אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צחוק של עכברוש / האופרה


התמונה של אלי אשד

צחוק של עכברוש / נאוה סמל. הוצאת ידיעות אחרונות
צחוק של עכברוש / נאוה סמל. הוצאת ידיעות אחרונות

זכרונות הדור העשירי לשואה

לאחרונה התמזל מזלו של כותב שורות אלו לצפות באופרה יוצאת דופן, שחלקה מדע בדיוני וחלקה סיפור אימה טהור אודות תקופת השואה. אופרה מקורית, ראשונה מסוגה בשפה העברית, בכך שהיא מבוססת על ספר חדש (ומקדימה בכך את האופרה "מסע אל תום האלף" של א.ב.יהושע בשבועות ספורים). זוהי האופרה "צחוק של עכברוש", פרי עטה של נאווה סמל, העוסקת בהפיכת סיפור שואה מצמרר למיתוס עתידני במאה ה-21, במשמעויות ובהשלכות על נושא הזיכרון והשכחה.

בספר ובאופרה חוקרת סמל את תופעת שכחת השואה על כל היבטיה, החל בניצולים וכלה בעתיד הרחוק, בכל הנוגע לשואה עצמה ולעבר בכלל. ב"צחוק של עכברוש" הלכה סמל מספר צעדים קדימה וניסתה לתאר, בפעם הראשונה בספרות העברית, כיצד יתמודדו בני הדור העשירי לשואה, בשנת 2099, עם הנושא, כיצד יוכלו בעתיד לזכור ולהבין את השואה, כשהם מצוידים באמצעים הטכנולוגים המתוחכמים שברשותם, שביכולתם לחשוף את המציאות אך בה בעת גם להסתיר אותה או, גרוע מכך, לשנות ולעוות אותה מעבר לכל הכר.

לזכור ולשכוח

"להיות יהודי זה הדבר הנורא ביותר. להיות ילדה יהודייה זה נורא שבעתיים." (מתוך האופרה "צחוק של עכברוש")

לפני זמן מה, במסגרת דיון שעסק בטענות לפיהן זייף ארגון נאס"א, סוכנות החלל האמריקנית, את עדויות הנחיתה על הירח בשנת 1969 וכי מעולם לא דרכה רגל אדם על הירח. בדיון, שנערך בפורום "ארץ הצבי", טען אדם שהציג את עצמו כחוזר בתשובה כי אם אפילו צילומי נאס"א מוטלים בספק, אזי וודאי ווודאי שהעדויות הישנות יותר העוסקות בשואה יועמדו (ומועמדות כבר עכשיו) בספק. ספקות אלה רק יגברו עם מותם של העדים לשואה כולם. הוא שאל - "איך תוכיח בעוד מאה שנה שהייתה שואה? אם תביא עדויות מספרים יאמרו לך שהספרים שוכתבו, אם תציג תמונות יטענו בפניך שהן מפוברקות, עדים כבר אין בין החיים, אז איך באמת תוכיח?"

אכן, שאלה קשה שאנשים רבים עמלים על המענה לה. נדמה כי יהיה צורך בשילוב בין דברים, בעדויות מצולמות, מוסרטות, בהקלטות העדים וכיו"ב. ובכל זאת תמיד ימצאו בעתיד מי שיסרבו להאמין בכך ויטענו שהכול העמדת פנים, קנוניה יהודית בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. מן הסתם, טכנולוגיות עתידיות (ואפילו עכשוויות) תאפשרנה ליצור עדויות מנוגדות. לדעת חוקרת השואה שערה בלאו, מכחישי השואה עלולים לנצח בטווח הארוך בעקשנותם. שהרי בעתיד, בו קל יהיה מאוד לפרק זיכרונות ומשלא ייוותר איש שחווה את השואה או שמע עליה ממקור ראשון, יהפכו העובדות למיתוסים. המרצים הפוסט מודרניים בעלי ההשפעה הגדולה כיום באוניברסיטאות יטענו כי אין שום הבדל בין מציאות לדמיון, הכול הוא שקר פוליטי ובכל מקרה אין להבדיל בין שואת "האשכנזים" והשואה הזוועתית אפילו יותר שבוצעה במזרחיים שהיגרו למדינת ישראל. שוב, לא יבחינו עוד בין פושעים לקורבנות. (תהליך דומה, אגב, למתרחש כיום בכל הנוגע לכתבי הקודש של הדתות השונות, שלרוב אין להם כל הוכחות חותכות מן השטח. רוב ההוכחות הן יצירות שקריות שמקורן בתקופות מאוחרות. מסתבר כי בשנים האחרונות התקדמו הזייפנים וה"מפברקים" כל כך מבחינה טכנולוגית עד כי קשה מאוד להוכיח כיום באם ממצא מסוים הינו זיוף, אם מומחה שקד עליו באמת. מכל מקום, ככל שמשתכללים אמצעי הזיוף משתכללים בה במידה אמצעי גילוי הזיוף ויש לקוות כי כך יהיה גם בעתיד). אז איך באמת יזכרו בעתיד את השואה? האם יזכרו? באיזה אופן תתקיים ותובן תופעת השואה בעתיד, בעוד מאה שנים? זו שאלה שרק מעטים עוסקים בה, אם בכלל, אך יש לדון בה משום שהיא הופכת בעלת הקשר רב יותר מדי יום ביומו. נאווה סמל, כאמור, עוסקת בכך באופרה החדשה והמרשימה "צחוק של עכברוש". הספר עליו מבוססת האופרה הוא תערובת בין סיפור שואה, סיפור עכשווי וסיפור מדע בדיוני העוסק בעתיד הרחוק, שנת 2099, ובאופן בו משתמר או לא משתמר סיפור מצמרר מאין כמוהו מתקופת השואה.

היוצרות

האופרה היא פרי עבודתן של שתי יוצרות הידועות בעיסוקן בנושא שימור זיכרון השואה לדורות הבאים. נאווה סמל היא בתו של הפוליטיקאי (שהיה סגן ראש עירית תל אביב משך שנים רבות), יצחק ארצי, ואחותו של הזמר הידוע שלמה ארצי, אבל יותר מכל היא סופרת ידועה מאוד בזכות עצמה. כותב שורות אלו פגש בה לפני שנים מספר, במהלך המחקר אותו ביצע אודות הספר "טרזן בארץ הקודש". נאווה סמל, שהתגלתה כחובבת טרזן גדולה בפני עצמה, מסרה לי בנדיבות חומרים חשובים שנגעו לסרטיו של ג'וני וייסמילר והתקבלותם בארץ ישראל. ספרה החביב עלי ונוגע לתקופתנו אנו הוא "אישה על הנייר" (1996) עוסק בנער, מעריץ טרזן, שנאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של תקופת המנדט בארץ ישראל, אם כי הוא מעדיף את המציאות שבסרטי טרזן של ג'וני וייסמילר, המוקרנים על המסך הגדול. ספר נוסף מעניין פרי עטה הוא "ראלי מסע ומטרה" (1993), על קבוצת זוגות היוצאים לחפש מטמונים היסטוריים בארץ ביום העצמאות ואגב כך חושפים דברים שונים הנוגעים להם עצמם. היא חיברה גם מספר ספרי ילדים שזכו להצלחה ובהם "לעוף מכאן", אודות ילדה בשנות החמישים המאמינה כי דייר מוזר בשכונה ילמד אותה את סוד התעופה. אך נראה כי יותר מכל סמל התפרסמה עד היום כסופרת הבולטת ביותר של נושא "הדור השני" לשואה.

המלחינה, אלה מילר שריף, זכתה לפרסום על פזמונים כגון "אי שם בבקעה". פרויקט קודם שלה היה הלחנת ופרסום יומני אביה מתקופת השואה, במסגרת היצירה "ואולי השמיים ריקים". כאשר פנתה עם הרעיון לראשונה לסמל, לא האמינה הסופרת כי הדבר אפשרי, אבל לראיה, הספר הפך לאופרה מרשימה ויוצאת דופן, אופרה שהיא שילוב של סגנונות ותכנים שונים, בהם המדע הבדיוני, הנדיר כל כך בתחום האופרה. הצמד ממשיך בפרויקטים שונים, ביניהם מחזור שירי תנ"ך שהלחינה אלה מילך-שריף, ושאותו תבוצע בקונצרט בכורה בפסטיבל אבו-גוש 2005 המקהלה הקאמרית של רמת- גן, בניצוחה של חנה צור.

זיכרון השואה

ספרה "כובע הזכוכית", משנת 1985, היה ככל הנראה הספר הישראלי הראשון שעסק בנושא הדור השני לניצולי השואה. הנושא מעסיק אותה מזה שנים רבות, כבת לניצול שואה, יצחק ארצי, שעימו כתבה את הספר "דווקא ציוני". כדאי לקרוא את מאמרה המרגש אודות הרצל בארץ על תנאי – "email להרצל", שהופיע במגזין הספרותי "מאזניים", בגיליון אפריל 1997, בו היא מנסה להעלות בדמיונה כיצד היה הרצל מתקבל אם היה מופיע כיום, בעידן הפוסט ציוני, ושולח אז את כתב היד שלו, "אלטנוילנד" לפרסום. ראשית היה עליו להחליף את שמותיהן הגרמניים של הדמויות לשמות עבריים, את המשרת הכושי במשרתת פיליפינית. על השפה הגבוהה של ספרו להיות מוחלפת בעברית נמוכה ועל מנת לקדם אותו יאלצו הרצל ויחצ"נו לחזר על פתחן של תוכניות האירוח בטלוויזיה, מכשיר אותו דווקא לא חזה, אם כי היה מודע היטב לכוחם של כלי התקשורת בהעברת מסרים. בכתבות לעיתוני סוף השבוע היה הרצל, כחלק מהפרסום, נאלץ לחשוף את סיפור נישואיו האומללים ולהתוודות על שארע לילדיו, שאחת מהן התמכרה לסמים והשני התאבד בירייה ביום קבורתה. הכותר הגרמני, "ארץ ישנה חדשה", יוחלף בעברית החדשה לכותר מושך יותר "ארץ על תנאי", כותרת שלה סיכויים למכור בעידן הפוסט ציוני, אם לא רב מכר, אזי "לפחות ספר פולחן".

הילדה והעכברוש

הספר "צחוק של עכברוש" זכה לשבחים רבים עם פרסומו, ובכללם בחירתו כספר המד"ב המקורי הטוב ביותר לשנת פרסומו במאמר אודות ספרות המדע הבדיוני פרי עטו של כותב שורות אלו. הספר זכה אז לשבחי הביקורת בשל ייחודו ותעוזתו, כשהוא מעלה את זיכרון השואה באמצעים בלתי שגרתיים. זהו, ככל הנראה, ספרה החזק, המרשים והשאפתני ביותר של נאווה סמל עד כה. היא מנסה למצות בו את רעיון הזיכרון והשכחה מכל היבטיו ובכללם הקיצוניים ביותר, עד להשלכות הרחוקות ולכאורה הבלתי אפשריות ביותר. את זאת היא עושה תוך שילוב תחומים ספרותיים.

ילדה קטנה מוכנסת לבור עמוק ונגזר עליה להישאר שם משך חודשים. האם זכור לכם סיפור שכזה? חלק מן הקוראים עשויים אולי לזהות משהו דומה לכך בסרט האימה שיש הטוענים כי הוא המפחיד ביותר של זמננו, "הצלצול", אולם באופרה של נאווה סמל הוא מפחיד הרבה יותר. כאן אין יצור על טבעי בבור, אלא ילדה רגילה, נפחדת בה מבוצעים מעשי אונס בידי בן משפחה שבידיה הופקדה. לצידה עומד רק עכברוש בודד הנמצא עימה בבור.

הסיפור האמיתי

ילדה יהודייה בת חמש נמסרת על ידי הוריה למשפחת איכרים בכפר קטן בפולין, על מנת שיחביאו אותה עד תום המלחמה. היא מוכנסת לבור תפוחי אדמה, שמה וזהותה נשללים ממנה והיא נדרשת להפוך לנוצרייה. היא נקברת בבור משך שנה שלמה מזונה ניתן לה בצמצום. היא חיה בחשיכה מוחלטת ואינה רואה את אור השמש, מזדהמת בהפרשותיה. בן לווייתה וידידה היחיד באפלת חייה הוא עכברוש,אותו היא מכנה "סְטַש". אך בכך לא תמה מנת ייסוריה. בלילות היא נאנסת בקביעות על ידי בנם הבוגר של זוג האיכרים, סטפן, אבי אבות הטומאה והאכזריות, ככל הנראה בידיעתם ואולי אף בעידודם של הוריו, כל זאת מבלי שתוציא הגה מפיה. לאחר שנה בחושך היא נמסרת לכומר הקתולי של הכפר על מנת שיחסל אותה במו ידיו ויפרע את חשבון צליבתו של ישו בידי היהודים. ואולם הכומר, אבא סטניסלב, מחליט, תוך סיכון חייו, להסתיר את הילדה בכנסייתו. אט אט הוא משקם את גופה ואת נפשה המרוסקת. הוא מדגים כי קיימת גם דרך אחרת, גם אם אין זו דרכם של היהודים.

שישים שנה מאוחר יותר, בהווה, הילדה ההיא כבר סבתא בתל-אביב. היא מנסה להעביר את סיפור האימה לנכדתה בת השתים-עשרה, המכינה עבודת "שורשים" עבור בית הספר. זיכרון האימה שנבלם בתוכה זמן רב כל כך תובע כעת את זכותו להפוך לסיפור ולהישמע. אולם הסבתא חוששת בצדק מההשפעה שעלולה להיות לסיפור על הצאצאים ועל בריאותם ושלוותם הנפשית, וככל הנראה בצדק. הסיפור פוגע לבסוף בשלוותו של עולם שלם. הקורבן כופה את הסיפור על כלל התרבות האנושית. אבל מטבע הדברים, התרבות האנושית מבצעת מעשי סדום שונים בסיפור המקורי ומעוותת אותו מעבר לכל הכר.

.מעגל השלישי מתרחש בשלהי המאה ה-21, כאשר עושה החוקרת מאמץ אחרון לשמר את הזיכרון, גם במחיר האונס הרוחני של עמיתה. המעגל השלישי הזה הוא גם סיפור המסגרת של האופרה כולה.בשנת 2099 מתחקה חוקרת עתידנית, לימה אנרגלי, אחרי סיפור קדום על ילדה ועכברוש שהפך בעת זו למיתוס רב השפעה, כנראה בשל חדירתו לאינטרנט. בעולם העתידני של שנת 2099 (זאת אנו למדים מן הספר, אך במידה פחותה בהרבה מן האופרה)הפכו שירי "ילדה ועכברוש", שככל הנראה הוחדרו לרשת בידי הנכדה לה סיפרה הסבתא את סיפורה, למיתוס אפל וחתרני ולמותג צרכני-קוטבי חובק עולם, תופעה תרבותית אופנתית אדירת השפעה שלה גרסאות רבות, לפיה נוצרה תרבות ענפה חובקת עולם (דוגמת "מלחמת הכוכבים" בעולם הדיגיטלי), יצירות קומיקס יפניות, סדרת הנפשה אינטראקטיבית העוסקת בעלילות הילדה והעכברוש, ההופכים לדימוי חזותי נפוץ ביותר בתרבות הפופולארית של העתיד, כאשר יצירות אמנות פלסטית, בינן מסוגים שאינם קיימים כיום, מהווים בסיס לפרסומות. הסיפור הופך מוקד לפולחן תנועות דתיות חלופיות שונות. שירי הילדה והעכברוש הבלתי ברורים הופכים לטקסטים פולחניים, נחרטים על מצבות ומצוטטים בהספדים בעולם העתידני. מוקמת כנסייה על שם המדונה של העכברוש. אפילו חברת וולט דיסני קופצת על עגלת האופנה והופכת את מיקי מאוס למיקי העכברוש, שדמותו נקשרת בסיפור הילדה והעכברוש. התנגדויות ממקורות שונים צצות לתופעה, המקשרות את האגדה והשירים עם פולחן השטן וטוענות כי זו מעודדת מוות והתאבדות. חוקרים שונים מנסים לפענח את משמעות הסיפור והעכברוש, אך בלא הצלחה. יש החושבים כי מדובר במיתוס הינדי קדום הקשור לפולחן העכברושים.

החוקרת נחושה להיות מי שתפצח, בסופו של עניין, את התעלומה בת 100 השנים. היא מבקרת במדינת ישראל, מדינה טכנולוגית המתנערת לחלוטין מעברה הציוני והיהודי, המתמכרת בהתלהבות כפייתית למהפכה הדיגיטאלית, בה מדברים עדיין מעט בעברית, אם גם באותיות לטיניות, אך נתקלת ברתיעה מחקר העבר וכתוצאה, "דומה שמחיקת העבר הביאה גם לשיבוש עמוק בתפיסת העתיד. כמעט כל הייצוגים המיתולוגיים של העתיד הם קצרי טווח וכרוכים בקטסטרופה מוחלטת". לצד מדינה זו יתקיימו בשטחים שונים מובלעות דתיות של "יהו אידיאה", המקדשות את העבר, לחילופין, אך בתנאי שזה יכלול אך ורק אגדות אודות חסידים וצדיקים. אלה מייצגים שמרנות דתית בתצורתה הקיצונית ביותר (אם כי הינם מתקדמים מאוד מבחינה טכנולוגית בשימור סודותיהם ומסורותיהם, ברמיזה ברורה למציאות בה אנו חיים. המדענית מצוידת במכשיר החולמן החדש, המאפשר לה, בטרם יימחק הזיכרון כליל, להיכנס לחלומות של עמיתה, על מנת להגיע למוחה של הילדה לה סופר הסיפור מפי סבתה, שהעבירה אותו לדורות הבאים דרך רשת האינטרנט. את כל זאת היא עושה כנגד רצון העמית, שאינו רוצה להתמודד עם הסיפור הנורא. למעשה יש כאן סוג של אונס, נושא שעם השלכותיו לא התמודדו באופרה. חלקו העתידני של הספר זכה לביקורות קשות בדרך כלל. מבקרים התלוננו כי זה מבולבל ולא מובן וכי עדיף היה להסתפק בחלקו הראשון, שעל עוצמתו אין כל ערעור. אבל נדמה כי הנקודה הוחמצה. בסופו של עניין, בסיפור השואה כבר עסקו, ובעוצמה לא פחותה מזו של סמל, סופרים רבים אחרים בעבר כגון פרימו לוי ו-אלי ויזל. אבל בסיפור העתידני עוסקת סמל בנושא בו לא דנו מעולם, אם כי חשיבותו גוברת מיום ליום, ככל שניצולי השואה הולכים וגוועים. כיצד תיזכר השואה בעתיד?

ותשובתה היא : כסוג של מיתוס, מותג מצמרר שניתן לפרש אותו באופנים שונים ומגוונים, לעיתים אף הפוכים זה מזה, שהרי זו דרכם של מיתוסים, שהם ניתנים לאין סוף פרשנויות אפשריות. מדע בדיוני עתידני מתייחס רק לעיתים נדירות מאוד לנושא השואה ולזיכרון השואה בעתיד. ספר יוצא דופן אחד שכזה הוא "ימי קין", בו מתואר ניסיון לשנות את ההיסטוריה ולבטל את השואה על ידי מסע בזמן שנכשל, מכיוון שיש צורך לזכור את השואה כ"חור שחור" בהיסטוריה האנושית, המהווה דוגמא לדורות העתיד הקרוב והרחוק. באשר לעומק התהומות אליהם עלול המין האנושי להתדרדר. אבל נראה כי באופן כללי מתקשה ספרות המד"ב להתמודד עם הנושא ועוד יותר עם אופן זכירתו בעתיד. לכותב שורות אלו לא ידועות דוגמאות נוספות לרומאנים העוסקים בנושא זה. סמל העכברוש, היצור האנושי ביותר בעולמה של הילדה עד כדי כך שהוא מסוגל לצחוק, אינו מובן לחלוטין, ומבקרים התלוננו על קשיים בפרשנותו ובמשמעותו. אפשר להשוות את העכברוש לסמל היהודי כעכברוש נתעב, כפי שהופיע בסרטוני התעמולה הנאציים הידועים. ייתכן כי יש כאן רמז ספרותי ליצירתו של ארט שפיגלמן, "עכבר", יצירת הקומיקס המפורסמת ביותר בעולם, העוסקת באימי השואה דרך סיפורו האמיתי של אביו של המחבר, כשהיהודים מוצגים בה כעכברים, מטאפורה להיותם נרדפים. רמז לאותו ספר שגם הוא גלגול מיוחד שלזיכרון השואה בתרבות הפופולארית, כשהעכברוש מושווה למעשה ליהודי הנרדף והמנודה, כפי שעשה שפיגלמן עם העכברים ומאבקם בחתולים הנאצים. נאווה סמל פגשה את שפיגלמן וניהלה עימו ראיון מעניין אודות הקומיקס שלו במגזין "סטודיו". היצירה מוכרת לה היטב.

הסיפור על הילדה בבור - סרט האימה "הצלצול"

תופעה דומה מאוד לזו אותה מתארת סמל בסיפורה העתידני אירעה מאז פרסום סיפורה של הילדה בבור, שהפך, מאז כתבה סמל את ספרה, למיתוס מרכזי בתרבות הפופולארית המערבית, הודות לסרט האימה היפני "הצלצול" וגיבורתו, הילדה בעלת הכוחות העל טבעיים שנכלאה בבאר בידי הוריה המאמצים ונוקמת בכל מי שרק אפשר את נקמתה (סיפור המבוסס על ספר מדע בדיוני יפני). הילדה המדוברת הייתה לסמל אימה בתרבות הפופולארית העולמית, אף מחוץ ליפן, בדומה למה שקרה בסיפור הילדה והעכברוש, והפכה כוכבת בסדרות סרטי קולנוע, ביפן, בקוריאה וכעת בארה"ב, ואף לנלווים שונים כגון משחקים, סיפורי קומיקס ואתרי אינטרנט. הגרסה האמריקנית של הסרט הראשון, שיצא בשנת 2002, הכניסה 249 מיליון דולרים ברחבי העולם. 'הצלצול 2', המוקרן בארץ בימים אלה, הכניס, נכון לכתיבת שורות אלו, למעלה מ- 155 מיליון דולרים ברחבי העולם. כעת עובדים על הסרט השלישי והסוף אינו נראה באופק.

הצלצול

"הצלצול"

האופרה

מטבע הדברים לא ניתן להעביר את כל הרעיונות העתידניים המופיעים בספר לאופרה. עם זאת, ניתן לחוש באכזבה על כך שלא הושם יתר דגש על התפתחות המיתוס העתידני, הילדה והעכברוש, בשנת 2099. הצופים שלא קראו את הספר לא יבינו, כתוצאה, מדוע חשוב כל כך לחוקרת העתידנית להתחקות אחרי מקור הסיפור. אבל האופרה חזקה מאוד גם כך - המוזיקה מרשימה ביותר ויש לזכור כי היה צורך לשלב סגנונות שונים, מוזיקה עתידנית עם מוזיקה עכשווית, תיאור תקופת ההווה בשילוב עם מוזיקה נוצרית כנסייתית ומקהלה ששולבו בסיפור. היצירה ככלל הייתה מרגשת. השילוב לא תמיד הצליח, אך כאשר הצליח, כמו בתמונת הקהל בכנסיה, התוצאה הייתה מרשימה ביותר. בכל הנוגע לסיפור העתידני, האופרה נטולת סיום ברור. איננו יודעים אם הצליחה החוקרת בפרויקט שימור העבר שלה. הדגש האמיתי של יוצרי האופרה הושם על סיפור הצלת הילדה בידי הכומר ומבחינה זו היא ניחנה בסיום ברור וחזק מאוד, ניצחון מוסריות האדם, כפי שזו מיוצגת בידי הכומר, על הרשע האנושי שמסביב.

אבל האם ייתכן כי רשע שכזה ייווצר שוב בעתיד, כתוצאה משכחה או גרוע מכך, כתוצאה מעיוות? מן הספר אנו למדים כי בעתיד, בשנת 2099, נוצרו גרסאות חלופיות המשבשות לחלוטין את הסיפור. הילדה הופכת לבת השטן, העכברוש לניצוד וסטפן הופך לקורבן.בגרסאות מסוימות הילדה, בת השטן, יורדת אל הבור באפלה, צדה את העכברוש, הופכת אותו למשרתה ויחדיו הם מתעללים בסטפן האומלל. סביר להניח כי דבר כגון זה עשוי אכן לקרות במציאות, אצל אנטישמים, מכחישי שואה ופוסט מודרניסטים אנטי ציוניים למיניהם, שיעמלו בכל כוחם להפוך את הנאצים לקרבנות ואת היהודים לשליחי השטן. בספר רומזת סמל כי אם יתגלה לבסוף מקורו האמיתי של הסיפור עשוי הדבר לפגוע בצאצאיהם של יוצריו, אך היא אינה ממשיכה את קו המחשבה הזה. הפיתרון היחיד המסתמן הוא העמידה המתמדת על המשמר, בעקשנות. פתרון חלקי אך אין בנמצא, ככל הנראה, פתרונות אחרים, בעולמנו חסר השלמות. תחושה קשה ביותר פקדה את הצופים באופרה, אות וסימן לכך שיוצריה הצליחו במשימתם - להכריח את הצופים לחשוב, מעל ומעבר לשגרה המוכרת באופרה "רגילה". מומלץ בחום.

צחוק של עכברוש

בלקסיקון הספרות העברית

באתר מכון התרגומים

כתבה על סמל באנגלית

"צחוק של עכברוש" באתר ידיעות

סקירה על "צחוק של עכברוש"

יורם מלצר על "צחוק של עכברוש"

נועה מנהיים על "צחוק של עכברוש"

"צחוק של עכברוש" באתר הבמה

מירב יודילוביץ על האופרה

אורה בינור על האופרה

אלה שריף

שיחה עם אלה שריף

נאוה סמל על זיכרון השואה

נאוה סמל על כתיבה על השואה

"עכבר" מאת ארט שפיגלמן

משאבים שונים על "עכבר"

"הצלצול"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד