אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיניים באפילה תסכית חלק ג


אימגוh1{margin-bottom:.0001pt;text-align:right;page-break-after:avoid;direction:rtl;unicode-bidi:embed;font-size:14.0pt;font-family:"times new roman";text-decoration:underline;text-underline:single; margin-left:0in; margin-right:0in; margin-top:0in}

באדיבות אלי אשד

מערכה 13-18 מתוך 24

למערכות נוספות 8-12 1-7

הקדמה :

בשנות השישים הושמעו ב"גל הקל" של הרדיו הישראלי כמה וכמה סדרות תסכיתים שהפכו להיות הלהיטים של התקופה שלא היה מי שלא האזין להם ודיבר עליהם, המקבילים של "24 שעות" של היום. אלה כללו סדרות תסכיתי מתח על הבלש האנגלי פול טמפל וגם סדרות מדע בדיוני כמו "יומו של השלשה רגל".

אחת הסדרות המפורסמות והזכורות ביותר הייתה "עיניים באפלה". סדרה זאת הושמעה בבריטניה לראשונה ב-1959 וב-1960 עובדה לספר. אך מאז נשכחה ואפילו התסכית הבריטי המקורי אינו קיים יותר כמו מרבית התסכיתים של התקופה. פיליפ לווין לעומת זאת הפך לתסריטאי ידוע, אחד התסריטאים הידועים ביותר של סידרת "הגומלים " עם דיאנה ריג ששם כתב תסריטים רבים בעלי אופי מד"בי.

בישראל הושמע תרגום של תסכית זה אי שם באמצע שנות השישים ובוים בידי ראובן מורגן הבמאי הקבוע של תסכיתי "פול טמפל" כמו גם תסכיתים רבים אחרים. אך למרבית הצער מאז נעלם תסכית זה ואי אפשר למצוא אותו אפילו בארכיון הרדיו, אם כי לא מעטים זוכרים אותו עד היום.

למרבית השמחה התסכית הוקלט בזמנו בידי מאזין פרטי וכך השתמר והנה הוא בשלמותו לפניכם.

התסכית מוגש באדיבותו של רפאל גורדון שבידיו השתמר התסכית.

והנה הוא לפניכם (הזהרה המדובר בסדרה של כמה פרקים ששודרה ברדיו כך שהמדובר בתסכית ארוך מאוד): מערכה שלוש-עשרה

פרופסור לומאקס: אינך יכול לתאר לעצמך כמה הזדעזעתי כשקראתי הבוקר את העיתון. סוורנוף היה ידיד טוב שלי.

ד"ר גייג': האם הכרת אותו מזה זמן רב, פרופסור?

פרופסור לומאקס: נפגשנו בכנס מדעי לפני כמה שנים, מאז התכתבנו בקביעות. מה קרה לו? אל תאמר לי שארבעה אנשים יכולים להיעלם ככה סתם לאוויר!

ד"ר גייג': אנחנו עושים הכל כדי למצוא את סר ויליאם ואת רוס. אני עצמי אינני מטפל בפרשת פארו וסוורנוף, אבל כל מה שתוכל לספר לי על סוורנוף עשוי יהיה לתת לנו רמז למניע שמאחורי החטיפות הללו.

פרופסור לומאקס: אספר לך כל מה שאני יודע: סוורנוף הוא בערך בגילי, גמר בהצטיינות את האקדמיה למדעים של מוסקבה, לאחרונה כתב אליי-לפני כשבועיים.

ד"ר גייג': (בהפתעה) באמת?

פרופסור לומאקס: כן, הוא כתב לי לאחר שחזר משליחות מדעית בפירינאים.

ד"ר גייג': מהפירינאים?

פרופסור לומאקס: הוא כתב שיש בדעתו להרצות בכינוס שלנו בסתיו. הוא התכוון לקרוא בפנינו עבודת מחקר חדשה.

ד"ר גייג': באיזה נושא?

פרופסור לומאקס: אינני יודע, אבל הבנתי ממכתבו שזה צריך להיות מעניין מאוד.

ד"ר גייג': אני מבין…

פרופסור לומאקס: עוד רגע, ד"ר…

ד"ר גייג': כן?

פרופסור לומאקס: הייתי רוצה לשוחח אתך על עוד עניין: אני הנני איש מדע, קשה לי מאוד למצוא את המילים המתאימות, אבל אותה גולגולת שנעלמה באורח מסתורי…חשבתי עליה הרבה.

ד"ר גייג': ובכן?

פרופסור לומאקס: היא מדאיגה אותי, אינני יכול שלא לחשוב עליה כל הזמן. אתה הרי זוכר שצורתה הכללית היא כצורת גולגולת של תינוק. בכל דור ודור, ככל שבני האדם מתקדמים בסולם ההתפתחות, דומה גולגלתו של איש מבוגר יותר ויותר לגולגולת של תינוק. מה שאומר לך עכשיו אינו אלא ניחוש, השערה בלבד. אבל-אם תרצה שאתאר לך גולגולת של אדם שיחיה פה, פה על פני כדור הארץ בעוד, נאמר, נאמר…מיליון שנה. אתאר לך גולגולת שתהיה דומה ביותר לזו שהבאת אמש.

ד"ר גייג': צורה זאת מקדימה את זמננו?!

פרופסור לומאקס: בדיוק.

(הטלפון מצלצל)

פרופסור לומאקס: הלו? רגע אחד בבקשה. (אל ד"ר גייג') בשבילך.

ד"ר גייג': (נוטל את השפופרת) הלו? ד"ר גייג' מדבר.

מפקח אדאמס: (מעברו השני של הקו) תודה לאל שמצאתי אותך, ד"ר. ייתכן שקרה משהו חשוב וייתכן שלא, אני עצמי חושב שזה בלוף גדול. אבל בקיצור, קיבלנו ידיעה טלפונית ממשטרת המחוז של אוקניז.

ד"ר גייג': אוקניז?! צפון סקוטלנד?

מפקח אדאמס: כן. מסתבר שרופא אחד הגר בסביבה הפליג בסירה לאחד האיים, היה עליו לבקר את אחד הדייגים שחלה בשפעת, ובשעה שהלך לאורך החוף הבחין בג'נטלמן קשיש אחד, והוא טוען שזיהה אותו על פי התצלומים שהופיעו בעיתון. הוא זיהה אותו כסר ויליאם סטייסי.

ד"ר גייג': שם?! באי ההוא באוקניז?!

מפקח אדאמס: הרופא טוען שהג'נטלמן ההוא הלך לכיוון איזו בקתה עזובה בקצהו השני של האי.

ד"ר גייג': אבל מה הוא עושה שם?!

מפקח אדאמס: אני יודע בדיוק כמוך, ד"ר. זאת אומרת: אני לא יודע בדיוק כמוך.

ד"ר גייג': ייתכן מאוד שזו תהיה שטות שאין כמוה. אבל…כדאי שניגש לשם, מפקח.

מפקח אדאמס: טוב מאוד, אבל אם אתה רוצה שנגיע לשם לפני שיהיה מאוחר מדי, צריך לזוז מיד.

(השניים מפליגים בסירתו של קפטן ג'יימסון אל עבר האי)

ד"ר גייג': זהו בוקר יפה. לא כן, מפקח?

מפקח אדאמס: אינני אוהב סירות במיוחד.

ד"ר גייג': גם אני אינני איש ים מובהק, אם זה מנחם אותך.

מפקח אדאמס: האם לא נוכל להגיע לשם בדרך אחרת, לכל השדים והרוחות?

ד"ר גייג': אני חושב שלא. (קורא לקברניט) קפטן ג'יימסון!

קפטן ג'יימסון: כן?

ד"ר גייג': אפשר להגיע לאי בדרך אחרת אולי?

קפטן ג'יימסון: אם אתה רוצה דווקא לשחות, בבקשה. אבל אל תדאג, אני אביא אתכם. מי שלא מכיר כאן את הזרמים, יכול להתפצלח בקלות אל הסלעים. זה לא פשוט, אתה יכול להאמין לי. אתם מתכוננים להישאר על האי?

ד"ר גייג': לא, היינו רוצים לחזור עוד היום. האם תוכל להמתין לנו?

קפטן ג'יימסון: כן, אם תחזרו מהר, כדי שלא נאחר את הגיאות.

(השניים מגיעים אל האי)

מפקח אדאמס: הנה הבקתה העזובה, ד"ר.

ד"ר גייג': הייתה עזובה, מפקח. אני רואה אפילו עשן יוצא מהארובה, נראה אם יש שם מישהו עכשיו.

(ד"ר גייג' נוקש בדלת הבקתה)

מפקח אדאמס: מישהו הולך לפתוח את הדלת.

(הדלת נפתחת וסר ויליאם סטייסי עומד בפתח)

סר ויליאם סטייסי: האם אתם מחפשים מישהו, רבותיי?

ד"ר גייג': (באיטיות) סר…ויליאם…סטייסי? שמי הוא גייג', אני ממשרד הפנים, וזהו מפקח אדאמס.

סר ויליאם: אתם באים מהיבשת?

ד"ר גייג': כן. האם נוכל להיכנס?

סר ויליאם: בהחלט, בהחלט. היכנסו בבקשה. (השניים נכנסים, הדלת נסגרת אחריהם)

סר ויליאם: אחד מידידיי שוהה כאן איתי. הוא הלך ללקט מעט עצים למדורה. אנחנו חיים כאן בפשטות רבה. אולי אפשר להציע לכם כוס תה?

מפקח אדאמס: סר ויליאם, האם אינך יודע לשם מה אנחנו כאן?

סר ויליאם: אין לי כל מושג.

ד"ר גייג': לפני שבוע, בלא לומר אף מילה אחת לאף אחד. נעלמת מביתך, מאוגדין.

סר ויליאם: לא, לא נעלמתי. אני פשוט נסעתי לכאן. זה הכל.

מפקח אדאמס: וזה הכל מה שאתה יכול לומר לנו, אדוני? הרי התמונה שלך התפרסמה בכל העיתונים, וכל המשטרה בכל אנגליה לא ישנה בלילות!

סר ויליאם: אני באמת מצטער, אבל אני עסוק כאן בכתיבת ספר, יחד עם ידידי.

ד"ר גייג': ומדוע נסעת במפתיע כל כך, ואף לא לקחת אפילו מזוודה אחת אתך?

סר ויליאם: אנחנו חיים כאן חיים פשוטים, כפי שאתם רואים.

מפקח אדאמס: אבל כיצד הגעת לכאן, אדוני?

סר ויליאם: ברכבת, אחר כך נסענו באוטובוס, ואחר כך שטנו ב…

מפקח אדאמס: בסירתו של קפטן ג'יימסון?

סר ויליאם: כן, כן, נכון. בסירתו של קפטן ג'יימסון.

(הדלת נפתחת)

סר ויליאם: הנה ידידי מגיע.

ידידו של סר ויליאם: איזה מזל, סר ויליאם, מצאתי המון… שלום... אורחים?

סר ויליאם: שני האדונים האלה באן מן היבשת. הם נשלחו על ידי הסקוטלנד יארד, תאר לעצמך…הם חושבים שאני נעלמתי.

ידידו של סר ויליאם: (צוחק) ברצינות?

סר ויליאם: הם חיפשו אותי בכל אנגליה.

ד"ר גייג': ואתה הוא דייויד רוס, האין זאת?

דייויד רוס: כן (סוגר את הדלת). מנין אתה יודע את שמי?

ד"ר גייג': האם אינך זוכר אותי?

דייויד רוס: לא, האם נפגשנו פעם?

ד"ר גייג': ראיתי אותך לפני ימים אחדים בבית החולים ליד נוטינגהאם.

דייויד רוס: כן, הייתי חולה. כנראה שעבדתי יותר מדי לפני סוף שנת הלימודים.

מפקח אדאמס: כן…אבל כשעזבת את בית החולים, מר רוס, גנבת טנדר ונסעת לנוטינגהאם.

דייויד רוס: מה עשיתי? אתה טועה, כשעזבתי את בית החולים נפגשתי עם סר ויליאם בגרנדהאלם, ושנינו נסענו לכאן. נסענו ברכבת, ואחר כך באוטובוס, ואחר כך שטנו ב…בסירתו של קפטן ג'יימסון.

מפקח אדאמס: כך? ומאז אתם כאן כל הזמן?

סר ויליאם: כמובן.

ד"ר גייג': מר רוס, מאחר והיינו סבורים כי גם אתה נעלמת, ראינו צורך לערוך חיפוש בין חפציך. באחת המזוודות שלך מצאנו גולגולת.

דייויד רוס: גולגולת? (צוחק) מוזר מאוד. אני מתאר לעצמי שאחד מחבריי באוניברסיטה עשה זאת כהלצה.

ד"ר גייג': אבל הגולגולת שייכת לך, לפי כל הסימנים. האם לא הבאת אותה מהפירינאים?

דייויד רוס: אינני יודע על מה אתה מדבר, אדוני.

ד"ר גייג': אם כך, תוכל אולי להסביר לי מדוע שלחת את המכתב הזה לסר ויליאם? (מעביר את המכתב אל רוס)

דייויד רוס: (מעיין במכתב) לא, מעולם לא ראיתי אותו.

ד"ר גייג': אבל…זה כתב היד שלך, לא כן?

דייויד רוס: כן, נדמה לי שכן.

ד"ר גייג': כמה זמן בדעתכם לשהות כאן, סר ויליאם?

סר ויליאם: עד שנגמור את כתיבת הספר. חודש, חודשיים…

מערכה ארבע-עשרה

(השניים מפליגים חזרה בסירתו של קפטן ג'יימסון)

ד"ר גייג': במה אתה מהרהר, מפקח?

מפקח אדאמס: משהו מטריד אותי, ד"ר. איך יכול היה סר ויליאם לנסוע עד לאוקניז מבלי שמישהו יבחין בו? וגם רוס…כל הסיפור שסיפר לנו על פגישתו עם סר ויליאם איננו אלא שקר אחד גדול. אבל יש משהו מאוד מוזר בשני הברנשים הללו.

ד"ר גייג': כן… קפטן ג'יימסון!

קפטן ג'יימסון: כן?

ד"ר גייג': האם אתה זוכר מתי הבאת את שני האנגלים ההם לאי?

קפטן ג'יימסון: שני האנגלים?

ד"ר גייג': כן. איש קשיש אחד ובחור אחד צעיר בן עשרים וחמש בערך. הם גרים עכשיו בבקתה ישנה בקצה הדרומי של האי.

קפטן ג'יימסון: לי לא ידוע דבר כזה. מלבד ד"ר מקפרסין אתמול, אתם הנוסעים היחידים שהיו לי בכל החודש האחרון.

מפקח אדאמס: אבל הם אומרים שאתה הבאת אותם לפני שבוע.

קפטן ג'יימסון: לא אני.

ד"ר גייג': אתה בטוח, קפטן?

קפטן ג'יימסון: בטוח לגמרי, מאוד. בהתחלת החודש הבאתי אספקה לאי. ומלבד הפעם שהבאתי את מקפרסין, לא יצאתי בכלל לים.

ד"ר גייג': אולי מישהו אחר הביא אותם לשם?

קפטן ג'יימסון: אני לא חושב שמישהו היה משאיל סירה לאנשים זרים באמצע החורף. מזג האוויר גרוע מדי.

מפקח אדאמס: אבל הם נמצאים על האי! ואנחנו יודעים שהם לא היו שם לפני שבוע.

קפטן ג'יימסון: אני אומר לך שהם אף פעם אפילו לא ראו את הסירה שלי! ואין לי כל סיבה לשקר לכם בעניין הזה!

ד"ר גייג': כמובן שלא, קפטן. זאת לא אמרנו. האם...האם תוכל לחתור בחזרה לאי?

קפטן ג'יימסון: מה? עכשיו?

ד"ר גייג': כן, כרגע.

קפטן ג'יימסון: אבל…

ד"ר גייג': זה חשוב מאוד, קפטן.

קפטן ג'יימסון: יכול להיות, אבל אם נאחר את הגיאות, לא נוכל לזוז מהאי עד מאוחר בלילה.

ד"ר גייג': כמה זמן נשאר לנו?

קפטן ג'יימסון: שעה בערך. אם נגיע לקצה המערבי של האי.

ד"ר גייג': אם נמהר, נספיק.

קפטן ג'יימסון: בסדר…אבל אקח ממך כמו בעד פעם נוספת.

ד"ר גייג': כן, כמובן.

מפקח אדאמס: מדוע אנחנו חוזרים, ד"ר?

ד"ר גייג': אינך יכול לנחש, מפקח?

מפקח אדאמס: אתה רוצה לחקור אותם שוב?

ד"ר גייג': לא. אינני חושב שנוכל להפיק מהם תועלת רבה מדי. לא, אנחנו חוזרים לאי כדי לחפש שם משהו.

מפקח אדאמס: בור?

ד"ר גייג': בדיוק.

(השניים חזרו אל האי ופוסעים על אדמתו)

ד"ר גייג': נלך אולי לכיוון הבקתות ההן, מפקח.

מפקח אדאמס: ד"ר!

ד"ר גייג': כן?

מפקח אדאמס: רגע אחד.

ד"ר גייג': מה קרה?

מפקח אדאמס: רגע…אינני יודע…נדמה לי שמישהו מתחבא שם מאחורי השיח.

ד"ר גייג': איפה?

מפקח אדאמס: חכה לי רגע, אני הולך לראות.

(המפקח ניגש לשיחים, וקריאת בהלה נפלטת מכיוון השיחים)

מפקח אדאמס: (צוחק) בוא תראה, ד"ר, תראה מה מצאתי.

ד"ר גייג': מה זה שם?

מפקח אדאמס: אחד מתושבי המקום.

ילד מקומי: לא עשיתי שום דבר. אני רק אוסף קצת עצים לאח, האמא שלי שלחה אותי לפה.

מפקח אדאמס: אל תברח! אין לך ממה לפחד, ילד. לא נעשה לך שום דבר.

ילד מקומי: אתם באים מאנגליה, נכון?

ד"ר גייג': נכון.

ילד מקומי: חשבתי. מה אתם עושים כאן? הסירה שלכם נתקעה?

ד"ר גייג': לא. קפטן ג'יימסון הביא אותנו.

ילד מקומי: מה אתם מחפשים? ראיתי שחיפשתם משהו כשירדתם מהצוק.

המפקח אדאמס מהמהם בחיוב.

ילד מקומי: אתם רודפים אחרי איזה פושע? אני אעזור לכם למצוא אותו! אני מכיר כל פינה באי!

ד"ר גייג': באמת? מה שמך, בחור?

ילד מקומי: קפטן ג'יימסון קורא לי רובי.

ד"ר גייג': יפה. ובכן, הקשב היטב היטב, רובי. אני חושב שבאי הזה יש באיזה מקום בור גדול ועגול בתוך האדמה. רחב ככה (מדגים) ו…לא עמוק. ככה (מדגים). האם אתה זוכר שראית בור כזה?

רובי: כן, כן, אני זוכר.

ד"ר גייג': תוכל להראות לנו את המקום?

רובי: בטח שכן!

ד"ר גייג': ילד טוב. ובכן, קדימה, ואנחנו בעקבותיך.

(השלושה מתקדמים עד המקום)

רובי: הנה שם, אדוני. ליד הסלעים. שם.

ד"ר גייג': מצויין!

רובי: זה מה שחיפשתם?

ד"ר גייג': זה בדיוק. מה אמרתי לך, מפקח?

מפקח אדאמס: כן, זה העתק מדוייק של כל האחרים שמצאנו.

ד"ר גייג': מתי מצאת את הבור, רוברט?

רובי: לפני שבוע בערך. כשהלכתי לאסוף עצים.

ד"ר גייג': ולפני כן, לא ראית אותו?

רובי: לא.

ד"ר גייג': סיפרת על הבור למישהו?

רובי: כן, לאמא שלי. אבל היא חשבה שאני מבלף.

מפקח אדאמס צוחק.

רובי: (צוחק) היא אף פעם לא מאמינה לי, למה שאני מספר לה. כשסיפרתי לה על הרעש המוזר ששמעתי באיזה לילה, היא צחקה ואמרה שזה היה חלום. אבל…אבל זה לא היה חלום כי אני יודע שהייתי ער.

ד"ר גייג': איזה רעש שמעת, רובי?

רובי: רעש מוזר כזה, אף פעם לא שמעתי רעש כזה. לא דומה לאוירון, וגם לא דומה לאנייה. כמו מן…מן זמזום, ככה: (מדגים).

ד"ר גייג': ואיפה היית כששמעת את הרעש? במיטה?

רובי: כן, זה היה בשבוע שעבר. קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון, אבל לא יכולתי לראות שום דבר, היה מעונן מאוד. מה? (מסתכל בשעונו) זאת השעה? שתים עשרה? אני מוכרח ללכת לאכול צהריים. אמא תדאג. שלום!

ד"ר גייג': שלום!

מפקח אדאמס: שלום, שלום! לזה אני קורא מזל, באמת מקרה מוצלח. לולא הילד לא היינו מוצאים את הבור הזה לעולם.

ד"ר גייג': כן, כן, כן. אבל…אבל בקשר לבור עצמו, מפקח, נדמה לי שטעית. הבור הזה אינו העתק מדוייק של הבורות האחרים שמצאנו. בכל בור שמצאנו עד עכשיו נדף מן ריח של זפת. כפי שאתה זוכר, הייתה בקרקעיתם של הבורות אבן חול ספוגת נפט.

מפקח אדאמס: ובכן?

ד"ר גייג': ובכן, מהבור הזה לא נודף ריח של זפת. לעובדה זו ייתכן רק פירוש אחד: החומר האפור הזה שבקרקעית אינו אבן חול ספוגת נפט.

מפקח אדאמס: מה זה?

ד"ר גייג': קווארץ.

מפקח אדאמס: קווארץ…?

ד"ר גייג': מן סלע, מפקח.

מפקח אדאמס: סלח לי על בורותי, ד"ר, אבל זה לא אומר לי הרבה. אני מצידי מייחס בדרך כלל לקווארץ ולאבן חול יחס שווה. אבל מה שכן מעניין אותי הוא איך הגיעו רוס וסר ויליאם אל האי. אני מציע שניגש שוב לבקתה ונשאל אותם כמה שאלות.

ד"ר גייג': אינני סבור שנפיק מכך תועלת כלשהי.

מפקח אדאמס: אבל הם שיקרו במתכוון!

ד"ר גייג': מפקח, אתה בעצמך אמרת שהבחנת במשהו מוזר בהתנהגותם, זוכר?

מפקח אדאמס: נכון, אמרתי.

ד"ר גייג': ו...האם לא הבחנת בעיניהם, מפקח?

מפקח אדאמס: עיניהם?

ד"ר גייג': כן, האישונים היו רחבים מאוד, והעיניים עצמן היו נטולות ברק, חסרות חיים. ממש כמו עיניו של אדם במצב של היפנוזה. אינני יודע בדיוק מהי המילה המתאימה. אבל נדמה שהם נמצאים תחת השפעה מסויימת. הם מאמינים שהם באו לאי כדי לכתוב ספר. מישהו או משהו גרם לכך שיאמינו.

מערכה חמש-עשרה

(השניים נוסעים במכונית)

ד"ר גייג': מפקח. מפקח!

מפקח אדאמס: (מקיץ משנתו) אני מצטער, ד"ר, אני חושב שישנתי קצת כנראה.

ד"ר גייג': אני מצטער, אבל היה עליי להעיר אותך.

מפקח אדאמס: היכן אנחנו? יורק?

ד"ר גייג': לא, את יורק עברנו כבר מזמן. אנחנו ליד ראדפורד. איפה אתה רוצה לרדת?

מפקח אדאמס: ליד הדואר. מה השעה?

ד"ר גייג': כמעט אחת עשרה. טוב שנזכרתי: אני מחכה לחבילה שצריכה להגיע בדואר, אני מתאר לעצמי שהיא נשלחה למפקדה שלך, מפקח.

מפקח אדאמס: משהו חשוב?

ד"ר גייג': ייתכן שכן. כשהאנתרופולוג האמריקני ההוא-פארו-נעלם מביתו בלואיזיאנה, ביקשתי מהפקד שישיג מדגם מהחומר שנמצא בקרקעית הבור. צלצלתי למשרדו לפני שנסענו והוא אמר שהחבילה כבר בדרך.

מפקח אדאמס: ומה אמר כשהודעת לו שמצאנו את סר ויליאם?

ד"ר גייג': הוא נדהם. ממש. אמר שהוא שמח מאוד.

מפקח אדאמס: ועכשיו יחזירו אותך ללונדון?

ד"ר גייג': כן, אני חושב שכן. אני חושש שכן. אבל החקירה בכל הפרשה עוד רחוקה מאוד מלהיות גמורה. רוס וסר ויליאם נמצאו, זה נכון. אבל המיניסטר אמר לי אתמול שיש עוד הרבה נקודות סתומות, עכשיו אני מסכים.

מפקח אדאמס: הנה הגענו למלון שלך, ד"ר.

(המפקח פותח את דלת המכונית, יוצא, וסוגר אותה אחריו)

ד"ר גייג': תודה רבה, לילה טוב, מפקח. נדמה לי ששנינו זקוקים (מפהק) לשינה הגונה.

מפקח אדאמס: כן, בהחלט, לילה טוב, ד"ר.

(ד"ר גייג' מתניע את מכוניתו ונוסע משם אל מלונו)

ד"ר גייג': (לפקיד הקבלה) תן לי בבקשה את המפתח לחדרי.

פקיד הקבלה: כן, ד"ר. הנה המפתח, ד"ר.

ד"ר גייג': תודה לך, לילה טוב.

פקיד הקבלה: ד"ר גייג', כמעט שכחתי: גברת צעירה אחת ממתינה לך, רוצה לראות אותך.

ד"ר גייג': לראות אותי? (מגיע לחדרו)

ד"ר גייג': גברת לומאקס. את היא, אם כן, האורחת המסתורית שלי. לא, לא, אנא אל תקומי.

גברת לומאקס: ערב טוב, ד"ר…

ד"ר גייג': כמעט כבר בוקר טוב.

גברת לומאקס: כן, כן, אני יודעת. אני יודעת שכבר מאוחר מאוד, אני מקווה שתסלח לי. הייתי מוכרחה לראות אותך.

ד"ר גייג': מה קרה? את נרגשת כל כך. ספרי לי הכל מההתחלה.

גברת לומאקס: כן…אתמול בלילה…אתמול בלילה הלכתי לישון בשעה מוקדמת. לא יכולתי להירדם. כל הדברים שקרו בשבוע האחרון, אתה יודע…חשבתי…חשבתי על כל מה שקרה, ולא יכולתי להירדם. קמתי ו…וירדתי למטה, רציתי לשתות משהו. חשבתי ש…חשבתי שאחר כך אוכל לישון, שמתי את הקומקום על הכיריים, היה מאוד חם במטבח וניגשתי לפתוח את החלון. ו…ואז שמעתי את הרעש ההוא.

ד"ר גייג': בלילה שעבר? כמה זמן נמשך הרעש?

גברת לומאקס: חמש עשרה או עשרים שניות. ואז, מרחוק, שמעתי שמישהו צעק לעזרה.

ד"ר גייג': מי?

גברת לומאקס: אני לא יודעת, אבל… אני חושבת שזה היה גבר. ואז, שוב שמעתי את הרעש. רצתי למעלה והערתי את אבא, אבא אמר שרק נדמה היה לי ואמר לי לחזור למיטה. צלצלתי אליך בבוקר, אבל אתה לא היית.

ד"ר גייג': האם אין זה פרופסור לומאקס שנכנס כרגע?

גברת לומאקס: כן! (בהפתעה) מה הוא עושה כאן?

ד"ר גייג': מיד נדע, הנה הוא בא לכאן.

פרופסור לומאקס: שלום, ד"ר גייג'.

ד"ר גייג': שלום, פרופסור.

פרופסור לומאקס: סלחו לי, מיהרתי כ"כ, לא ידעתי בדיוק איפה אוכל למצוא אתכם. חיפשתי בכל בתי המלון בראדפורד.

גברת לומאקס: מה קרה, אבא?

פרופסור לומאקס: הכל בסדר, דבר לא קרה. להיפך: הקשבתי לחדשות, הייתה ידיעה מיוחדת ממוסקבה: ידידי סוורנוף נמצא!

גברת לומאקס: באמת?!

ד"ר גייג': איפה?!

פרופסור לומאקס: באיזה מקום ליד הגבול התורכי.

גברת לומאקס: כיצד הוא הגיע לשם?!

פרופסור לומאקס: זאת, אין איש יודע. מסתבר, שאיבד את זכרונו.

ד"ר גייג': הוא אינו היחידי, פרופסור…

מערכה שש-עשרה

(ד"ר גייג' נוקש פעמיים בדלתם של הלומאקסים, הדלת נפתחת וגברת לומאקס עומדת בפתח)

גברת לומאקס: שלום, ד"ר גייג', היכנס בבקשה. חיכינו לך.

ד"ר גייג': תודה, גברת לומאקס.

גברת לומאקס: אתה יכול להניח את המזוודה שלך בפינה.

ד"ר גייג': לא תודה, זהו מכשיר ההקלטה שלי. הבאתי אותו לכאן במיוחד. האם הפרופסור בבית?

גברת לומאקס: כן, הוא נמצא בחדר העבודה. (קוראת לאביה) ד"ר גייג' כאן, אבא!

(דלת חדר העבודה נפתחת, הפרופסור לומאקס יוצא החוצה)

פרופסור לומאקס: יש חדשות על פארו, ד"ר?

ד"ר גייג': כן, דיברתי עם השגרירות. אני בטוח שתשמחו לשמוע שפארו בריא ושלם. מצאו אותו בניו אורלינס.

גברת לומאקס: מה הוא עושה שם?

ד"ר גייג': אין להם מושג. מסתבר שגם לו אין.

גברת לומאקס: ולשם מה הבאת את מכונת ההקלטה?

ד"ר גייג': זאת היא העדות המוחשית האחת הנמצאת בידינו. המפקח יגיע הנה עוד מעט, ביקשתי ממנו שייקח את קופר ויביא גם אותו. אני מקווה שאינכם מתנגדים.

פרופסור לומאקס: לא, אבל מה יש בדעתכם לעשות?

ד"ר גייג': ראשית, אני רוצה להיות בטוח שאין כל חילוקי דעות בקשר ל…לרעש הזה שכולנו שמענו כמה פעמים. יש איתי כאן הקלטה שנעשתה דקות אחדות לפני היעלמו של פארו. הנה, אפעיל את המכונה.

(ד"ר גייג' מפעיל את המכונה)

קולו של פארו מן המכונה:…מי זה שם? מי אתה? מה אתה רוצה?

נשמעת זעקת אימים, ולאחר מכן נשמע הרעש האלקטרוני המוזר ובכך מסתיימת פעולתה של המכונה.

ד"ר גייג': זהו הרעש שהמפקח ואני שמענו בנוטינגהאם. אני מקווה שכולכם מסכימים איתי שרעש כזה בדיוק שמענו גם אמש.

הגברת והפרופסור לומאקס: (ביחד) כן.

ד"ר גייג': ואני בטוח שגם קופר שמע את הרעש הזה כשראה את… "אוהל הכסף".

הטלפון מצלצל.

גברת לומאקס: רגע, אבא, אני אענה. (מרימה את שפופרת הטלפון) הלו? כן, מפקח, הוא כבר הגיע, רגע אחד. זה בשבילך, ד"ר גייג', המפקח אדאמס.

ד"ר גייג': כן, תודה רבה לך, גברת לומאקס. (נוטל את השפופרת) שלום מפקח, הייתי בטוח שאתה עומד להגיע לכאן כל רגע.

מפקח אדאמס: (מצידו השני של הקו) צר לי, אבל לא הצלחתי למצוא את קופר.

ד"ר גייג': מה?

מפקח אדאמס: הייתי בבקתה שלו, אבל הוא לא היה שם. ד"ר, זה אינו מוצא חן בעיניי.

ד"ר גייג': למה אתה מתכוון?

מפקח אדאמס: אתה הרי יודע שקופר הוא בדרך כלל טיפוס שאי אפשר לסמוך עליו יותר מדי, אבל יש לו הרגל קבוע אחד: אני מתכוון-הלגימה הלילית שלו. ובכן, רחרחתי מעט בפונדק "הפר הכחול", מסתבר שהוא לא היה שם כבר יומיים, בעצם, על פי מה ששמעתי, איש לא ראה אותו מאז אותו בוקר כשאתה דיברת איתו.

ד"ר גייג': אני מבין…

מפקח אדאמס: עלה בדעתי שאולי כדאי להציץ עוד פעם בבקתה שלו, כדאי גם לך לגשת, אני חושב.

(ד"ר גייג' מגיע במכוניתו יחד עם גברת לומאקס אל בקתתו של קופר)

גברת לומאקס: המפקח כבר הגיע, זאת המכונית שלו, אם אינני טועה.

מפקח אדאמס: (מופיע מן הבקתה) שלום, ד"ר, אני שמח שהגעת.

ד"ר גייג': שלום, מפקח.

גברת לומאקס: האם מותר גם לי להיכנס?

מפקח אדאמס: כן, בהחלט.

ד"ר גייג': איך הצלחת אתה להיכנס, מפקח?

מפקח אדאמס: הלכתי מסביב, ודלת המטבח הייתה פתוחה. למען האמת, לא היה לי רצון מיוחד לפרוץ כאן דלתות.

ד"ר גייג': כמה חדרים יש כאן?

מפקח אדאמס: הנה כאן חדר השינה, מסתבר שהלילה הוא לא ישן כאן בכלל, וכאן המטבח. אתם רואים: הוא פרס לעצמו לחם וגבינה צהובה, והוא לא נגס אף נגיסה אחת.

ד"ר גייג': נדמה לי שהפרוסות האלה נפרסו לפני ימים אחדים. מה דעתך, גברת לומאקס?

גברת לומאקס: כן, אני חושבת שאתה צודק. הלחם הזה נקנה לפחות לפני יומיים. לא היה מזיק גם לנקות מעט את החדר…ד"ר!

ד"ר גייג': כן, גברת לומאקס?

גברת לומאקס: מהר, בוא הנה לחלון!

ד"ר גייג': מה קרה?

גברת לומאקס: הבט, שם על הכביש ליד הגדר…האין זה קופר?

ד"ר גייג': כן, קופר…

מפקח אדאמס: כן, זהו קופר ללא ספק. ואם עיניי אינן מטעות אותי, הוא שוב ניהל…משא ומתן עם הבקבוק. כך הוא נראה לפחות.

(קופר נכנס אל הבקתה, ככל הנראה שתוי כלוט)

קופר: היי! מה אתם עושים בבית שלי?

מפקח אדאמס: חיפשנו אותך, קופר, דלת המטבח הייתה פתוחה.

קופר: אז מה? אז זה נותן לך את הזכות להיכנס לבית שלי ולרכוש שלי…

מפקח אדאמס: בסדר, בסדר…לא צריך לצעוק עלינו, קופר.

קופר: כן, כן, תשמעו אותו!

ד"ר גייג': הירגע, קופר, הירגע. המפקח לא רוצה לעשות לך צרות וגם אני לא. בעצם, פשוט דאגנו לך.

קופר: לי? (צוחק) מה פתאום? רק מפני שלא הראיתי את הפרצוף שלי בכפר אתמול והיום? לפעמים הבן אדם רוצה להיות קצת לבדו.

ד"ר גייג': זה נכון, אבל עכשיו מצאנו אותך סוף סוף ואני מבקש שתבוא איתנו לביתו של הפרופסור לומאקס?

קופר: בשביל מה?

ד"ר גייג': יש לי סרט הקלטה בביתו של הפרופסור, הייתי רוצה שתשמע.

קופר: הקלטה? איזו הקלטה?

ד"ר גייג': הקלטה של אותו רעש ששמעת, זוכר? אתה סיפרת לי על הרעש ששמעת כשראית את הדבר המוזר ההוא…

קופר: רעש? הדבר המוזר ההוא…על מה אתה מדבר?

ד"ר גייג': באמת, קופר, מה איתך?! אתה…אתה שמעת את הרעש כמה פעמים! אז כשסר ויליאם נעלם, וכשהגברת מילן חלתה פתאום.

קופר: אני לא יודע על מה אתה מדבר, אני נשבע לך שלא.

ד"ר גייג': רעש מוזר כזה, כמו מקדח שמסתובב מהר. כך במילים האלה סיפרת לי אז! ואתה גם ראית משהו, ואמרת לי שזה היה דומה לאוהל של כסף! אינך זוכר?

קופר: (צוחק) אני באמת חושב שאני צריך להפסיק לשתות אם אני מספר מעשיות כאלה לאנשים…

ד"ר גייג': קופר, אבל אתה לא היית שיכור כשסיפרת לי על כך!

קופר: זה לא יכול להיות, לו הייתי באמת שומע דבר כזה, לא הייתי יכול לשכוח כל כך מהר, נכון?

ד"ר גייג': קופר, איפה היית ביומיים האחרונים?

קופר: מה אתה חושב? בבית, כמובן! אבל לפני שעה יצאתי לטייל.

מפקח אדאמס: ואתה, קופר, נוהג לצאת בלי לנעול את הדלת?

קופר: כאן אצלנו אין גנבים. אנחנו בכפר סומכים אחד על השני, (צוחק) אבל אחרי מה שקרה היום, אני באמת חושב שצריך להתחיל לנעול את הדלת. (צוחק) טוב, אם גמרתם עם השאלות שלכם, אני צריך לעשות כל מיני דברים.

ד"ר גייג': בסדר, קופר.

קופר: אני באמת מודה לך. להתראות, מפקח! שלום לך, גברת לומאקס!

(השלושה יוצאים מן הבקתה)

גברת לומאקס: איזו התנהגות מוזרה…אני לא רציתי להתערב, אבל אני…אני עצמי שמעתי כשסיפר לך על הרעש ששמע…מדוע שיקר לך בצורה כזאת?

ד"ר גייג': אינך יודעת? גם הוא…איבד את הזיכרון.

מערכה שבע-עשרה

(ד"ר גייג' והמפקח אדאמס נמצאים בביתם של הלומאקסים)

פרופסור לומאקס: כן, ד"ר, אבל לפני שאוכל לקבל את הסיפור הפנטאסטי הזה על רוס ועל סר ויליאם, אני מוכרח לשאול אותך לשם מה היה צורך למישהו לעשות להם שטיפת מוח כזאת?

ד"ר גייג': לדעתי, כדי למחוק מזכרונם כמה מאורעות שאירעו להם.

פרופסור לומאקס: אבל מדוע בחרו דווקא בהם?

מפקח אדאמס: או בקופר?

ד"ר גייג': המקרה של קופר הוא ברור, לדעתי. על מנת למחוק מזכרונו את אותו חפץ שראה. אבל מכל בחינה אחרת, הוא נורמאלי לחלוטין.

פרופסור לומאקס: מה בעניין רוס וסר ויליאם?

ד"ר גייג': כדי למחוק כל ידיעה על הגולגולת שהם מצאו, למשל: היכן מצאו אותה. וגם את כל המסקנות שהסיקו, אני מתאר לעצמי.

מפקח אדאמס: לי חבל על קופר, הוא היה העד האחד שלך, ד"ר.

ד"ר גייג': לא בדיוק, מפקח.

מפקח אדאמס: למה אתה מתכוון, ד"ר?

ד"ר גייג': לגברת מילן.

(ד"ר גייג' מגיע אל בית החולים ונפגש עם ד"ר ריד)

ד"ר ריד: (מעיין בניירת) כפי שאתה יכול לראות מן הרשימות האלה, ד"ר גייג', הרי חל שיפור ניכר במצבה הפיזי של הגברת מילן: החום, הדופק, הנשימה, הכל נורמאלי פחות או יותר.

ד"ר גייג': תודה לך, ד"ר ריד.

ד"ר ריד: כמובן, דעתה עוד לא שפוייה, לכן לא יכולתי לחקור אותה, אם כי אני שקלתי כמה שיטות של טיפול שהיו עשויות להועיל במקרה שלה. אבל הייתי רוצה לדעת מעט יותר על הגורם לזעזוע שהיא קיבלה.

ד"ר גייג': בדיוק בנקודה זו מעוניין גם אני, כרגע לא אוכל לומר לך אלא זאת: שהיא שמעה כנראה איזה רעש מוזר. יש איתי כאן הקלטה העשויה לעזור לנו.

ד"ר ריד: כן, כן. הדבר הזה עשוי לשמש כמן גירוי שיעזור לה לעבור מחדש את החווייה המקורית. הכל תלוי כמובן בסוג הטיפול.

ד"ר גייג': מה תוכל להציע, אם כן?

ד"ר ריד: ייתכן שמסדרין יהיה הטוב ביותר. אני אנסה להזריק לתוך הווריד שלושים מיליגרם, בדרך כלל יש תוצאות טובות למדי.

ד"ר גייג': ואז אוכל להציג לה כמה שאלות?

ד"ר ריד: אין כל סיבה שלא, אני אצלצל לאחות התורנית, אני אבקש שהיא תכין את הגברת מילן לקבל את הזריקה, אחר כך נוכל להיכנס לחדרה.

(ד"ר גייג' וד"ר ריד נמצאים ליד מיטתה של הגברת מילן)

ד"ר ריד: נו, גברת מילן, את לא צריכה לפחוד. זה לא יכאב לך בכלל…לא להזיז את היד…(מזריק) זהו זה. הכל נגמר. מכשיר ההקלטה מוכן, ד"ר?

ד"ר גייג': כן. כעבור כמה זמן פועל המסדרין?

ד"ר ריד: שניות מעטות.

(גברת מילן נאנחת)

ד"ר ריד: כן, אני חושב שאתה יכול להתחיל לשאול אותה.

ד"ר גייג': גברת מילן…גברת מילן…את שומעת אותי? (גברת מילן נאנחת) אני הוא ד"ר גייג', זוכרת אותי?

גברת מילן: (בקול חלוש) ד"ר…גייג'…?

ד"ר גייג': האם את זוכרת מה קרה באותו יום? כשטילפנת לראדפורד, למפקח אדאמס?

גברת מילן: (בקול חלוש) מפקח…אדאמס…?

ד"ר גייג': את חזרת מהכפר, וראית שביתו של סר ויליאם נפרץ, את נכנסת לחדר העבודה ומצאת שם משהו. נכון, גברת מילן?

גברת מילן: כן…זה נכון. כפפה שחורה מאזבסט.

ד"ר גייג': מי לקח אותה ממך? (גברת מילן נאנחת) גברת מילן, אני רוצה שתקשיבי היטב: את שמעת מן רעש מוזר אותו יום, נכון?

גברת מילן: (נאנחת ונאבקת עם המילים) רעש…?

ד"ר גייג': תפעיל עכשיו את המכונה. (המכונה מופעלת) כן, (הרעש האלקטרוני המוזר נשמע מן המכונה) רעש כזה.

גברת מילן: כן, כן! שמעתי את הרעש הזה מהגן.

ד"ר גייג': (בלחש) מה עשית?

גברת מילן: פתחתי את החלון וזה הסתובב…זה הסתובב…עד שחדל.

ד"ר גייג': מה ראית? אמרי לי מה ראית? (הגברת מילן נאנחת) למה דמה הדבר? לאוהל של כסף?

גברת מילן: כן…כן!

ד"ר גייג': ומה קרה אז?

גברת מילן: ראיתי… (משמיעה קריאת בהלה)

ד"ר גייג': את מי ראית?!

גברת מילן: זה…זה היה נורא… נורא…נורא…

ד"ר ריד: אינני סבור שיש טעם להמשיך, ד"ר גייג', הדבר שהיא ראתה גרם לה לזעזוע חזק מאוד. היא כנראה הדחיקה אותו עמוק מאוד.

ד"ר גייג': כן, כנראה…

מערכה שמונה-עשרה

(ד"ר גייג' מגיע אל דירתם של הלומאקסים)

גברת לומאקס: שלום, ד"ר גייג', המפקח באמת חשב שאתה תבוא הלילה. הוא…הוא השאיר לך כאן חבילה.

ד"ר גייג': מהפקד, אני מתאר לעצמי…אם אינני טועה, יש כאן מדגם מהבור שמצאו בארצות הברית, (פותח את החבילה) כשפארו נעלם. (מביט במדגם) זה מוזר…

גברת לומאקס: מה? מה מוזר, ד"ר?

ד"ר גייג': בכל ארבעת הבורות שמצאנו בנוטינגהאם הייתה אבן חול ספוגת נפט, באי בסקוטלנד-קווארץ, ועכשיו הביטי בזה: מלח.

גברת לומאקס: מלח?

ד"ר גייג': כמובן, לא אותו סוג של מלח שאת זורה על החביתה בבוקר, מלח בלתי מעובד, אבל…אני חושב שמצאתי את…מצאתי את התשובה!!! לפרופסור יש ספרייה גדולה למדי, מעניין אם יש לו משהו על הגיאולוגיה של אזור אוגדין ומרכז אמריקה.

גברת לומאקס: אני חושבת שאוכל לעזור לך, אין כל טעם להפריע לו.

(שניהם מגיעים אל הספרייה)

גברת לומאקס: (מחפשת) נראה…יכול להיות שזה…וגם זה…אני חושבת שתוכל למצוא מה שאתה צריך בשני הספרים האלה. (מוסרת לו את שני הספרים)

ד"ר גייג': תודה. (מתחיל לעיין בשני הספרים)

גברת לומאקס: מה אתה מחפש, ד"ר?

ד"ר גייג': (מחפש בספרים) אוקניז…אוקניז…הנה. סלע סיליקון…עכשיו לואיזיאנה…אגם צ'ארלס, כאן התגורר פארו…כן, כך חשבתי…שלושת אלפים רגל…מדוע לא ראיתי מיד?! צריך הייתי להבין כבר ביום הראשון! תמיד קשה כל כך לראות את היער מרוב העצים…

גברת לומאקס: אבל מה ראית?

ד"ר גייג': אני יודע מאין בא…הדבר הזה.

גברת לומאקס: באמת?

ד"ר גייג': לא מהחלל החיצון, על כל פנים, בהחלט לא…

גברת לומאקס: אז…מאיפה?

ד"ר גייג': איפה תוכלי למצוא אבן חול בנוטינגהאם? קווארץ באוקניז? מלח בלואיזיאנה? בעומק של אלפי מטרים! הדבר הזה בא מבטן האדמה!

גברת לומאקס: (בהתרגשות) ד"ר גייג', אבל…

ד"ר גייג': כן, אני יודע מה את חושבת. לו היה מישהו טוען טענה כזו באוזניי לפני שבוע הייתי אומר שזאת היא שטות גמורה! הייתי אומר לו את כל הדברים שאת רוצה להגיד לי עכשיו! הייתי אומר שזה בלתי אפשרי, שזה מצחיק, טפשי, אבסורד…

גברת לומאקס: כן, אבל…אתה באמת מאמין בכך, לא כן?

ד"ר גייג': אני אומר לך שכאן לא ייתכן כל הסבר אחר, בכל מקרה ומקרה מצאנו בור שעומקו שבעים סנטימטר וקוטרו שני מטר. בבורות שמצאנו בנוטינגהאם היו שרידים של אבן חול. באוקניז מצאנו קווארץ, ומדגם זה שקיבלתי מאמריקה מכיל מלח. ובכן, בכל המקומות האלה אפשר למצוא חומרים דומים אך ורק בעומק של שלושת אלפים רגל לפחות! משהו הרי העלה אותם למעלה!

גברת לומאקס: איזה מן משהו?

ד"ר גייג': אותו דבר מסתורי שיצר את הרעש ששמענו פעמים רבות כל כך!

גברת לומאקס: מכונה כלשהי?

ד"ר גייג': מדוע לא? כולנו הרי אמרנו שהרעש דומה לרעש שמשמיע מקדח המסתובב במהירות רבה, ייתכן שזה באמת מקדח. מקדח יעיל מאוד. אני מתאר לעצמי שכאשר הוא קודח אל פני האדמה, הוא מביא איתו בקצהו את אבן החול או את הקווארץ, ממש כמו במקדח רגיל.

גברת לומאקס: כך, אני מבינה.

ד"ר גייג': ואחר כך, כשהמקדח יורד, חוזר העפר למקומו הקודם בדרך כלשהי. ורק בור קטן נשאר.

גברת לומאקס: אבל קופר תיאר את הגוף שראה כאוהל של כסף.

ד"ר גייג': כן, אני יודע, אבל אם תחשבי על כך לרגע, תביני מדוע: את מבינה, הקצה העליון של המכונה עשוי ללא ספק בצורת חרוט, וקופר ראה מה שראה לאור הירח, אני באמת בטוח שהדבר נראה אז כאוהל של כסף.

גברת לומאקס: כך…אבל מי מפעיל את המכונה?

ד"ר גייג': יצור בעל מוח, מוח מפותח ביותר.

גברת לומאקס: אם כך, מדוע בעצם נחטפו סר ויליאם וכל האחרים?

ד"ר גייג': גם אני חשבתי על כך הרבה, ונראה לי שלשאלה זו יש רק תשובה אחת. היצורים הללו-אינני יודע מי הם או כיצד הם נראים-אינם מעוניינים שנגלה אותם. הם יודעים על קיומנו, אך אינם רוצים שאנחנו נדע על קיומם. רוס וסר ויליאם מצאו כנראה משהו, ולכן עשו להם שטיפת מוח, כדי שישכחו, כך נוכל להבין גם מדוע נעלמה הגולגולת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר