אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מעבדות לחירות


ונפתח ב(עוד) וידוי : שפחה חרופה אני, אמה נרצעת. כמה מתאים הוידוי הזה לפני הפסח המתנפל עלינו, בעוד רגע, לטובה. כן גם אני קראתי עשרות ספרי אמהות, גם אני מעיינת בשקיקה בכל מאמר הנושא (בוריאציות) את הכותרת : איך תגדלי את ילדייך? גם אני נשבעתי באלף הזדמנויות שונות שזו לי הפעם האחרונה. גם אני, כמוכן או לא, חוזרת כל פעם בדיוק לאותו מעמד, אמה נרצעת. שיפחה חרופה. למה? אני שואלת את עצמי, מה עשיתי לא נכון? מדוע לא יכול בכורי המתבגר למשל, שיוצא מאחת האמבטיות הארוכות בהן הוא נוהג לבלות, להחזיר את חלוק המגבת העוטף את גופו הענוג אל הוו הקטן שבחדר האמבטיה? מדוע הוא זורק את אותה חתיכת בד רטובה על מיטתו המסודרת (נחשו מי סידר) ומשאיר אותה שם, כאילו תזנק זו על רגליה התכלכלות ותשוב בעצמה אל המקום הנכון? מה, אני אומרת לעצמי, הוא לא שם לב שהחלוק מרטיב לו את הכרית והשמיכה? מה, הוא לא רואה איך מתפשט הכתם ומגיע עד לסדין? ולמה, נשאלת השאלה, למה אני, שכבר התעצבנתי ונשבעתי ונדרתי נדרים, לא עומדת בהחלטה הפשוטה לתת לחלוק להרטיב את המצעים? למה אני, שפחה בנשמתי, מבקשת מהילד לסלק את החלוק חזרה למקומו וכשהנ"ל מהמהם משהו תחת שפמו המצמח , לא מצליחה לעצור את הזינוק המוכר לעבר המיטה והשבת האבידה לבעליה החוקיים? "את אשמה!" אני מלקה את עצמי בכל פעם מחדש "את! את! את! מה את רוצה מהילד?". הבעיה, אם נמשיך בוידוי החושפני, לא נעצרת בבני המתוק אלא מזדחלת, כצפוי, גם אל תוך התנהלותה של בתי המקסימה. היא אמנם, זהירה יותר (וגם קטנה יותר) אך מגלה ניצנים ברורים בעליל של הבנה עמוקה בנושא העבדות. גם היא, כמו אחיה הגדול, נוהגת על אף הבקשות החוזרות ונשנות, שלא להחזיר, למשל, דברים ספציפיים למקומם. חשוב לציין בנקודה זו כי ילדיי המדהימים ילדים טובים הם, לא עושי דווקא, לא מתמרדים בכל הכוח ולא ממררים בכוונה תחילה את חיי הוריהם. חשוב עוד להצהיר שאין לי ספק כי לו הייתי מגלה עמוד שידרה חזק יותר, לו הייתי מתעקשת ולא נכנעת בקלות כה רבה לחולשותיי - הייתי עושה למתוקים (הערים למצב) ובעיקר לי עצמי - טובה גדולה. אלא שאני, כבר הודיתי בפנים מבוישות , סובלת מאוד ממנטליות השפחה. למרות הצהרותיי הבלתי משתמעות לשתי פנים הכי קל לי פשוט... לא להיכנס לויכוח. הרבה יותר נח לקטר ולסדר אחריהם בקלילות, להניף בשתי אצבעות בגדים סוררים לכביסה או לארון, מאשר לפצוח בסאגת ההתעקשות המוכרת ולהפוך מאמא נוחה, נעימה ומצוינת למחנכת הדור... לפעמים, מודה אני ומתוודה, נמאס לי. די! אני אומרת לעצמי כשאחד הצאצאים העסוק בצפייה בטלביזיה מבקש, בפעם החמישית וללא צל של בושה, "משהו לשתות". רגע לפני שהעשן יוצא לי מהאוזניים והזעקה "תזיז/י את התחת בע-צ-מ-ך לעבר המקרר!" נמלטת לי מהפה ככה שכל השכונה משתתפת בסצנה, אני סופרת עד עשר ונושמת עמוק. "מה קרה לרגליים המצוינות שלך?" מסתננת לי השאלה המוכרת דרך השיניים בזעם שקט אך חד משמעי. העוללים, שמבינים מנימת הקול שאולי עברו את הגבול הפעם , קמים בדרך כלל בשקט ומוזגים לעצמם, במו ידיהם העדינות, את הנוזל המרווה. אל מול המחזה הנפלא הזה אני מחייכת לעצמי בסיפוק. "הצלחתי" אני מעניקה לעצמי צל"ש אוטוריטי ומחזקת את ידיי הרפות. השמחה אורכת זמן קצר בלבד. אני והם יודעים שכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם יחזיק מעמד ההתחשבות עשר דקות בדיוק. כמו תמיד אני צודקת. עוד לא הספקתי להגיד בפולנית רהוטה "המשרתת מתה" וכבר מבקשים אלה משהו נוסף ואימם החרופה, זו שדרשה קודם גילויי עצמאות וכבוד, רצה למלא אחר כל המשאלות. נשבעת לכן שלא לגמרי יודעת מאיפה זה בא לי. האם השורשים הפולניים המגוננים, האם ייסורי המצפון על כל שעות- המטפלת שחוו. אולי זו העייפות המתמשכת והצורך לפצוח במאבקים חשובים באמת, במקום אלה הנוגעים בחלוק הרטוב או בבגדים שעל השטיח. מי ייתן ואצליח השנה להתגבר על מנטליות "אמתם הנאמנה" ולצאת גם אני מעבדות לחרות. בינינו, בסודי סודות, ברור לי שבמקרה דנן, זה פשוט לא יכול להצליח.

מה נשתנה הלילה הזה? 

"תהפכו, תהפכו" אני שומעת את אמא שלי, דוחקת בנו למלא את מטלות החג הכי עסוק בשנה. אביב הגיע פסח בא, קול התור נשמע בארצנו ובאפי הרגיש עולים ריחות האקונומיקה, הסיד והליזול. בעיר הדרומית בה נולדתי, לקו אימותינו החרוצות בשני סוגי טירוף: טירוף- יום –השישי, שלא היה אלא מלחמה נמרצת בהררי האבק שעמדו לכלותנו, וטירוף חג יציאת מצרים, בו יצאנו כולנו מחירות נעימה לעבדות נרצעת. "מי שמנקה כל השנה, לא צריך לנקות בפסח" חזרו ואמרו ילדי השכנים שאמא שלהם, העצלה, סירבה להשתתף במרוץ. "אצלכם לא מנקים י-סו-די" היינו מחזירים להם, ממשיכים להפוך מגירות, מגיעים לפינות הכי חשוכות בארון. לפעמים כעסנו, לפעמים קיללנו. בסופו של תהליך חשנו גם אנחנו את אותו סיפוק עמוק הנובע מבית נוצץ שגם אתה, כן גם אתה, נטלת חלק במירוקו. לניקיון היסודי צורפה תמיד פעולה נוספת: סיוד וצביעת קירות נבחרים. הצבע להזכירכם, היה תמיד, אבל תמיד, לבן. היום , איך נגיד את זה, הניקיון הוא נחלתה הבלעדית והבלתי מופרעת של האו-פרת, סליחה, העוזרת. נחלה בריח לימון ואורנים. בעלת הבית, שיחסיה עם הסמרטוט מעולם לא היו רעים יותר, תצביע באצבע עדינה על הפינות ותפרוש לאירובי. ילדינו המתוקים משוכנעים כי אם טרחו והזיזו את נעלי ההתעמלות (אלה עם הריח של הכדורסל) מאמצע הסלון, הרי שעשו מחווה קולוסלית, ואם סייעו בשטיפת המכונית מגיע להם פרס. רצוי בצבע כסף. הדברים השתנו. הניקיון היסודי של פסח, כמו הגשם, חלף- עבר -לו. איתו נעלם גם הלבן ההכרחי של הקירות. בגדים - עוד מנהג שהיה ואיננו הוא קניית הבגדים החדשים. הורה אחראי, לא היה מעלה בדעתו להושיב לשולחן הסדר, ילד שאינו לבוש בבגדים שירדו זה עתה מן הקולב בחנות. לבגדים נוספו בדרך כלל גם זוג נעליים: יגואר לבנים; לכה לבנות. שמחתנו אז לא ידעה גבול. חגיגיים ומצוחצחים היינו מתיישבים לשולחן, חשים בכל רמ"ח אברינו את גודל המעמד. כיום, איך נגדיר את זה, בגד חדש לילד הוא סוג של התרגשות קטנה מאוד. בארונות המתפקעים נחים להם לבטח עשרות זוגות מכנסיים, חולצות וכל השאר, חלקם הנכבד עובר הלאה כשתווית המחיר האומללה עדיין מתנוססת על גב המוצר. שופינג, קוראים לזה, קניות לצורך קניות. הציפייה המתוקה ההיא, לדבר החדש שמגיע עם המצות והיין, נעלמה כמו חילות מצרים בים סוף. מתנות - גם פעם הביאו מתנות. לא תמיד יפות אך שימושיות היו וסטנדרטיות להפליא: ואזות, קערות לסלט, כוס לאליהו, דברים שאפשר למחזר, להעביר ממארחת למארחת עטופים באותו נייר צלופן. היום, נוסף להיותנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, אנחנו גם נורא מקוריים. המקוריות שלפני פסח מעבירה אותנו, לעיתים, על דעתנו. אנו נסבול בשקט כאב ראש טורדני (מה לקנות..מה לקנות..) ניגרר לחורים נידחים, נבזבז סכומי כסף אדירים, כל זה כשנשוא המתנה רוצה בסך הכל.. את הדיסק החדש של אביתר בנאי . ספרים רבותי, ספרים תהייה המלצתי הבלתי מקורית השנה (ובשנה הבאה וכנראה גם בזו שאחריה). אין כאב ראש, יש אצטלה אינטלקטואלית, ואפשרויות המיחזור הן אין סופיות. "איפה אתם בליל הסדר?" - דבר אחד שלא השתנה, וככל הנראה לא ישתנה לעולם, הוא השאלה הבלתי נסבלת "איפה אתם בליל הסדר?" לכאורה שאלה תמימה. מעשית, היא מקפלת בתוכה היסטוריה משפחתית רבת שנים, משקעים בעומק ים המלח, וצד אחד מפסיד. "אצל ההורים שלך השנה הא? " ישאל בעלך מהורהר, רגע לפני שהוא מזכיר בעצב את הוריו הנוסעים למלון בטבריה "כדי לא להיות לבד". "שוב דודה ברכה?" תשאלי בייאוש, זוכרת איך שאלה בגועל "מה זה הדבר הזה" כשהיא מצביעה על המרק עליו את טורחת כבר יומיים. חיזקו ואימצו יקיריי, ופסח נקי, מקורי ושמח. בואו נתפלל רק כי אלוהים, שהוציאנו ביד חזקה ממצרים, יוציא אותנו השנה בשלוםגם מחבל עזה.

פורסם באתר אסימון

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר