אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הורות, עוני נשי ומשמורת משותפת


הרצאה לפרלמנט הנשים ה 37 בנושא "חזקת הגיל הרך", 7 לנובמבר 2005 בית הקיבוץ הארצי, תל אביב

הרבה זוגות - גברים ונשים – עדיין מתגרשים בהגינות, למרות התהליך הקשה. במיוחד כשיש ילדים/ות באמצע. ההרצאה שלי עוסקת במיעוט המגיע לבתי המשפט למשפחה, ויוצר תקדימים משפטיים, בגירושין עתירי קונפליקט. למצער – פסקי הדין שניתנים בגירושין שכאלה הופכים לסמני דרך, המעצבים את אפשרויות הקונפליקט של כולנו.

ב-1963 חתם נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, על ה-equal pay act – החוק הפדראלי הראשון שמנע אפליה בשכר על בסיס מגדר. כניסתן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני ומעלה לשוק העבודה הביאה לעליית שיעור הגירושין. מזונות האישה והילדים הפכו לנוסחאות, ששקללו את מספר הלינות של הילדים אצל ההורים אל מול שכר ההורים ופוטנציאל השתכרותם העתידי.

ב-1963 חתם נשיא ארה"ב, ג'ון קנדי, על ה-equal pay act

ב-1965 התחילו לצוץ בקליפורניה קבוצות פוליטיות, שהורכבו מגברים ונשים כאחד. הן עסקו בעיקר ב"איך לשרוד את המיתוס של הגבריות כפריבילגיה". נושאי השיחה העיקריים שלהם עסקו בהפחתת תשלומי המזונות.

ב-1981 היו רשומות ב"מדריך לסגנון החיים של האב החד-הורי" בארה"ב 195 קבוצות גברים, שפעלו להפיכת המשמורת המשותפת למנדטורית. כנגד רבים מגברים אלה היו תלויות האשמות באלימות במשפחה ו/או בפדופיליה. למרות זאת, רבים מהם זכו במשמורת עיקרית על ילדיהם.

המשמורת המשותפת, שהחלה להיעלם בהדרגה מרוב מדינות ארה"ב בסביבות שנת 2000, מבוססת על שהיית הילדים כמחצית מהימים והלילות עם אחד ההורים, ובמחצית השנייה בביתו של ההורה האחר. ההסדר מתחשב כביכול בראש ובראשונה בטובת הילדים. אבל מחקרי מעקב אקדמיים, שפורסמו בהתמדה במהלך שני העשורים האחרונים מאשרים, שמצבם של ילדים שגדלו במסגרת הורות משותפת כפויה גרוע אפילו ממצבם של ילדים שגדלו במשפחות אומנה.

הורות משותפת היא תוצר הפמיניזם של שוויון הזכויות. בשנות ה-70 האמינו הפמיניסטיות שלמרות השוני של הנשים, הן בסוציאליזציה והן בגוף, מגיעות להן זכויות ומשרות שוות לאלה של הגברים. רוב הפמיניסטיות הללו היו לבנות, בנות המעמד הבינוני-העליון. רבות מהן תמכו גם בוויתור על האימהות ובלבד שתוכלנה לממש עצמן בקריירה. הפמיניסטיות שכן היו להן ילדים היו יכולות לסמוך על שתיקתן של הנשים הכהות שעבדו אצלן במשק הבית כדי שהן – הלבנות – יתפנו לנאום על שחרור האישה.

דבר בסיסי אחד הפמיניסטיות ההן לא הבינו, ובכך נפל השיח שלהן כפרי בשל לאבות למען ההורות השווה: נשים, בין כמעבידות ובין כשכירות, היו ויהיו המטפלות העיקריות בילדיהן ובמשפחתן.

ללא משפחה מורחבת מתפקדת, בחלל העירוני האמריקאי המנוכר, מוציאה אם עובדת לפחות מחצית מהכנסתה על טיפול בילדים רק כדי לשמור על משרתה. שכר שווה לזה של הגבר לא מספיק לה בשום אופן. מה גם שרוב הנשים עדיין משתכרות פחות מגברים וחוזרות הביתה למשמרת שנייה של עבודות הבית.

הפמיניזם של הגל השני, שנות ה-80, שבמרכזו עמדו הרבה אמהות חד-הוריות עובדות, לא לבנות, הבין שמעמסת האימהות צריכה להקנות לנשים זכויות יתר. פמיניזם זה גם גרם לרוב הנשים להבין, ש"זכויות שוות" הן חזיון תעתועים אליטיסטי. אבל הגברים, כשזיהו את האפשרות להתחמק מתשלום מזונות, הצטרפו למקהלה הפמיניסטית של שוויון הזכויות.

כך הומצאה "האבהות האיכותית": זול יותר לאב לשכור גם עורך דין וגם מטפלת, כדי לדרוש אחוזי הורות גבוהים יותר, אפילו אם אינם מגיעים לכדי 50/50 של משמורת משותפת, מאשר לשלם צ'ק הוגן כל חודש לאשתו לשעבר. המטפלת היא על פי רוב אישה כהת עור, חסרת מסמכים, שעושה במקומו את "האבהות האיכותית" תמורת פחות משכר המינימום, ובלי זכויות סוציאליות. בישראל, אצל גברים כהים ו"שוויוניים", המטפלת היא פשוט אמו של האב.

עו"ד אד פול הוא יועץ ארגוני לצמיחה עסקית של משרדי עורכי דין מלוס אנג'לס. ב-1982 כתב מאמר בירחון הנוצץ של אגודת עורכי הדין של לוס אנג'לס. במאמרו גרס, כי צורה מצוינת לעסקי עורכי הדין המתמחים בענייני משפחה, בכדי להתרחב, היא להיכנס לשוק המשמורת המשותפת. ייצוגם של אבות גרושים הוא שוק פוטנציאלי מצוין, שיאפשר את שגשוגם של עורכי הדין. לאחר הגירושין, אמר, לאב יש הכנסה פנויה גבוהה יותר מאשר בתקופת הנישואין. יש לנווטו להשקיע הכנסה זו בייצוג משפטי. על עורך הדין שלו ללבות את רמת הקונפליקט בגירושין ע"י יצירת ריבוי תיקים בערכאות שונות, כדי להתיש את האם כספית ונפשית, אמר. ההטלטלות של הילדים בין שני בתים עוינים, שתיצור שוויון לינות, תחסוך לאב תשלומי מזונות.

ההורות המשותפת בנתה שלל מקצועות חדשים: המשפחה הגרושה הפכה למקור בלתי נדלה של הכנסות לגדודי מומחים. בית הדין לענייני משפחה הוסמך לצוות על זוג לפנות לשירותי הסיוע של הרווחה שהוצמדו אליו. שם נמצאו עובדים סוציאליים שהפנו אותם לחבריהם, הפסיכולוגים והפסיכיאטרים בשוק הפרטי, חלקם מכונים "מגשרים". כולם היו להוטים לעזור לבני הזוג לחתוך את ילדיהם לשניים. החברים של הסוציאליים בשוק הפרטי היו גדודים של אנשי מקצוע יקרים מתחום המשפט ובריאות הנפש: פסיכולוגים הממונים ע"י בית המשפט, מעריכי מסוגלות הורית, מגשרי משמורת, ומגשרי-על, שגישרו בין כל המגשרים למיניהם.

מראשית שנות ה-80 ועד לפרסום דו"ח הארגון הלאומי של נשות ארה"ב, סניף קליפורניה, במאי 2002, ילדי קליפורניה סבלו מנזקי ההסדר הזה. הפמיניזם הלבן של "שוויון הזכויות" ואחריו תנועת המנכ"לים מטיפוס "האב החדש", גזלו מהילדים את תחושת היציבות ותחושת הבית.

דיני המשפחה בקליפורניה דרשו מהורים, שהיו נעולים בהורות משותפת, גם להינעל באותו אזור. כדי לשקם את חייהן בשוק העבודה התזזיתי, שנוצר לאחר מהפכת ההיי-טק, גרושות רבות היו צריכות לעקור מן האזור, ונאלצו, לכן, לוותר על ילדיהן, יען כי לא עמדו להן משאביהן להליכים המשפטיים היקרים, שהצריכה קבלת רשות עקירה למקום חדש עם הילדים.

ריצ'ארד גארדנר. מאז התאבד גארדנר, החליפה מכבסת המילים את ה"ניכור ההורי" ב"הסתה" מצטטת במקומו את שותפיו לפשע: ווארשק, קלי, לאמב ואחרים.

אד פול חיפש אסמכתות מתחום מדעי ההתנהגות כדי למזער את התנגדותן המשפטית של אמהות גרושות, במיוחד כאלה שסוף סוף העזו, במהלך הגירושין, כשהתנגדו להיטלטלות הילדים בין שני בתים עוינים, לשבור את קשר השתיקה סביב האלימות ו/או הניצול המיני של האבות במהלך הנישואין. אמהות אלה הוגדרו על ידי פול כתוקעות טריז בחרושת הגירושין. את האסמכתאות הוא מצא בכתביו של פסיכיאטר בשם ריצ'ארד גארדנר. עד שגילה אותו פול התפרסמו מאמריו בירחונים פסאודו-מדעיים עלומים, שעסקו בעיקר בשבחי הפדופיליה כמכניזם של סוציאליזציה של הילדים אל עולם המבוגרים. כך נכנסה תיאוריית ה"ניכור ההורי" אל המשפט בקליפורניה, ומשם, לשאר ארה"ב. ספרו, child custody litigation, הפך לאורים ותומים של האבות המנכ"לים, הממשיכים לייחצ"נו גם לאחר התאבדותו ב-2003, לאחר שהואשם בהתחזות, ונאלץ להודות בפני בית המשפט שרק 2% ממחקריו מבוססים על נתונים אמפיריים.

קיים קשר ישיר בין אינטרסים פוליטיים-כלכליים של הניאו-שמרנים במשפט המשפחה האמריקאי לבין הצורה בה הם רותמים לאינטרסים אלה תיאוריות של pop-psyhology, העוסקות בהיותו של הילד סובייקט פוסטמודרני, שכדי להצילו מעצמו צריך לפצלו. לובי פמיניסטי פעיל של אנשי ונשות אקדמיה, משפטנות וארגוני שטח ממשיך לחשוף נאמנה את הקשר הזה, ולבער את המשמורת המשותפת מבתי המשפט של ארה"ב.

ב-1994 קראתי מודעה קטנה ב"העיר" של ברקלי: "האם ילדייך הם נפגעי הורות משותפת? האם הם נשחקים מהטלטולים בין שני בתים?"

טלפנתי ואחרי שבועיים הוזמנתי לפגישה ראשונה. כשנכנסתי לדירה הקטנה והעמוסה האנתרופולוגית שבי לא היתה יכולה שלא להבחין בדמיון בין חצי מהנוכחות. כולנו היינו כהות. כולנו היינו בעלות מקצועות חופשיים ותואר שני לפחות. כמו שטעו בי, טעו גם באחרות, והציעו להן עבודות במשק בית. בייאושנו לקחנו זאת. כל החצי השני היו יהודיות אמריקאיות, כולן התאימו לסטריאוטיפ של האישה היהודיה הקלפטע בעיני הוואספים: כושר התבטאות מבריק ורצון ברזל.

הכעס שלנו על המערכת הפך לדמעות כשדיברנו על ילדינו. נאהיד קיבלה אחוזי הורות נמוכים מאוד על ג'קלין, בתה בת ה-5. לפני כן, כשהיו לה יותר אחוזים, היה עליה לעבוד בשלוש משרות רק כדי לא להישאר חסרת בית. בעלה לשעבר גרר אותה לבית המשפט בטענה שעקב עבודתה היא מזניחה את בתה. בית המשפט קבע שנאהיד רחוקה ממודל האם האידיאלית, ונתן לאב את הבת, כמעט "בשלמותה". מאז שאיבדה את מירב המשמורת, על פי הטבלה, נאלצה נאהיד לשלם דמי מזונות לבעלה לשעבר.

"שכנעתי את בעל הבית שלי שייתן לי לגור בחדר הכביסה תמורת 100 דולר לחודש, ובלבד שאוכל לקצץ בהוצאות ולוותר על אחת המשרות שלי, ואז, כשאוכל להוכיח שיש לי יותר זמן לאימהות איכותית, ואבוא לדיון עם החליפה האלגנטית מימי נישואי, אולי השופט יחזיר לי את ג'קי. כמובן לא סיפרתי לאף אחד על חדר הכביסה. אבל האקס שלי הוא שהצליח להקסים את העובדת הסוציאלית. עורכת הדין שלי סיפרה לי שהשופט, בלשכתו, הסכים להמלצה של הסוציאלית שג'קי תישאר אתו ואמר: 'אם גבר רוצה לטפל בילדו, מי אני שאמנע זאת ממנו?'"

בעלה לשעבר של שרה, מנכ"ל חברת מחשבים, נקלע למשבר של אמצע החיים מיד לאחר גירושיהם, והחליט שמעתה ואילך הוא משורר מובטל. בית המשפט התייחס לכך ברצינות משום שהביא ראיות שכבר מצא לו סוכן ספרותי בניו יורק. התוצאה: שרה, למרות ההורות המשותפת, היתה צריכה לעבוד בשתי משרות כדי לשלם מזונות למשורר ולילדים. שרה הוכיחה בבית המשפט, עם עדות בכתב מבית החולים, שבאחד מביקוריהם אצל האב נאנסו שני בניה. אבל השופט והסוציאלית לא חשבו שצריך לפקח על הפגישות עם האב, כי "זה ינכר את הילדים ממנו". את טענתה של שרה פטרו כ"הזיות של אם מגוננת מדי".

גונזלי אמרה: "פסיכולוג של בית המשפט, המתמחה בהורות משותפת, כמעט תמיד מעדיף להתאים את הילד למודל ההורות הניאו-ליברלי של השופט, מאשר לבקר את המודל והשופט מעל דוכן העדים. למה לפסיכולוג לירוק לבאר? אף פעם אל תיתנו למערכת לראות את הכאב והכעס שלכן. חייכו במתיקות בעוד שהמערכת מוחצת אתכן בגלגלי השיניים שלה. במקרה שלי, רק ניסיון התאבדות של הבן שלי, כשהיה כבר בן 13, אחרי שמונה שנים של טלטלה בין שני הבתים העוינים, שכנע אותם שאולי הגיע הזמן להרהר בעזיבת הסדר ההורות המשותפת. כמובן שנלחצתי והצהרתי בפני השופט שאם רוב המשמורת על הילד חוזרת אלי, אני מוותרת על המזונות."

הנשים המוכות שבקבוצה סיפרו שהעובדים הסוציאליים שליד בית המשפט למשפחה סירבו להתייחס ברצינות לסיפורי האימה שלהם, בגלל הכחשותיהם של הבעלים. ג'ואן אמרה: "סיפורים של נשים מוכות מכים בהלם את המערכת – נטל ההוכחה הוא קרב משפטי ארוך ויקר בין מומחים פסיכולוגיים, ועם סיכויי הצלחה קטנים".

הקבוצה הקטנה שלנו חבה יותר ממיליון דולר לעורכי דין, שהתפטרו מלייצג אותנו ברגע שהבינו שאין לנו כסף למלחמת ההתשה מרובת התיקים נגד "האבות החדשים". שירותי הסעד המשפטי בחינם דחו את פניותינו. כולנו משתכרות לפרנסתנו, אמרו.

ב-13 לספטמבר 2002 הופיע ב"פורום הורות שווה" שבאתר "וואלה" השרשור הבא:

- אב, שכינויו ברשת היה "יש 9", שאל איך להפסיק את תשלומי דמי המזונות לאם ילדיו.

- ענה לו אחד, שהתכנה ברשת "אמיר שי": "בנה נגדה תיק ראיות כמו שמישהו פה הציע והגש נגדה תביעה כספית בסך 50,000 ש"ח בגין גרימת נזק. יש עילה, אין עילה, זה לא ממש משנה. היא תצטרך להתגונן, להופיע מול השופט, ולהיראות רע".

גם בישראל, אמרו נציגי אחד מגופי התמיכה העיקריים הפעילים למען ביטול חזקת הגיל הרך, "ועדת חקיקה: ילדים ונוער" של לשכת עורכי הדין – (המאוכלסת בעיקר ע"י עורכי דין של גירושין), כשזומנו ע"י "ועדת חקיקה: מעמד האישה" לדיון בלשכה: "העבירו את הכרעת המשמורת לידי המומחים בכל תיק לגופו".

ומי המומחים? הפסיכולוגית הראשית של משרד הבריאות, הגב' ימימה גולדברג, שמיישמת את מודל גדודי המומחים כשהיא מטפלת על פי שיטותיו של גארדנר בילדים, ובזחיחותה אף מפרסמת על כך מאמרי מחקר בכתובים. זהירות, ימימה – אם הם נותרים שפויים, כשהם גדלים, הם לפעמים תובעים.

מאז התאבד גארדנר, החליפה מכבסת המילים את ה"ניכור ההורי" ב"הסתה", ומצטטת במקומו את שותפיו לפשע: ווארשק, קלי, לאמב ואחרים.

אך ועדת שניט לביטול חזקת הגיל הרך, סליחה, מהיום בצהריים, ועדת שניט להפיכת ישראל למדינה של משמורת משותפת מנדטורית, שייכת למיעוט קטן וקולני של גברים סרבני מזונות. הנשים שאיתם, השופטים ועורכי הדין שלהם, אנשי האקדמיה שגייסו, ופקידי הסעד, שבוודאי יזכו בעוד תקנים כדי לטפל בפריחת התיקים, כולם רוצים להרוויח כלכלית מן העניין. לכן אצל כולם השוויון המגדרי מתחיל ביום בו מתגרשים. ואני לתומי למדתי פעם ששלב קיצוץ הכנפיים של הנשים קורה כבר בכתה ג'.

היוזמה הישראלית לביטול חזקת הגיל הרך מהווה צעד ראשון לקראת החלת משמורת משותפת מנדטורית בישראל ע"י ניתוק סוגיית המשמורת מסוגיית המזונות תוך כדי פלבול עיניים לשמיים ואזכור צדקני של "טובת הילד".

הרי זה ברור שהמזונות הנפסקים בישראל, ללא התכתשויות משפטיות ארוכות, מגוחכים יחסית ליוקר המחייה - 1160 ₪ לחודש לשני ילדים ועוד סכום זעיר עבור מדור.

הרי זה ברור שעוד מעט, כמו במדינות מתוקנות אחרות, ישימו את הכנסות בעלי הדין על טבלה, שעל פיה ייקבעו המזונות. וייכלל בטבלה גם פוטנציאל ההשתכרות העתידי של הנצים. ההורה העשיר יותר, בד"כ האב, יצטרך לשלם הרבה יותר מ-1160 ₪.

הצורה לאיין את התשלומים מראש היא ע"י טלטול הילדים מבית לבית. אין צורך בתשלומי מדור ומחייה, כי יהיו שני בתים. טבלת התשלומים תתאזן, היות שהאם תישלח, שבוע כן - שבוע לא, לשוק העבודה הדורסני של ישראל. שוק זה דל בהיצע לנשים, שעד נקודת הגירושין, כמצוות הפטריארכיה של חברת פליטים, הגירה ומצב מלחמה, השקיעו את מרבית זמנן בגידול הילדים הקטנים.

כעת, משנחשף משחק השח של ארגוני האבות למען שוויון, הם מכריזים על כך, שהם כבר מוכנים, באמצעות הוועדה, להשאיר על כנה את חזקת הגיל הרך, ובלבד שנוכל כולנו לדלג הישר אל תעתועי המשמורת המשותפת. והכל - על פי מתכונים בדוקים של ארגונים אמריקאיים של אבות למען "הורות שווה".

בעשור האחרון יוצרת עבורנו קבוצה של עיתונאי חברה ורווחה אקלים תקשורתי של שוויון מגדרי ניאו-ליברלי, כשהיא מוזנת ע"י אינפורמציה חד-צדדית, אותה מנפקת קבוצת אליטה של עורכי דין ופסיכולוגי - צמרת המופיעים ברשימת המומלצים של האבות. כולם דואגים להשתיק באלימות גלויה וסמויה את קולן של האמהות. לחליפין, מעצבת התקשורת באין מפריע סדר יום ציבורי, הנותן תוקף להתנהלות השמרנית, כברירת מחדל, של המערכות הפטריארכליות של המשפט, הרווחה, המחקר האקדמי, והמקצועות הטיפוליים, ומאפשר גם להן להתקשט בתכשיט המתקרא "שוויון".

התגבשותה ונראותה של "קואליציית נשים למען אמהות וילדים" מחד גיסא, והשחיקה העקבית של אמון הציבור בישראל בשופטיו, מאידך גיסא, מפיחים בי תקווה שקם כאן כעת לובי איתן, המסוגל לתבוע משרת המשפטים ומבתי המשפט, בשם הציבור, להחזיר בדחיפות את האנושיות ואת הזכות לחיות בכבוד אל חייהם של ילדים ואימהות נפגעי בית המשפט למשפחה. שם הוענשו על כך שהעזו להילחם על גופם, נפשם והיחסים ביניהם. לכן הושלכו אל העוני.

עד שתיחשף חד צדדיותה של ועדת שניט, האמורה להוליכנו מביטול חזקת הגיל הרך אל המשמורת המשותפת, עד שהלחץ הציבורי על מערכות המשפט, הרווחה והטיפול יחזיר אליהן את אמון האמהות והילדים, עלינו להתאמץ ולהיות משפחה תומכת של כולנו. עלינו לעשות כן תוך כדי בניית גשרים שבסיסם בהכרה ובכיבוד עומק ההבדלים האתניים, המעמדיים, הדתיים, המיניים והלאומיים שבינינו.

כתבה: פרופ' סמדר לביא

copyright by smadar lavie © 2005

all rights reserved

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת סמדר לביא