|
|
אוי המלה הזאת, פמיניזם, לא נמאס לכם ממנה? אז זהו, שלא. נכון שנשים רדיקליות מסוימות הביאו לרוויה את יכולת ההקשבה למה שהן אומרות. אך המושג, המשמעות שלו, חי ותוסס. ממשיך להיחקר באוניברסיטאות וממשיך להיות נושא מרכזי בחברה. מה אנחנו יודעים על פמיניזם? אנחנו הגברים, ובחלקו גם נשים שאינן תופסות את עצמן ככאלה? כולנו שמענו על דרישה לשוויון זכויות נשים, ועם זה כולם מסכימים. רובנו שמענו את המונח "תקרת הזכוכית", ואת זה מעטים יותר מבינים. נו, אז הן רוצות עוד? הרי שוויון כמעט והושג, נשים משפיעות מופיעות בכל מקום. מה הן צועקות. לעיתונאי גבי ניצן, היה טור "פמיניסטי" בשנות השמונים. אינני זוכר אם ב"כותרת ראשית" או ב "חדשות" אך אני זוכר אותו כגבר הראשון שהסב את תשומת הלב הגברית אל המושג וקירב אליו גם כמה גברים. אישה שאני מכיר אמרה לי פעם:
כעת יצאה אסופת מאמרים על פמיניזם והאסופה מנסה להקיף כמה שיותר תחומי וכיווני מחשבה שנולדו עם התפתחות הרעיון. המאמרים נבחרו ומובאים לפי סדר תאריך כתיבתם. די מפתיע למצוא את מאמר הפתיחה שנכתב כבר ב 1791. כמובן שאפשר להיזכר בסופרג'יסטיות שדרשו זכות בחירה, בעיקר כנשים אקסצנטריות רעשניות, שנתנו כמה תפקידים טובים לשחקניות קולנוע. למשל זוכרים את השם אמה גולדמן ולא תמיד זוכרים לאן לשייך אותו. הרעיון התפתח וזחל מתחת כמו לבה מתחת לפני השטח. כך שהפמיניזם איננו באמת דרישה חברתית חדשה. הוא שינה את פניו, הרחיב את כיווני המחשבה, אך הפמיניזם נמצא אתנו כבר מאות שנים. הוא התבשל לאט וסופו חמין שיצא מוצלח. אולאמפ' דה גוז' כתבה את המאמר "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" בשנת 1791 כתגובה ודרישה להכליל את הנשים בסדר הציבורי בעקבות המסמך המכונן של המהפכה הצרפתית, "ההצהרה על זכויות האדם והאזרח". האדם בצרפתית homme היא מלת גוף זכרית, גבר. וכבר מהשם אפשר להבין את כיוון המחשבה של הגברת. היא מעמידה במאמר את האישה מול הגבר מאחדת את הנשים בדרישה להיות שותפות במפעל מדינת הלאום ובעלות שוויון זכויות לפי חזון המהפכה.
כך היא פותחת את המאמר שלה, כבר אז, וראו פלא, כמה מעט מהטענה המרכזית שלה השתנה. השאלות שהיא מציגה במשפט פתיחה אחד תקפות עדיין בימינו. היא מנסחת את הסעיפים להכרת השוויון הנשי בחוק ואיננה מתחמקת גם מ:
אין ספק, אשה אמיצה בדעותיה.
כך היא כותבת לקראת סיום המאמר. מרי וולסטונקרפט, שבין שאר מעלותיה היא גם אימא של מרי שלי, זו שכתבה את ספר האימה "פרנקנשטיין", מאפיינת את בעיית הנשים בשנת 1792 באנגליה: "הזנחת השכלתן של בנות מיני הוא המקור לאומללותן". היא איננה נמנעת מלקבוע את עליונותו הכוחנית - גופנית של הגבר, אך זו איננה סיבה לדעתה שגברים ידכאו את הנשים עוד יותר ממה שהטבע יצר.
בהמשך תדבר על ההתפתחות הנפשית הגורמת לנשים לפתח עורמה נשית, שהיא ההיפך מעצמה אישית, המאפשרת להן לנפנף בגינונים ילדותיים שאולי מעוררים תשוקה בזכר אך בה בעת מערערים את כבוד האשה. חוסר מעש של נשים יצר בחברה מזיגה מוזרה של עריצות ואבירות. גברים מתנהגים באבירות לפילגשיהם אך בעריצות כלפי אחיותיהם, רעיותיהם ובנותיהם, כדי "לשמור" על דרך הישר שלהן. "כיצד תתקיימנה נשים בעולם שבו לא יהיו יותר נישואין?" היא שואלת שאלה קצת מקדימה את זמנה. את הגבר מכינים לעולם עתידי אך את האשה מכינים אך ורק להווה.
הרי פסקה זו מבהירה למה לנשים אסור ללמוד, הן מערערות על קביעות פילוסופים גבריים כשהן מבינות אותם. ובכן, כבר בשנים ההן 1791-92 נשים אחדות הבינו שזכויות שוות ודרישה להשכלה רחבה לנשים הם המפתח לשינוי. סוג'ורנר טרות לא ידעה לכתוב. היא נולדה לעבדים ונמכרה בעצמה מאדון לאדון כמה פעמים. היא חוותה התגלות דתית והחלה לשאת נאומים בעניין ביטול העבדות ונגד דיכוי האשה. היא השתתפה בכמה מוועידות הנשים הראשונות שפעלו לזכויות נשים. את הנאום הזה נשאה ב1851. נאומה "אני לא אשה?" שוחזר על ידי שומעים ובו היא אומרת בין השאר
ג'ון סטיוארט מיל, כלכלן ופילוסוף התייחס לשאלת זכויות נשים בעקבות קשריו הזוגיים עם הרייט טיילור, פמיניסטית בעצמה, שהפכה להיות הרייט מיל לאחר נישואיהם. הוא כתב ספר בן ארבע פרקים הדן בסוגיה בו טען שחברה המבוססת על צדק אינה יכולה להפלות נשים לרעה. אחרי העבר הרחוק והצבעוני עובר הספר למאמר של אחת האמהות המייסדות של התנועה הפמיניסטית. בטי פרידן הייתה בין הראשונות, אם לא הראשונה, לזהות את מצוקת חיי עקרת הבית האמריקאית. ב1963 פרץ לאור הזרקורים ספרה "המסתורין הנשי" ומאז הפך להיות חומר קריאה לכל אשה ובוודאי לכל מי שלומד לימודי נשים באוניברסיטאות. כאן מובא חלק מפתיחת הספר בו בוחנת בטי פרידן את התפתחות הנשיות באמריקה. והיא מזהה שם את תחילת בעיית "עקרות הבית הנואשות". במשך כל השנים שלאחר מלחמת העולם נעשו מאמצים להחזיר את האשה חזרה הביתה, אחרי שיצאה ממנו בגלל שהגברים היו במלחמה. כל הכתבות בעיתוני הנשים חזרו להלחיץ מחדש. ללמד את הנשים איך לשמור על הבעל, איך להניק תינוק, איך לקנות מדיח כלים, לאפות לחם ולבשל. הן חונכו לרחם על נשים "נאורוטיות" שרצו להיות בעלות מקצוע משוחרר. משוררות, עורכות דין, רופאות ונשיאות. אישה נשית כך אמרו להן אינה מחפשת קריירה. אינה רוצה חינוך גבוה ובאפשרויות שכבר כמעט הושגו במאבקים הישנים. בטי פרידן מגלה מהסטטיסטיקות שגיל הנישואין ירד אל סוף גיל העשרה. הייתה ירידה משמעותית במספר הסטודנטיות לעומת העבר. נשים הלכו לאוניברסיטאות לא כדי לקבל השכלה כמו בימים שהיה להן קשה להתקבל, אלא כדי לצוד בעל ולנשור מהלימודים. בתי ספר תיכוניים נאלצו להכניס לתכנית הלימודים הדרכה לחיי נישואין. חלק מהמתחתנות היו תלמידות תיכון. נשים הולידו מעל ארבע ילדים בממוצע. דבר שקשר אותן לבית לשנים ארוכות. מידותיהן של נשים בבגדים ירדו בכמה וכמה מספרים. מודעות הפרסומת והמוכרים בחנויות הוליכו קו שנשים חייבות להתאים לבגדים ולא להיפך. מיסטיקת חלום עקרת הבית הפרברית הפכה לחלום שהנציח את עצמו וגרם לנשים בעולם לרצות להיות כאלה.
במשך שנים רבות כל נושאי השיחה בין נשים היו קשורים לגידול ילדים, בשיפור בתי ספר. מקצוען הרשמי הפך להיות "עקרת בית". ביקורת באמריקה על ספרה של סימון דה בובואר "המין השני" שהיה ממתווי הדרך בחשיבה הפמיניסטית באירופה אמרו שאותה צרפתייה אינה יודעת מה הם החיים. נשים התחילו להרגיש מועקה ולא הבינו אותה. פסיכיאטר שעבד עם נשות הפרברים אמר "אינני יודע מה קורה לנשים בימינו, אבל ברור לי שמשהו אינו כשורה. רוב לקוחותיי הן נשים ובעייתן אינה מינית". בטי פרידן רואה גם בחיפוש הבעיה המינית הכתבה גברית, כי כך לימדו באוניברסיטה. ומועקת הנשים הלכה והתגברה ולא היו להן מלים לתאר מה עובר עליהן. זו הפכה להיות הבעיה חסרת השם של רבות מנשות אמריקה. "תופעת עקרת הבית הלכודה" הפכה להיות שם מוכר לבעיה חדשה. כשהתחילו להופיע המאמרים הראשונים בעניין בעיתוני המשנה של אמריקה, כי עיתונים כמו הטיים שאל רק, מה יש להן, הגברים ניסו לתלות את הסיבה בחוסר סיפוק מכלי הבית והתחילו לחפש דרך לשפר את מכשירי החשמל הביתיים. אחרים טענו שהאומללות באה מהשכלת יתר. פסיכיאטרים התחילו לחוש שנשים לא נשואות מאושרות יותר מאלו הנשואות. עוני, חולי, רעב, קור לא היו יותר חלק מהסבל של הנשים הנשואות. דבר מה קרה לנשיות עצמה. ועדיין לא הייתה לזה תשובה. עקרת הבית הפכה להיות מכשיר כל-בו. היא הפכה להיות רעיה, מאהבת, אם, צרכנית, מבשלת, נהגת. היא מתרוצצת בין מדיח הכלים למכונת הכביסה. מן הטלפון למייבש, לסופרמרקט, להסיע את הילד לחוג, את הבת למורה פרטי, להחזיר את הילד, להחזיר את הילדה. למסור בדרך מכשיר לתיקון. יש לה עשר דקות לכל פעולה. גבר לא היה מסתדר. היא הפכה להיות כל כך עייפה שאפילו בשבועוני הנשים אין לה כוח אמיתי לעיין. העייפות הפכה להיות הצל המלווה. רופאים החלו לאפיין את תופעת "עייפות עקרת הבית". צריך לזכור מדובר בשנת 1963 וזו תחילתה האמיתית של המחשבה: מה באמת הנשים צריכות. רוצות. באמצע שנות השישים, יחד עם תופעות אחרות שהעידו על שינוי באמריקה התחילו להתארגן קבוצות נשים פמיניסטיות. מונחים כמו "אחוות נשים היא כוח", "האישי הוא פוליטי", "פוליטיקה של עבודת הבית", "כל עשייה היא פוליטית", החלו להיות לא רק נשמעות יותר, אלא משפיעות גם מעבר לחוגי הנשים הפעילות. מתוך קבוצות אלו החלו להגיע עוד סיסמאות חדשות.
אימרה שהפכה את הגברים לאויב מיידי וקרעה קרע בהתנהגות וביכולת להתקרב מחשבתית. גברים נבהלו.
אמירה שבארץ באופן עקיף הביאה למחלוקת האם הכוונה להכליל את הלסביות בתקופה מסוימת או את הפלסטיניות בתקופה אחרת. בתחילת שנות השבעים התנועה הפמיניסטית התלבטה קשות בבעיה של הצטרפות הלסביות המאורגנות לתנועה. הלסביות דרשו להיות מוכרות ככאלה, הפמיניסטיות פחדו שתדמיתן הציבורית תיפגע ודרשו מהלסביות לא להזדהות ככאלה בתנועה. הדים למלחמה זו הגיע גם לארץ וגם כאן הייתה בעיה עם נשות קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) הראשונות שהפמיניסטיות רצו לדחות החוצה או לפחות לא להזדהות כלסביות. הגל השני של ה-פמיניזם שינה דברים, בהבנה ובאווירה הכללית. מכאן הדברים הולכים ונעשים קשים יותר, בכל הרמות. השפה הבהירה הופכת להיות מניפסטיבית או אקדמית-מחקרית. הפרשנות רדיקלית ואלימה יותר והתביעות תובעניות יותר. אי אפשר שלא לחוש בשינוי עמדה כלפי הגברים. לא פלא שהרבה גברים נבהלו מה-פמיניזם החדש וראו בגל השני של הפמיניסטיות עדר של אמזונות לוחמות שבאו לסרס את הגברים.
קייט מילט מכניסה גורם חדש למשוואת השוויון. היא מתחילה לדבר על "פוליטיקה מינית". כדי לבחון את המושג החדש היא מסבירה שאיננה מתכוונת לפוליטיקה, מפלגתית, ישיבות אספות ויושבי ראש. כשהיא מדברת על פוליטיקה היא מתכוונת להסדרים שבהם קבוצה אחת של בני אדם נשלטת על ידי קבוצה אחרת. מין הוא קטגוריה של סטאטוס בעלת השלכות פוליטיות, של יחסי כוח. עכשיו (1970) מסכימים כולם שמערכת יחסים בין הגזעים היא פוליטית וכוללת שליטה של ציבור אחד על האחר. אנחנו חברה פטריארכאלית. הצבא, התעשייה, הטכנולוגיה, האוניברסיטאות, המדע, הממשל והכספים, המשטרה והדת, כל הכוח העצום הזה נתון בידי גברים בלבד. מחצית האוכלוסייה, הנשית, נשלטת בידי מחצית אחרת, גברית. החברה מחלקת את ערכיה כך: תוקפנות, אינטליגנציה, יעילות, הם מאפייני הגבר. סבילות, בורות, צייתנות, "טוהר מידות", חוסר יעילות, הם מאפייני הנשים.
הבאתי כמה משפטים מתוך החלוקה הפנימית בתוך המאמר. הבדיקה של הכוח, של הביולוגיה של ההיבט הכלכלי והחינוכי. ישנם עוד כאלה שעליהם פסחתי במאמר ארוך זה. המאמר הבא מוליך אותנו לשאלת הנשים הלסביות. המאמר "אשה מזדהה עם נשים" הוא חלק ממניפסט הקבוצה שנקראה רדיקלסביות שקמה לעמוד מול התנועה הפמיניסטית שהקיאה את הלסביות מתוכה. "לסבית היא הזעם של כל הנשים, דחוס עד לנקודת פיצוץ" זו ההגדרה הראשונית. כותבות המניפסט מסבירות את התהליך העובר על אשה המגלה שאינה נענית לציפיות חברתיות. החיים "האחרים" מלמדים את הלסביות, הרבה לפני ההטרוסקסואליות, על הבדידות המהותית לחיים שאותה מנסה מיתוס הנישואין לערפל. יש להבין שלסביות, כמו הומוסקסואליות, היא קטגוריה התנהגותית שנוצרת ככזו רק בחברה סקסיסטית המאופיינת על ידי תפקידי מין נוקשים ונשלטת על ידי עליונות גברית. תפקידי המין מפחיתים מאנושיותן של הנשים בכך שהיא מוגדרת כ"קסטה" תומכת \ משרתת את קסטת הגברים. גברים נדרשים לקיים ניתוק מגופיהם ומרגשותיהם לשם ביצוע יעיל של תפקידיהם הפוליטיים \ כלכליים \ צבאיים. הקללה הומו- לסבית מכוונת לסוג של בגידה במעמד שנולדת לתוכו. שאינך משחק את התפקיד המיני שהקצתה לך החברה. גם נשים הטרוסקסואליות נמנעות מלדון במקומן של הלסביות בחברה. הפחד הלא מודע מהסטיגמה החברתית פועלת באופן חברתי. במאמרים יפים מאוד, לאקניאנים בחלקם, מנתחות נשים השתקפות של תדמיות נשיות באמנות, בקולנוע ובכתיבה. הלן סיסקו כותבת בתחילת מאמר מצוין שלה:
הבאתי קצת מתוך חלק מן המאמרים המופיעים בספר. לא נגעתי בשאלת ה-פמיניזם של הנשים השחורות. ולא בעוד כעשרים מאמרים אחרים המוליכים את הראיה הפמיניסטית עד ימינו. לא הבאתי הסברים מעשיים לטענות ששמעתי פעמים רבות נגד פמיניסטיות. טענות מהסוג, טוב, אבל למה הן צריכות לא להוריד שיער, לא להתאפר, לשרוף חזיות. כשקוראים לעומק את אסופת המאמרים ומבינים נגד אלו מעשי דיכוי נשים אלו נלחמו הכל נעשה מובן מאליו. אינני יודע איך נשים תגבנה על החומר המצוין הזה שלוקט למענן. מעניין אותי הרבה יותר להקשיב לרחשושים שיעלו מפי גברים אם יתפתו לפתוח את הספר בכלל. אין ספק שזה אחד הספרים שהיו כל כך חסרים כאן. מקראה ואסופת מאמרים שתסביר את מה שרובנו לא יודעים באמת. חסר לנו העומק הרעיוני שמעבר למלים והמונחים המוכרים. גברים צריכים לדעת על מה נלחמים נגדם. להבין זו התחלה של שינוי, כשמסכימים להתחלק בכוח.
|
