקציוני. מספר חדש היוצא בימים אלה – הייתי מצפה שיחנך את הבנות לעבור מ"שלא עשני אשה" לכל הפחות ל"שעשני כרצונו". 

הספר זכה להצלחה רבה בשווקי הספרים, ובכל פינה תשמע תהילתו. אין זה מפתיע, הספר אינו מאיים על אף אחת ולא מאתגר שום תפיסה חברתית. הוא מאפשר לכולם להתרפק על גרסה חמימה ונעימה של זיכרונות ילדות, אמיתיים או מדומיינים. 

על גב הספר, במקום בו מתוארת העורכת, מוצגת דיכוטומיה מעניינת. "ד"ר לביא מעורבת ביוזמות חברתיות לקידום מעמד האשה בישראל. עליזה היא אם לילדים". נראה שאת הספר הזה –  ערכה והביאה לדפוס עליזה. ד"ר לביא מרצה לתקשורת, אשת טלוויזיה ופעילה ב"קולך", נשארה בבית.

גרסה מורחבת של מאמר שהתפרסם במקור בעתון הצופה, בתאריך 06/01/06

האתר של גלעד סרי לוי