אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המדריך לטרמפיסט לגלקסיה חלק ב


"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"

"המסעדה שבסוף היקום"

"החיים היקום וכל השאר"

שלושה חלקים מטרילוגיה בחמישה חלקים חלק ב' – גרוטסקיות בעלילה

הספר מתאר בפרקים הראשונים את השמדתו של כדור הארץ, על רקע השמדה זו מתרחשת כל עלילת הספר. אדמס קושר השמדה זו עם אלמנט נמוך כמו החלטה בירוקרטית על בנית כביש. העולם לא נהרס בגלל שואה אטומית איומה או התקפה אכזרית ואדירה של יצורים מכוכב אחר, אלא דווקא בגלל סיבה כל כך נמוכה כמו סלילת דרך.

ספר הראשון -המדריך לטרמפיסט לגלקסיה. – בספר זה מתוארת השמדת כדור הארץ כחלק מסלילת דרך אקספרס על חללית. ספר זה מספר "על סופו של העולם והימים המתוקים שבאו אחריו"[30]. הספר מתאר בפרקים הראשונים את השמדתו של כדור הארץ, על רקע השמדה זו מתרחשת כל עלילת הספר. אדמס קושר השמדה זו עם אלמנט נמוך כמו החלטה בירוקרטית על בנית כביש. העולם לא נהרס בגלל שואה אטומית איומה או התקפה אכזרית ואדירה של יצורים מכוכב אחר, אלא דווקא בגלל סיבה כל כך נמוכה כמו סלילת דרך. (בספר השני מתברר שזה חלק ממזימה של פסיכיאטרים). ישנה כאן הנמכה קומית של אלמנטים גבוהים כמו כל החיים על פני כדור הארץ (משום מה בני אדם, ואני בתוכם, נוטים לראות זאת כמשהו בעל חשיבות גבוהה למרות שרוב העדויות לאו דווקא מראות על כך) למשהו נמוך שסלילת דרך קודמת לו. כפי שנכתב בפרק הראשון של הספר "זה סיפור אותה קטסטרופה נוראה ומטופשת"[31] משפט זה הוא התגלמות הגרוטסקה, חיבור של הנורא יחד עם אלמנטים נמוכים. על רקע סיטואציה גרוטסקית זו יוצא ארתור למסע טרמפים ברחבי הגלקסיה מלווה בפורד פרפקט. דמותו של פורד תורמת לאווירה הגרוטסקית. הוא מתייחס להשמדת הכוכב ארץ, מה שנראה כבעל משמעות רבה מאד בשביל הקורא (וארתור) (ואני) בתגובה בעלת עוצמה נמוכה בהרבה ממה שניתן היה לצפות.

"ומה קרה לכדור הארץ?"/ "אה הוא נהרס"/ "אהה" אמר ארתור בשאננות./ "כן. הוא פשוט רתח והתאדה לחלל."/ "שמע" אמר ארתור "זה קצת מדכא אותי"./ פורד הרצין בינו לבינו ונראה כאילו הפך ברעיון במחשבתו./ "כן, אני יכול להבין את זה" אמר לבסוף/ "להבין את זה" קרא ארתור "להבין את זה"/ פורד קפץ ממקומו / "תסתכל בספר!" לחש נמרצות/ "מה?" / "ב ל י פ א נ י ק ה" / "אני לא בפאניקה"/ "אתה כן"/ "ובכן, אני בפאניקה", "מה עוד יש לעשות?"/ "פשוט בוא אתי ותבלה..."

פורד חוזר מתייחס גם בהמשך להריסת כדור הארץ בדרך דומה. התייחסות אדישה זו לאירוע הזוועתי, חוסר ההתאמה של התגובה לאירוע הוא שיוצר את האפקט הקומי והגרוטסקי. הזוועה האמיתית שאולי תגובתו של פורד היא הנכונה ואכן אין להתרגש יותר מדי מזה שפלנטה אחת מתוך כל הפלנטות ביקום הושמדה. אם מסתכלים על היקום דרך אמת מידה אמיתית ניתן לראות שהאמת היקומית תואמת את גישתו של פורד, ביחס ליקום ההשמדה של כדור הארץ באמת חסרת משמעות. אבל למי אכפת מהיקום בשבילי ובשביל המין האנושי השמדה של כוכב זה תהיה בעלת משמעות עצומה. כפי שנאמר בספר השני, "הרי הדבר האחד שאין צורות החיים יכולות להרשות אותו לעצמן הוא חוש של מידה"[32]

בנוסף ניתן לראות שתמונת העולם שעולה מספר זה היא תמונת עולם פרנואידית לגמרי ארתור מגלה שכל העולם שלו הוא למעשה חלק מקנוניה להבנת השאלה (התשובה כמובן ידועה ואין טעם לציין אותה). המשמעות של עובדה זו היא שבמשך כל תולדות העולם הפעולות של בני האדם הם למעשה מניפולציה של העכברים. ההתנהגות של בני האדם למעשה כוונה כך שפעולותיהם יחשבו את השאלה. העכברים יוצרים את המניפולציה ע"י כך שהניסויים שבני האדם כביכול מבצעים על העכברים, הם למעשה ניסויים של העכברים על בני האדם. עקב כך ניתן לומר שארתור נקלע לעולם שבו פרנויה היא התנהגות שפויה למעשה. הוא מגלה שמאחורי גבו הייתה תוכנית להרוס את בייתו. לאחר מכן הוא מגלה שמאחורי גבו יש תוכנית (שגם מבוצעת) להרוס את הכוכב בו הוא חי. הפרנויה אף יותר גדולה כאשר מובן שהעכברים למעשה מחפשים את השאלה לא כדי ליצור עולם טוב יותר אלא כדי להגיע לתוכניות אירוח. (בסוף הם מצתתים שורה של בוב דילן רק כדי להגיע לתוכניות האירוח[33]). כך ישנה הנמכה קומית של כל החיים בכדור הארץ למשהו שנועד להביא שני עכברים לתוכנית אירוח בעולמם.

הספר השני-המסעדה שבסוף היקום – בספר זה הפרנויה של הספר הקודם מתחזקת, מתברר שההשמדה של כדור הארץ גם היא חלק מקנוניה. זו קנוניה של פסיכיאטרים כדי למנוע את ההבנה של משמעות החיים הבנה שתהפוך אותם לחסרי עבודה. כמו כן בספר זה מגיעים הגיבורים לאיש ששולט ביקום. התפיסה שיש איש אחד השולט ביקום כולו היא כשלעצמה תפיסה פרנואידית. זו תפיסה שאומרת שכל מה שקורה ביקום למעשה מוכרע ע"י רצונו של אדם אחד. לכאורה זו תמונת המציאות בספר זה ולכן לכאורה נראה שהמדריך מציג עולם פרנואידי לחלוטין. אבל למעשה הקשרים הנסתרים מתרחשים רק ברמת המיקרו. רק ברמה זו עכברים עושים מניפולציות על בני אדם ופסיכיאטרים הורסים כוכבים. ברמת המאקרו הסיבות אינן כלל חלק מקשרים נסתרים. שליט ראוי על פי דאגלס אדמס הוא מי שאינו רוצה בשלטון, משום שהוא היחידי שישולט לא מתוך תאוות כוח[34]. שליט היקום הוא למעשה ספקן שלא מכיר כלל בקיומו של דבר חוץ מקיומם של הקלטים של חושיו שלו בהווה המידי. ככזה הוא לא יכול להיות בעל רצון לשלוט ביקום, כי עצם הרעיון של היקום החורג מהחדר שלו הוא חסר משמעות. אבל בנוסף לכך הוא למעשה חסר יכולת להחליט לגבי דבר. כל ניסיון לנהל אייתו שיחה על מה שקיים מעבר למה שהוא רואה ושומע הוא חסר סיכוי, משום שהוא לא מכיר בקיומו. ניתן לראות זאת בכישלון של זארניוופ לנסות לחקור אותו[35]. המשמעות של קיומו של שליט זה היא שלמעשה אין שליט ליקום והדברים קורים מתוך מקריות בלתי נסבלת. ברמת המאקרו אין מי שקושר קשרים נסתרים כמו ברמת המיקרו. זו אומנם תמונה פחות פרנואידית ממה שניראה תחילה אבל היא תמונת עולם שמעוררת לא פחות ואולי יותר אימה. אם יש שליט ליקום והוא מחליט, יש סיכוי להבין למה דברים מתרחשים. אבל אם הכל מתרחש בדרך מקרית, הרי לא ניתן לצפות את שיקרה או לתת סיבה לטרגדיות שקורות. עובדה זו יכולה לעורר פחד ואולי אפילו פאניקה, אצל האדם המודרני המנסה להיות כמה שיותר בשליטה בעולמו.

לא ניתן להתעלם מהנושא של שמו של הספר המסעדה שבסוף היקום. מסעדה זו היא בעלת קיום גרוטסקי. ישנה הנמכה של מאורע שאמור להיות בעל משמעות אדירה ואולי בעל המשמעות הרבה ביותר שיכולה להיות- סוף היקום. האירוע העצום הזה מונמך לרמה של בידור במסעדה. הזוועה באירוע זה היא עצם הכחדתו של היקום הכל נהרס ומת וזה מתואר כמופע. את הזוועה באירוע זה ניתן לראות כאשר ארתור מביט לשמיים דרך חלון במסעדה ונתקף אימה[36]. רמז נוסף למוות המתלווה לסוף היקום אפשר לראות בתיאור של מקס קואורדלפלין (מנחה המופע) לפני שהוא עולה לבמה[37]. התיאור שלו מזכיר דמות מסרט אימים. האצבעות שלו ארוכות וקרות כמו אצבעות של שלד. המבט שלו הוא מבט "לא מלבב במיוחד" והפנים שלו מאורכות עם עיניים שקועות בחוריהן כמו גולגולת. כלומר, התיאור של הבדרן, הוא תיאור שמזכיר מוות. מה שמרמז על המוות של היקום. בנוסף המופע כולו מלווה ציטוטים גרוטסקיים: "לא תצטרכו לשבור את הראש לגבי ההנג אובר של הבוקר – משום שלא יהיו עוד בקרים."[38], "זה באמת נותן תקווה לגבי עתידן של כל צורות החיים, להוציא כמובן... את העובדה הידועה לנו, כי אין עתיד שכזה..."[39] ועוד.

כך ניתן לראות, שבדומה להשמדת העולם בספר הראשון, גם במרכזו של ספר זה מעמיד אדמס סיטואציה גרוטסקית מובהקת. (להגולגאפרינצ'אנים המגיעים לכדור הארץ אתייחס בהמשך)

הספר השלישי - החיים היקום וכל השאר. ספר זה מתאר למעשה את המאבק שפורד מגדיר כמאבק בין אלו שהם משוגעים לדבר ובין אלו שאינם משוגעים לדבר[40]. פורד קובע שהם עצמם לא מסוגלים לנצח את הרובוטים של קריקט, בגלל שהרובוטים משוגעים לדבר והם לא. אבל ספר זה למעשה מראה את ההפך. לאורך כל הספר ישנם ניצחונות של אלו שאינם משוגעים לדבר. ארתור מנצח והורג את אגראג'אג. אגראג'אג הקדיש את כל הגלגול הנוכחי שלו כדי לנקום בארתור על שהרג אותו בגלגולים הקודמים. אבל דווקא ארתור, שהובל למערה מבלי שתהיה לו כל אובססיה לגבי אגראג'אג, דווקא הוא זה שמנצח. בנוסף ישנו הניצחון על המחשב- האקטאר. מחשב זה הוא בעל אובססיה להרוס את היקום. למרות אובססיה זו ארתור וטריליאן מצליחים למנוע זאת ממנו. בדרך זו ניתן לראות שהספר למעשה טוען שעדיף לא להיות משוגע לדבר מאשר אובססיבי. האובססיה מונעת מהאדם לחיות והניסיון לממש את האובססיה גורם לבסוף להשמדת האדם עצמו. ניתן לראות זאת באובססיה של אגראג'אג שמת בניסיון להרוג את ארתור. באובססיה של אנשי קריקט, אובססיה שהייתה גורמת להשמדת היקום ולהשמדתם. כמו כן גם האובססיה של האקטאר גורמת שלבסוף הוא יפורק ע"י שדה האי- הסתברות. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא של שטני השריון הסילאסטיים מסטריטרקס. עם זה הוא עם שהוא אובססיבי לגבי לוחמה ולבסוף משמיד את עצמו[41]. אדמס מפריד בין אובססיה כגון זו לבין מטרה בחיים. בעוד שהאובססיה היא הרסנית, מטרה מטופשת ככל שתהיה היא הכרחית. ניתן לראות זאת בדמותו של נפוח-בראוו הארוך אין-קץ. הוא מקבל עקב תאונה חיי נצח והוא לא מצליח להרגיש סיפוק עד שהוא לא מציב לעצמו מטרה. אף שזו מטרה טיפשית ובלתי אפשרית כמו להעליב את כל היצורים ביקום, מטרה זו נותנת משמעות לחייו ומונעת ממנו לשקוע בדיכאון. דוגמא נוספת הוא זאפוד ביבלברוקס. זאפוד ביבלברוקס נמצא בתחילת הספר הזה במצב של דיכאון. הוא יודע שהוא חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל הוא לא מוצא עניין בשום דבר[42]. בשלב מאוחר יותר בספר הוא אפילו סותר את אפיו ומסכן את חייו רק כדי שתהיה לו מטרה והוא לא ישקע שוב בשעמום. (פרוט על כך, ראי סעיף על זאפוד ביבלברוקס החלק הקודם).

ספר זה מתחרש כולו בסיטואציה גרוטסקית מופלאה. היקום עומד בסכנה מעם שנילחם כמו משחק קריקט (או שמשחק בקריקט משוחק כפי שהם נלחמים, אין זה משנה). מלחמה אכזרית עם הרבה הרוגים מתרחשת כמו משחק הקריקט. הרובוטים הלוחמים משתמשים במחבטי וכדורי קריקט ואייתם הם הורגים. ישנו היפוך קומי כאשר מלחמה מתוארת ע"י חומר יום יומי כמו משחק קריקט. הבחירה במשחק הקריקט אינה מקרית והיא מעצימה את הגרוטסקיות. קריקט הוא משחק סטטי, כמעט ללא מגע פיזי, כך שהוא הכי רחוק ממלחמה שאפשר. כפי שסלארטיבראטפאסט אומר "משחק משעמם וחסר טעם להחריד"[43] גישה שאני חושב שרוב המין האנושי יסכים אייתה. לכן תיאור המלחמה דווקא ע"י משחק כגון זה, ממחיש ביתר עוצמה את ההיפוך הקומי המבוצע ויחד עם התיאור של ההרג שמופיעים בספר יוצר סיטואציה גרוטסקית חזקה.

לאחר סקירה קצרה זו של כל אחד מהספרים ניתן לראות שדאגלס אדמס בדומה לקפקא ולבקט משתמש בפנטסטי ובודק את ההשלכות היום יומיות שלו. הוא מתחיל במצב שבו רק שני בני אדם שרדו לאחר שכדור הארץ הושמד ע"י יצורים מכוכב אחר והוא מתאר את ההשכלות היום יומיות של הישרדות זו. זה הוא שוב היפוך קומי, הפנטסטי מורד לרמה של היום יומי, מתייחסים להשלכות היום יומיות ולא לפנטסטיות שבאירוע. הסיטואציות הדמיוניות והגרוטסקיות הללו מתארות זוועות ה רחוקות מחיי היום יום. הן לא נראות רלוונטיות לחיי האדם הממוצע וגם לחיי האדם הלא כל כך ממוצע. (אין זה נפוץ להיתקל במצב שבו הפלנטה נהרסת). לכן זוועות אלו אינן מטרידות כל כך את הקורא והתיאור הגרוטסקי שלהן יכול רק להעלות חיוך על פניו של הקורא. אבל אני מוצא בספרים אלו אמירה שהיא קרובה ואף נוגעת בחיי היום יום של האדם המודרני. אדמס יוצר תמונה בה הוא מבקר את התחושה המוגזמת של חשיבות עצמית שיש לבני אדם. הוא עושה זאת דרך שימוש בכמה אלמנטים:

1. הוא חוזר ומתאר את כדור הארץ כנמצא באזור הלא אופנתי של היקום. ע"י כך הוא מראה שלא רק שכדור הארץ אינו מרכז היקום כפי שעלה מהחשיבה הנוצרית המוקדמת, אלא הוא בצד שכוח ולא חשוב שלו.

2. האדישות של פורד לגבי ההרס, אדישות שאם מסתכלים ממנה מהפרספקטיבה של פורד והיקום היא מוצדקת (כפי שהסברתי קודם).

3. התיאור החוזר של יצורים ומושגים שלא ידועים כלל למין האנושי כמובנים מאליו. ע"י כך הוא מדגיש עד כמה הידע של המין האנושי, ידע שאנו חושבים שהוא נרחב, הוא למעשה מאד מצומצם.

4. לבסוף כדי להמחיש את חוסר החשיבות שיש לאנושות ביקום (וזאת כמובן בניגוד לחשיבות שאנו נהוגים לייחס לעצמנו) מגיעה ההתייחסות של המדריך לכדור הארץ. תחילה רק כ"לא מזיק" ואז בעקבות פורד משונה ההתייחסות ל"לא מזיק ברובו". בשני המקרים כדור הארץ מתואר כשולי וכחסר חשיבות ביחס לשאר היקום. השורה התחתונה היא שאיננו חשובים כפי שאנו חושבים שאנו ולמעשה יכול להיות שאנו אחד הכוכבים המשעממים והנידחים ביקום.

מצד שני אומר אדמס במפורש שאף צורת חיים לא יכולה להתמודד עם חוש של מידה. לא ניתן להתמודד עם הידיעה כמה אנו חסרי משמעות ביחס ליקום מבלי שהדבר ישמיד את מוחנו. (כפי שעולה מסצנה על מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית). ככלל אם אפשר להבין את היקום, אז

תמונת העולם שאדמס מתאר היא פרנואידית. כפי שהראיתי, הכל למעשה קשרים שנועדו לנצל או להרוס את האדם. אבל זה אינו נכון ברמת המאקרו, ברמה של השליט של היקום למעשה אין כל סדר מנחה ביקום. בכל מקרה על פי המדריך נראה היקום כמקום מטורף וחסר הגיון (ולפי דעתי דעתו נכונה במידה רבה) כפי שאדמס בעצמו כותב "יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר...יש תיאוריה אחרת הטוענת כי כל זה כבר קרה"[44]. ניתן לראות שאדמס למעשה לוקח את כל התיאוריות האנושיות להסברת העולם מציג אותן בדרך מגוחכת. לפעולה זו יכולות להיות שתי סיבות, אחת כדי להבהיר שכאמור אין דרך להבין את העולם. השניה היא שוב להנמיך את האדם, ע"י כך שהוא מראה שכל דרכי התיאור האנושיות של העולם הן למעשה מגוחכות. הוא מבקר כל דרך בה האדם ניסה לסדר את עולמו, פילוסופית, ספרותית, פיסיקאלית, כלכלית, פסיכולוגית, אבולוציונית, תיאולוגיות ועוד. אני אתמקד בשלוש מהשיטות עקב היקף העובדה וכדי להמחיש את הרעיון מבלי להיכלא לסרבול.

1. פיזיקאלית/מתמטית: התיאור של שתי ספינות החלל. ספינת החלל הראשונה המתוארת במדריך היא ליבת הזהב. ספינה זו מונעת ע"י מנוע האי-הסתברות. מנוע זה מצליח להגיע למקום שהכי פחות מסתבר להגיע אליו ולכן ע"י חישובים מדויקים יכול להגיע לכול מקום. זה כמובן מגוחך לגמרי. אבל תפיסה זו מבוססת על תיאורית הקוונטים, בתיאוריה זו קיים עיקרון האי וודאות וכל דבר נמדד רק על פי ההסתברות שלו. בגלל שכל דבר קורה רק בהסתברות מסוימת, קיים גם מושג של אי-הסתברות שמתאר מה היא ההסתברות שהדבר לא יקרה. תיאוריה זו היא תיאוריה שהיו לה לא מעט הצלחות. אבל דאגלס אדמס מראה את הגיחוך שניתן להגיע אליו עם מאמצים את המושגים עליה היא נסמכת. ספנית החלל השניה מונעת ע"י כוח ההינע הביסטרומאטי. במקרה זה פונה אדמס לטפל בתורת היחסות. הוא טוען שכמו שאינשטיין טען שהזמן אינו מוחלט אלא תלוי בתנועה בחלל כך גם המספרים הם יחסיים לתנועה במסעדות. טענה זו היא מגוחכת לגמרי ()למרות שאני יכול לביא חשבונות שאולי יוכיחו ההפך. שוב אדמס מתמודד עם תיאוריה די מצליחה ומציג אותה באור מגוחך לגמרי.

2. פילוסופית: אדמס מראה את הגיחוך בדיון הפילוסופי כבר בתחילת הספר הראשון. בתחילת ספר זה הוא מביא את ההוכחה לאי קיום האלוהים[45]. הוכחה זו היא בברור הנמכה של ההוכחות של דקרט לקיום האלוהים. אדמס מתבסס על ביקורת דתית שהוטחה בדקרט – שהאמונה לא זקוקה להוכחה. כך דווקא ע"י הוכחת האלוהים הוא גורם לאלוהים להעלם בענן של הגיון. כלומר הוא מראה את הדיון הפילוסופי באור מגוחך, דווקא הוכחתו של דבר מסוים יכולה להביא להפרכתו.

3. אבולוציונית: הדרך האחרונה לתיאור העולם שאתייחס אליה היא התיאוריה של האבולוציה. רבים מבני האדם רואים את התיאוריה של דרווין, גם אם היא לא מדויקת, כדרך טובה להסביר את התפתחות החיים. דאגלס אדמס מנמיך עד כדי גיחוך גם תיאוריה זו. הדוגמא לכך היא התיאור האבולוציוני של הווגונים. "דומה שכוחות האבולוציה פשוט ויתרו עליהם…את העובדה שאכן שרדו יש לזקוף לזכות עיקשותם המופרזת והמגושמת של יצורים אלו. אבולוציה? אמרו לעצמם, מי צריך את זה?"[46] ניתן לראות בכך הנמכה של האבולוציה למשהו שניתן להתעלם ממנו.

האמירה של אדמס, על פי הבנתי, היא שכל שלושת הדרכים לתיאור העולם שהצגתי, הן למעשה לא רק מגוחכות בדרך שהמדריך מציג אותן. אלא שהן כשלעצמן מגוחכות ו המדריך רק חושף זאת בהקצנה.

הדרך שאדמס כביכול מציע להבנת העולם היא התפיסה של הטרמפיסט או יותר מדויק של המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, כפי שהוא מתואר במדריך. על פי תפיסה זו אין טעם לנסות לתאר את העולם בדרך מדויקת כפי שהדרכים האחרות מנסות לעשות. העיקר הוא לנסות לתאר את העולם בדרך שתהיה יפה ומהנה. המדריך לטרמפיסט לגלקסיה מתאר את העולם בדרך שהיא אולי לא מדויקת כמו "האנציקלופדיה גלאקטיקה" אבל היא מעניינת בהרבה. כפי שנאמר במודעה בבניין ההוצאה לאור. "'המדריך' הוא סופי ומכריע. המציאות פעמים רבות אינה מדויקת"[47]. אבל אדמס אינו נותן לקורא לאמץ דרך זו של סילוף המציאות בשם ההנאה. אדמס מתאר את התוצאה הגרוטסקית שגישה זו מובילה אליה. הוא מתאר את המקרה שבו בגלל העדפה אסתטית נאמר על יצורים שהם עורכים ארוחה למבקרים במקום מהמבקרים. כותבי המדריך אומנם יוצאים זכאים במשפט בגלל שהם מוכיחים ש "החיים עצמם הם אלו שכשלו להיות יפים או אמיתיים"[48]. אבל עובדה זו לא יכולה לנחם את מי שמת ולכן ברור שלא כדאי לאמץ דרך זו לתיאור העולם.

על פי הבנתי, פסילה זו של כל דרך להסביר את היקום כולל דרכו שלו, היא אמירה שצריך להבין שלא ניתן להבין את היקום. היקום הוא מקום בו דברים מתרחשים במקריות ושלמעשה אין משמעות למעשים שלנו ביחס ליקום. אבל לאחר שמגיעים להבנה זו, יש להתעלם ממנה משום שהמוח האנושי לא יכול לקבל את המקריות או את העובדה (הנכונה לגמרי) שהוא חסר משמעות ביחס ליקום.

אני יודע שמאמר זה יצא בעל היקף גדול. אבל גם כך נאלצתי לוותר על הרבה חומר שהייתי נהנה להוסיף ושלפי דעתי יכל להיות חשוב. את בחירת החומר עשיתי מתוך שקולים של רלוונטיות ותוך ניסיון להעביר חלק מרוחו של הספר. איני מתיימר להצליח במטרה של להעביר את רוחו של הספר, אני רק מקווה שקריאתו של מאמר זה לא הייתה משעממת מידי ואם הצלחתי להעביר חלק מההנאה העצומה שהייתה לי מהמדריך דיינו.

ביבליוגרפיה

·דאגלס אדמס, "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", לעברית: מתי ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר, ירושלים.

·דאגלס אדמס, "המסעדה שבסוף היקום", לעברית: ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר, ירושלים.

·דאגלס אדמס, "החיים היקום וכל השאר", ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר, ירושלים. (1991)

·יעל רנן, "צחוק בחשכה" אדם, תל אביב (1986 תשמ"ז).

· אנטואן דה סנט-אכזופרי, "הנסיך הקטן" לעברית: אריה לרנר, הוצאת עם עובד, תל אביב (1980). ע"מ 13-14.

· פרנץ קפקא "סיפורים ופרוזה קצרה" לעברית: אברהם כרמל, הוצאת שוקן, תל אביב (1993) ע"מ 40-97.

· ג'וזף הלר, "מילכוד –22" לעברית: בני לאנדו ובני הדר, ביתן, תל אביב 1978.

· douglas adams, the hitch hiker’s guide to the galaxy a trukogy in five parts, heinemann, london (1995).

 

[30]הערה בכריכה האחורית.

[31]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 5.

[32]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 56.

[33]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 135.

[34]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 132.

[35]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 136- 138.

[36]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 67.

[37]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 79.

[38]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 83.

[39]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 85.

[40]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 75.

[41]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 111-112.

[42]החיים, היקום וכל השאר 50-57.

[43]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 62.

[44]המסעדה שבסוף היקום - הקדמה.

[45]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 42.

[46]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 33.

[47]המסעדה שבסוף היקום ע"מ 31.

[48] המסעדה שבסוף היקום ע"מ 32

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה