שתי תגובות לדבריו של משה גרנות בוועידת אגודת הסופרים 2007 מאי
תגובה ראשונה:
 |
|
המקרה הקלאסי הוא של הסופרת ג'ורג' אליוט שכתבה במאה התשע עשרה ונחשבת אחת מגדולי הסופרות ("דניאל דירונדה"). שמה האמיתי היה מרי אן אוונס, והיא נאלצה עד סוף חייה לכתוב בשם של גבר (ג'ורג' אליוט). |
בוועידה האחרונה בבית הסופר ב15.5.07 התקיים דיון על מצב הספרות כיום. מנחה הדיון ד"ר משה גרנות העלה בקצרה טענות קשות באשר לתימות להן נזקקות סופרות. האמירות של גרנות היו אמירות נוקבות ובלתי מתפשרות ואלה הדברים:
"הכתיבה הפמיניסטית רוויה בביטויי שנאה כלפי הגברים: לא צריך גברים, צריך לחתוך להם את האיבר, לגברים מגיע שירצחו אותם, יש להשתמש בגברים ולזרוק אחרי השימוש, צריך להגלות את הגברים לאי בודד, ולהשאיר רק את "החיוביים", הגבר הוא חי טורף. למצער, הם מניאקים ואשמים בכל התקלות של העולם. הם חסרי חשיבות, וממש לא נחוצים לעולם. בנוסף לזה, רוב הספרים של הזרם הזה גדושים בפורנוגרפיה מהמין הבוטה ביותר. לטעמי, כתיבה לפי פרוגרמה המושתת על שקר לא יכולה להניב ספרות גדולה."
האמירות הכוללניות הללו היו אמירות שמטרתן הייתה "לעצבן" את הקהל באולם הוועידה, אלא שבוועידה לא קמו הנשים להתנגד לדברים של גרנות, אולי עקב האווירה הנינוחה והנעימה. הרהרתי מעט בדברים וכעת אנסה להפריך את הטענות של גרנות. ראשית, גרנות נוקט עמדה כוללנית לכל הכתיבה הנשית ומכפיף אותה לאותה קדרה בלא לעשות הבחנה בין הכותבות. אחת הנשים באולם הטיחה כלפי גרנות: מדוע אתה ממשיך לקרוא ספרות נשים? והוא ענה: זה בהחלט מעניין. ובכן, ההתייחסות אינה נכונה מנקודת מבט פמיניסטית. הכתיבה הנשית אינה כתיבה שנוצרה בתוך רִיק חברתי. הכתיבה הנשית צמחה על רקע הקיפוח המתמשך, ש"זכו" לו הנשים לאורך הדורות. קיפוח שהיה מנת חלקה של האישה בחברה, שבה שלטו הגברים. המקרה הקלאסי הוא של הסופרת ג'ורג' אליוט שכתבה במאה התשע עשרה ונחשבת אחת מגדולי הסופרות ("דניאל דירונדה"). שמה האמיתי היה מרי אן אוונס, והיא נאלצה עד סוף חייה לכתוב בשם של גבר (ג'ורג' אליוט).
גברים שלטו בנשים מן הטעם שהם פחדו מהן, חששו מן הכוח המסתורי החבוי באישה. התפיסה הקמאית הייתה כי לאישה יש כוחות מיתיים. בימי קדם לא הצליח הגבר להבין את משמעות הפוריות של האישה. מכאן החל מסע הביטול של כוח האישה ושעבודה לגבר מכל הבחינות. שעבוד האישה היה תהליך חברתי.
בספר "מה זה בכלל פמיניזם" הוצאת זמורה ביתן 2000 של טלי רוזין, נכתב כך:
"אורך חייה של הפטריארכיה כאורך חיי הציביליזציה,ואין לה קשר לשאלה איך גבר זה או אחר מתנהג במשפחה הפרטית שלו. פטריארכיה היא סוג של תרבות, ואין לה גם קשר לשאלה אם האב הממשי ישנו או איננו במשפחה הספציפית שאותה מכירים.הוא האב הוא שם מטאפורי לגברים בכלל- נוכח גם כשהוא נעדר.הגברים הם שמארגנים, את החברה, את מוסדותיה, את ערכיה,את תרבותה,ואת רעיון הסדר והיררכיה בה. את ערכיה, את תרבותה, ואת רעיון הסדר והיררכיה בה. כל מה שקשור לעמדות כוח בכל תחומי החברה- הצבא, התעשייה, הטכנולוגיה, האוניברסיטה, המדע, הפוליטיקה- נקבע על בסיס הרעיון הפטריארכלי. במילים אחרות, כל סדר בכל תחום בעולם נקבע על ידי גברים, ובראש ההתארגנות כולה עומדים הגברים.זוהי חברה פטריאכלית." (עמ' 22)
הכתיבה הפמיניסטית היא כתיבה המשתחררת מן הכבלים כפי שהאישה החדשה משתחררת מן המוסכמות החברתיות שהיו נהוגות עד למאה הקודמת. הטענות של גרנות פשטניות מדי ואינן מתייחסות לכותבות מסוימות. גם כאשר לוחצים עליו, הוא מסגיר מספר מצומצם של שמות ואינו מנסה להבין מהי התפיסה האידיאולוגית שמסתתרת מאחורי הכתיבה הנשית. אולי גרנות מעדיף להתגעגע לדמות האישה הרומנטית הקלאסית שנשבית בידי אהובה והולכת אחריו במדבר בעיניים עצומות. כלומר, משה גרנות מעדיף לעצום את עיניה של האישה. להפוך את ההתפכחות משלטון הגברים לאמירת שקר. ועל כך אני מוכרחה להשיב: עורבא פרח. הכתיבה הנשית אינה שקר. היא כתיבה המביעה כאב. זו כתיבה המקטרגת על היחסים, שבהם האישה הופכת למובנת מאליה. כמו בחיים שבהם נשים בוחרות בימינו לנהל את עצמן בעצמן. הן עצמאיות כלכלית במקרים רבים כך הן מנהלות את עצמן, כך המצב גם בפרוזה ובפואטיקה של השירה. הנשים הנכות קיבלו על עצמן את מר גורלן כמו בסיפור הקצר העיוורת, של יעקב שטיינברג. סיפור שבו בקהילה יהודית, האם בוחרת להשיא את בתה לאלמן זקן כדי שלבתה יהיה "אושר" במובן החברתי. אין זה באמת אושר אלא עושק ורדיפת החלש. הנה דוגמה מתחילת המאה של יעקב שטיינברג שבהחלט לא ניתן להאשים אותו בפמיניזם מתקדם, היא כותבת על עיוורון ואטימות וטמטום של אנשים קרובים כמו האם האומללה וכן החברה החיה בשקר. רק בסיום מתחוור לגיבורה חנה העיוורת, שהיא לא רק נשואה לאדם זקן אלא גם חיה בתוך בית קברות. וזהו השקר. השקר והצביעות שלנו כחברה ולא שקר הכתיבה הנשית, כפי שכתב גרנות. מעניין שסיפור קצר שכתב גבר מתאר את הבעייתיות שבעמידה הנשית בחברה הגברית המסורתית.
הכתיבה הנשית היא אמיתית עד כאב. לדעתי, יותר גברים מסוגלים לכתוב בדמות נשים מאשר סופרות נשים יכולות לכתוב כדמות של גבר. היכולת של הגבר לברוא את עולמן של הדמויות הנשיות נובעת ייתכן מאותו רגש שעליו מדבר גרנות. החיים בשקר קלים לגבר מאשר לאישה. לכן אולי גבר מסוגל להיכנס לעורה של אישה ולכתוב כאישה ומעט נשים מסוגלות לכתיבה כזאת של "להיכנס למין השני". אני מנסה להיזכר בכותבת שכותבת כגבר קשה לי להיזכר ולמצוא דוגמאות. יותר קל למצוא דוגמאות של כותבים גברים כנשים ניתן למצוא למכביר וכן, בין סופרי המפתח שלנו. קחו את עמוס עוז עם "מיכאל שלי", חנה גונן המוכרת מראשית דרכו. לאחרונה התוודה בעיתון "לאשה" שלא היה מסוגל לכתוב כיום בלשון אישה, והוא אינו מסוגל להבין כיצד העז לכתוב כך בגיל עשרים ושש. אהרון אפלפלד עם "קאטרינה". גם דויד גרוסמן כתב באחד מהרומנים כדמות אישה. האם זה רק היכולת להתחבר לצד הנשי שבך כיוצר? אני מאמינה שאופיין של הנשים ככותבות לא מניח להן לכתוב "שקר" כפי שהטיח בהן גרנות. ושקר הוא להזדהות עם מין שאינו מינך.כך אני מאמינה.
 |
|
פקח את עיניי / איריס מיטלמן. הוצאת מעריב |
הנשים כותבות כתיבה פמיניסטית הרבה פעמים מתוך הכאב הזה שהפך אותן למיעוט, בשעה שהן מחצית מן האוכלוסייה. הנשים כותבות כתיבה פמיניסטית כדי להשמיע את קולן, כאשר בהרבה מקרים הן היו חסרות זכות הצבעה וחסרות תפקיד בתפקוד החברתי ורק במרוצת מאה השנים האחרונות השתחררו מכבלי המוסכמות החברתיות שדאגו לדכא אותן. אחת מן הדרכים לדיכוי האישה נשמרת עד היום. אחת מהן היא מתן שכר נמוך לנשים לעומת הגברים. במקרים רבים באותה עמדה יאיישו גבר וגם אישה והאישה תמיד תהיה מקופחת לעומת הגבר. גם בעידן של שוויון הזדמנויות ובעידן של קריאה יש עדיין אפליה בין נשים לגברים. הגברים עדיין שולטים בקודקודים רבים של הפירמידה. הרצון לזרוק את הגברים לאיזה אי הוא רצון מטפורי. רצון להשתחרר מן המעבידים שעושקים ורודים בנשים, שלא נותנים להן הזדמנות שווה. האמירה הפואטית של יצירה כזאת שקוראת לזרוק את הגברים לאי היא גם קריאה לנשים לקחת את האחריות על חייהן. אל תסתמכי על הגברים את יכולה גם בלעדיהם וגם תצליחי. ואין הכוונה ממשית, שהרי ברור שהעולם בנוי על גברים ונשים, ולכל אשה יש גם בנים וגם בנות.
הכתיבה "הפורנוגרפית" היא כתיבה שמוצאת ביטוי בספרים רבים והיא כתיבה שמציגה עולם של עשוקות, של נשים נואשות. הפורנוגרפיה שמתארת אישה אינה פורנוגרפיה של הנאה. היא בהרבה מקרים מתארת חוויות קשות, והן לא חוויות של הנאה. בספרה האחרון "פקח את עיניי", מתארת איריס מיטלמן סצנות מאוד בוטות של אישה נואשת המנסה להחזיר את הבעל הבוגד באמצעות סצנות סקס נועזות. הכתיבה היא לא כתיבה פורנוגרפית כדי לגרום לקורא הנאה וכדי לגרום לו עוררות מינית. נהפוך הוא: הכתיבה של איריס מיטלמן הופכת למשהו מכביד,כקורא אתה מתעייף מהסצנות שיש בהן נואשות ברמות מאוד קיצוניות ואין בהן אהבה. "הפורנוגרפיה" הנשית להבדיל מפורנוגרפיה גברית, אם ניזכר בפאני היל האגדית. היא פורנוגרפיה של כאב, של ניצול של החמצה.
מי שקורא ספר ומגדיר אותו כפורנוגרפיה הרבה פעמים לא שם לב שהכותבת כתבה על ניצול מיני, על הטרדה מינית, על אונס או על רדיפה שלה כיוון שהיא אישה ומותר היה להשתמש בגופה באופן הכי בוטה והכי מזלזל, רק כדי להבטיח את שלטונו של הגבר.
גם אני מתוודה, בכתיבתי הנשית בשני הרומאנים הראשוניים תיארתי סצנות ארוטיות, והיו שטענו שהן פורנוגרפיות. ברומנים שלי, האישה היא קורבן של ניצול על ידי הגבר, והיא מנסה להשיג את תשומת ליבו של האהוב על ידי מעשים קיצוניים שנתפסים כפורנוגרפיים מתוך נואשות ומתוך רצון להיות אסירת תודה ללא גבולות. וגם המוטיב של האישה כטרף קל בא לידי ביטוי בתפיסה שלי הפואטית ברומנים הראשונים. שירה אני כותבת כאסירת אהבה. למען הגילוי הנאות, ד"ר משה גרנות כתב במאסף ירושלים האחרון (אפריל 2007) על תפיסתי הפואטית בספר שיריי "תבואת השיגעון". הספר עצמו מתאים לתפיסתו של גרנות, באשר הוא כותב דברי אמת על החיים. המאמר אינו נכתב כהתרסה נגד גרנות עצמו, שהרי אנו בקשרי ידידות. אני מתריסה כלפי התפיסה, המנסה למנוע מנשים לבטא את כאבן ואת מצוקתן. עם זאת בדבר אחד אני מקבלת את דברי גרנות. הוא טען: הרי במאבק למען השוויון, אתן צריכות את הגברים במאבק יחד איתכן, וגם אני תומך בשוויון של נשים. כאן אני מסכימה איתו, שאנו צריכים לנהל את המאבק למען שוויון בין המינים יחד, וחשוב לעשות זאת יחד גברים ונשים כאחד.
תגובה שנייה:
פנינה פרנקל, משוררת, חברת אגודה, נשאה את הדברים הבאים בוועידה האחרונה. פנינה בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה התפתחותית. מילאה תפקידים בהכשרת כותבים בשירה, בפרוזה בסיפורי ילדים.
קצת היסטוריה: כמו הרבה נשים בנות גיל, הבום הגדול של התובנה והמודעות לתפקיד שיש לנשיות שלך בהחלטות וביחסים שלך עם הסביבה הגיעו אלי עם בהתרגשות גדולה עם קריאת הספרים של סימון דה בובאר: ה"מנדרינים", ו"המין השני" עשו את המהפך. אני לא מומחית לנושא, אבל כל חיי הנושאים האלה תפסו פינה בתודעה שלי. למרות העובדה שהיום הנושא נמצא כבר ב"מיין סטרים" עם ספרות ענפה, מחקרים, פקולטות אוניברסיטאיות, ארגונים ועוד.לא נראה לי שנמצאה תשובה אלגנטית להגדרת המושג ספרות פמיניסטית. האם מדובר בספרות נשים. כלומר כל ספר שנכתב על ידי אישה יש בו במודע ולא במודע איזה שהוא דפוס אוניברסאלי המייחד נשים? מדובר בספרים העוסקים בדילמות על מצבה של האישה בתרבות שבה היא חיה. מבחינה זו, ניתן לומר שדווקא טולסטוי באנה קרנינה, ואיבסן בבית הבובות. הם היהלום שבכתר הספרות הפמיניסטית. אני לא מתכוונת לענות כאן על הסוגיה הזאת , אבל אביא לכאן משהוא ממקום אחר,שיכול להיות רלוונטי בחשיבה על הנושא. אחד המושגים הקלסיים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית הוא מושג "השפיטה המוסרית". תחילתו בפיאז'ה שהצביע על כך שילד הוא לא אדם מוקטן, אלא, בשלבים שונים בהתפתחות שלו הוא רואה את העולם באופן שונה. הן בהתייחס לתובנות ומושגים קוגניטיביים הכרתיים, והן בהתייחס להיבט הרגשי . ההתפתחות של ה'שיפוט המוסרי', שהאתיקה תופסת בו מקום מכבד הוא ביניהם. בעקבות פיאז'ה קם קולברג ופיתח כלי לאבחון שניתן באמצעותו לזהות באיזה שלב מתוך שלשה שלבים המחולקים לשישה נמצא הילד או המבוגר.
שלב ראשון – הדגשת שכר ועונש
שלב שני – הדגשת הכוונה מול נזק
שלב שלישי הדגשת – קונפורמיות לחוקים מקובלים מול שפיטה אוטונומית לגופו של עניין.
 |
|
קרול גיליגאן |
ומה שמעניין הוא, וכאן אנחנו חוזרים לספרות. הכלי שקולברג מבוסס על סיפורים. חלקם סיפורים קלסיים עם דילמות מוסריות. למשל, כדי להבדיל בין ילד שנמצא בשלב הראשון ו שני מוצגים לפניו שני ספורים: ילד שרצה לעזור לאימא ושבר בלי כוונה כד יקר [גודל הנזק]. מול ילד שובב שכאס ובכוונה [הכוונה] שבר כמה מהצלחות במטבח למי מגיע עונש יותר גדול. הסיפור לאבחון השלב הגבוה הוא על אדם עני שפרץ לבית מרקחת כדי להביא לאשתו תרופה נגד סרטן. האם צריך להעניש אותו? כאן עיקר הדילמה היא בין נורמות חברתיות לבין שיפוט הומני אישי. במהלך השני נעשו אלפי מחקרים בעזרת הכלי הזה, רובם הוכיחו שהחשיבה המוסרית של גברים גבוהה מזו של הנשים. עוד בשנות השמונים הופיעה חוקרת בשם גיליגאן והציעה פרשנות שונה לנימוקים שאנשים נותנים לשפיטה שלהם. בניתוח הנימוקים היא הוכיחה שהשפיטה המוסרית של נשים שונה מזו של הגברים. ניתוח שונה של הנימוקים המוסריים של הנשים חושף ומגלה שלנשים יש 'שפיטה מוסרית' שונה.ואני רוצה לטעון שגם בספרות קיים כדברי גיליגאן "הקול השונה" . THE DIFFERENT VOICE
מסתבר שבאותו קול מיוחד של הנשים הדגש הוא על מטען של CARING של ראייה רגשית יותר של הדילמה. בראייה נשית יש אמפתיה ורגישות רבה יותר לגבי ההקשר והתייחסות למרכיבים אנושיים מורכבים יותר של הסיטואציה. וראה זה פלא מאות המחקרים שנעשו על פי הניתוח של גיליגאן מוכיחים וחוזרים ומצביעים על כך ש'השפיטה המוסרית' של הנשים היא בדרך כלל גבוהה יותר מזו של הגברים.
כל זה הבאתי כדי לומר שיש הבדל כנראה הבדל מהותי באופן שבו נשים מבינות דילמות אנושיות ומכאן שכנראה שיש גם הבדל באופן שבו הן נותנות להם ביטוי באומנות ובספרות. זה לא אומר שגברים לא מסוגלים לחשוב כמו נשים ולהפך. ולסיום שני שירים שלי להכרות. ניתן לומר שבכל שיר שלי יש מטען נשי ופמיניסטי בחרתי בשני אלה שאולי מבליטים אותו יותר.
רק למחצה
11/12/2006
השמים כחולים ושקט עכשיו בבית.
אני מעדיפה להשאיר את הדלת
פתוחה רק למחצה שלא יבואו בה רוחות.
שלא יגיעו זרועות של קְנוֹקַנוֹת מרעילות
המתרחבות זו בזו בחדר המשותף
שלא ידעו שאני כאן ויפסחו עלי הפעם
גם בלי דם זבח לסימון משקופים.
אולי אוכל לשמור על אהובי בסתר,
לנענע עריסות ולשיר להם בלחש דַי, די, די.
הקרקע האין סופית תנוע מתחתינו
תתעורר לקול תינוק שנולד
ותחייך בחשאי אל
יום חדש.
העץ נוטה.
באביב העץ נוטה
להסתיר
את פגמיו -
ואת
עוטפת בטבעותיך
את השתיקות
והן מתרבות אט אט
בכמו עדות אילמת
כתובה בשפה שאיש לא
למד לקרוא.
ורק העיניים
הן יודעות
שלכל רגע של צמיחה
היה טעם של כריתה
ופיתוי
לברירה אחרת.
שושנה מתאמת התקשורת אגודת הסופרים העברים
|
|
|
Re: כתיבה נשית או כתיבה פורנוגרפית? מאת: שושנה ויג
|
1 |
|
עדין ויינשל ( 2007-05-24 10:06:58 ) בתגובה לemago |
|
|
המאמר של שושנה ויג מרתק. גם אם כגבר אתה אמור לגלות התנגדות לדברים שנאמרים, מתברר שלא
כך הדבר. שושנה ויג משכנעת שגברים נוקטים עמדה מיידית נגד ספרות נשית העוסקת בארוטיקה. ויפה
שאינה רואה את המאבק הנשי לשוויון זכויות כמאבק שצריך להתנהל נגד הגברים כולם. את המאבק צריך
לנהל במשותף גברים ונשים כאחד המאמינים בקידמה ובליברליזם נאור נגד התפיסות החשוכות מן העבר.
זה אלמנטרי שיהיה שוויון בין גברים ונשים. זה מוזר לחשוב שעד המאה העשרים לא היתה זכות הצבעה
לנשים ברוב מדינות העולם. המאבק אינו של נשים בגברים. המאבק הוא למען צדק חברתי, וזה כולל שכר
שווה לנשים. על כך ייאבקו גם גברים. לכל גבר יש אשה, יש אם ויש בת , ואם הוא נאור הוא מאמין בשוויון.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
משה גרנות ( 2007-05-24 11:49:15 ) בתגובה לemago |
|
|
אילו הייתה שוש ויג קצת יותר אחראית, והייתה קוראת את ספרי "שיחת גברים
על נשים,, הייתה מגיעה למסקנה שהיא טוחנת מים. אני לא הייתי מעז לכתוב
נגדה מאמר בלי לקרוא ספר שהיא כתבה בנושא, אבל לה מותר, כי היא אישה
מקופחת. מניין הוציאה שוש את השקר הנבזי שאני הכללתי את כל הכתיבה
הנשית "באותה הקדירה"? האם נאטמו אוזניה מלשמוע את הדוגמה שהבאתי - את
סביון ליברכט שאיננה כותבת כתיבה פמיניסטית מיליטנטית? שוש כותבת
שטענותיי פשטניות מדיי, ולכן היא תלמד אותי פמיניזם מהו. אילו קראה את
הספר הנ"ל, הייתה מגיעה למסקנה שהיא לא קראה אפילו עשירית מהספרים
בנושא המוזכרים בו. אבל למה להיות הגון, אם יש הגנה מעצם היותה אישה
מקופחת? מקוממת ההנחה הוודאית של שוש, שאני מתגעגע לאישה הרומנטית
ההולכת שבי אחרי אהובה במדבר. מניין החוצפה הזאת שלה לקבוע מה אני חושב
ומה אני חולם? אני טענתי באותן 5 דקות שבהן דיברתי על הנושא בוועידת
אגודת הסופרים, כי אם הנשים רוצות שהגברים יצטרפו למאבק הצודק לשוויון
זכויות, ואף להעדפה מתקנת, מן הראוי שלא יציעו בספריהן שיש לסרס,
להרוג, להשתמש ולזרוק, ולהגלות את הגבריפ לאי בודד. הזכרתי אז שמות של כ
10 סופרות שמציעות את ההצעות המלבבות האלו. ברוב הגינותה, שוש לא
הזכירה אפילו שם אחד מאלה שהזכרתי, אבל הואילה להזכיר את הרומנים שלה!
חשבתי ששוש ויג היא אדם נבון והגון - טעיתי - קורה!
משה גרנות
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מר קג´טי נגהי ( 2007-05-24 12:02:07 ) בתגובה למשה גרנות, ( 2 ) |
|
|
ממתי כל ספרות שהיא, ולא משנה אם היא פמיניסטית, רומנטית, ניאו-קלאסית או מה שלא יהיה, נשענת
על פורנוגרפיה?
פמינסטית או לא, ספרות פורנוגרפית היא ספרות מדוכן מגזין פליי בוי ואינה ראויה להיקרא ספרות. על כן
הוויכוח אינו צריך ליסוב סביב הז´אנר עצמו אלא סביב השאלה האם יצירה שהיא אנטומיה של אברי מין
ראויה להכלל כספרות.
אסתטיקה היא מושג שלא אבד עליו הקלח גם בעידן שלנו של לכאורה חופש יצירה ופתיחות. ומי שלא
מסוגל לאסתטיקה, שלא יהיה סופר. יש עוד המון מקצועות בשוק!
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אהבתי ( 2007-05-24 12:16:05 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 3 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שושנה ויג ( 2007-05-24 12:50:51 ) בתגובה למשה גרנות, ( 2 ) |
|
|
משה,אני כאדם הגון ונבון לפי הגדרתך הרהרתי בדברים שאמרת בוועידה.
אני לא יוצאת כנגדך באופן אישי מותר לי לטעון את טענותיי הן לא היו
במטרה לפגוע בך אישית. מההכרות איתך אתה רואה בכתיבה העכשווית עיוות
ושקרמצד הנשים. ואני רואה בכתיבה הנשית מטאפורה לחיינו. מטאפורה ליחסים
בין המינים. והיא משתנה מאדם לאדם, משתנה גם לאורך חיי הכותב. ואפשר
לראות שינויים שמתרחשים במהלךחייו של יוצר. אתה יודע, אוי ואבוי לנו אם
נשים היו כותבות כתיבה רומנטית נאיבית כל הזמן, בשעה שהעולם כל
כך"התקדם" והמקום שבו מקיימים סקס כיום בני הדור הצעיר הוא השירותים
במועדוני הבילוי. כיצד אפשר לכתוב ספרות בלא להתרעם על מה שמתרחש
בעולמנו? אי אפשר לדעתי.
למען הויכוח ההוגן אני מבטיחה להתייחס לספרך בקרוב. אקרא אותו ואענה לך
ביתר רצינות. אבל אינךיכול להתחמק ממאמר שפרסמת בחדשות בן עזר שגם הוא
טוען את הטענות האלה. רק סביון ליברכט כותבת כתיבה מיליטאנטית? אני לא
מסכימה ...גם היא כותבת בדרכה את הכאב הנשי...
בהערכה
שושנה ויג
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
צבי שנער ( 2007-05-25 23:21:33 ) בתגובה לemago |
|
|
ברשותכם, בעקבות קריאת הכתבה המעניינת והרהוטה, ברצוני להזכיר כמה
אירועים היסטוריים, בכדי לנסות להקל על הגולשים, לרדת לסוף דעתי.
בשנת 1874 ארכיאולוגים גילו ביפן אבן עתיקת יומין- בערך 400 אלף שנים
לפני כתיבת התנ"ך, עליה חרטו את סיפור בריאת העולם. לפי גרסת היפנים
היה העולם בראשיתו תוהו ובוהו, וגם אז נבדלו השמים מן הארץ.
במרווח שנוצר לפי אמונתם התרוצצו אלים, שאני מניח, גם אז הם חיפשו
את "המשמעות לחיים" כמו הפרנקל ההוא.
שני אלים אחד בשם איזנאגי שהיה זכר , והשני בשם איזנאמי שהייתה הנקבה,
ירדו מהשמיים מרצונם הטוב( אולי איזנאמי קרץ לה-מי יודע?) אל "הגשר
השמימי והמרחף שנוצר", טבלו חניתם במי האוקיינוס שהיו עדיין סמיכים
באותה תקופה, ומן הטיפות שניגרו מהחנית נוצר האי היפני הראשון.
כאשר ראו מה הוללו, החליטו לרדת ממש על האי ,בנו עליו עמוד גבוה והחלו
בוחנים האחד את השני.........
ה"גבר" איזנאגי הביט באיזנאמי ופלט "כמה את יפה,!!!! והמשיך, אני גם
רואה שיש בך להבדיל ממני "חלק חסר..".
אז איזנאמי השיבה לו "כמה אתה יפה, אני רואה שיש בגופך חלק בולט" ..
איזנאגי "הגבר"- "הפרובוקטור".. הציע שהם יחברו את החלק הבולט שלו עם
החלק החסר שלה.. והיא הסכימה..!!!????.
כך הם קיימו יחסי מין. כך הכניע ה"גבר" לפי הגרסה היפנית את האישה.
לפי הסיפור שלנו "היהודים"-אלוהים גירש את אדם וחוה מגן העדן, והוא זה
ש"קבע את גורלה של האישה".
שנים הנקבה לא התקוממה, קיבלה בהכנעה את גורלה כמעט על כל פני כדור
הארץ, ולא משנה לאיזה עם השתייכה.
המוסלמים אפילו גזלו מהאישה לא רק את חרותה ..הם גזלו ומנעו ממנה גם
חווית התענוג המיני.
היום, בתקופה בה אני חי, יש לי המון הערצה לאישה שהתפתחה וממשיכה
להתפתח לכיוון שוויון המינים.
לדעתי הוויכוח שנוצר אינו יותר מאשר וויכוח אקדמי מיותר, שזכות הקיום
שלו אינו יותר רלוונטי.
אפילו אם אקרא שוב ושוב, את מה שמר גרנות טען, ומה ששוש ויג השיבה או
הגיבה (אגב יש לי אליה המון הערצה), אגיע על בטוח לאותה מסקנה שהתכחשות
של השניים מיותרת.
הייתי מעדיף לקרוא דבריי שבח והלל לזן הנשי על האומץ לשנות גורלם.
אז, חבל על הבריאות. אני דורש סולחה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
מוטי מורני ( 2007-05-25 23:45:53 ) בתגובה לצבי שנער, ( 6 ) |
|
|
אני מרגיש שיש כאן כביכול מתח רעיוני בין משה גרנות ובין שושנה ויג,
ואולי גם חבל שנוצר קונפליקט. היא מודה שהוא כתב עליה בעבר מאמר. נכון
שגרנות הביע עמדה נחרצת על הכתיבה הפמיניסטית המיליטנטית, ולא נראה
ששושנה צריכה אוטומטית להגן על כל סופרת פמיניסטית. עמדתה מקובלת עליי
שנשים חוו שנים רבות של דיכוי גברי, והיא רואה בגל הפמיניסטי סוג של
ביטוי מצוקה וקריאת מצוקה של המין הנשי. אני מבין שגרנות לא חושב כך,
כי הוא בודק את הדברים במשקפיים ספרותיים בלבד ולא במבט פסיכולוגי.
נראה לי שצריך ליישר את ההדורים, כי בסך הכול גם שושנה ויג מעונינת
במאבק משותף של גברים ונשים יחד למען שוויון. הקונפליקט כאן מיותר
בעיניי וצבי שנער חש זאת בחושיו החדים ואני מבין שהוא מבקש סולחה בין
גרנות לשושנה ויג. נראה לי שאין הבדלי דעות בין שושנה לד"ר גרנות שיש
צורך בשוויון, אך שושנה פשוט רגישה למצוקה הנשית ואולי לכן היא סלחנית
יותר לכתיבה הנשית. אני מסכים עם שנער שצריך סולחה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שושנה ויג ( 2007-05-26 00:14:11 ) בתגובה למוטי מורני, ( 7 ) |
|
|
כאדם אני מרשה לעצמי לנוע בין השקפות שונות. אני חשה שכתיבת מאמר
מזמינה אותי לשבת על מרפסת מסויימת ועל ידי כך אני בונה לי את זווית
הראייה האחת או השנייה שבה אני מתצפתת על העולם על המתרחש. אפשר
להסתכל בהמון אופנים וכל אחד מאיתנו עשוי לראות דברים שונים. את אותו
סיפור ניתן לספר בהמון זויות ראייה ובהמון אופנים. וזה בעיקר מה
שביקשתי לומר. ולא ביקשתי לפגוע בחברות עם אדם כלשהו, נטלתי חירות
בכתיבה אך לא התכוונתי לפגוע באיש.
אני מעריכה מאוד את ד"ר גרנות, ואכן ייתכן שאני רגישה לספרות נשית מעצם
היותי אשה יוצרת. בכתיבת מאמר זה לא באתי לנגח אישית את ד"ר גרנות, אלא
להציב את החלון שלי אל המציאות. ייתכן שלא דייקתי בכל פרט, ואכן ד"ר
גרנות כתב לי שלא דייקתי במידע הספרותי. כך למשל הוא הוכיח לי שהיו
יוצרות שכתבו יצירות מזוית ראיה של גבר, בניגוד למה שאני סברתי וכתבתי.
אני מעריכה מאוד את רוחב ידיעותיו בנושא. בכל מקרה צודקים הכותבים שיש
מתח מסוים בעקבות המאמר, ועם זאת אני עדיין רואה בו כותב חשוב וגם
ידיד. אם יש במאמר שלי ולו שמץ של פגיעה בגרנות , אני מביעה כאן
התנצלות.
לא זו היתה כוונתי.
שושנה ויג
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
משה גרנות ( 2007-05-26 09:47:32 ) בתגובה לשושנה ויג, ( 8 ) |
|
|
התנצלות היא מעשה אציל, והיא מוחקת באחת את כל המשקע
שהיה ביני ובין שוש ויג.
משה גרנות
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
צבי שנער ( 2007-05-26 18:44:54 ) בתגובה למשה גרנות, ( 9 ) |
|
|
כל הכבוד ללוחמים- יש אישור לשלום בית וזה העיקר.
הערכתי לשוש ויג ולך ד"ר גרנות, לא השתנתה ואני שמח שנעלמו המשקעים.
המשיכו ליצור כי רק זה היעוד שלכם בחיים. יישר כוח.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
נתיבי המאבק של הספרות הפמיניסטית
|
11 |
|
אורה עשהאל ( 2007-05-29 00:01:06 ) בתגובה לemago |
|
|
אחד משלושת הנושאים שנדונו בוועידה ה42 של אגודת הסופרים העבריים
היה: "מהם נתיבי המאבק של הספרות הפמיניסטית", הדיון נוהל בטוב טעם על
ידי ידידי ד"ר משה גרנות כאשר כל דובר קיבל ארבע דקות בלבד. דברי
הפתיחה של המנחה ד"ר משה גרנות, לצורך "יצירת עניין" היו
קיצוניים,לטעמי,אולם היות וחשוב בעיני הצורך לדייק ומתוך אחריות לכך,
אתיחס למקצת הדברים שאמרתי בוועידה ואחדד את אמירתי. הנושא שהוצג
מתייחס ל"ספרות הפמיניסטית", הספרות הפמיניסטית אינה ספרות יפה אלא
אסופת ספרים העוסקים בהסטוריה של התנועה הפמיניסטית ובהיבטים של זכויות
אנוש וזכויות נשים. היות וד"ר משה גרנות התייחס בדבריו לספרות היפה
ולסופרות ישראליות מוכרות ולספריהן, הרי בעצם באותן ארבע דקות, בן
הייתה התייחסות גם לנושאים האחרים החשובים שהוצגו, מן הדין היה להתייחס
גם לספרות היפה בהיבט הנשי. כאן יש כר נרחב לסקירה היות וקיימים חילוקי
דעות בין הטוענים שהספרות היפה אינה תלוית מגדר לבין אלו הטוענים
שקיימת ´ספרות נשית´ והספרות תלוית מגדר.
פרופ´ הלל ברזל, בשיחה אישית עמי בסוף המושב, ציין ש"יש ספרות טובה
וספרות לא טובה וזה הדבר הקובע", באותו כיוון פעל יוסף אורן בספרו
ובמאמרו העוסקים בנושא שהצגתי עתה. יוסף אורן טוען, הן בספרו: "הקול
הנשי בספורת הישראלית", הוצאה עצמית, והן במאמרו: "הקול הדובר בשם עצמו
והקול הדובר בשם רבים", שפורסם בכתב העת "דימוי", גליון 20 סתיו
התשס"ב, שספרות יפה אינה תלוית מגדר. היות ולא הסכמתי עם דעותיו של
ידידי היקר יוסף אורן, לקחתי על עצמי לערוך בדיקה בכלים מחקריים בדוקים
ופרסמתי את תוצאותיה בארצות הברית ובשוודיה בכנסים באמצעות הרצאות,
במצגות ואפילו בתערוכה של ספרי יוצרות ישראליות. המאמר שפרסמתי: I In
Israeli Women´s Postmodern Verbal and Visual Metaphor מובא בקובץ
המאמרים הנבחרים של האיגוד לאוריינות חזותית משנת 2002 , לצורך
התייחסות זו אתרגם חלק ממשפט שאני מביאה בסיכום המאמר: "ברור שהמטפורה
הנשית הנה תלוית מגדר.." יוסף אורן ואנכי המשכנו בדיון מתוך מחוייבות
לחשיבותו ומקוים שהעניין בנושא זה לא ידעך. אשתדל להביא מאמרי זה
(באנגלית) באתר אנ"י ובאתרי האישי, דבר שטרם ביצעתי. לשם חידוד הנאמר
כאן ברצוני להוסיף ולציין שחשוב לנו לערוך הבחנה ברורה בין סוגות של
כתיבה. כפי שאנו מבחינים בין סיפור קצר לבין נובלה ורומן כך יש לדייק
ולהבחין בין רשימה ומאמר. המושג מאמר מתייחס להצגת נושא בעקבות מחקר
ובהסתמך על ספרות. בתור שכזה ניתן להסתמך עליו לצורך דיון. רשימה משמשת
להצגת דעות, התרשמות, חוויה, דיווח וכדומה. חשוב שנבחין היטב בין
מאמרים, המשמשים בסופו של דבר אבני בניין לתיאוריה, לבין רשימות, בעיקר
באינטרנט שכמובן שיש להן מקום בעולמנו המתוקשר(אני כותבת זאת כחוקרת
בתחום האוריינות החזותית והתקשורת). לדעתי, חשוב שבדיונים
בנושאים ´שברומו של עולם´, מה גם שאנו נותנים בם את הטון, נימנע ככל
האפשר מהתמודדויות בינאישיות המסיחות את הקורא, ואת הכותב עצמו, ממהות
הנושא והדיון בו. יחד עם זאת אני שמחה שהדעת ניתנת לנושאים הכל כך
חשובים:"המאבק לזכויות האישה", "האם הספרות תלויית מגדר" ו"ההיבט
הפורנוגרפי בספרות היפה".
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
גברים שלטו בנשים מן הטעם שהם פחדו מהן,?
|
12 |
|
אלי תל אביב ( 2007-06-15 22:16:17 ) בתגובה לemago |
|
|
שושנה - אולי טעית כאן ? קצת ?
אולי זהו עיצוב אבולוציוני (מוצלח אפילו ) ?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שי ( 2007-12-24 08:19:10 ) בתגובה לemago |
|
|
מצאתי לנכון לכתוב לכן שיר.
אני שואל את עצמי אם יהיה בכן האומץ לפרסם את הדברים שריח הזבל של האמת
מבצבץ מתוכן
הרי ביטוי מילולי הוא אחד היכולות שנשים בעלות אגנדה פמניסטית[שזו רק
כסות חביבה ומקובלת לשנאת אדם מסוג גבר. זאת כמובן בהנחה שבכלל מקובל
עליהן הרעיון שהגבר הוא גם אדם. אני סובייקטיבית מתרשם שלא. ולמרות
נכותי המולדת שהרי אני גבר, אני רואה בגברים ובנשים סוגים שונים של אדם.
ממש , כמה בנאלי, כמו ששמורה שלי שלצערי היתה אישה גסת רוח ואלימה]אגב,
לא בגלל היותה אישה אלא בגלל שהיה לה פשוט אופי מחורב], לימדה אותי
שתפוז ואשכולית הם שני סוגים של פרי הדר] מנסות לנכס לעצמן כמו שהן
מנסות לנכס
לעצמן כל תכונה טובה עלי אדמת. כמו טוב לב, גמישות מחשבתית, יכולת לבצע
כמה משימות בו זמניות, יכולת הקשבה וכדו´.
אגב כיוון שהחינוך בעידן החדש נתון רובו ככולו בידי נשים. לא ניראה לי
שניעשתה עבודה כל כך טוב עם הדור שאני מכיר. ואני מניח שהדור של ילדי
יסבול עוד יותר מן הנגעים שהחדירו בו מורות מתוסכלות שמצד אחד רוצות בכ
הנוחות שבעולם ומצד שני האגנדה הפמניסטית ששבתה את ליבן מחלחלת כמו רעל
לליבותיהם שי הילדים ומייצרות לנו גברים מסורסים או אלימים במיוחד[אלו
שתי תגובות נגד לאותה טראומה ונשים שכל קשר בינן לבין נשיות הוא מקרי
בהחלט]
והנה השיר. תהנו.
אישה פמניסטית
בן אני רוצה להוליד דרכי
אותו אחנך על בכרי הגישה
שיגדל ויהיה לאישה.
רך ונעים. שונא גברברים
אוהב תכשיטים ומידי עדיים
ומה אם יגדל ויהיה לגבר אדם
יאהב כלי זין וסרטי מלחמה.
ירכיב טיסנים ויפריח עפיפונים
ועוד מיני דברים שגברים אוהבים
מה אז גבירתי פמניסטי?
או אז בלי ברירה אשמיד את ילדי
אני הבאתי אותו לעולם
וזכותי להכחידו מכאן.
הן לא יתכן שילדי ילך במסלול אחר
מסלול של הגבר המצוי
גבר מפגר
|
הגב להודעה זו
|
|
|

|
| | | | | | | | | | | |