אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריי ברדבורי / פרנהייט 451


התמונה של דן לחמן

פרנהייט 451 / ריי ברדבורי. הוצאת אודיסיאה
פרנהייט 451 / ריי ברדבורי. הוצאת אודיסיאה

"פרנהייט 451" נחשב לספר מדע בדיוני. הוא עומד לו על המדף הזה בחנויות הספרים ומי שאינו מכור לסוג הזה של הספרים לא ידע שתורגם לעברית ואף לא ידע על קיומו. הסופר, ריי ברדבורי, שייך לזן הסופרים עמו נמנים ג'ורג' אורוול או הלדוס הקסלי. סופרים שכתבו על תופעות שכבר נראו ברקע ההתרחשויות היומיומיות ורק מתחו אותם קצת הלאה. אלו כתבים המכוונים נגד משטרים דיקטטוריים (הדוגמאות שהיו לנגד עיניהם היו הפאשיזם של היטלר ושל סטאלין) והפחד לאן הזרמים הללו עשויים לשאת עמם את האנושות המכתיבה להם את ספריהם הגדולים - "עולם חדש מופלא" או "1984" של ג'ורג' אורוול. אינני חושב שהם היו מגדירים את עצמם ככותבי מדע בדיוני. המציאות שהם תיארו התדפקה על דלתם. ריי ברדבורי קרוב אליהם ברוחו אך הוא כותב גם בתוך ז'אנר המדע הבדיוני המוכר, כך שספריו תמיד יעמדו על מדף זה. 

ב"פרנהייט 451" אנו נמצאים במשטר שלא מרשה לתושביו לקרוא ולחשוב. ישנה משטרת קריאה המחפשת בבתים ספרים אסורים ושורפת לא רק את הספרים, אלא גם הבתים בהם נמצאו הספרים. בעליהם נלקחו לבית משוגעים, כי מי אם לא משוגע יחזיק ספר בביתו? הביטוי "פרנהייט 451" משמעו מידת החום בו נשרף נייר.

ברוסיה בימים ההם פסיכיאטרים שלחו לבתי משוגעים מתנגדי שלטון, כי מי לא ירצה לחיות בשלטון הסטליניסטי המפואר? רק מטורף... הרופאים קיבלו את דעת השלטון כדי לא להישלח בעצמם לעבר השני של חומת בית המשוגעים. בשנות השישים המאוחרות, פרנסואה טריפו, במאי הקולנוע הגדול, ביים סרט עם אוסקר וורנר הנוגע ללב ככבאי, וג'ולי כריסטי המקסימה.

לאחרונה תורגם "פרנהייט 451" לעברית וחובבי מדע בדיוני חברתי - לא אלו כמו מלחמת הכוכבים, אלא אלו המתעניינים בזרימה האפשרית של החברה - ייהנו. אחרים יראו בו משל לסכנות שחברה הנותנת שישלטו לה במחשבה, בספרים שבני החברה קוראים או במדיה בה הם צופים – לסכנות של חברה בה יוכתבו החיים על ידי השלטונות ובני האדם יובלו להאמין רק לפרסום הממשלתי. יכולת חופש החשיבה נלקחת מכולם. למעשה, כל מה שנחשב לחופשי ניטל מבני האדם.

גאי מונטאג היה שורף ספרים מקצועי. במקצועו הוא למעשה כבאי, אבל הוא שורף במקום לכבות. הוא אהב את עבודתו, אהב את האש. הוא מעולם לא התפתה לפתוח, לנסות ולקרוא את אחד הספרים שהוא שורף בחדווה. הוא נשוי וחי כמו שאנשים אמורים לחיות. והנה ערב אחד, הכבאי בן השלושים ושתיים הנושא אתו את ריח הדלק כאילו היה אפטר שייב, פוגש בקלאריס - ילדה מוזרה בת 17 ומטורפת, כך היא מציגה את עצמה. מטורפת מכיוון שהיא אוהבת לטייל לה ולחשוב. היא מזכירה לו זיכרון נשכח: פעם בהפסקת החשמל היחידה שהייתה מעולם, מצאה אמו נר עתיק והדליקה אותו.

קלאריס מזכירה לו את האור המוזר ההוא, של הנר. בכל יום שורפים סופר אחר, הוא עונה לשאלה, וביום ששי שורפים את האפר של כל השבוע. זו הסיסמה הרשמית של עבודתו. זה נכון שפעם כבאים היו מכבים שרפות ולא מציתים אותן? היא שואלת, והוא משתומם, כי הבתים הרי חסיני אש. והשאלות המוזרות שלה נמשכות ונכנסות ואל מתחת לעור, כי היא שואלת על דברים שסיפרו לה שהיו פעם. לא שאלות של ילדה קטנה. בגלל זה אני מטורפת, היא אומרת, כי אני שואלת. למה אתה לא חושב על מה שאני שואלת אלא רק צוחק? היא שואלת. את חושבת יותר מדי, עונה לה מונטאג. אנחנו הולכי רגל, ואנחנו מדברים; זה נדיר, אני יודעת.

מפגש ראשון של השניים שבכמה משפטים קצרים מצליח לתאר עולם אחר יותר ממה שאנחנו מכירים. שלטי פרסומית ענקיים למלוא כל אורך העין, כי המכוניות טסות מהר וצריך להספיק לראות את הפרסום. אנשים שכבר לא הולכים, לא יושבים בבית לדבר, לדבר באמת. כן, אנחנו מוזרים היא אומרת לו בפרידה. ואתה יודע שבבקרים, מוקדם, יש טל על הדשא?

אתה מאושר? היא שואלת לפני שהם נפרדים ליד ביתה. מאושר? מכל השטויות שבעולם?, עונה. והיא נכנסת לביתה. הוא לביתו הקר והמנוכר, המוגן מפני כל רעש חיצוני. אשתו, שניסתה להתאבד, עוברת תהליך שאיבה של העצב הנוזלי שהצטבר בה ומחליפים לה באותו זמן את דמה שלא תחוש יותר עצב. יש לנו כל כך הרבה מקרים כאלה שכבר אי אפשר לשלוח רופא. אנחנו המתמחים במכונות יודעים לעשות מה שצריך.

תיאורי היום יום שלו מזעזעים לא בגלל ההגזמות אלא משום שבשוליים אנחנו כבר נמצאים בתוכם. תכניות טלוויזיה אינטר אקטיביות, חינוך למחשבה אחת נכונה, חיים המודרכים על כל צעד. אז כן, הספר הוא משנת 1953 כשחלק מהדברים עוד לא היו קיימים אבל הוא ניחש אותם. ומאחורי כל זה, מה שאנחנו לא חושבים עליו בצורה הזאת, המשטר המכתיב מה לחשוב, מה לעשות.

איסר הראל אמר בראיון פרישה שלו, כששמו הוזכר באופן פומבי לראשונה, כי השב"כ הכתיב לכולם מה לחשוב: איזה ידיעות לשתול בעיתונים שידברו עליהן, על מה לא לכתוב כלל, וזה היה בשנות הששים. המשטר, במקרה זה השב"כ, הכתיב לנו מבלי שנדע נושאים לדבר עליהם ונושאים לא לדבר עליהם. בנימין נתניהו הביא לדרגת אמנות את עניין "הספין התקשורתי" בקדנציה שלו. אם אינך רוצה שידברו על משהו, זרוק איזה משפט מתסיס על נושא אחר לחלוטין וכולם יתעסקו בנושא החדש חסר החשיבות ואתה תעשה מה שאתה חושב לנכון כבעל התפקיד. היום כולם עושים אותו דבר, רק שביבי היה יותר מוכשר בקטע הזה, טבעי יותר. לא הורגשה התרמית. ולשם מתקדם העולם, ואת ההמשך ניבא ריי ברדבורי. כבר אחרי סטאלין והיטלר הוא הבין לאן זורמים הדברים. לשרוף ספרים כבר לא היה מדע בדיוני בשנת 1953 והכתבת מחשבות עבור אחרים כבר גם הייתה קיימת.

בספר עולה השאלה, האם גם הזיכרון שלהם נשלט? לילה אחד הוא מנסה להיזכר היכן פגש באשתו לראשונה, כשהוא כבר מעז לשאול אותה. לא הוא ולא היא מצליחים להיזכר כיצד נפגשו לראשונה, והם נשואים רק עשר שנים!

הטלוויזיה מוקרנת בו זמנית על שלושה קירות. אנשים רבים ומוציאים אגרסיות משפחתיות וגורמים לצופים להיות חלק ממשפחה וירטואלית ולא לתקשר עם בני הבית האמיתיים שלהם. כל היחסים עוברים דרך ההקרנות על הקירות. לעשירים יש הקרנות על כל ארבעת הקירות בחדר המגורים, הן סוחפות את הצופים ליחסים חסרי פשר עם הדמויות על המסכים. אבל אתה אף פעם אינך לבד, ולו לרגע.

יום אחד קלאריס נעלמת. הוא לא מכיר את המלה דיכאון, אך הוא חולה ולא רוצה לצאת מהמיטה. הכבאי הראשי הממונה בעבודה בא לבקרו ונושא באוזניו דרשה. ממנה מסתבר שהוא נמנה עם השולטים. הוא יודע עליה ועל שכמותה.

"למזלנו, מקרים מוזרים כמוה לא מתרחשים אצלנו לעתים קרובות... ילדה מוזרה. היא רצתה לדעת איך, לא למה... יש לנו תיק על משפחתה... ניראה שמשפחתה הזינה את התת מודע שלה בשטויות. אם אתה לא רוצה אדם ממורמר מבחינה פוליטית אל תדאיג אותו עם שתי פנים לכל שאלה. תן לו צד אחד. מוטב גם זה לא. שישכח שיש משהו כמו מלחמה. תן לאנשים תחרויות שהם יכולים לזכות בהן. שינון של מלים של שירים פופולריים או כמה חיטה ותירס גדל בשנה שעברה באיובה. פטם אותן בעובדות בלתי מתכלות. עד שיחושו מפוצצים, אבל לגמרי מבריקים, הם ירגישו שהם חושבים... אל תיתן להם דברים חמקניים כמו פילוסופיה כדי לסבך דברים. כל מי שיכול לפרק ולהרכיב חזרה קיר טלוויזיה, מאושר, רובם יכולים. לאחרים אורבת מלנכוליה תביאו להם את המועדונים, המסיבות. את מכוניות הסילון, מסוקי אופנוע. את הסקס וההרואין..."

נראה כאילו ניבא את "החוליה החלשה" ואת "הכספת".

"אנחנו נערי האושר. אנחנו עומדים מול הגאות החלשה של אלו שרוצים שכולם יהיו לא מאושרים באמצעות תיאוריות ומחשבות סותרות"

הוא מוסיף לפני שהוא הולך. "עוד משהו, כל כבאי רוצה לדעת פעם מה אומרים הספרים. הם לא אומרים כלום. חבל על הזמן". ואז הוא עושה את הבלתי יאומן לגביו. הוא מוציא ספרים שהחביא ולא שרף ומתחיל לקרוא אותם.

"ספרים הם לא אנשים. כשאתה קורא אני מחפשת סביב, אבל אין כאן אף אחד... המשפחה שלי, בקירות, הם אנשים, הם אומרים לי דברים. אני צוחקת הם צוחקים".

אומרת אשתו מול השקט כשהוא שוקע בספר. והוא נזכר בזקן שפגש בפארק שמלמל מלים חסרת קשר. הם מתחילים לדבר ומסתבר שהזקן הוא מורה בגמלאות. "אני לא מדבר על הדברים, אני מדבר על משמעותם של הדברים" אומר הזקן ומשאיר לו את כתובתו במקרה ויכעס עליו וירצה לבוא לשרוף את ביתו. אך במקום לכעוס הוא בא לבקש תשובות.

"מה שאתה מחפש איננו בספרים בכלל... חפש בתקליטים הישנים בסרטים ישנים. בחברים ישנים. ספרים היו רק כלי שבו אחסנו דברים שפחדנו שמא ישכחו. אין בהם דבר קסום. הקסם הוא במה שהספרים אומרים" אומר למונטאג הזקן. "היו ספרים שהיו בהם איכות והיו של פנאי... שלושה דברים יש בספרים. הראשון הוא איכות של מידע. השני פנאי לעכל אותו והשלישי, הזכות לפעול על בסיס מה שלמדנו משני הראשונים".

וכמובן שמכאן למונטאג אין דרך חזרה אלא לגנוב ספרים שנועדו לשריפה ולקרוא. הם מתכננים להקים מחתרת. הם ידפיסו ספרים טובים ויחביאו אותם בבתים של כבאים וכך ישרפו את כל בתי הכבאים עליהם עצמם ולא יהיה מי שימשיך לשרוף ספרים.

הספר הופך למצמרר יותר ויותר ככל שהוא מצטט דווקא שיחות של "האנשים הרגילים" הממושמעים. ואין מנוס מלחשוב שריי ברדבורי היה נביא כשכתב בשנת 1953, כעשר שנים לפני שקנדי ניצח את ניקסון בעימות הטלוויזיוני הראשון, שהנשיאים יבחרו לפי מראם בטלוויזיה, כאשר לגבוה היפה יש את כל הסיכויים שאין לנמוך השמנמן, ושבכוונה הממשל יעמיד אל מול זה שהשלטון רוצה שיבחר גמד שמנמן שימלמל דברים לא מובנים. אלא שלנשים המדברות בספר כל זה נראה כל כך מובן מאליו עד שחרדה קרה אוחזת בקורא.

בשורות בודדות הוא מצליח להמחיש את העולם החדש שבו מתרחשת העלילה, ובאותו זמן החדש הזה נושף בעורפנו. כבר עברנו את סיפו של אותו עולם ואנו ולא נותנים את דעתנו עליו. ואולי לרגע, שורה כאן שורה שם, הבדיוני הולך ומתקרב לתודעתנו. אך אנחנו נמשיך לשבת לצפות בחוליות חלשות או בעימותים בין קלינטונים לגמדים עילגים, ולפי זה נבחר את שליטי העולם. כמובן, זה רק ספר מדע בדיוני שאין לו קשר לחיינו האמיתיים והוא נכתב כעשרים שנה לפני התגשמות כל הרעיונות.

אני לא אמשיך לספר את פיתולי העלילה והעלילה מסתבכת כמובן. אך לכל אורכו, הספר ממשיך להיות גם מותח: גם להתנהל בתוך עולם בדיוני וגם לתת לקורא רצון שהגיבור יצליח וינצח את השיטה, כי הניצחון שלו יהיה הניצחון שלנו, אע"פ שאנו עדיין נשב בחדרנו. נראה איזה שעשועון ואיזה פוליטיקאי יגרום לספין תקשורתי שיתן לנו על מה לדבר. ואם לסכם במשפט אחד: ספר עוכר שלווה. בהחלט עוכר שלווה - ומטריד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן