פמיניזם על פי אמה גולדמן

אמה גולדמן. גולדמן מבקרת את האימנציפציה הפמיניסטית שקרבה את האישה לעבר המטרה הנכספת של שוויון כלכלי עם העולם הגברי. אישה העובדת ומתפרנסת במשרד, במפעל או בבית מסחר – לא רק שלא זכתה בעצמאות ובשחרור המיוחל שנשים נלחמו עליו במשך דורות, אלא שאף מצאה את עצמה משועבדת עוד יותר לעולם גברי המתנהל על פי אורחות חיים זרות לה ולהווייתה.

חלק גדול מספרה "אנרכיה וחיבורים אחרים" ("Anarchism and Other Essays") (1910) מקדישה אמה גולדמן לסוגיית שחרור האישה. נקודת המוצא שלה היא שההבדלים הפונדמנטליים בין קבוצות אוכלוסיה שונות, בכללן גברים ונשים, סופם שיתמזגו לאחד שלם המאגד בתוכו ניגודים. מכאן ניגשת גולדמן לטפל בסוגיית שחרור האישה. מאמר זה יספק סקירה קצרה של עיקרי משנתה הפמיניסטית של גולדמן וחזונה שהשפיע וממשיך להשפיע על מאבקן של נשים לצדק ושוויון לאורך המאות ה 20 וה 21. 

הוגים סוציאליסטים טוענים שחוסר צדק ופערים בין נשים לגברים יגיעו לפתרונם המלא רק באמצעות ריאורגניזציה של החברה בכללותה לעבר צדק דיסטרוביוטיבי. גולדמן מסרבת להסתפק בנוסחאות פשטניות. החזון הסוציאליסטי של חלוקת עושר צודקת נעדר פתרון של ממש לסוגיה הפמיניסטית. האתגר הגדול העומד בפני הנשים הוא לא הצורך להגיע לשוויון מלאכותי בין בני אדם אלא לחלופין, היכולת לשמר את הממד הנשי הייחודי להן ואת התכונות האידיוסינקרטיות המאפיינות אותן כמגדר ובאותה העת להגיע לאחדות עם האחר הגברי –אחדות של ניגודים, או בלשונה של גולדמן:  

The problem that confronts us today , and which the near future is to solve, is how to be one's self and yet in oneness with others, to feel deeply with all human beings and still retain one's own characteristic qualities.  

עד כמה הצליח תהליך שחרור האישה לשמר את ייחודה ולהגשים את החזון של אחדות בין ניגודים? במילים אחרות, עד כמה האישה היום משוחררת ועדיין אישה במלוא מובן המילה? הנחת היסוד שעומדת מאחורי תהליך שחרור האישה מתבססת על הבנת הווייתה של האישה כשואפת לביטוי מלא ולהגשמה עצמית.  זהו טבעה האמיתי של האישה המשוחררת.

חירות ושוויון לאישה! כמה תקוות מילים אלו עוררו בקרב אלו שנשאו אותם בראשי חוצות ובקרב המאזינים להם. השמש זרחה על עולם חדש, עולם שבו האישה החלה סוף סוף להתעלות מעל דעות קדומות ואפליה לעבר שליטה על גורלה שלה.  

נראה כי גולדמן רחוקה מלהיות שבעת רצון מתהליך שחרור האישה. כיום מתמודדות הנשים עם פרדוקס בלתי נמנע. האימנספציה לה זכו הנשים בעשורים הראשונים של המאה ה 20 מעמידה בפניהן את הצורך לאימנסיפציה מאימנסיפציה אם הן רוצות לזכות בחירות אמיתית.  

מהו טבעו של אותו פרדוקס של אימנסיפציה מאימנסיפציה? ההישג העיקרי של התנועה הפמניסטית בתחילת המאה ה 20 היה מתן זכות הבחירה לנשים בכמה מדינות. אולם האם הפוליטיקה השתפרה כתוצאה מכך? שחיתות וסיאוב פוליטיים הם אינם תוצאה של חוסן או העדר חוסן מוסרי של אישיות פוליטית כזאת או אחרת אלא תוצאה של מטריאליזם טהור. פוליטיקה היא השתקפות של העולם העסקי והתעשייתי ולפיכך המוטו שלה מתבסס על "לקיחה חשובה מנתינה" או "קנה בזול ומכור ביוקר". אין סיכוי ממשי שהשתתפותן של נשים בפוליטיקה תשפיע כהוא זה על אופן ניהולה ולא משנה עד כמה דמותן של נשים תפגין תכונות מוסריות ביחס לעמיתיהן הגברים. האישה בפוליטיקה שיעבדה את עצמה לעולם גברי זר לה של יצרים, מאבקי כוחות ושחיתות.   

אימנציפציה נשית הביאה להגברת השוויון הכלכלי בין האישה לגבר, במילים אחרות, האישה המשוחררת רשאית לבחור מלאכה ומקצוע ההולמים את כישוריה ותפיסת עולמה. עם זאת, אותו השוויון הכלכלי המיוחל הנו רק פיקציה. ההכשרה הנפשית והפיסית שלה זוכה כל אישה עדיין לוקה בחסר. נשים נאלצות להשקיע את כל מרצן בלצמצם פערים אינהרנטים מול הגברים על מנת להגיע לאותה נקודת פתיחה – משימה שהיא בלתי אפשרית. על כן השוויון הכלכלי שממנו נהנית האישה הוא רק נומינלי ללא משמעות של ממש. המעטות שכן מצליחות להשתוות לגברים משלמות מחיר כבד במונחים של בריאותן הגופנית והנפשית. כמה עורכות דין, רופאות או מהנדסות יש? ואלו שכן הצליחו להעפיל לפסגה המקצועית עדיין נחשבות נחותות ביחס לגבר. למעשה התוצאה של שחרור האישה הייתה החלפת עבדות אחת בעבדות אחרת – מעבדות של הבית לעבדות של בתי החרושת,המשרדים וחנויות המסחר.  גולדמן מעירה: 

Glorious independence! No wonder that hundreds of girls are so willing  to accept the first offer of marriage, sick and tired of their "independence" behind the counter, at the sewing or typewriting machine 

שחרור אמיתי

גולדמן מבקרת את האימנציפציה הפמיניסטית שקרבה את האישה לעבר המטרה הנכספת של שוויון כלכלי עם העולם הגברי. אישה העובדת ומתפרנסת במשרד, במפעל או בבית מסחר – לא רק שלא זכתה בעצמאות ובשחרור המיוחל שנשים נלחמו עליו במשך דורות, אלא שאף מצאה את עצמה משועבדת עוד יותר לעולם גברי המתנהל על פי אורחות חיים זרות לה ולהווייתה. לפיכך גולדמן ניגשת במלוא המרץ להציג אלטרנטיבה משלה לשחרור האישה, אלטרנטיבה שמתבססת על הבנת הטבע הנשי ומהותו, אלטרנטיבה שתיצור אישה משוחררת אמיתית מבלי לוותר על היקר ביותר – הנשיות.  

על האישה המודרנית מהלכת אימים ללא הרף המחשבה כי יהא עליה לוותר על כל מה שמגדיר אותה כאישה – תפקיד האמהות והצורך לאהוב את בן זוגה –  אינסטינקט האהבה והאמהות (וגולדמן משתמשת במילה אינסטינקט) יעמוד לה, כך היא חוששת, כמכשול בדרך להגשמתה המקצועית והקרייריסטית. תהליך השחרור הפמיניסטי נחל כשלון חרוץ לגעת בנימי נפשה של האישה, בהווייתה ובראייתה את עצמה כאדם נשי בעולם. אימנציפציה, כפי שהיא מובנת על ידי רובנו, צרה מידי מלהכיל את אקסטזת האהבה חסרת הגבולות הטמונה בליבה של האישה החופשייה האמיתית. הטרגדיה שמלווה את האישה שהגיעה לעצמאות כלכלית אינה מתבטאת בעושר של חוויות בעולם חדש ומודרני, אלא בצרות אופקים, חד גוניות ומיעוט של חוויות פוזיטיביות ומועילות. נכון, האישה של היום משאירה מאחור את קודמותיה בכל הקשור לידע של הסביבה האנושית והפיסית. אולם דווקא בגלל זה היא איבדה את החיוניות שבה שבכוחה להעשיר את נשמתה. האידיאל של האישה המודרנית הוא אידיאל של רובוט מקצועי חסר מעוף.  

כל תנועה פוליטית – חברתית ששמה לה למטרה להרוס את מוסדותיו של הסדר הישן ולהחליפם בסדר חברתי פרוגרסיבי נשענת על רעיונות רדיקלים. אולם לאמיתו של דבר אותם הרעיונות נישאים בפיהם של פשוטי עם חסרי תרבות שבחיי היום יום מחפשים אחר תהילה רגעית וכבוד מצד עמיתיהם. ישנם סוציאליסטים ואנרכיסטים, למשל, המטיפים לביטול הרכוש הפרטי אך לא יהיו מוכנים לוותר על חוב פרטי יהא זה הקטן ביותר. את אותם חסרי התרבות, פשוטי העם, ניתן למצוא בהמוניהם בתנועה לשחרור האישה. עיתונאים של מדורי רכילות (ואם נשליך על ימינו, אתרי אינטרנט שונים) ופסדו-אנשי רוח למיניהם משמיעים רעיונות קיצוניים השכם וערב. רעיונות אלו הינם לעיתים כה קיצוניים עד כדי זלזול מוחלט בערכים חברתיים – קהילתיים בסיסיים של דת ומוסר. התנועה לשחרור האישה הטיפה לאימנציפציה וכשזאת הגיעה, לא יכלה להישיר מבט לעבר החירות. מתוך נקודת מבט צרה, רעיונות פמיניסטים רדיקלים (מה שגולדמן משווה לפוריטניזם) סילקו את הגבר מעולמה הרגשי של האישה המשוחררת. הגבר נהפך לבלתי נסבל ודחוי מעבר לפונקציה ביולוגית של הבאת צאצאים לעולם. גולדמן מבקרת את עמיתותיה הפמיניסטיות בטענה שילד זקוק לאהבת הורים משני המינים בכדי שיתפתח כראוי מהבחינה הרגשית. פמיניזם רדיקלי ששם בראש מעייניו שחרורן של הנשים במונחים סוציו-אקונומים מתעלם במזיד מצרכיה הרגשיים של האישה להיות אם וממיט טרגדיה על גברים ונשים יחדיו.  

גולדמן מדגימה את טענתה באמצעות עבודתה של פמיניסטית נורווגית בשם לאורה מרהולם ( Laura Marholm). בספרה  "אישה, ניתוח אופי" (1896), מנתחת מרהולם את אישיותן של מספר נשים מוכשרות שזכו להצלחה ופרסום.  מסקנתה פשוטה: למרות ההצלחה, חייהן של נשים אלו אופיינו בניכור ובדידות. בכך, לטענתה של גולדמן, מדגימה מרהולם את הריקנות בכל הקשור לקונספציה מסביב שחרור האישה. אינטלקט מפותח ונפש יוצרת נחשבו מאז ומתמיד סימן לאישיות עמוקה. במקרה של האישה המודרנית, תכונות אלו מהוות מכשול להגשמה מלאה של ההוויה הנשית.  

גולדמן מתארת דילמה שהיא רלוונטית גם לגבי האישה של תחילת המאה ה 21. במשך מאות שנים, מוסד הנישואים המסורתי, זה שמקורותיו עוד מתקופת התנ"ך, נחשב למנגנון שליטה של הגבר על האישה, מוסד שבו האחרונה תלויה בראשון כלכלית ונפשית כאם ילדיו. עם זאת, משום מה, מוצאים אנו נשים רבות שמעדיפות את מוסד הנישואים למרות חסרונותיו. כיצד ניתן להסביר תופעה זאת?  

לדעתה של גולדמן, נשים רבות המחשיבות עצמן למתקדמות לא הצליחו לרדת לשורשו של עניין ולהבין לעומק את המשמעות של אימנציפציה פמיניסטית. הן סברו ששחרור משמעותו חירות ממגבלות חיצוניות חומריות בעוד שמגבלות פנימיות ימצאו את דרכם לחופש באופן אוטומטי לאחר שיתבצע אותו שחרור מהמגבלות החיצוניות. גולדמן מסווגת מגבלות פנימיות כמוסכמות אתיות וחברתיות ולטענתה אלו ממשיכים לשחק באישיותה של האישה המשוחררת את אותו התפקיד שהם שחקו בליבותיהן של נשים מדורות קודמים:  

These internal tyrants, whether they be in the form of public opinion or what will mother say, or brother, father, aunt or relative of any sort… All these busybodies, moral detectives, jailers of the human spirit, what will they say? 

על האישה לקרוא תגר על אותן המוסכמות וזאת באמצעות היכולת להקשיב לקולה הפנימי. עד שהאישה לא תלמד ליהנות ממתנת החיים האמיתית – אהבת גבר או הפריבילגיה של לידת ילד – היא אינה יכולה להחשיב את עצמה כמשוחררת. גולדמן תוהה: 

How many emancipated women are brave enough to acknowledge that the voice of love is calling, wildly beating against their breasts, demanding to be heard, to be satisfied? 

גולדמן אף מרחיקה לכת ובאופן ברור מייחלת לשירי אהבה פרי עידנים רומנטיים שחלפו להם מהעולם, לדון ז'ואן ולאפרודיטי או אפילו לבריחה באישון ליל של נערה לחיק אהובה למורת רוחו של אב רגזן ואם בוכייה. אישה תחת הארכיטייפ של אפרודיטי עדיפה עשרות מונים על אישה קורקטית, עניינית, קרייריסטית ולוחמנית. דמות נשית אמיתית, עבור גולדמן, לבושה בשמלה ומלמלה מסצנה של עולם הוואלסים של טולסטוי ולא בחליפת עסקים בעולם של היי טק.  נשמתה של האישה המודרנית מתקיימת במציאות קלסטרופובית היות שהלהט המהפכני של פמיניסטיות רדיקליות עיוור את עיניהן לעובדה הפשוטה שהאישה של פעם, האם שכל מעייניה נתונים היו לצאצאיה, הייתה מאושרת, לחייה היו סמוקות ואור מילא את נפשה. קיומה כאישה היה טבעי הרבה יותר מכל אישה משוחררת, משכילה ומקצועית בת דור האימנציפציה.  

חשוב לציין שגולדמן אינה מטיפה להחזיר את האישה למטבח או לחדר הילדים. נהפוך הוא, היא מזכירה במפורשות צורך אמיתי להתעלות מעל מסורות העבר. אולם התנועה לשחרור האישה עשתה רק את הצעדים הראשוניים בכיוון. זכויות אזרחיות – כמו הזכות להצביע – הנן חיוניות אולם השחרור האמיתי לא עובר דרך בתי המשפט או לשכת עורכי הדין, הוא מתחיל בנפשה של האישה. חירותה של האישה תלויה אך ורק בה. הזכות החשובה ביותר היא הזכות לאהוב ולהיות נאהב. מורשתה החשובה ביותר של גולדמן היא הקביעה לפיה תפקיד האישה הנאהבת ותפקיד האם אינם מעידים על נחיתות ושיעבוד לגבר כפי שיחסים תקינים בין המינים אינם מבוססים על אנטגוניזם ומאבק אלא על שותפות גורל ושיתוף פעולה שהוא אנושי, לא נשי ולא גברי. הנתינה האינסופית היא המפתח לשחרורה האמיתי של האישה.  

ביקורת

כשקראתי לראשונה את משנתה של גולדמן חשתי שאני נמצא בכנס נשים להתעוררות וחזרה בתשובה בניהולה של הרבנית קוק. הקריאה הבלתי פוסקת לאישה לחבור למהותה האמיתית, שהיא למעשה חזרה לדימוי הנשי המסורתי של אם אוהבת ביום ובלילה מאהבת, הזכיר לי שיר גרוע מבית היוצר של זמרי קסטות בתחנה המרכזית הישנה. הקורא אינו יכול להתעלם מנימה סנטימנטלית מוגזמת– מה שיכול היה להיחשב כקוריוז בימנו אנו אילולא היו נשים רבות, רבות מידי, שמזדהות עם דברים אלו.  

מה הפלא, אמה גולדמן, למרות היותה מזוהה עם אנרכיזם, היא למעשה רומנטיקנית מושבעת. קל יהיה להבין זאת בהתייחסות לפרק אחר בספרה שדן באנרכיזם. בפרק זה – הפותח את הספר – היא מגדירה את טבע האדם באופן הבא: 

A natural law is that factor in man which asserts itself freely and spontaneously without any external force, in harmony with the requirements of nature. 

את אותה רוח הדברים ניתן למצוא במשנתו הרומנטית של הפילוסוף האמריקאי אמרסון כפי שהיא באה לידי ביטוי ב Self Reliance"": 

The inquiry leads us to that source…the essence of life which we call spontaneity…a man or a company of men plastic and permeable to principles by the law of nature must overpower and ride all cities, nations, kings… 

בדומה לאמרסון, גולדמן מייחסת חשיבות להסתמכות עצמית ולספונטניות של מחשבה ורק אלו יחזירו את האדם למצב טבע בראשיתי ולהרמוניה מעבר לערים, למדינות ולמלכים של אמרסון. בנוסף, האדם בהרמוניה עם טבעו האנושי והטבע מסביבו מזכיר מייד את האידיאל הרומנטי של מצב הטבע הקודם לציוויליזציה אצל הפילוסוף הצרפתי רוסו.   

אם כן, כיצד למעשה ניתן להעריך את תרומתה של גולדמן לפמיניזם ולמאבק המתמשך למען שחרורה של האישה? בנקודה זאת ראוי יהיה להתייחס לביקורת של מרקס על הסוציאליסטים בני זמנו. במבט חטוף, השוואה זאת עלולה להראות לחלק מהקוראים מלאכותית במידה מסוימת אולם במבט מעמיק יותר יש בה מהרלוונטיות  לסוגיה הפמיניסטית. מרקס לחם לשחרור מעמד הפועלים שנתפס על ידו כמדוכא ומנוכר בעולם הנשלט על ידי הבורגנות. האישה בדומה לפרולטריון גם היא מדוכאת ומנוכרת בעולם גברי. מרקס האשים את הסוציאליסטים בהפצת רעיונות שווא של הרמוניה וסולידריות בין בני האדם החוצים גבולות של מעמד. רעיונות אלו הסיטו את הפועלים מהכיוון שבו היה עליהם לפעול – מאבק מעמדות מתמשך עד לניצחון המוחלט וביטולם של המעמדות. גולדמן מפיחה בפמיניזם רעיונות שווא רומנטיים של טבע נשי העשוי מאהבה ונתינה ובכך מסיטה את תשומת הלב מהמאבק הבלתי גמור של כל אישה לשוויון הזדמנויות מלא. העולם הגברי אינו עולם ממשי אלא ארכיטייפ ואין שום מניעה מאישה להשתלב בתוכו. יהיה עליה לאמץ תכונות "גבריות" של נחישות וכוחניות. אך זהו ייעודן הבלתי נמנע של הנשים. המחיר של וויתור על השמלה גבוה, אין ספק. האישה תאלץ לוותר על גחמות רומנטיות, אולי אפילו על הפריבילגיות של זוגיות ומשפחה. אבל זהו המחיר המתבקש מהן. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. הגברים, בתוקף הביולוגיה, ויתרו מזמן על הפריבילגיות הללו. כעת תורן של הנשים לוותר על אותן הפריבילגיות בתוקף ההחלטה.