אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לא כברוש - על ההגות של איריגארי


קטגוריה: 

לוס איריגארי / מין זה שאינו אחד. הוצאת רסלינג
לוס איריגארי / מין זה שאינו אחד. הוצאת רסלינג

"אם נמשיך לדבר באופן זהה, אם נדבר כפי שגברים מדברים מאות בשנים, כפי שלימדו אותנו לדבר, נחמיץ זו את זו. שוב . . ."[1]

איריגארי מושיטה אלינו את ידה וקוראת לנו לצאת איתה אל מסע בתוך התרבות המערבית, אך אין זה מסע גברי רווי דם המוביל אל האין, היא לוחשת באוזנינו, אלא מסע של חיים. הפילוסופיה של איריגארי היא מים חיים המחלחלים בתוך נקיקי הסלעים, בתוך תרבות פאלוצנטרית וחד גונית, אשר אינה מאפשרת את ההכלה של הנשי בתוכה.

לדידה של איריגארי, כדי להבין כיצד הכוח פועל יש לשוב 'אחורה' אל מקורותיה של הפילוסופיה,[2] במקום בו החלו להיווצר דימויי האשה והגבר, אשר מלווים את התרבות המערבית עד ימינו. לפיכך, הניתוח של הפילוסופיה אינו 'אקדמי' ומנותק מן המציאות, אלא כזה שיש לו השלכות פוליטיות.[3] איריגארי מבקשת לחשוף את המכניזם של השיטות, אשר מבנות את האשה כאובייקט, חשיפה זו תעשה ע"י 'מתודה' מימטית. המימזיס נוצר מתוך ההכרה כי בתרבות שלנו כל ניסיון ליצור משמעות לעולם אפשרי רק ע"י ההפיכה לסובייקט, כלומר אימוץ סדר עולם גברי.[4] המימטיות היא עמדה ביקורתית אשר חושפת את ההנחות הפטריארכליות המצויות בשיטות (אפלטון, פרויד, לאקאן וכו') וזאת באמצעות שכתוב הטקסטים באופן פארודי. משל המערה האפלטוני משמש בתרבות כדימוי לאופן בו אנו תופסים את עצמנו, המשל משתמש בניגודים וע"י כך מבקש להוכיח כי גם ההכרה מובנית על ידי ניגודים. הפילוסוף אשר משתחרר מכבליו, יוצא מן המערה השקרית אל האמת הנמצאת מחוץ למערה. המערה היא רחם וכאשר נצא ממנה הרי שתיווצר תמונה של פאלוס (שמש, אור, אמת וכדומה). המשל מקבע את ההבדלים בצורה דיכוטומית, ולכן זר לאלטרנטיבות אשר חורגות מהמבנה הפאלוצנטרי-בינארי.[5] איריגארי חושפת במשל המערה את הלוגיקה הגברית, אשר אינה מאפשרת חשיבה פלורליסטית ואינה מאפשרת שונות. כדי שהגבר ישתחרר עליו לעזוב את המערה, כלומר המחיקה של האובייקט (אישה) היא תנאי להפיכתו של הגבר לסובייקט. דיכוטומיה זו מציבה את האשה כנחותה לגבר. 'הדיקטטורה של הפאלוס' היא ההכלה של האשה בתוך הגבר, כך שנוצר מצב נרציסטי, בו האשה משמשת כמראה ומשקפת לגבר את עצמו.

באופן דומה למהלך המימטי, בהתייחס לאפלטון, כך אירגארי מתייחסת גם להגותו של פרויד. היא מקבלת את הנחותיו ו'משחקת' איתן.[6] היא מקבלת את טענתו של פרויד, הגורס כי לאשה אין איבר מין אחד כמו לגבר, ובפרפרזה על דבריו אומרת כי לאשה יש "איבר מין כמעט בכל מקום".[7] הנחה פרוידיאנית נוספת שהיא מאמצת, כאמצעי מתודי, היא לגבי 'קנאת הפין', קנאה זו חושפת לדידה את האופן שבו התשוקה הנשית מדוכאת, מפני שהיא מופנית רק אל עבר הגבר ומשמשת תרופה משכחת לתחושת הסירוס שלו.

"if woman had desires other than 'penis-envy', this would call into question the unity, the uniqueness, the simplicity of the mirror charged with sending man's image back to him"[8]

הנשיות מאיימת על המבנה הפאלוצנטרי ועל כן היא מדוכאת, היא מהווה איום על הגבר כי היא משקפת לו את אימתו מן הסירוס. הפאלוס מייצג את ההמצאות בעולם ואילו העדרו מייצג את האין, האשה בתרבות מזוהה עם האין והחסר ועל כן אין לה ייצוג בשפה וכתוצאה מכך אין אידיאל של גוף או תשוקה שאיתם היא יכולה להזדהות. התשוקה הגברית היא הרצון לשכב עם אשה (הנובע מן הרצון לשכב עם האם, על פי תסביך אדיפוס), ואילו התשוקה הנשית היא הרצון לרכוש פין. לפיכך, התשוקה הנשית אינה פונה לעונג הנשי, אלא לזה של הגבר, כך שלמיניות הנשית אין מקום כשהמיניות כולה מתמקדת בפאלוס. 'לוגיקת הדומות' מוחקת את הנשי ויוצרת סטנדרט גברי אחד. איריגארי גורסת כי מחיקת האובייקט (אשה) נוצרת מכך שאנו שוכחים את היחסים הראשוניים וכך למעשה נוצרת הדיכוטומיה. היחסים הראשוניים מכוננים את האדם, הם היחסים המשפחתיים הקרובים אשר שכחתם גורמת לאובדן הצורך בקשר. האדם מנתק עצמו ממקום ראשוני של נתינה וכך נוצר האידיאל הפאלוצנטרי, ה'מייצר' דימוי של גבר מנותק, מעין 'סובייקט קרטזיאני', אשר מופרד ואינו מאפשר קשר. "הבה נותיר להם את האחד. הפריבילגיה, השלטון, הסוליפסיזם של האחד: גם של השמש. ושל החלוקה המשונה של זוגיותם, שבה האחר הוא תמונתו של האחד".[9] השיח הפאלוצנטרי מוחק את האשה כי אין הוא מאפשר לה לממש את עצמה, אלא כשיקופו של הגבר, לוגיקת הדומות אינה מאפשרת קשר של אהבה אלא יחס בולע. האדם אינו אוטרקי כי אם נמצא בתוך קשר ועל כן קיים צורך ביצירת קומיוניקציה בין המינים אך לא סינתזה שפירושה איבוד הסובייקטיביות של האשה.[10]

איריגארי מקבלת את הפילוסופיה והפסיכואנליזה כאלו אשר משקפים את החברה הפאלוצנטרית המערבית וזאת מפני, שהם מתעלמים מההבדל המיני ויוצרים זהות אשר מנציחה את שליטתם של הגברים. היא משתמשת במימזיס ככלי ביקורתי אשר נעזר ב'חוקי המשחק הגבריים',[11] וזאת בכדי לזקק מתוכם את ההנחות הפאלוצנטריות ולבקרן. המימזיס מתמודד עם השפעת הכוחות החברתיים על הפרט באמצעות פירוק השפה, על פי ההנחה ששפה מבנה מציאות. איריגארי 'משלימה' את הטקסטים שאותם היא מנתחת ועושה זאת באופן פארודי, ועל ידי כך מצליחה לחשוף את הדיכוטומיה האפלטונית כצורה המוחקת את הנשי ומשרתת את ההנצחה של דיכוי הנשי על ידי הגברים. כמו כן, היא מוצאת כי הדטרמיניזם הפרוידיאני משרת את האידיאולוגיה הפאלוצנטרית באמצעות ייצוג האשה כחסרה ופגומה ועל ידי כך שהמיניות שלה משרתת את המיניות הגברית ואינה מעניקה לה אפשרות לעונג, שאינו תלוי בתשוקתו של הגבר. השפה מוצגת על ידי איריגארי כמרחב גברי, המנציח ומאפשר את המשך השליטה הפטריארכלית, מרחב בו הכניעה הנשית מאפשרת את המשך הניצול. החיפוש העתיק אחר 'האמת' מוחק את ה'שקרי', המערה, כסמל גברי המייצג את האשה, תמיד תחשב במסורת למקום חשוך ומתעתע ועל כן הגבר 'מוכרח' לצאת ממנה בכדי 'להשתחרר'. איריגארי מצביעה על כך כי באופן מסורתי שחרורו של הגבר מזוהה עם עבדותה של האשה וכי ה'אמת' מנציחה את היות האשה אובייקט, לכן היא כותבת: "אין אמת בין שפתותנו. לכול יש מקום להתקיים".[12]

הפילוסופיה של איריגארי עוברת שינוי, מן העמדה הביקורתית, אשר חוזרת לעמדה המסורתית כדי לחשוף את הנחות המוצא הגבריות, אל בנייה של סובייקטיביות אלטרנטיבית. נקודת המפנה במחשבתה מתרחשת במעבר מהראייה המצומצמת של יחסי אשה – אשה ועוברת לראייה רחבה יותר, המכילה את מבנה העולם האתי אשר מורכב מגברים ונשים יחדיו.[13] המימטיות, ככלי ביקורתי, אינה מספקת באשר אין היא מאפשרת יצירה של שפה וסובייקט חדשים. עם פירוק ייצוגו של הסובייקט, הנעשה על פי פרמטרים גבריים,[14] תיתכן יצירת סובייקטיביות חדשה. האשה בתרבות נחשבת לרכושו של הגבר ולפיכך, טוענת איריגארי, שינוי יכול להתרחש רק כשהאשה תהפך ל"סובייקט מדבר" ולא תתאים עצמה לסדר הפאלוצנטרי. טרנספורמציה ברוח הזו היא קריאת תיגר על השיח, אשר מבסס את החוק.[15] לנשים יש יכולת לכונן ביקורת פוליטית, דווקא משום שאין הן מהוות גורם קובע בסדר הפאלוצנטרי, אלא חיצוני לו. איריגארי מבקשת לסלק את הראייה הדיכוטומית, אשר מכוננת את התרבות, ו'לחגוג' את ההבדלים בין המינים, מהלך כזה יאפשר דיאלוג אמיתי וכבוד הדדי בין המינים ויהווה כר נוח לצמיחה נשית.

יצירת שפה חדשה תערער את השיח האחיד הפאלוצנטרי, שפה כזו תאפשר יצירה של גנאולוגיה תרבותית נוספת – גנאולוגיה נשית. כינון שיח המבוסס על 'לוגיקה נשית' יפרק את הזיהוי התרבותי בין גבר לסובייקט (זיהוי אשר מגדיר את האשה כאובייקט) כי יאפשר בנייה של אידיאלים ויצוגים נשיים, אשר יהוו אלטרנטיבה רב גונית לחד גוניות הגברית. מעבר לפרוייקט הביקורתי שלה, איריגארי מנסה ליצור זהות נשית חדשה, שתערער את מנגנוני הכוח הקיימים. התרבות הפאלוצנטרית אינה מאפשרת מקום לסובייקט נשי ועל כן יצירת סובייקט כזה תערער את יציבותו של הכוח החברתי. הפיכתה של האשה לסובייקט תאפשר לה להתנגד לאובייקטיביזציה שלה ולהפיכתה ל'סחורה' העוברת מאדון אחד למשנהו. יצירת סובייקט נוסף, אשר צמיחתו אינה כרוכה במחיקתו של האחר, היא קריאת תיגר על הסובייקטיביות הסוליפסיסטית – גברית, שמבקשת להתנתק מן האחר ולמחוק אותו. כתיבתה של איריגארי מהווה ניסיון לכונן שיח פילוסופי חדש, המבוסס על לוגיקה נשית המאפשרת הבדלים ושונות, שיח כזה יוצא חוצץ כנגד השפה הפילוסופית המסורתית, שאחידותה והדיכוטומיות שבה מנציחים את מחיקת הנשי – "הבה נמציא מהר את משפטינו. שבכל מקום ובכל זמן לא נפסיק להתנשק"[16].

הביקורת של איריגארי רדיקלית, היא מבקשת לכונן סדר חדש, שפה חדשה, לברוא היסטוריה נשית, ליצור יש מאין. הביקורות המגוונות שלה על השפה ועל השיח הגברי אינן ביקורות פילוסופיות מנותקות, אלא פוליטיות וכורכות עצמן בעשייה. המעבר מן הביקורת הפוליטית אל ה'מעשה' הוא כוחה הגדול של הגותה, כשאופי כתיבתה האישי מאפשר נגישות להגותה ומהווה דוגמא 'חיה' לפריצה של מנגנוני הכוח (במקרה הזה – חריגה מהכתיבה האקדמית – גברית המקובלת). איריגארי מאפשרת לנשים לחלום על קיום אחר וזאת ע"י העמדה של אלטרנטיבה ממשית לסדר הקיים, היא מבקשת לנתץ את הסדר הקיים, אך בד ובד לשמור על דיאלוג וקשר בין הגברים לנשים. לדעתי, איריגארי אינה משכילה לחבר בין הכמיהה לשבור את הסדר החברתי ובין הצורך 'לחברו' וליצור חדש תחתיו משום, שה'שבירה' כל כך חזקה כך שאין היא מאפשרת לאחות את הרסיסים. הגותה אינה מסבירה כיצד יחול השינוי אצל הגברים, ישנו ערפול מסוים בנוגע למקומו של הגבר בתוך 'הסדר החדש'. כמו כן, נשאלת השאלה, מהי המשמעות של חברה בעלת שני סובייקטים? האם הסובייקט הנשי יאפשר את צמיחתו של סובייקט גברי 'חדש' לצידו, אחרי היסטוריה כה ארוכה של דיכוי? מהבחינה הזו, במובנים מסוימים, ההגות של איריגארי אוטופית, היא בוראת פנטזיה אידיאלית, אך אין היא מתווה באופן מספק את השביל המוליך אל מימושו של האידיאל הזה.

לא כברוש[17]

לא כברוש

לא בבת אחת, לא כולי,

אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות ירוקות,

להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק

ואחד מחפש.

 

ולא כגבר היחיד

כבן קיש, שמצאוהו רבים

ועשו אותו למלך.

אלא כגשם בהרבה מקומות

מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי

פיות רבים, להיות נשום

כאוויר בשנה ומפוזר כפריחה באביב.

 

לא הצלצול החד, המעורר

בשער הרופא התורן

אלא בדפיקות, בהרבה אשנבים

בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב . . .

השיר של יהודה עמיחי ממחיש את רצונה של איריגארי לצאת כנגד המודל הפאלוצנטרי – דיכוטומי הקשיח ולתת מקום לרוך ושונות. עמיחי מבטא את הגותה של איריגארי בכך, שהוא מאפשר לחרוג מן הייצוג המסורתי של הגבר ובאמצעות כך מערער הוא על ההנחות התרבותיות הבסיסיות ביותר. בניגוד ל-אירגארי, עמיחי מבטא את נקודת מבטו של הגבר, אשר נכסף לחרוג אל מעבר למקום שהחברה ייעדה עבורו. השיר הזה גם מבטא את שאני מרגיש. הפילוסופיה שלה מעניינת אותי כגבר כי אני חש, שהמודל הפאלוצנטרי דורש ממני 'לשלם' מחיר כבד, בתרבות שלנו ובאופן בולט בחברה הישראלית. איני יכול להיות "כגשם", או "כאוויר המפוזר כפריחה באביב", אלא רק "ברוש" (המסמל, כמובן, את הפאלוס). ההנצחה של דיכוי הנשים אינה מאפשרת לי לצמוח כגבר, המחיקה של הנשי מצמצמת אותי רק לקיום כוחני. גדלתי כספורטאי ועל כן מושרשת בי 'הדיכוטומיה הקדושה' של ניצחון והפסד. גם אני הפנמתי את המחשבה האפלטונית, שהגבילה אותי כל חיי אל דרך אחת, אל דרכו של הלוחם אשר חוצב דרכו אל חוץ המערה. התרבות 'חייכה' אלי כשצמחתי מתוך הכאב כי מי שמגיע אל ה'אור' הוא זה שהיה ב'חושך' מפני, שהתרבות מלמדת כי רק דרך הגהנום ניתן להגיע לגאולה. אני הוא אודיסאוס, אני דנטה, אני בודהה, אני ה-סמוראי, אני האביר, אני זרתוסטרא, אני איגי פופ, אני מלאכי הגהנום, אני הוויקינג, אני הלוחם, 'הגיבור' שהתרבות עיצבה. איריגארי מאפשרת לי לדמיין קיום אחר, בו איני כורך עצמי סביב הדימוי הגברי המסורתי, קיום אשר יאפשר לי להוציא את כל הצדדים באישיותי.

איריגארי פותחת לי צוהר אל קיום אשר נובע מן החיים ולא מן האין, בו אין צורך להגיע אל התהום כדי לחיות 'באמת', אלא אפשר לחוש את זרם החיים נוגע בי גם מתוך הקיום עצמו, מתוך צחוקו של הילד ולא מתוך אימתו של המוות. אני הגבר, "הברוש", "הצלצול החד", אותי לימדו שאסור לבכות ודמעותיי זולגות מבפנים. אותי חינכו להיות 'חזק' ועוצמתי היא חולשתי, אותי לימדו להאבק לבד ו'להלחם' בעצמי, אותי חינכו להביט על האשה כאל חפץ ו'לחגוג' את עליונותי, לי אמרו שגבר לא צריך לדבר על הרגשות שלו, שזה 'נשי' ועל כן סימן לחולשה, שאני לא הומו או 'סיסי' וצריך להיות 'חזק'. איריגארי מבקשת ליצור שפה חדשה לנשים, שפה שבה יביעו את עצמן ויבטאו את הייחודיות הגלומה בהן. גם אני מעוניין להענות לקריאתך, גם אני רוצה למצוא דרכי ביטוי חדשים, ליצור עצמי מחדש, אך כגבר. ליצור קיום פלורליסטי, שיאפשר לחרוג מן 'הדיקטטורה של הפאלוס'. אני מושיט ידי לקראתך, את מצפה לה,[18] אך האם את מצפה גם לי?

[1] איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד, ע"מ 65. [2] irigaray, luce, the power of discourse and the subordination of the feminine, p. 74. [3] ibid, p. 81. [4] רוזמרין, מירי, הפוליטיקה של ה'אני' – על קיום פוליטי של פרטים אצל איריגארי ובאטלר, ע"מ 28. [5] irigaray, luce, speculum of the other woman, p. 247. [6] "לפעמים דווקא מה שעלול לחסל אותנו הופך לאתר של התנגדות, לאפשרות של מישמוע חברתי ופוליטי הפותח אופק חדש" – ג'ודית באטלר, מתוך "קוויר באופן ביקורתי", ע"מ 41. [7] איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד, ע"מ 21. [8] irigaray, luce, speculum of the other woman, p. 51. [9] איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד, ע"מ 67. [10] irigaray, luce, i love to you, p. 107. [11] בשלב זה בהגותה היא טוענת, שבגלל שנשים מודרות מהשיח הרי שאין להן אפשרות אחרת להאבק על הסובייקטיביות שלהן, אלא מתוך השיח הפאלוצנטרי עצמו. [12] איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד, ע"מ 74. [13] whitford, margaret, engaging with irigaray, p. 26. [14] irigaray, luce, the power of discourse and the subordination of the feminine, p. 68. [15] ibid, p. 85. [16] איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד, ע"מ 76. [17] עמיחי, יהודה, שירים – 1948 – 1962, הוצאת שוקן. לשיר יש בית רביעי שאינו מצוטט פה. [18] איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד, ע"מ 65 - "אני מצפה לך. אני מצפה לי".

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.