ללמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית


התמונה של דן לחמן
760 צפיות

ללמוד

ללמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. בעריכת: דלית באום, דלילה אמיר, רונה ברייר-גארב, יפה ברלוביץ', דבורה גריינימן, שרון הלוי, דינה חרובי, סילביה פוגל-ביז'אוי. האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר וסדרת "מגדרים", הוצאת הקיבוץ המאוחד

אוי המלה הזאת, פמיניזם, לא נמאס לכם ממנה? אז זהו, שלא. נכון שנשים רדיקליות מסוימות הביאו לרוויה את יכולת ההקשבה למה שהן אומרות. אך המושג, המשמעות שלו, חי ותוסס. ממשיך להיחקר באוניברסיטאות וממשיך להיות נושא מרכזי בחברה.

מה אנחנו יודעים על פמיניזם? אנחנו הגברים, ובחלקו גם נשים שאינן תופסות את עצמן ככאלה? כולנו שמענו על דרישה לשוויון זכויות נשים, ועם זה כולם מסכימים. רובנו שמענו את המונח "תקרת הזכוכית", ואת זה מעטים יותר מבינים. נו, אז הן רוצות עוד? הרי שוויון כמעט והושג, נשים משפיעות מופיעות בכל מקום. מה הן צועקות. לעיתונאי גבי ניצן, היה טור "פמיניסטי" בשנות השמונים. אינני זוכר אם ב"כותרת ראשית" או ב "חדשות" אך אני זוכר אותו כגבר הראשון שהסב את תשומת הלב הגברית אל המושג וקירב אליו גם כמה גברים. אישה שאני מכיר אמרה לי פעם:

"אני מקבלת את הדרישה לשוויון. לא רק בגלל שזה גם נוגע לי אישית, אלא שצריך שוויון בין בני אדם. מצד שני אני לא יכולה לקבל את מה שהפמיניזם עושה לנשים. מוחק את מיניותן. מנתק אותן מהרגשות הרומנטיים. הופך את הגבר לקרצייה. ואני רוצה את הגבר שלידי, גבר, לא קרצייה"

כעת יצאה אסופת מאמרים על פמיניזם והאסופה מנסה להקיף כמה שיותר תחומי וכיווני מחשבה שנולדו עם התפתחות הרעיון. המאמרים נבחרו ומובאים לפי סדר תאריך כתיבתם.

די מפתיע למצוא את מאמר הפתיחה שנכתב כבר ב 1791. כמובן שאפשר להיזכר בסופרג'יסטיות שדרשו זכות בחירה, בעיקר כנשים אקסצנטריות רעשניות, שנתנו כמה תפקידים טובים לשחקניות קולנוע. למשל זוכרים את השםאמה גולדמן ולא תמיד זוכרים לאן לשייך אותו. הרעיון התפתח וזחל מתחת כמו לבה מתחת לפני השטח.

כך שהפמיניזם איננו באמת דרישה חברתית חדשה. הוא שינה את פניו, הרחיב את כיווני המחשבה, אך הפמיניזם נמצא אתנו כבר מאות שנים. הוא התבשל לאט וסופו חמין שיצא מוצלח.

אולאמפ' דה גוז' כתבה את המאמר "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" בשנת 1791 כתגובה ודרישה להכליל את הנשים בסדר הציבורי בעקבות המסמך המכונן של המהפכה הצרפתית, "ההצהרה על זכויות האדם והאזרח". האדם בצרפתית homme היא מלת גוף זכרית, גבר. וכבר מהשם אפשר להבין את כיוון המחשבה של הגברת. היא מעמידה במאמר את האישה מול הגבר מאחדת את הנשים בדרישה להיות שותפות במפעל מדינת הלאום ובעלות שוויון זכויות לפי חזון המהפכה.

" אתה הגבר, כלום יש לאל ידך לנהוג מנהג צדק? אישה היא השואלת: הן לא תשלול ממנה את זכות השאלה. אמור לי מי שמך עליון לדכא את מיני?"

מרי

מרי וולסטונקרפט

כך היא פותחת את המאמר שלה, כבר אז, וראו פלא, כמה מעט מהטענה המרכזית שלה השתנה. השאלות שהיא מציגה במשפט פתיחה אחד תקפות עדיין בימינו. היא מנסחת את הסעיפים להכרת השוויון הנשי בחוק ואיננה מתחמקת גם מ:

"שום אשה איננה מוצאת מן הכלל. היא נאשמת, עצורה, ואסורה במקרים המפורשים בחוק. הנשים כפופות כמו גברים לחוק מחמיר זה.... כל אשה שנמצאה אשמה בדין יוחל עליה החוק בכל חומרתו"

אין ספק, אשה אמיצה בדעותיה.

" קומי אשה, עורי. פעמוני התבונה נשמעים ברחבי התבל כולה, הכירי בזכויותיך....לפיד האמת פיזר את ענני הסכלות כולם ואת ערפילי הגזל"

כך היא כותבת לקראת סיום המאמר. מרי וולסטונקרפט, שבין שאר מעלותיה היא גם אימא שלמרי שלי, זו שכתבה את ספר האימה "פרנקנשטיין", מאפיינת את בעיית הנשים בשנת 1792 באנגליה: "הזנחת השכלתן של בנות מיני הוא המקור לאומללותן". היא איננה נמנעת מלקבוע את עליונותו הכוחנית - גופנית של הגבר, אך זו איננה סיבה לדעתה שגברים ידכאו את הנשים עוד יותר ממה שהטבע יצר.

"אני מקווה שבנות מיני תסלחנה לי אם אתייחס אליהן כאל יצורים הגיוניים במקום להחמיא להן על חינן... ברצוני לשכנע נשים להתאמץ ולבנות את כוחן, הפיזי והשכלי, להוכיח להן שדברי חלקות, לב רגיש, עדינות נפש וטעם מעודן, הן מלים נרדפות לחולשה."

בהמשך תדבר על ההתפתחות הנפשית הגורמת לנשים לפתח עורמה נשית, שהיא ההיפך מעצמה אישית, המאפשרת להן לנפנף בגינונים ילדותיים שאולי מעוררים תשוקה בזכר אך בה בעת מערערים את כבוד האשה.

חוסר מעש של נשים יצר בחברה מזיגה מוזרה של עריצות ואבירות. גברים מתנהגים באבירות לפילגשיהם אך בעריצות כלפי אחיותיהם, רעיותיהם ובנותיהם, כדי "לשמור" על דרך הישר שלהן.

"כיצד תתקיימנה נשים בעולם שבו לא יהיו יותר נישואין?" היא שואלת שאלה קצת מקדימה את זמנה. את הגבר מכינים לעולם עתידי אך את האשה מכינים אך ורק להווה.

"האם השואפת לפתח את האופי האציל של בתה, חייבת להתעלם מבורותם של אחרים ולפעול על פי תכנית המנוגדת לחלוטין לזו שהמליץ עליה רוסו בכל החן והרטוריקה הפילוסופית. שכן רהיטותו הופכת דברים אבסורדיים להגיוניים, ומסקנותיו הדמגוגיות מבלבלות, בלי ששכנעו את אלו שאין ביכולתם להפריך אותן"

סוג'ורנר

סוג'ורנר טרות

הרי פסקה זו מבהירה למה לנשים אסור ללמוד, הן מערערות על קביעות פילוסופים גבריים כשהן מבינות אותם. ובכן, כבר בשנים ההן 1791-92 נשים אחדות הבינו שזכויות שוות ודרישה להשכלה רחבה לנשים הם המפתח לשינוי.

סוג'ורנר טרות לא ידעה לכתוב. היא נולדה לעבדים ונמכרה בעצמה מאדון לאדון כמה פעמים. היא חוותה התגלות דתית והחלה לשאת נאומים בעניין ביטול העבדות ונגד דיכוי האשה. היא השתתפה בכמה מוועידות הנשים הראשונותשפעלו לזכויות נשים. את הנאום הזה נשאה ב1851. נאומה "אני לא אשה?" שוחזר על ידי שומעים ובו היא אומרת בין השאר

"הגבר הזה שם ( מצביעה על הכומר) אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל תעלות... אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ...תסתכלו עלי, אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב, אז מה, אני לא אשה? ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש.. אינטלקט. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? והאיש הקטן שם, בבגדים השחורים הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישו לא היה אשה! מאיפה בא הישו שלך? מאלוהים ומאישה. לשום גבר לא היה בו חלק! אם האישה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את העולם לבדה, כל הנשים האלה יחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה ולתקן אותו..... והגברים יותר טוב שיתנו להן לעשות"

ג'ון סטיוארט מיל, כלכלן ופילוסוף התייחס לשאלת זכויות נשים בעקבות קשריו הזוגיים עם הרייט טיילור, פמיניסטית בעצמה, שהפכה להיות הרייט מיל לאחר נישואיהם. הוא כתב ספר בן ארבע פרקים הדן בסוגיה בו טען שחברה המבוססת על צדק אינה יכולה להפלות נשים לרעה.

אחרי העבר הרחוק והצבעוני עובר הספר למאמר של אחת האמהות המייסדות של התנועה הפמיניסטית.בטי פרידן הייתה בין הראשונות, אם לא הראשונה, לזהות את מצוקת חיי עקרת הבית האמריקאית. ב1963 פרץ לאור הזרקורים ספרה "המסתורין הנשי" ומאז הפך להיות חומר קריאה לכל אשה ובוודאי לכל מי שלומד לימודי נשים באוניברסיטאות. כאן מובא חלק מפתיחת הספר בו בוחנת בטי פרידן את התפתחות הנשיות באמריקה. והיא מזהה שם את תחילת בעיית "עקרות הבית הנואשות". במשך כל השנים שלאחר מלחמת העולם נעשו מאמצים להחזיר את האשה חזרה הביתה, אחרי שיצאה ממנו בגלל שהגברים היו במלחמה.

כל הכתבות בעיתוני הנשים חזרו להלחיץ מחדש. ללמד את הנשים איך לשמור על הבעל, איך להניק תינוק, איך לקנות מדיח כלים, לאפות לחם ולבשל. הן חונכו לרחם על נשים"נאורוטיות" שרצו להיות בעלות מקצוע משוחרר. משוררות, עורכות דין, רופאות ונשיאות. אישה נשית כך אמרו להן אינה מחפשת קריירה. אינה רוצה חינוך גבוה ובאפשרויות שכבר כמעט הושגו במאבקים הישנים.

בטי פרידן מגלה מהסטטיסטיקות שגיל הנישואין ירד אל סוף גיל העשרה. הייתה ירידה משמעותית במספר הסטודנטיות לעומת העבר. נשים הלכו לאוניברסיטאות לא כדי לקבל השכלה כמו בימים שהיה להן קשה להתקבל, אלא כדי לצוד בעל ולנשור מהלימודים. בתי ספר תיכוניים נאלצו להכניס לתכנית הלימודים הדרכה לחיי נישואין. חלק מהמתחתנות היו תלמידות תיכון. נשים הולידו מעל ארבע ילדים בממוצע. דבר שקשר אותן לבית לשנים ארוכות. מידותיהן של נשים בבגדים ירדו בכמה וכמה מספרים. מודעות הפרסומת והמוכרים בחנויות הוליכו קו שנשים חייבות להתאים לבגדים ולא להיפך. מיסטיקת חלום עקרת הבית הפרברית הפכה לחלום שהנציח את עצמו וגרם לנשים בעולם לרצות להיות כאלה.

בטי פרידן

במשך שנים רבות כל נושאי השיחה בין נשים היו קשורים לגידול ילדים, בשיפור בתי ספר. מקצוען הרשמי הפך להיות "עקרת בית". ביקורת באמריקה על ספרה שלסימון דה בובואר "המין השני" שהיה ממתווי הדרך בחשיבה הפמיניסטית באירופה אמרו שאותה צרפתייה אינה יודעת מה הם החיים.

נשים התחילו להרגיש מועקה ולא הבינו אותה. פסיכיאטר שעבד עם נשות הפרברים אמר "אינני יודע מה קורה לנשים בימינו, אבל ברור לי שמשהו אינו כשורה. רוב לקוחותיי הן נשים ובעייתן אינה מינית". בטי פרידן רואה גם בחיפוש הבעיה המינית הכתבה גברית, כי כך לימדו באוניברסיטה. ומועקת הנשים הלכה והתגברה ולא היו להן מלים לתאר מה עובר עליהן. זו הפכה להיות הבעיה חסרת השם של רבות מנשות אמריקה. "תופעת עקרת הבית הלכודה" הפכה להיות שם מוכר לבעיה חדשה. כשהתחילו להופיע המאמרים הראשונים בעניין בעיתוני המשנה של אמריקה, כי עיתונים כמו הטיים שאל רק, מה יש להן, הגברים ניסו לתלות את הסיבה בחוסר סיפוק מכלי הבית והתחילו לחפש דרך לשפר את מכשירי החשמל הביתיים. אחרים טענו שהאומללות באה מהשכלת יתר. פסיכיאטרים התחילו לחוש שנשים לא נשואות מאושרות יותר מאלו הנשואות. עוני, חולי, רעב, קור לא היו יותר חלק מהסבל של הנשים הנשואות. דבר מה קרה לנשיות עצמה. ועדיין לא הייתה לזה תשובה.

עקרת הבית הפכה להיות מכשיר כל-בו. היא הפכה להיות רעיה, מאהבת, אם, צרכנית, מבשלת, נהגת. היא מתרוצצת בין מדיח הכלים למכונת הכביסה. מן הטלפון למייבש, לסופרמרקט, להסיע את הילד לחוג, את הבת למורה פרטי, להחזיר את הילד, להחזיר את הילדה. למסור בדרך מכשיר לתיקון. יש לה עשר דקות לכל פעולה. גבר לא היה מסתדר.

היא הפכה להיות כל כך עייפה שאפילו בשבועוני הנשים אין לה כוח אמיתי לעיין. העייפות הפכה להיות הצל המלווה. רופאים החלו לאפיין את תופעת "עייפות עקרת הבית". צריך לזכור מדובר בשנת 1963 וזו תחילתה האמיתית של המחשבה: מה באמת הנשים צריכות. רוצות.

באמצעשנות השישים, יחד עם תופעות אחרות שהעידו על שינוי באמריקה התחילו להתארגן קבוצות נשים פמיניסטיות. מונחים כמו "אחוות נשים היא כוח", "האישי הוא פוליטי", "פוליטיקה של עבודת הבית", "כל עשייה היא פוליטית", החלו להיות לא רק נשמעות יותר, אלא משפיעות גם מעבר לחוגי הנשים הפעילות. מתוך קבוצות אלו החלו להגיע עוד סיסמאות חדשות.

"אנו מזהות בגברים את סוכני הדיכוי שלנו. העליונות הגברית היא צורת השליטה העתיקה והבסיסית ביותר. קפיטליזם, גזענות ו-אימפריאליזם הם הרחבה של העליונות הגברית"

אימרה שהפכה את הגברים לאויב מיידי וקרעה קרע בהתנהגות וביכולת להתקרב מחשבתית. גברים נבהלו.

"אנו מזדהות עם כל הנשים. אנו מגדירות את טובתנו כטובתן של כל הנשים המרודות והמנוצלות בצורות מחפירות ביותר"

אמירה שבארץ באופן עקיף הביאה למחלוקת האם הכוונה להכליל את הלסביות בתקופה מסוימת או את הפלסטיניות בתקופה אחרת. בתחילת שנות השבעים התנועה הפמיניסטית התלבטה קשות בבעיה של הצטרפות הלסביות המאורגנות לתנועה. הלסביות דרשו להיות מוכרות ככאלה, הפמיניסטיות פחדו שתדמיתן הציבורית תיפגע ודרשו מהלסביות לא להזדהות ככאלה בתנועה. הדים למלחמה זו הגיע גם לארץ וגם כאן הייתה בעיה עם נשות קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) הראשונות שהפמיניסטיות רצו לדחות החוצה או לפחות לא להזדהות כלסביות.

הגל השני של ה-פמיניזם שינה דברים, בהבנה ובאווירה הכללית. מכאן הדברים הולכים ונעשים קשים יותר, בכל הרמות. השפה הבהירה הופכת להיות מניפסטיבית או אקדמית-מחקרית. הפרשנות רדיקלית ואלימה יותר והתביעות תובעניות יותר. אי אפשר שלא לחוש בשינוי עמדה כלפי הגברים. לא פלא שהרבה גברים נבהלו מה-פמיניזם החדש וראו בגל השני של הפמיניסטיות עדר של אמזונות לוחמות שבאו לסרס את הגברים.

קייט

קייט מילט על עטיפת מגזין טיים אוגוסט 1970

קייט מילט מכניסה גורם חדש למשוואת השוויון. היא מתחילה לדבר על "פוליטיקה מינית". כדי לבחון את המושג החדש היא מסבירה שאיננה מתכוונת לפוליטיקה, מפלגתית, ישיבות אספות ויושבי ראש. כשהיא מדברת על פוליטיקה היא מתכוונת להסדרים שבהם קבוצה אחת של בני אדם נשלטת על ידי קבוצה אחרת. מין הוא קטגוריה של סטאטוס בעלת השלכות פוליטיות, של יחסי כוח. עכשיו (1970) מסכימים כולם שמערכת יחסים בין הגזעים היא פוליטית וכוללת שליטה של ציבור אחד על האחר. אנחנו חברה פטריארכאלית. הצבא, התעשייה, הטכנולוגיה, האוניברסיטאות, המדע, הממשל והכספים, המשטרה והדת, כל הכוח העצום הזה נתון בידי גברים בלבד. מחצית האוכלוסייה, הנשית, נשלטת בידי מחצית אחרת, גברית. החברה מחלקת את ערכיה כך: תוקפנות, אינטליגנציה, יעילות, הם מאפייני הגבר. סבילות, בורות, צייתנות, "טוהר מידות", חוסר יעילות, הם מאפייני הנשים.

"המוסד העיקרי של הפטריארכיה הוא המשפחה.... המשפחה, המשרתת כסוכנת של החברה הרחבה, לא זו בלבד שהיא מעודדת את חבריה להתאים את עצמם וללכת בתלם, היא גם פועלת כיחידה בממשל של המדינה הפטריארכלית השולטת באזרחיה באמצעות ראשי המשפחה... התפיסה של אהבה רומנטית מציעה אמצעים של מניפולציה רגשית שהגבר יכול לנצלם, שכן אהבה היא המצב היחיד שבו מוחלים לאישה על הפעילות המינית שלה. אמונות על אהבה רומנטית נוחה לשני הצדדים.... צורה אחת של עונש מוות עדיין מתקיימת בעקיפין, מערכות החוק של ימינו שוללות מנשים שליטה בגוף שלהן ובכך דוחפות אותן לבצע הפלות לא חוקיות"

הבאתי כמה משפטים מתוך החלוקה הפנימית בתוך המאמר. הבדיקה של הכוח, של הביולוגיה של ההיבט הכלכלי והחינוכי. ישנם עוד כאלה שעליהם פסחתי במאמר ארוך זה.

המאמר הבא מוליך אותנו לשאלת הנשים הלסביות. המאמר "אשה מזדהה עם נשים" הוא חלק ממניפסט הקבוצה שנקראה רדיקלסביות שקמה לעמוד מול התנועה הפמיניסטית שהקיאה את הלסביות מתוכה. "לסבית היא הזעם של כל הנשים, דחוס עד לנקודת פיצוץ" זו ההגדרה הראשונית. כותבות המניפסט מסבירות את התהליך העובר על אשה המגלה שאינה נענית לציפיות חברתיות. החיים "האחרים" מלמדים את הלסביות, הרבה לפני ההטרוסקסואליות, על הבדידות המהותית לחיים שאותה מנסה מיתוס הנישואין לערפל.

יש להבין שלסביות, כמו הומוסקסואליות, היא קטגוריה התנהגותית שנוצרת ככזו רק בחברה סקסיסטית המאופיינת על ידי תפקידי מין נוקשים ונשלטת על ידי עליונות גברית. תפקידי המין מפחיתים מאנושיותן של הנשים בכך שהיא מוגדרת כ"קסטה" תומכת \ משרתת את קסטת הגברים. גברים נדרשים לקיים ניתוק מגופיהם ומרגשותיהם לשם ביצוע יעיל של תפקידיהם הפוליטיים \ כלכליים \ צבאיים. הקללה הומו- לסבית מכוונת לסוג של בגידה במעמד שנולדת לתוכו. שאינך משחק את התפקיד המיני שהקצתה לך החברה.

גם נשים הטרוסקסואליות נמנעות מלדון במקומן של הלסביות בחברה. הפחד הלא מודע מהסטיגמה החברתית פועלת באופן חברתי. במאמרים יפים מאוד, לאקניאנים בחלקם, מנתחות נשים השתקפות של תדמיות נשיות באמנות, בקולנוע ובכתיבה. הלן סיסקו כותבת בתחילת מאמר מצוין שלה:

"על האישה לכתוב את עצמה. על האישה לכתוב על האישה ולהביא נשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להכנס לטקסט, כמו גם לעולם ולהיסטוריה- ביוזמתה הייחודית"

הבאתי קצת מתוך חלק מן המאמרים המופיעים בספר. לא נגעתי בשאלת ה-פמיניזם של הנשים השחורות. ולא בעוד כעשרים מאמרים אחרים המוליכים את הראיה הפמיניסטית עד ימינו.

לא הבאתי הסברים מעשיים לטענות ששמעתי פעמים רבות נגד פמיניסטיות. טענות מהסוג, טוב, אבל למה הן צריכות לא להוריד שיער, לא להתאפר, לשרוף חזיות. כשקוראים לעומק את אסופת המאמרים ומבינים נגד אלו מעשי דיכוי נשים אלו נלחמו הכל נעשה מובן מאליו.

אינני יודע איך נשים תגבנה על החומר המצוין הזה שלוקט למענן. מעניין אותי הרבה יותר להקשיב לרחשושים שיעלו מפי גברים אם יתפתו לפתוח את הספר בכלל. אין ספק שזה אחד הספרים שהיו כל כך חסרים כאן. מקראה ואסופת מאמרים שתסביר את מה שרובנו לא יודעים באמת. חסר לנו העומק הרעיוני שמעבר למלים והמונחים המוכרים. גברים צריכים לדעת על מה נלחמים נגדם. להבין זו התחלה של שינוי, כשמסכימים להתחלק בכוח.

קריאה נוספת אימגו:

האישה הגלובלית

הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי / אדריאן ריצ'

מניפסט החלאה / ואלרי סולנס

פמיניזם: גישות בינלאומיות

בטי פרידן: מה לא בסדר?

פמיניזם על פי אמה גולדמן

בין פוסטמודרניזם ל-פמיניזם: סימון דה בובואר

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר