אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דטרמיניזם ביולוגי, הבניה חברתית, רצון חופשי, ומה שביניהם


לומברזו.

לומברזו. גישתו של לומברזו הביאה לכליאת חפים מפשע רבים בטרם ביצעו כל עבירה, אך ורק מן ההנחה שביום מן הימים יבצעו עבירה

רבות מושמעת טענה כלפי הוגי-דיעות מהזרם הראדיקלי/מרכסיסטי כי הם אינם מכירים בקיומו של רצון חופשי, וסבורים שהאדם הינו בובה על חוט ההבניות החברתיות. יחד עם זאת, דומה שביקורת דוגמטית השוללת השפעות על הרצון מצד החברה באופן מוחלט, הינה דמגוגית, שטחית וחד מימדית. המציאות הינה קצת יותר מורכבת....כעקרון הטענה בדבר היעדר רצון חופשי מיוחסת לשני זרמי מחשבה- זרם המחשבה של ההבניה החברתית, הידוע גם כזרם המרכסיסטי, וזרם המחשבה הידוע כ'מדיקליזם' אשר רווח במאה ה 19 ובראשית המאה העשרים, עם כי כעת, בעקבות גילוי הגנום, יש לזרם זה עדנה (תוך אי הבנת מורכבות הטבע האנושי ומגוון אפשרויות הבחירה שלו).

המדיקליזם הביולוגי מגולם בפסיכיאטריה, באאוגניקה, בתורת הגזע, ב"תורת" הקרימטוריה (מדידת גולגלות), ב"מדע מדידת האינטילגנציה. הגישה המדיקלית הדרמיניסטית הביולוגית, פרי המאה ה 19 רואה את האדם כתוצר של הבניות ביולוגיות, עם מעט מאד חופש בחירה לעצמו. על רקע 'טרנד' "מדעי" זה קם החוקר לומברזו במאה ה 19, וקבע כי פושעים ניתן לזהות לפי סימנים חיצוניים- הלסת, הגולגולת, האף, המרחק בין העיניים, קעקועים על הגוף וכו' (הוא כה היה שבוי בתיאוריה של עצמו עד ששכח כי קעקוע אינו סימן ביולוגי מולד וכי אף יורד ים אינו נולד כאשר בת-ים חשופת חזה מקועקעת על זרועו הימנית). גישתו של לומברזו הביאה לכליאת חפים מפשע רבים בטרם ביצעו כל עבירה, אך ורק מן ההנחה שביום מן הימים יבצעו עבירה. גלגול אבולוציוני של ה'לוברזואיזם' הזה הינה הפסיכיאטריה המודרנית, אשר יש לה יומרות לנבא על סמך משענת קנה רצוץ ביולוגית, מי יגדל להיות מה, ועל סמך זה להעניש אותו עוד טרם הפך לכזה, בידיעה "ודאית" שיום אחד יהיה פושע. בדוגמא מצמררת ניתן לצפות בציטוט מתוך ידיעה ב'הארץ' מיום 29.12.97: הפסיכיאטר ס. טיאנו מתראיין וקובע כי "ניתן לנבא בגיל 5 – 3 איזה ילד יהיה פושע" ו"להעניק לו טיפול מונע":"...המהפכה השלישית תהיה המהפכה החברתית. כלומר, התייחסות לצד החברתי- נסיבתי של ההפרעה הנפשית: האם ברקע יש מצב כלכלי קשה, גירושין, אבל , מלחמה, עלייה לארץ וכו´. למידה נכונה של ההוויה החברתית של ילד, אפילו בן 5-3 , היא גורם צפי די טוב להתפתחותו בעתיד. בודקים את ההתנהגות של הילד בחברה, כמו השתתפות חברתית ויכולת להשתמש בפוטנציאל שלו. מתוך הסימנים הקטנים האלה אפשר לנבא בוודאות שהאדם יהיה, למשל,עבריין. המטרה היא לטפל בהפרעה ולמנוע את התפתחותה בעתיד".בהתחשב בעובדה שאנו יודעים לאיזה סוג "טיפול" מתכוון מי שמקצועו פסיכיאטר (שוקים חשמליים וסימום בכפייה) - הרי שהרעיון שיסממו ילדים על סמך ידיעה שבעוד 20 שנה יהיו פושעים- מצמררת. מצמררת בייחוד לאור ההיסטוריה בה אנשים כבר עוקרו/ נכלאו/נרצחו על סמך הידיעה של "מה שיצא מהם ע"ס הגזע/סממנים ביולוגים אחרים".הרעיון שניתן על סמך סממנים ביולוגים לנבא גורלו של אדם הוא רעיון עוואים, אשר לאורך ההיסטוריה הוביל אך ורק לדיכוי: בארצות הברית בראשית המאה העשרים נשים וגברים רבים עוקרו על שום שלא עמדו בתוצאות מבחני האינטיליגנציה: תורת הגזע אשר מנבאה עפ"י סממנים ביולוגים מי יועיל חברה ומי לא הובילה לרציחתם של מליונים, חפים מפשע, אך ורק משום ששויכו לגזע הלא נכון.מנגד עומדת התפיסה הרומנטית למדי של 'החברה אשמה בכל'- אכן, יש לאמר כי תפיסה זו בהתגלמותה הקיצונית הינה תפיסה אשר אינה פחות שטחית מן המדיקליזם, אשר תוצאותיו היו תוצאותיו רעות למדי. שיטה זו, באם נגלם אותה בקיצוניותה, תביא למחילה לפושעים, "אך ורק משום שגדלו בסביבה רעה". אך דומה שמי שמייחסים לתפיסה של 'הבניה חברתית כחזות הכל' מוחלטות, טוטאליות, חובקות-כל אולי משליכים תפיסת עולם דוגמטית שלהם על התפיסה שלהבנייה חברתית ישנה השפעה כל שהיא (להבדיל מ'מוחלטת').

יש אנשים אשר מתנגדים לתפיסה כי להבנייה חברתית ישנו מקום בחיינו, וטוענים כי "רק במשטר אימה" אנשים נתונים לכפייה ועל כן מתנהגים כפי שהם מתנהגים, אולם במשטר חופשי (לכאורה) כל אדם ראשי לבחור ככל העולה על רוחו- למותר לציין שתפיסה דוגמטית לפיה "לכל אדם בחירה מוחלטת בכל מצב" הינה תפיסה שטחית, דוגמטית, שלא לאמר אינפנטילית למדי: היא מתעלמת ממורכבות ומניו אנסים. לא מזמן נתפרסמה ב'מוסף הארץ' כתבה ועל פיה אנשים שהיו נתונים במשטר הסובייטי אימצו מרצונם החופשי את הדוקטרינה הסובייטית: החוקר חשף יומנים של אנשים אשר היו נתונים תחת המשטר הסובייטי וגילה עד כמה הם מתאמצים להתאים עצמם לדוקטרינה הסובייטית, עד כמה הם חשים אשמים במידה והם סבורים כי איבדו אמונה: הסתבר מאותו מחקר כי לא היה כלל צריך להפעיל כוח כדי להניא את האנשים ל'דוקטרינה' או ל'אמונה הסובייטיית'- הם עשו זאת בעצמם, הם הלשינו מרצון על קרוביהם מרצונם החופשי מתוך אמונה מלאה בדוקטרינה הסובייטית, ויש שהסגירו את עצמם כי חשו שאמונתם הסובייטית מתרופפת. כפייה הייתה פקטור מאד משני בסיפור, וה"מצפון" של אנשים הוא שהניאם להאמין בדוקטרינה הסובייטית ולחוש אשם אימת שהם סבורים כי 'אמונתם מתרופפת'. מחקר זה מוכיח, כי להבנייה חברתית השפעה רבה יותר מאשר קת הרובה המוצמדת לרכה. ברור שתפיסה קיצונית ראדיקלית אשר קובעת כי כל אישה אשר מקיימת את מה שמקובל בחברה כ"נשי" פועלת מתוך הבנייה חברתית דכאנית, הינה מקרה דוגמטי של תפיסת ההשפעה שיש להבניה חברתית על חיינו, כמו גם ברור שתפיסה קיצונית אשר מייחסת ליוצאי עדות המזרח אשר אימצו את הנארטיב הציוני 'הבנייה דכאנית אשכנזית' הינה שטחית. יחד עם זאת, אין ספק שהבנייה חברתית משחקת תפקיד בחיים שלנו. יש שיאמרו כי אין כלל הבניה חברתית ואנשים פועלים לפי רצון חופשי טהור. אין תפיסה אינפנטילית וילדותית מזו. להבניה חברתית השפעה מסוימת אשר נעה על הציר שבין הקטבים 0 ל 100.להשפעה של הבנייה חברתית על היחיד תכונה, לפיה, ככל שיותר מודעים לקיומה, כך ניתן לנטרל את השפעתה, וזאת להבדיל מההבניה הביולוגית, אשר היא דטרמיניסטית, חורצת גורלות. בשמה של ההבניה הביולוגית סירסו אנשים, רצחו אותם, כלאו אותם במוסדות, כי כשמה כן היא – נצחית, חורטת מראש את גורלו של האדם על תא גזע או dna - וכל שנותר הוא לכלוא אותו, או בבית כלא נצחי או במוסד למשוגעים, לעקר אותו פן ימשיך את הגזע הפגום, המזוהם והחלול, לרצוח אותו, פן ייפול כעול על החברה. התפיסה של הבניה חברתית אין בה את אותו קיבוע ב'גורל' אשר אינו מותיר ברירה אלא לכלוא אדם בבית משוגעים או להרגו – כפי שנעשה בדורות קודמים כלפי מי שנחשדו כבעלי "גנטיקה פגומה" (למעשה עד היום מי שנחשדים ב"גנטיקה פגומה" כמשוגעים נכלאים לתקופות בלתי מבוטלות בבתי משוגעים)- תפיסת ההבניה החברתית מעודדת את הפרט לזהות בו את ה'נציגות' של דכאנות חברתית ש'עשתה משכן' בתוכו, ולנטרל אותה. דומה שפרשנות תכליתית של גישת ההבניה החברתית צריכה להיות כזו: היות ואנו פרו-חופש ופרו-חירויות האדם, נזהה את ההבניות החברתיות שהיטו את הרצון החופשי שלנו, כדי לחשוף את הרצון החופשי האמיתי, ויחד עם זאת, ההבניה החברתית כתפיסת עולם של מה שמניע (בין היתר) את היחיד לא תהא חרב פיפיות: היות ואנו פרו-הרצון החופשי לא נשתמש בתפיסת הבנייה חברתית כדי לשלול מאחר את רצונו. תהליך גילוי 'נציגות' ההבניה החברתית בתוך הנפש הוא תהליך אינדיבידואלי שכל יחיד צריך לערוך עם עצמו: כך גילוי "רצונות" שהינם פרי הבנייה חברתית יהווה מהלך של אמנסיפציה עצמית, של שחרור עצמי שהוא אנטי דיכוי. ברם- שימוש כלפי האחר בטענה שכזו – יהווה כבר דכאנות. אף אדם לא יכול לדעת לגבי האחר באם פעל מתוך רצון חופשי או מתוך דכאנות חברתית. זאת להבדיל מתפיסת הדטרמיניזם הביולוגי- אשר המחזיקים בה ראו סמכות לעצמם לעקר אחרים, לאשפז אחרים בכפייה, לרצוח אותם או לכלוא אותם מבלי שביצעו עבירות רק משום שידעו שמוכמנת בהם גנטיקה פגומה. הפונקציה שתפיסת ההבניה החברתית צריכה למלא הינה פונקציה של שחרור.

בעוד שתפיסת ההבניה הביולוגית חורצת גורלות (למות, לכליאה, לאשפוז, לעיקור) צריך להשתמש, לדעתי, בתפיסת ההבניה החברתית במודל חשיבה של 'חזקה הניתנת לסתירה'- זהו מודל הלקוח מתחום המשפט. כשאנו רואים פלוני עושה דבר שרע לו, צריכה להיות חזקה שאינו עושה זאת מרצון חופשי, ויחד עם זאת, החזקה הזו ניתנת לסתירה.לדוגמא: מרבית הנשים אשר מופיעות בסרטי פורנו, או שעובדות בתעשיית הזנות, כפי שכבר הוכח, הן נשים אשר עברו גילוי עריות או אלימות אחרת, ותופסות את עצמן כ'אובייקטיים מיניים'. מחקרים מוכיחים מעבר לכל ספק כי מרביתן של הנשים הללו עובדות בתנאי ניצול, כפייה והשפלה. נסיון החיים הזה מייצר חזקה הניתנת לסתירה, לפיה אישה העובדת בזנות/פורנו אינה עושה זאת מרצון חופשי: אולי היא נתונה לניצול, אולי היא נוצלה בעברה וכו'. יחד עם זאת, בעוד שתפיסה קוטבית, קיצונית של הבנייה חברתית תאמר לנו שבכל מקרה היא עושה זאת שלא מרצון חופשי, הרי שתפיסת החזקה הניתנת לסתירה תאמר לנו שניסיון החיים מלמד שלרוב נשים עושות זאת שלא מרצון חופשי ממשי, ואם הן כן עושות זאת, יש לסתור את החזקה. ישנן נשים עשירות, מפורסמות, מצליחות ומשכילות שבוחרות מסיבה זו או אחרת להצטלם בעירום באופן פורנוגרפי למדי, ראה ערך מדונה: זהו מקרה מובהק שבו החזקה נסתרת.לא מזמן החלו במינרווה, בר לסבי, לקיים הופעות עירום של נשים. מרבית הקהל התנגד לכך בטענה כי יש כאן פגיעה בנשים. הטענה כי הנשים העובדות בחשפנות בבר זה מנוצלות, מהווה דוגמא טובה ל'חזקה הניתנת לסתירה'. היות ואנו יודעים כי תעשיית המין כרוכה בניצול ואלימות מצד הסרסורים ובמצוקה מצד ה'עובדות', קמה החזקה. אך יחד עם זאת ניתן לסותרה: בכתבה שנתפרסמה בנענע, ואשר עסקה במאבק הפמיניסטיות בקהילה הלסבית בליין החדש במינרווה, הובאו דבריה של אחת החשפניות, אשר טענה שהיא עושה כן מרצון חופשי וללא ניצול. דומה שאם דברים אלו נאמרו ללא קת רובה של סרסור על הרכה, הרי שיש בהם לסתור את החזקה ולהעיד על רצון חופשי. להבדיל מהתפיסה הדוגמטית, השטחית והילדותית לפיה כל אדם המסב נזק לעצמו (למשל ישן מתחת לגשר בקור מקפיא או מחפיץ את עצמו) עושה זאת מרצון חופשי, וכל מי שמטיל ספק ברצון חופשי זה "מאיים על הסדר הליברלי" – ועל כן, עלינו להתעלם מכך שאנשים הם מחוסרי בית, או מכך שנשים עובדות בזנות, או חיות עם בעלים מכים, תפיסה יותר מאוזנת ופחות 'סיסמאתית' תנסה לשאול את מי שעל פניו נראה שרע לו, כגון מי שישן ברחוב, או מי שעובדת בזנות, האם זה נעשה מרצון חופשי והאם הוא/י רוצים סיוע ביציאה מהמצב.

אולם על ההנחה להישאר בגדר סימן שאלה: ישנם דרי רחוב שמסרבים לקבל עזרה, ויש לכבד רצונם, כמו גם נשים העוסקות בזנות המרוצות ממצבן, ויש לכבד רצונן. תפיסה ראדיקלית קיצונית תטיל ספק ברצון החופשי של אדם כזה, גם אם לאחר שנשאל, השיב ללא כפייה שטוב לו במצבו. תפיסה דוגמטית-ילדותית של "ליברליזם טהור" תתבוסס בססמאות שטחיות לפיהן כאשר אדם ישן בשלג מתחת לגשר, אפילו ההנחה שהוא אינו פועל מרצון חופשי פועלת כנגד "הנחות היסוד של החברה הליברלית"- בשם אותו "ליברליזם" נשים מוכות אשר נשארות עם בעליהן, מחוסרי דיור הקופאים בקור או זונות יעזבו לנפשם, בלא שאף אחד יברר אם הם רוצים לצאת מן המצב הזה, ואם כן- אילו כלים היו רוצים לקבל כדי לצאת מהמצב.

עמותת עלם, עמותה המסייעת לנוער דר-רחוב מצטיינת בגישה איזונית זו. היא מציעה לבני נוער אופציה, אך אינה לוחצת. הליברל הטהור יקבע בנחרצות דוגמתית כי נער העובד בזנות בגן החשמל "רוצה בכך" ואילו עמותת עלם עומדת שם, מציעה עזרה, לא לוחצת, מהווה לנערים ולנערות איתות ש"היא שם כשיצטרכו אותה" (להבדיל מגישה מוסדית כפייתית אשר הייתה משליכה נערים ונערות אלו למוסדות).

מרבית הנשים אשר מופיעות בסרטי פורנו, או שעובדות בתעשיית הזנות, כפי שכבר הוכח, הן נשים אשר עברו גילוי עריות או אלימות אחרת, ותופסות את עצמן כ'אובייקטיים מיניים'. מחקרים מוכיחים מעבר לכל ספק כי מרביתן של הנשים הללו עובדות בתנאי ניצול, כפייה והשפלה.

מנגד, דטרמיניזם ביולוגי אינו מנסה לברר, במצב אשר נחשד כמצב שלא מרצונו החופשי של האדם מה רצונו. גישה דטרמיניסטית ביולוגית "מחליטה" מראש מהו רצונו של האדם האחר, ואם אותו אדם סותר את החזקה, גישה דוגמטית דטרמיניסטית זו –בעיקשותה, נותרת בסברתה ואף כופה את רצונה על האדם. כך למשל הפסיכיאטריה הדכאנית מחזיקה במיתוס לפיה אדם המתנגד לאשפוזו הכפוי אינו אלא "חולה נפש החסר תובנה למצבו" קרי – אם אתה מתנגד לצורת הדיכוי שהכננו עבורך (אשפוז כפוי) אין זו שהתנגדות אינה אלא "סמפטום למחלה" ומצדיקה דיכוי יתר- אשפוז בכפייה כאשר ה"אבחנה" חמורה מאד: "חולה חסר תובנה למצבו..." – זו אחת מצורות הדיכוי המחרידות שניתן להעלות על הדעת, היא נטועה בהגיון מעגלי, לפיו אם אתה מתנגד לאקט שנעשה בך עצם ההתנגדות מצדיקה הפעלת האקט ביתר שאת, והיא שוברת את עיקרון היסוד של מדינה דמוקרטית לפיו כאשר מוטלת על אדם סנקציה מטעם רשות מנהלית, זכותו להתנגד לסנקציה ושהתנגדותו תשמע (ידוע כ"כללי הצדק הטבעי" במשפט המנהלי) – הרעיון שהתנגדות אדם לסנקציה של אשפוז כפוי שמופעלת עליו מהווה הצדקת יתר לאשפוז זה (כיוון שרמת "מחלתו" היא כזו שהוא "לא מודע למצבו") – הינו הדיכוי בשיאו.

יחד עם זאת, כאשר מטילים ספק ברצונו של אדם משום שייתכן והופעל עליו לחץ חברתי גדול מידי, אך מאזינים ברוב קשב לתשובתו ומוכנים לקבל את אמרתו שהוא עושה זאת מרצון חופשי, יש כאן משום איזון ראוי בין דאגה לזולת (כראוי לחברה סולידרית, להבדיל מ"אדם לאדם זאב" של ה"ליברליזם" הטהור והדוגמטי אשר קובע שמי שישן תחת הגשר בקור "בחר לעשות כן" ו"לא נתערב בכך" ) – כך למשל כתבה שנתפרסמה לא מזמן דיווחה על נשים בקהילה החרדית המביאות לעולם כ 18 ילדים, ועל שלל הבעיות הבריאותיות שנגרמות לאישה עקב מס' עצום ורב כל כך של לידות. הנזק הפיזי מלידות כה רבות היה מחריד, במיוחד מנקודת המבט של אישה חילונית. נוצרה חזקה כי מופעל על האישה לחץ (חזקות וסתירתן זו גישה יותר מאוזנת מאשר סיסמא דוגמתית כי בשם "הרב תרבותיות" נסכין עם כל מה שהזולת עושה תחת מה שנראה בעליל כמעשה תחת השפעת לחץ חברתי, שכן "איננו רוצים לפגוע ברצון הטהור שלו". יחד עם זאת, ממכתב למערכת שנתפרסם כשבוע לאחר מכן ב'הארץ', ואשר התייחס לכתבה, למדתי שהרופאה הגיניקוליגית אשר דיווחה על מצבן הרפואי של אותן נשים, הדגישה כי מדובר בהגשמה עצמית עבורן, וכן שהיא בעלת משפחה מרובת ילדים, וכן באה ממשפחה כזו. נסתרת החזקה כאשר אדם מתוך הקהילה עצמו מעיד כי הוא רוצה במה שנראה על פניו כפרי דיכוי: יש ואדם מבכר שבריאותו תיפגע, כל עוד יגשים את עצמו (אף כותבת שורות אלו מגשימה עצמה בישיבה שעות ארוכות אל מול המחשב במסגרת לימודי משפטים שלה, הגם שאומרים שישיבה בת שעות אל מול המחשב אינה כה בריאה.... ) אך יש והחזקה לא נסתרת. כך למשל במאמרה של נויה רימלט "הפרדה בין גברים לנשים כהפליה בין המינים", עלי משפט ג תשס"ג, מתארת המחברת, על סמך תשאול שערכה בקרב נשים חרדיות, כיצד ההפרדה הכפויה באוטובוסים בין נשים לגברים אינה לרוחן, מעליבה אותן ומשפילה אותן. במאמרה של מנאר חסן "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריאכיה, המדינה, ורצח נשים בשם כבוד המשפחה" מתארת המחברת את עצם העובדה כי שוטרים במשטרה נוהגים להשיב בנות ערביות שברחו ממשפחתן הבייתה, הגם שהם יודעים ששם צפוי להן רצח על כבוד המשפחה – אלו הם מקרים בהם נסתרת החזקה לפיה אישה אשר חיה בחברה דתית קיצונית 'מאושרת' ממצבה, רוצה בו ומשלימה עימו, לפחות בנקודה אחת (במקרה של החרדיות: הן אינן רוצות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, במקרה של הערביות: הן אינן חפצות להירצח על רקע "כבוד המשפחה" ואינן חפצות שהתרבות הישראלית יהודית "תכבד" מנהג זה, אלא שתכבד אותן).אלו שמתנגדים לראדיקליזם מאשימים את מי שמנסים לסלק את ההשפעה החברתית המטילה צל על רצונו של האדם מרצונו של האדם- בדיכוי. האמנם? אין תפיסה יותר מדכאת מלאמר כי "העניים בחרו לישון מתחת לגשר כאשר יש להם בחירה לישון במלון" – התגלמות קיצונית של תפיסה של רצון חופשי מביאה לאבסורדים: יש אנשים המאמינים כי כל קורבן אונס "בחרה" להיאנס וכל מי שנולד להורים מתעללים ומתעמרים "בחר בהורים אלו"- מבחינה פילוסופית אפשר 'להשתגע' בלי סוף- כאשר מדברים בשפה דוגמטית קוטבית (למשל ש"הכל הוא פרי רצון חופשי") אפשר להגיע לכדי אבסורדים.

לא בכדי המשפט שלנו מכיר במצבים בהם אין רצון חופשי לאדם, או שרצונו החופשי מוטל בספק. כאשר מטילים ספק בנקודת זמן מסוימת ברצונו החופשי של האדם, לא עושים זאת משום ש'פטרוניים' עליו, אלא משום שרוצים לסלק את הגורם של ההשפעה הרעה על רצונו של האדם כדי לחשוף את רצונו האמיתי: כך למשלס' 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 קובע כי:הודיה 12.(א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביאהתובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייההיתה חפשית ומרצון.(ב) בית המשפט רשאי לקבל כראיה, להוכחת הנסיבות שבהן ניתנההודיית נאשם, גם תצהיר בכתב של מקבל ההודיה, שבו הוא מפרט את נסיבותגביית ההודיה ומצהיר כי ההודיה היתה חפשית ומרצון, והוא אם נתקייםאחד מאלה:

(1) הנאשם מיוצג וסניגורו ויתר על חקירת מקבל ההודיה;(2) ההודיה היתה על עבירה שהיא עוון או חטא והנאשם, במענה לשאלתבית המשפט ולאחר שבית המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותןהתצהיר, אישר שקרא את ההודיה או שהיא הוקראה לו, אינו כופרבכך שההודיה היתה חפשית ומרצון וויתר על חקירת מקבל ההודיה.קרי, אם נשתחרר מהתפיסה האינפנטילית לפיה "בכל מקרה אדם הוא בעל רצון חופשי, ומי שאינו מייחס לו רצון חופשי הוא ראדיקל פטרוני השולל את התשתית שעליה החברה הליברלית קמה, קרי 'ייחוס רצון חופשי לאדם'" – הרי שנוכל, לאור קריאת ס' 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 לראות מקרים בהם אי ייחוס רצון חופשי לאדם בנסיבות מסויימות נועד כדי לקלף ממה שנחזה כרצונו - השפעה קלוקלת אחרת, חיצונית, ולחשוף את רצונו האמיתי!!!השופטת דורנר, בדעת מיעוט בפרשת סולימן אל עביד (רצח חנית קיקוס דנ"פ 4342/97) קבעה כי ראייה ההודעה הינה תמיד חשודה:"הודאת נאשם היא ראיה חשודה, וזאת אף אם ניתנה שלא בעקבות לחץ חיצוני אשר הופעל על הנאשם. שכן, בהעדר ראיות מוצקות אחרות, שיש בהן כדי להוכיח את אשמת הנאשם אף בהעדר הודאה, מתן הודאה הוא במקרים רבים פעולה בלתי-רציונלית, ונקיטת צעד לא רציונלי של עצם מסירת הודאה, מעוררת חשד באמיתות ההודאה. חשד זה אינו תיאורטי גרידא, אלא הוא הוכח לא אחת בנסיון האנושי.ההלכה היהודית נתנה ביטוי לנסיון אנושי זה ולא הכירה בהודאת נאשם כראיה. גישתה היא כי "אין אדם משים עצמו רשע". כלומר, אף אם אדם מודה כי עבר עבירה פלילית, הרי שאין בהודאתו כדי להפלילו. הרשעה טעונה ראיות חיצוניות. ראו יבמות כ"ה ע"ב; רמב"ם, הלכות עדות י"ב ב´."אף אחד לא יאמר שאי יחוס רצון חופשי לאדם מהווה פטרונות עליו, לכולנו ברור שההצעה הזו בפסיקה, תכליתה היא לנטרל השפעות רעות על הרצון האמיתי ולהעלות על פני השטח את הרצון האמיתי עצמו. כל גישה השוללת רעיון כי רצונו של אדם הושפע מגורמים חיצוניים וקובעת כי "בכל מצב ישנו רצון חופשי" אינה רק גישה אינפנטילית, ילדותית למדי, אלא גם גישה מרושעת- לפי גישה זו נתעלם ממצבם הרע של עניים, עובדים מנוצלים, נשים מוכות, וכו', תוך כדי שאנו מדקלמים לעצמנו כי הם פועלים מ"רצון חופשי". דומה שדווקא הגישה המייחסת לכל אדם כמעט בכל מצב רצון חופשי של 100% תוך התעלמות מהנסיבות הסובבות את המקרה, היא היא הגישה הדוגמטית, אשר תוביל לדיכוי, ולא הגישה המחפשת השפעה ברצף של בין 0 ל 100 על רצון האדם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ענבל בר-און