אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההטרדה המינית הראשונה שלי


את המטריד המיני הראשון שלי לא אשכח לעולם. מפעם לפעם הוא פורץ לתודעתי-מעלת- האבק ומזכיר נשכחות.

הייתי צעירה ובוטחת, הוא היה, כמובן, הבוס. המשרד היה קטנטן, שניים על שניים כזה, סניף צפוני של חברה ארצית גדולה.

הייתי צעירה ובוטחת, הוא היה, כמובן, הבוס. המשרד היה קטנטן, שניים על שניים כזה, סניף צפוני של חברה ארצית גדולה.

למרות גודלו הפיזי אכלס המקום חבורה צוהלת – שלושה אנשים מכירות חביבים ואחד מנהל קטן ומכוער.

האווירה –משפחתית, כולם יודעים על כולם, מנהלים ארוחות צהריים עליזות בחומוסייה המקומית ונפגשים, לעיתים, גם אחרי שעות העבודה. תחושת ה"אנחנו, הצפוניים, הרחוקים אך מוצלחים " אל מול "הנודניקים מהמרכז" עשתה פלאים לבונדינג.

החיים זרמו על מי מנוחות עד אותו יום בו נותרנו אני והבוס לבד במשרד. קיץ היה אז והמזגן קרטע קשות. בלי לחשוב פעמיים הסרתי מעלי את החולצה הדקה ונותרתי כשלגופי גופייה מהוגנת (מעל חזיה כמובן) וגם מכנסיים ארוכים.

זה היה האות. בשלושה צעדים חתוליים קרב אלי הבוס ונעמד לי קרוב מאוד מעבר לגב.

אני, שהמשכתי לעסוק בניירת שלפני, הנחתי כי הוא מבקש לו את אחד התיקים שהיו פזורים מסביב. כיוון שהתנועות, שלו ושלי, היו כה שגורות, אפילו לא טרחתי להרים את הראש.

דקה קלה עמד האיש ללא נוע. אני, המטומטמת, שהבנתי שמשהו אחר קורה פה התחלתי להזדקף כשהמשפט "אל תזוזי" נזרק בקול רך לחלל האוויר ושתי ידיים חמימות הונחו על כתפיי.

המגע הלא מוכר היה מצמרר. "את מתוחה קצת היום " אמר לי האיש והחל מעסה בתנועות מיומנות את אזור הצוואר. "מה קורה פה?" שאלתי את עצמי, קפואה ומבוהלת כשהרגשתי איך בתנועה קלה מחליקות שתי הכתפיות שלי לצדדים.

"אה....." יצא לי גרגור מוזר דרך הלסתות החשוקות

"נעים, אה?" השתתף הבוס ובצעד אחד נעל אל מול עיני המשתאות את הדלת כשידו השנייה ממשיכה לעסות-ללטף את צווארי.

"מה אתה עושה?" התגמגם לי משפט שלם החוצה.

"שאף אחד לא יכנס פתאום ויכניס לעצמו כל מיני מחשבות לראש" הייתה התשובה הנונשלנטית.

שנים חלפו מאז ועדיין לא הצלחתי לשחזר את אלף המחשבות שרצו לי בראש. היטב אני זוכרת את תחושת חוסר האונים שמתחלפת בכעס וגועל ובעתה.

איך אני מפסיקה את זה ? הייתה השאלה שחזרה על עצמה בכל הוריאציות, מה אני עושה?

הקש ששבר את גב הגמל הייתה היד שלו שחדרה פנימה וניסתה לפתוח את החזייה.

ברגע אחד שכולו חזרה לעשתונות הסתובבתי במהירות ונתתי לו דחיפה עדינה שהרעידה את שיווי המשקל והעבירה אותו לפינת החדר.

"תשמע" אמרתי בקול מתפנק וגייסתי את החיוך הכי מפתה שיכולתי להעלות באותו רגע על השפתיים "אתה הרי יודע שאני חושבת שאתה ענק..באמת..איש מדהים.. נהדר. לולא היית נשוי הייתי מתנפלת עליך ולא עוזבת לעולם.. אלא שאני עומדת להתחתן ולך כבר יש כמה ילדים בבית .. עצוב ..אבל זה המצב...

חיוך זוהר נמרח פתאום על פניו של הבוס שלי. במשיכת שרוול מחה את הריר משפתיו, פתח את הדלת וחזר, שמח וטוב לב, לכיסאו המרוחק.

באתו רגע הבנתי שהיה זה האגו הקטן שלו שהזדקף פתע דרך האיבר הפיצפון שבמכנסים. האידיוט רצה לכבוש וברגע שהבין בחושיו העלובים שנכבשתי, ויתר על המתקפה.

"הוצאת אותו גבר" אמרה לי חברה מנוסה כשתיארתי בפליאה את השתלשלות העניינים, "בזה זה התחיל, בזה זה נגמר."

למותר לציין שמעולם לא התלוננתי, גם לא העליתי בדעתי לעזוב, בגללו , תפקיד שאהבתי במיוחד . במקום זה אספתי את שני הקולגות וסיפרתי בפרטים את הסיפור. מאותו רגע זכיתי להגנתם הפסיבית- אך- ברורה. באורח פלא מעולם לא היינו יותר, אני והבוס, רק שנינו –לבדנו, במשרד.

שנים חלפו ואנחנו נפרדנו איש איש לדרכו הצודקת.

מים רבים זרמו בגנגס ומטרידנים לא מעט זימנו לי חיי. מול כולם נקטתי באותה טכניקה משומשת :

"בשמחה הייתי נוסעת אתך לבהאמס/ לנתניה/ למלון, איש מדהים שכמותך, אבל אתה יודע..אשתך..בעלי...הילדים. לו רק נפגשנו בעבר..".

אחרי כל ליטוף וירטואלי שכזה ראיתי כיצד מקפל האריה השואג את טופרי הטסטוסטרון וחוזר למרבצו תוך קשקוש זנב נמרץ.

המטריד המיני הראשון שלי, בנות יקרות וכל אלה שבאו אחריו, לימדו אותי, כמה עצוב, כי האגו , כן האגו, תמיד היה ותמיד יהיה, האיבר החשוב ביותר בגוף הזכר.

התפרסם לראשונה באתר אסימון

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר