אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפנטזיה של טרי פראצט חלק ג


הזרת המוסכמה הספרותית באמצעות עיוותה

סוג אב נוסף של הפרודיה בנוי לא על חשיפת מוסכמות התחום עליו מבוצעת הפרודיה, אלא על עיוותן. כלומר, אין כאן רכיבים המופיעים ביצירה המקורית בסתר ונחשפים בפרודיה, אלא שרכיבי היצירה המקורית עוברים עיוות בפרודיה, כך שהם שונים מאלה המופיעים ביצירה המקורית, על אף שהם מתבססים עליהם. עיוות הרכיבים בפרודיה נעשה בדרך כלל לשתי מטרות - האחת היא היפוך בדירוג, כלומר, יצירת מרכיב קומי, והשנייה היא חשיפת יומרות השווא של היצירה המקורית.

עיוות מושגים מקובלים במוסכמה הספרותית

עיוות השמות הקבועים מחייב חשיבה מחדש על הרכיבים הכלולים תחת תוויות/מושגים פרטניים. תוך כך מתפורר הקשר המוכני שבין הפרטים והמושג המסמל אותם. בדרך זו עובר המושג עצמו הזרה. הזרה זו יוצרת בדרך כלל אחת משתי השפעות, השפעה קומית ו/או פרודית תוך חשיפת יומרת השווא של יצירת המקור.

דוגמא לשתי האפשרויות ניתן לראות בתחום הפנטזיה. דוגמא להשפעה הקומית נמצא בהתייחסותו של hrun, הגיבור הברברי, אל הדרקונים בשיחתו עם twoflower, התייר . התייר מצפה שהדרקון יהיה דומה לחיה המתוארת באגדות, אבל hrun מפריך ציפייה זו של הקורא, אותו מייצג התייר, ותחת המושג "דרקון" מציג משהו שונה לחלוטין שאינו ממלא כלל אחר ציפיות הקורא/התייר:

“i always wanted to see dragons, ever since i was a little lad. dragons flying around in the sky, breathing flames…they just used to crawl around in swamps and stuff, and all they breathed was stink,’ said hrun,… ’they weren’t very big either. they used to collect firewood.”[1]

ניתן לראות כי המושג "דרקון" אינו מסמל את היצור המעופף, יורק האש, לו מצפים התייר והקורא. במקום זאת חל עיוות; המושג, 'דרקון', נשאר, אך זה מתייחס ללטאה החיה בביצות ואוספת עצי בערה. הזרה זו יוצרת היפוך קומי. הדרקון, יצור חזק ומרשים בתחום הפנטזיה, מוצג כלטאה מסריחה. המעניין במושג הדרקון הוא, שבנוסף לשימושו ביצירת ההיפוך הקומי, הוא משמש גם בתפקיד השני, חשיפת יומרות השווא, וזאת דרך היחס שבין תיאורי הדרקונים הלא-אמיתיים (הנבראים במוחם של רוכבי הדרקונים) ובין סידרת ספרי הפנטזיה של אן מקאפרי[2]. מקאפרי מתארת עולם המכונה "פרן", בו מגדלים דרקונים ובו קיימים יחסים הדוקים בין הדרקונים ורוכביהם, קשר טלפתי לפיו חייו של האחד תלויים בחייו של רעהו. פראצ'ט לוקח קשר זה צעד אחד קדימה ומתאר את הדרקונים כתלויים במוחם של רוכביהם. הדמיון בין שתי היצירות ברור לקוראי ספריה של מקאפרי. תיאור מאורת הדרקונים בהר 'ווירם' אצל פראצ'ט מקביל כמעט במדויק לתיאור קיני הדרקונים אצל מקאפרי. כמו כן, קיומם של רוכבי הדרקונים ודו-קרב הדרקונים, אופן שכיח ליישוב מחלוקות בפרן, ממחישים את הדמיון הברור שבין שתי היצירות. אבל בעוד שמקאפרי מתיימרת לתאר את הכול ברצינות, פראצ'ט מעוות את היחס בין הדרקונים ורוכביהם מטלפתיה תלותית ליחס של מדמיין ויציר דמיונו. בהצבעתו על יחס מגוחך בעולם שלו הוא מראה שגם היחס בעולמה של מקאפרי הוא מגוחך ובלתי מובן. באותה המידה בה ברור שיחס המדמיין ויציר דמיונו הוא מגוחך וסותר פנימית, אמור להיות, לפי פראצ'ט, ברור שהיחס אותו מתארת מקאפרי הוא סותר פנימית ומגוחך לא פחות. כלומר, העיוות אותו יוצר פראצ'ט ביחס שבין רוכבי הדרקונים והדרקונים מגוחך, והדמיון בין תיאורו ליצירותיה של מקאפרי מצביע על הגיחוך והסתירה הפנימית שביצירותיה. כלומר, הוא חושף את יומרותיה הרציניות כיומרות שווא.

בתחום הסיפור הבלשי, עיוות המושגים פחות מילולית, אם כי חשוב לא פחות. בעוד שבתחום הפנטזיה ישנם מושגים ברורים כגון "דרקון" או "רוכב דרקון" אותן מעוות פראצ'ט, בסיפור הקצר“theatre of cruelty” , העיוות המרכזי הוא עיוות מושג שאינו מוזכר בטקסט במפורש אבל נוכח בו מאד, מושג "הפושע". למושג, ובייחוד כשמדובר ברוצח, מקובל לייחס שתי דמויות אפשריות. הדמות הראשונה היא דמותו של הפושע האכזר וחסר המצפון. הדמות השנייה היא הפושע או הרוצח המבצע את פשעו מתוך תחושת חוסר ברירה. דמות זו מופיעה בדרך כלל כדי לערער על מערך השגרות של הקורא ולגרום לו להזדהות עם מבצע הפשע. אבל אצל פראצ'ט לא ניתן למצוא אף אחת משתי הדמויות הללו תחת המושג "פושע". הוא משייך למושג gnome, גמד מן האגדות, עיוות ללא צל של ספק. מצד אחד הגמדים אינם דמויות אותן ניתן לראות כפושעים אכזריים, ומצד שני הם מוצגים כדמויות סטריאוטיפיות מן האגדות, חסרות כל עומק רגשי אמיתי, כך שהן מרוחקות מאוד מן הקורא וכמעט בלתי ניתנות להזדהות. עיוות זה הופך את הרוצח, במקרה זה, לדמות מגוחכת. אם המושג 'רוצח' יכול להצביע על גמד מן האגדות, הוא מאבד את תוכנו במסגרת עולם היצירה. בעקבות כך, המושג 'רוצח', גם בתחום עליו מבוצעת הפרודיה, נראה מגוחך, משום שנוצר זיהוי בין המושגים 'רוצח' בשני התחומים

בתחום סיפורי הקדושים מופיעה אצל פראצ'ט דוגמא פרטנית ומשעשעת לעיוות מושגי. במקרה זה מופיע מושג שמשמעותו מעוותת לחלוטין, בשיחתו של המאמין brutha עם האל om:

“’but you … you’re omnicognisant,’ said brutha.

‘that doesn’t mean i know everything.’

brutha bit his lip. ‘um. yes. it does.’

‘you sure?’

‘yes.’

‘thought that was omnipotent.’”[3]

בקטע זה ניתן לראות שהמושג "omnicognisant", שמשמעותו 'יודע כל' עובר תהליך המעוות את משמעותו. אם האל, שהוא omnicognisant (כלומר יודע כל) אינו יודע את משמעות המושג, אזי הוא כבר אינו יודע כל. בדרך זו מתרוקן המושג ממשמעותו. אם המושג מתייחס לאל (ולמעשה הוא מתייחס אך רק לאל) ומצד שני אינו מתייחס לאל, הרי שלמילה אין כל משמעות. נראה כי הטקסט מדגים באופן זה כי מילים ארוכות כגון אלו הינן בלתי-מובנות, ולכן האל מתבלבל ביניהן (כל יכול – omnipotent). בדרך זו נחשפת יומרת השווא שבסיפורי הקדושים. המילים הפילוסופיות מתגלות כחסרות כל מובן בשל היותן ארוכות ומסובכות ולמעשה איש אינו מבין אותן. לכן היומרה להשתמש בהן כבעלות משמעות ידועה מתגלה כיומרת שווא.

עיוות המסגרות ההגיוניות והסיבתיות המקובלות במוסכמה הספרותית

סעיף זה ייבחן את האופן בו מעוות פראצ'ט את מסגרת התחום ההגיונית עד שזו כבר אינה המסגרת המקובלת, אך עדיין מבוססת עליה.

דוגמה ראשונה לכך ניתן למצוא בספר “צבע הקסם", בסיפורה של מגדת העתידות. בתחום הפנטזיה הקסם עובד, לכן מגדת עתידות אמורה להיות מי שיכולה באמת לחזות את העתיד. אבל תיאורו של פראצ'ט את מגדת העתידות שונה במקצת -

“… unsuccessful fortuneteller (…) chanced to glance into her scrying bowl, gave a small scream and within the hour, sold her jewellery, various magical accoutrements, most of her clothes and almost all her possessions that could not be conveniently carried ... the fact that later on, when her house collapsed in flames, she herself died in a freak landslide in the morpork mountains, proves that death, too, has a sense of humour.”[4]

מגדת העתידות מצליחה, אמנם, לחזות את העתיד, אך זה נותר בגדר הפתעה עבורה, כלומר, הקסם עובד אך אינו צפוי. בתיאור מגדת העתידות מעוות פראצ'ט את היומרה שבתחום הפנטזיה, לפיה הקסם עובד. הקסם אמנם עובד, מגדת העתידות מצליחה לראות את העתיד, אך הדבר אינו מסייע בידה, משום שהיא מתה בכל זאת בסופו של עניין. תיאור המקרה מעמיד באור מגוחך את קריאת העתידות בפרט ואת השימוש בקסמים בכלל. בעקבות כך, היומרה בתחום הפנטזיה, לפיה השימוש בקסם עובד באופן יעיל ושימושי, נחשפת ומוצגת באור מגוחך.

בתחום הסיפור הבלשי, המסגרת ההגיונית המנחה את העולם היא שהעולם, או במקרה זה, הפשע, ניתן להבנה הגיונית. מן הרמזים ניתן יהיה להסיק באופן הגיוני מיהו הרוצח. אם מסגרת הגיונית זו אינה קיימת הרי, כפי שצוין בחלקים הקודמים, עקרון המשחק ההוגן אינו קיים והמשחק המחשבתי כולו, בו מתחרה הקורא בבלש, מאבד את משמעותו. פראצ'ט, בתארו את מסגרת העולם ההגיונית שלו, מצייר, שוב, תמונה שונה במקצת -

"there were probably worlds, captain vimes mused in his gloomier moments, where there weren't wizards (who made locked room mysteries commonplace) or zombies (murder cases were really strange when the victim could be the chief witness) and where dogs could be relied on to do nothing in the night time and not go around chatting to people. captain vimes believed in logic, in much the same way as a man in a desert believed in ice -- i.e., it was something he really needed, but this just wasn't the world for it. just once, he thought, it'd be nice to solve something”[5]

בתמונת העולם של פראצ'ט, הקשר ההגיוני המוכר לנו אינו קיים. זהו עולם הפנטזיה והחוקיות שלו שונה לחלוטין. אי אפשר להסיק מכך שאנשים מתו, שהם אינם עומדים לקום לתחייה ולהירצח. כמו כן, קסמים יכולים לפתור תעלומות באופן בלתי הגיוני לחלוטין. זהו עיוות המסגרת ההגיונית. את מקומו של העולם בו ניתן להסיק מי הוא הרוצח באופן הגיוני, אנו ניצבים בפני עולם בו ערכן של ההסקות ההגיוניות בהן אנו מורגלים הוא כקליפת השום. פראצ'ט מראה, תוך שימוש בעיוות זה, שיומרות תחום הסיפור הבלשי, לפיהן ניתן להסיק מסקנות הגיוניות מן המתרחש בעולם, הן יומרות שווא. פראצ'ט מצביע לעיתים קרובות על הזיהוי שבין עולם הדיסק שביצירתו לעולמנו אנו, כך שניתן לראות תופעות רבות המתרחשות בעולם המתואר כבעלות הקשר לעולמנו אנו. העובדה שבעולם הדיסק ההסקה ההגיונית אינה פועלת יכולה להצביע על כך שגם בעולמנו אנו אין זו פועלת תמיד. עד כמה שקשה להודות בזה, גם עולמנו אנו אינו פועל באופן הגיוני תמיד, ובהחלט ייתכן שההסקה ההגיונית הנכונה תוביל לאדם שלא ביצע את הפשע ולהיפך. בעקבות כך, יומרת תחום הסיפור הבלשי, לפיה ניתן תמיד להסתמך על הסקה הגיונית, היא יומרת שווא.

בתחום סיפורי הקדושים מעוות פראצ'ט את המסגרת ההגיונית במה שנראה תחילה כעיוות של שגרה טקסטואלית:

“and it came to pass that in that time the great god om spake unto brutha, the chosen one:

‘pass!’ 

(…)yea, the great god om spake again unto brutha, the chosen one:

‘pass!’ 

(…) once more the great god om spake again unto brutha, the chosen one:

‘are you deaf boy?’”[6]

פראצ'ט מעוות את המבנה המקובל לשיחות בין אדם ואלוהיו באמצעות השימוש אותו עושה האל בשפה נמוכה. סיפור הקדוש בנוי בעיקר סביב המסגרת בה קיים אל עליון הבוחר בקדוש, ובדרך כלל פונה אליו בדברים. במקרה זה, המסגרת ההגיונית הזו מתעוותת. השיחה בין האל והנבחר אמנם קיימת, אך זו אינה מתרחשת כפי שהיא אמורה להתרחש בתחום. האל אינו פונה אל האדם בקול גדול אלא לוחש והאדם בקושי שומע אותו. כמו כן, שפתו של האל אינה גבוהה אלא נמוכה, המתאימה לאדם מן השורה ולא לאל העליון. עיוות המסגרת ההגיונית חושף את יומרת תחום סיפורי הקדושים, לפיה בחירתו של האל היא דבר נשגב, ומראה שלמעשה מדובר פשוט בשיחה שאפשרי כי תתנהל בדומה לכל שיחה אחרת.

עיוות דמות אופיינית למוסכמה הספרתית

כמפורט בחלקיו הראשונים של המאמר, בכל אחד מן התחומים הספרותיים קיימים אבות טיפוס לדמויות המאכלסות אותו. לכל אחד מאבות הטיפוס השונים ישנן, כאמור, מספר תכונות המאפיינות אותו. שמירה על תכונות הדמות המרכזיות תוך עיוותן באופנים שונים מעמידה באור מגוחך את הדמות בפרודיה. בעקבות כך, גם שאר תכונות הדמות, ובכללן אלו שלא עוותו, מוצגות באור מגוחך.

דוגמא מתחום הפנטזיה ניתן לראות בתיאורו של פראצ'ט את החרב המכושפת "kring". החרבות המכושפות מוזכרות בדרך כלל ככלי כוח הקורא להרג או למילוי ייעוד מסוים (דוגמת אבירי השולחן העגול). אבל אצל פראצ'ט, החרב ממש מדברת, ולא סתם מדברת אלא אך אינה שותקת, למורת רוחם הרבה של הנוכחים. בדרך זו הופך פראצ'ט את החרב למגוחכת, אבל בשל דמיונה לחרבות המכושפות המופיעות ביצירות הפנטזיה, הוא מאיר למעשה באור מגוחך גם את החרבות המכושפות בתחום כולו, עליו מבוצעת הפרודיה.

בסיפור הבלשי מעוות פראצ'ט דמות אופיינית ליצירות משטרה בלשיות, דמותו של המודיע, המלשין, אותו מנסה הבלש להכריח לספק לו מידע. בקטע הבא מופיע דו-שיח אופייני בין הבלש למודיע כגון זה. פראצ'ט שומר על כל מאפייני הדיבור של הדמות, אך מבצע עיוות תוך הצגת המוות עצמו בדמות המלשין:

“’now i know you saw something, sir,’ he said. ‘you were there.’

well, yes, said death. i have to be, you know. but this is very irregular.

‘you see, sir,’ said corporal carrot, ‘as i understand the law, you are an accessory after the fact. or possibly before the fact.’

young man, i am the fact.

‘and i am an officer of the law,’ said corporal carrot. ‘there's got to be a law, you know.’

you want me to... er... grass someone up? drop a dime on someone? sing like a pigeon? no. no-one killed mr. slumber. i can't help you there.

‘oh, i don't know, sir,’ said carrot, ‘i think you have.’

damn.”[7]

דוגמא זו פשוטה למדי. הגיחוך ברור מקריאת הקטע. פראצ'ט מראה עד כמה מגוחך ובלתי סביר דו השיח שבין הבלש למודיע תוך תיאור דמות בלתי אפשרית, דמותו של המוות, והאופן בו הוא משתף או אינו משתף פעולה בחוסר רצון עם חקירתו של הבלש.

בתחום סיפורי הקדושים ניתן לראות את עיוותו של הדמות המרכזית בתחום, דמות האל. דמותו של האל קיימת, כמובן, אצל פראצ'ט ובוחרת בקדוש שיעביר את המסר שלה, אך דמותו אינה מתוארת כישות מופשטת וכל יכולה או כאדם/יצור חזק ומטיל אימה, אלא כצב. תיאור האל om כצב היא, ללא צל של ספק, עיוות דמות האל. העיוות יוצר היפוך בדירוג ומוריד את הדבר הנשגב ביותר, האל, לרמה נמוכה מאד, רמתו של צב. בדרך זו נראה כי פראצ'ט מביע ביקורת קשה כנגד תחום סיפורי הקדושים. אחד מן העקרונות החזקים, אם לא החזק ביותר שבתחום, הוא עקרון האל הכל יכול והמושלם. פראצ'ט, בהצגתו את האל כצב, נדמה כי מבקש לחשוף יומרה זו כיומרת שווא. הוא טוען, למעשה, כי האל הוא ישות בעלת רצונות אנוכיים צרים בדומה לצב, שמנסה בסך הכול לשרוד ולכן זקוק למאמיניו. ניתן לראות חיזוק להשערה לפיה פראצ'ט טוען שהאל הוא למעשה בעל רצונות צרים כאשר הוא מתאר את האל כבעל נקודת מבט של צב. יותר מכך, ניתן לראות בתיאור נקודת הראות של הצב אפילו נקודת ראות אנוכית פחות מזו של האל, אך נקודה זו תורחב בחלק הבא.

עיוות נקודת ההשקפה המקובלת במוסכמה הספרותית

במקרה של עיוות נקודת ההשקפה מושם הדגש על יחסיות קנה המידה בו נמדדים הדברים, ללא כל עיוות נוסף של התופעות. השקפות מסוימות וכן עובדות מוצגות, פחות או יותר, כפי שהן מוצגות במוסכמה המקורית, אולם בצירוף תגובה בלתי מקובלת בפרודיה, המתמיהה אותן ואת היצירה המקורית עלינו עצמנו.

דוגמא לכך בתחום הפנטזיה ניתן לראות בהתייחסותו של rincewind הקוסם לגיבורים. הקוסם כפי שצוין בחלקיו הראשונים של המאמר, מנסה לחרוג ממוסכמות תחום הפנטזיה, לכן אין זה מפתיע שנקודת ההשקפה שלו מהווה עיוות של נקודת ההשקפה המקובלת בתחום הפנטזיה. את התייחסותו לגיבורים, האנשים המתוארים כיפים, אמיצים, טובים ובאופן כללי מושלמים בתחום הפנטזיה, ניתן לראות בקטע הבא:

“…what he didn’t like about heroes was that they were usually suicidially gloomy when sober and homicidally insane when drank.[8]

ניתן לראות שהקוסם (כלומר, פראצ'ט) מתאר את הגיבורים מנקודת השקפה שונה המעוותת את נקודת ההשקפה המקובלת בתחום הפנטזיה. בעוד שתחום הפנטזיה רואה את הגיבור כמהורהר ומסתורי (בדומה ל-strider/aragorn מ"שר הטבעות"), הקוסם רואה אותו כדיכאוני, בעל נטיות התאבדות. כמו כן, בעוד שתחום הפנטזיה רואה את גיבוריו כלוחמים השותים מדי פעם, הקוסם רואה אותם כשיכורים רצחניים. עיוות זה יוצר שתי השפעות: הראשונה היא הקומית - ישנו היפוך בדירוג. הגיבורים, בעלי מעמד מדורג גבוה בתחום הפנטזיה, מוצגים כבעלי מעמד מדורג נמוך. בעקבות כך נוצרת השפעת הפרודיה, המציגה את הגיבורים כנעים בין נטיות התאבדות לרצחנות ומאירה בכך את היותם, למעשה, כאלה גם בתחום הפנטזיה עצמו. כך נחשפת יומרת התחום לפיה הגיבורים הם אמיצים, טובים ובסך הכול מושלמים, כיומרת שווא.

בתחום הסיפור הבלשי מוצג הבלש כמי שפותר תעלומות לעתים קרובות לפרנסתו, אך גם מתוך יעוד ותחושת שליחות. למעשה, נראה כאילו הבלש פותר את התעלומות רק כדי לפתור את התעלומות. נקודת מבט זו מציג פראצ'ט בקטע הבא:

“just once, he thought, it'd be nice to solve something.”[9]

הבלש מוצג בפירוש כמי שרוצה רק לפתור משהו. פראצ'ט, באופן זה, חושף את יומרת השווא שבתחום הספרות הבלשית, לפיה הבלש מונע מתוך חוש צדק, ומראה אותו כמי שרק רוצה לפתור משהו, ללא כל קשר לצדק או לעקרונות נעלים אחרים.

בתחום סיפורי הקדושים ישנן שלוש נקודות מבט עיקריות: המספר, האל (לעיתים דרך המספר) והקדוש. פראצ'ט מעוות את שתי נקודות המבט האחרונות בעוותו את הדמויות. כמתואר בסעיף הקודם, תיאורו של האל כצב אמור להדגים את אנוכיותו של האל ואת דאגתו רק להישרדותו, בדומה לצב שבספר. עיקרון זה מודגם כאשר האל חושב על החוקים אותם עליו לנסח כאשר יזכה שוב בכוחו, כולם נובעים מנקודת ההשקפה האנוכית של הצב, כפי שניתן לראות בקטע הבא:

“when he had his power again, he was going to spend quite some time devising a few new hells. and a couple of fresh precepts, too. thou shall not eat of the meat of turtle. that was a good one. he was surprised he hadn’t thought of it before.[10]

ניתן לראות שהאל, בהיותו צב, חושב על הצווים האלוהיים אותם ינסח כאשר יחזור להיות אל, צווים הנובעים מנקודת המבט של צב (כגון האיסור על אכילת צבים). זוהי נקודת מבטו של האל, המקובלת בתחום, והוא עוסק בצווים אלוהיים, מה שגם מקובל בתחום. אבל העיוות הוא בכך שהאל מתואר כדואג רק לרצונותיו הצרים שלו עצמו. עיוות זה חושף את יומרת השווא של התחום, לפיה האל דואג לכל יציריו והינו חסר מניעים אנוכיים (בהיותו חסר אגו). העובדה שאנוכיות זו מאפיינת את האל באשר הוא ולא רק את האל כצב נאמרת כמעט במפורש ע"י פראצ'ט, כשהוא שם דברים בפיו של האח brutha:

“’but you never told the prophet that people should be kind to animals,’ he said. ‘i don’t remember anything about that. not when you were … bigger. you don’t want people to be kind to animals because they’re animals, you just want people to kind to animals because one of them might be you.’”[11]

שוב מציג פראצ'ט נקודת מבט מקובלת בתחום, נקודת מבטו של הקדוש, השרוי בדיון עם האל. אבל שוב מעוות פראצ'ט את נקודת המבט, כך שהקדוש מצביע על אנוכיותו של האל, הדואג תמיד רק לעצמו, לעיתים ביומרה של דאגה לאחרים. נקודת מבט כגון זו מצד הקדוש היא, ללא צל של ספק, עיוות נקודת המבט המקובלת. הקדוש עדיין מאמין באל, אבל הוא מודע לאנוכיותו של זה האחרון. האנוכיות אותה חושף פראצ'ט, כאמור, חושפת למעשה את אחת מיומרות השווא המרכזיות של תחום סיפורי הקדושים. פראצ'ט מראה כי האל אינו דואג לעולם ולמאמיניו, אלא לעצמו.

אימילוי מוסכמה במקום שזו צפויה, הסרתה או ערעורה של המוסכמה המקובלת

סוג אב זה של הפרודיה מסיר את המוסכמות של הדגם עליו מבוצעת הפרודיה ביצירה, ומותיר יצירה שהיא דומה מבחינת רוב מוסכמותיה לתחום עליו מבוצעת הפרודיה, אך בשינוי קל. כדי ליצור את ההזרה, חייב הקורא להיות מודע למתח שבין המוסכמות שנותרו לבין המוסכמות החסרות מתחום המקור. באמצעות הסרת מוסכמות מסוימות מציגה היצירה הפרודית את כלל מוסכמות הדגם הספרותי באור מגוחך. ע"י כך נחשפות היומרות שנבעו מאותן המוסכמות החסרות, וגם מאלו שנותרו מן הדגם עליו מבוצעת הפרודיה.

אימילויו, הסרתו או ערעורו של הקשר הסיבתי המקובל במוסכמה הספרותית

אחד ההקשרים המרכזיים בו אנו מארגנים עובדות הוא ההקשר הסיבתי. לכל תחום, למעשה, ישנו הקשר סיבתי המאפיין אותו. הסרתו או ערעורו של הקשר הסיבתי מותיר תופעות המקושרות אך ורק בקישור הבסיסי ביותר, במקום זה, בגלל זה, נותר רק זה ועוד זה. הסרת הקשר הסיבתי חושפת למעשה את הקשר הסיבתי שבתחום עליו מבוצעת הפרודיה, תוך יצירת חוסר המעיד על קיום. חשיפת קשר זה חושפת את יומרת השווא של התחום, לפיה הקשר הסיבתי אותו מניח התחום הוא טבעי או מובן מאליו. באופן זה מובן האילוץ שבקשר הסיבתי אותו מניח כל אחד מן התחומים.

בתחום הפנטזיה ישנה חוקיות לפיה כאשר מבוצע קסם המלווה ברבות מתופעות הלוואי של הקסם (עשן, רעש וכיו"ב), יש תוצאה לקסם. בקטע הבא מפר פראצ'ט באופן בוטה חוקיות זאת -

“the room darkened. there was a windy, roaring sound. streamers of green, purple and octarine cloud appeared out of nowhere and began to spiral rapidly towards the recumbent amphibian, shedding small bolts of lightning as they whirled. soon the frog was lost in a golden haze, which began to elongate upwards, filling the room with a warm yellow light. within it was a darker, indistinct shape, which wavered and even as they watched. and all the time there was the high, brain-curdling whine of a huge magical field (…)

as suddenly as it had appeared, the magical tornado vanished. and there, occupying the same space where the frog had been was a frog.

‘fantastic’ said rincewind.

the frog gazed at him reproachfully.

‘really amazing,’ said rincewind sourly. ‘a frog magically transformed into a frog. wondrous.”[12]

על פי חוקיות עולם הפנטזיה, בעקבות המופע האור קולי המתואר, אמורה הצפרדע להפוך למשהו אחר. במקרה הצפרדע, החוקיות ברורה אפילו יותר, משום שבעקבות אגדת הילדים העוסקת בנסיך שהפך לצפרדע, אנו מצפים שכאשר מופיעה צפרדע תהפוך זו לנסיך או לנסיכה. פראצ'ט מפר את החוקיות ומותיר את הצפרדע צפרדע, גם לאחר שהקסם התרחש. הקשר הסיבתי בין הקסם ובין הפיכתה של הצפרדע לנסיך או נסיכה מוסר, ועקב כך המתגלה הקשר שבין התופעות המלוות את הקסם לתוצאה הקסומה, אותה מציג תחום הפנטזיה כקשר סיבתי הכרחי, כמשהו שהוא, במקרה הטוב, קשר מקרי. עצם קיום התופעות אינה אומרת שהצפרדע תהפוך למשהו אחר ויומרת התחום לפיה הצפרדע חייבת להפוך למשהו אחר מתגלה כיומרת שווא.

בתחום הסיפור הבלשי המוסכמה אותה אין פראצ'ט ממלא היא אולי המוסכמה המרכזית בתחום, והיא זו לפיה ניתן להסיק מן הרמזים המסופקים לקורא את זהותו של הפושע. בדרך זו נשמר עיקרון המשחק ההוגן. אם לא ניתן, על סמך הרמזים, להגיע לפושע, אזי הרבה מן העניין הטמון בתחום הסיפור הבלשי נעלם (כפי שהודגם בחלקיו הראשונים של המאמר). אבל פתרונו של פראצ'ט הוא כזה שלקורא אין סיכוי להגיע אליו על סמך הרמזים המסופקים לו. אי אפשר היה לשער שגמדים הם האחראיים למותו של הקורבן, משום שהקורא אינו מודע כלל לאפשרות שהגמדים קיימים. הבלש עצמו בקושי מודע לכך, כפי שהוא מציין:

"i didn't know there were ay gnomes left in the world."[13]

יותר מכך, פראצ'ט מציין במפורש שלבלש יש מידע שאין לקורא כאשר הוא מציין ש:

“he (corporal nobbs) called in at a sausage maker. he found a group of children, and chatted to them for a while.”[14]

המידע אותו קיבל corporal nobbs ממוכר הנקניקים ומן הילדים אינו נגיש לקורא והינו חיוני לפתרון התעלומה. ניתן להניח שמוכר הנקניקים אמר לו שהקורבן היה קונה נקניקים להצגותיו ושהילדים אמרו שבהצגות היו מופיעים גמדים ומכים זה את בנקניקיות. בעקבות כך מוחדר קיומם של הגמדים למודעות. אבל בגלל שפראצ'ט אינו מוסר לקורא את המידע שהושג בפגישה עם מוכר הנקניקים ועם הילדים, אין לקורא את המידע היכול לאפשר לו לפתור את התעלומה. כלומר, פראצ'ט מפר את מוסכמת המשחק ההוגן. אבל הפרה בוטה זו של המוסכמה מצידו של פראצ'ט, נדמה כי באה להצביע על כך שלמעשה היומרה שבתחום הסיפור הבלשי, לפיה מוסכמת המשחק ההוגן נשמרת, היא יומרת שווא. בתחום הסיפור הבלשי ישנה הרגשה שהמשחק ההוגן נשמר, אבל הקורא כמעט תמיד מפסיד, כדי שתמיד ירצה לנסות לנצח בספר הבא. למעשה, הבלש מודע לפרטים שהקורא אינו יכול להיות מודע אליהם, כך שהמשחק הוא למעשה משחק מכור. אם הקורא יצליח לנצח את הבלש, הרי שיאבד עניין ויפסיק לקרוא. לכן, התחום תלוי בכך שמצד אחד הקורא יאמין שהמשחק ההוגן מתקיים, ומן הצד השני, שהמשחק ההוגן לא יתקיים, כדי להבטיח את ניצחונו של הבלש. פראצ'ט, בביטולו הברור את מוסכמת המשחק ההוגן, מצביע על עיקרון זה, לפיו מוסכמת המשחק ההוגן לעולם אינה ממולאת.

בתחום סיפורי הקדושים ישנה הפרה בוטה של יחסי הסיבתיות המופיעים בתחום. בתחום סיפורי הקדושים, אם האל מצווה שמשהו יקרה, הרי שזה חייב לקרות. אבל אצל פראצ'ט מוצגת תמונה אחרת -

“’turn into a mud leech and wither in the fires of retribution!’ screamed the tortoise.

‘there’s no need to curse,’ said brutha.

(…)that wasn’t a curse! that was an order! i am the great god om!’

brutha blinked”[15]

ניתן לראות שהקשר הסיבתי בין ציווי האל לתוצאה הצפויה מוסר. האל מצווה ש- bruthaיהפוך לעלוקה, ודבר אינו מתרחש מלבד מצמוצו המתפלא של זה האחרון. קשר סיבתי זה הוא מאבני התווך עליהם ניצב תחום סיפורי הקדושים. צו האל חייב להיות בעל תוקף על מנת שלקדוש המייצג אותו תהיה השפעה. פראצ'ט מראה שהציווי הוא למעשה סוג של קללה קטנונית שאין סיבה אמיתית להתרחשותה. יומרת התחום, לפיה כל צווי חייב להתרחש, מתגלה כיומרת שווא.

אימילוי מוסכמה במקום שזו צפויה, הסרתה או ערעורה של מוסכמה עלילתית מקובלת

בכל תחום קיים מבנה עלילתי שגור המאפיין ומבדיל אותו מתחומים אחרים. שמירה מסוימת על עקרונות המוסכמה הכרחית בטקסט המבצע את הפרודיה, משום שללא שמירה על מוסכמה זו יהיה קשה לזהות את הטקסט עליו מבוצעת הפרודיה בטקסט הפרודי. הסרת או ערעור מוסכמה עלילתית אופיינית לתחום יוצרת אפקט הזרה. הקורא רגיל לקבל באופן ממוכן מבנה עלילתי מסוים וערעור עליו או הסרת חלק ממנו יוצר דה-אוטומיזציה של הטקסט, כלומר את הזרתו. יותר מכך, נוצרת השפעה פרודית, משום שיומרת התחום, לפיה המבנה העלילתי השגור הוא באמת מוכני והכרחי, נחשפת כיומרת שווא.

אחת המוסכמות העלילתיות המרכזיות בתחום הפנטזיה היא החלוקה לטובים ורעים. הסיפור בנוי, כמעט תמיד, על התבנית לפיה ישנו גיבור טוב היוצא להילחם בכוחות הרשע. פראצ'ט, בעקביות, מבטל מוסכמה זו ביצירתו. כמעט שאי אפשר להצביע על דמויות רעות בעבודתו. כל פעם בה נראה כי קיימת דמות אותה ניתן לזהות בבירור כדמות הרעה, דואג פראצ'ט לעורר אהדה כלפיה. ב“צבע הקסם”, ביקורת ישירה על תחום הפנטזיה, ניתן לראות זאת באופן הברור ביותר. הדוגמאות לכך רבות, אבל אחת מן הבולטות שבהן היא תיאורו של הטרול, המופיע במטרה להרוג את גיבורי הספר. טרולים הם, בדרך כלל, יצורי רשע שכל מטרתם היא להרוג את הגיבורים. אבל אצל פראצ'ט, שוב, מתקבלת תמונה שונה במקצת -

“there was now, (…) a five-meter tall mountain troll standing on the road. it was exceptionally angry. this was partly because trolls generally are, in any case, but it was exacerbated by the tact that the sudden and instantaneous teleportation from its lair in the rammerrock mountains three thousand miles away and a thousand yard closer to the rim had raised its internal temperature to a dangerous level, in accordance with the laws of conservation energy. so it bared its fangs and charged.”[16]

הטרול אינו מחפש לפגוע בגיבורים. הוא מושם לפניהם בעל כורחו. אם הדבר היה תלוי בטרול, הוא היה נשאר במאורה שלו בהרים. מסיבות שאינן תלויות בו הוא ניצב מול הגיבורים במצב עצבנות מוגברת, ולכן תוקף אותם. קשה להתייחס לטרול כרע משום שהוא קורבן של הנסיבות בדיוק כמו הגיבורים. דוגמא נוספת לאי-קיום מוסכמת ה"רעים מול הטובים" בפנטזיה של פראצ'ט מופיעה בתיאורו של פראצ'ט את המוות. ייתכן והמוות הוא הרוע המוחלט. הוא ההורג את הגיבורים, שכל שאיפתם היא להימנע ממוות. אבל אצל פראצ'ט גם המוות מקבל לפתע אופי כמעט אוהד, כעולה מן הקטע הבא -

“(death) i was surprised that you jostled me, rincwind, for i have an appoinment with thee this very night.

‘oh on, not – ‘

of course, what’s so bloody vexing about the whole business is that i was expecting to meet thee in psephopololis.

‘but that’s five hundred miles away!’

you don’t have to tell me, the whole system’s got screwed up again, i can see that. look, there’s no chance of you – ?

(…) i can lend you a very fast horse.

‘no!’

it won’t hurt a bit.

‘no’ rincewind turned and ran. (…)

sod you, then, death said.”[17]

מהקטע ניתן לראות שהמוות הוא בסך הכול דמות המעוררת אהדה אצל הקורא. הוא אינו אכזר ובטח שאין בו רוע. הוא מנסה בסך הכול לבצע את תפקידו. בדומה לטרול, שפשוט נמצא בעל כורחו במקום מסוים ומתנהג כמו טרול, כך גם המוות נמצא במקום שלו ורק מנסה לעשות את עבודתו ולהתנהג כמו מוות. המוות אינו מתנהג כרע ואכזר אלא כפקיד, ואפילו אומלל למדי, המנסה פשוט למלא את תפקידו אף על פי היותו כפוף למערכת בירוקרטית שתפקודה לקוי. עמדה זו מוכרת לרבים מן הקוראים, שגם הם נאלצים להתמודד עם גופים בירוקרטים, ועקב כך נוצרת אהדה כלפי המוות. המוות אינו רוצה לפגוע באדם מסוים, אין לו דבר אישי נגד הקוסם. הוא בסך הכול מנסה לבצע משימה כלשהי ללא הצלחה. באופן זה ניתן לראות שהמוות אצל פראצ'ט הוא בסך הכול דמות נוספת המנסה למלא את תפקידה בעולם ומתנהגת בהתאם לו ולמהותה, ללא כל רצון לפגוע, להיות רעה או טובה בעולם.

דוגמא שלישית מן התחום ניתן למצוא ב-“צבע הקסם”. זו אולי הדוגמא החזקה ביותר לאי-קיום מוסכמת הטוב והרע אצל פראצ'ט. אפילו הדמות העומדת להרוג את הגיבורים, כמודגם, היא דמות שקשה לתפוס אותה כדמות רעה –

“’yes, you will in fact be sacrificed,’ garhartara continued placidly.

‘sacrificed? you’re going to kill us?’ shouted the wizard.

‘kill? yes, of course. certainly! it would hardly be a sacrifice if we didn’t, would it? but don’t worry – it’ll be comparatively painless.’

(…)‘but what do you want to sacrifice us for?’ asked twoflower. ‘you hardly know us.’

‘that’s rather the point, isn’t it? it’s not very good manners to sacrifice a friend. besides, you were, um, specified. i don’t know a lot about the god in question, but he was quit clear on that point.(…) please make yourselves comfortable, and don’t worry.’[18]

בדומה למוות, שרק עושה את עבודתו, כך גם הדמות העומדת להקריב את הגיבורים עושה רק את עבודתה. היא אינה דמותו של רע אכזר המעוניין לגרום לגיבורים סבל. נראה כי אם היה הדבר תלוי בו, היה מעדיף שלא להקריב אף אחד, אבל עקב דרישתו של האל אין לו בררה אלא להקריב את הגיבורים. דמותו של המקריב, אם כך, היא בבירור אינה דמות רעה ונדמה כי אך מעוררת אהדה מסוימת אצל הקורא בשל חביבותה. אך ייתכן והאל הדורש את הקורבן הוא הרע בסיפור. ייתכן, אבל מתוך הסיפור עולה כי האל הדורש את הקורבן הוא הגורל. כלומר, גורלם של הגיבורים הוא להיות מועלים לקורבן. לא ברור אם קיים גורל קבוע מראש, אבל בכל מקרה לא ניתן לראות אותו כטוב או רע. לסיכום, ניתן לראות שמוסכמת הטוב והרע כולה, השלטת כל כך בתחום הפנטזיה, מוסרת אצל פראצ'ט. אצלו מנסות הדמויות כולן פשוט לשרוד, לבצע את עבודתן ולקיים את מהותן בעולם בהתאם לגורלן שלהן. לא ניתן להצביע על רעים שהגיבורים הטובים (אם אכן הם טובים) מתמודדים אתם. הסרת מאבק זה, שבין הטוב והרע, מציג את המאבק הזה, המופיע בתחום הפנטזיה, כיומרת שווא. פראצ'ט טוען, למעשה, כי אין בנמצא "רעים" שרוצים לעשות רע. העולם מתואר, סבך הכול, כמאבק בין אנשים שונים המנסים לשרוד ולמלא את תפקידם על פי מהותם. הניסיון להצגת המציאות כמאבק בין טוב ורע הוא יומרת שווא מטעה אותה מפתח תחום הפנטזיה[19].

בתחום הסיפור הבלשי ניתן לראות דוגמא נוספת להסרת המוסכמה. החקירה שהוצגה מסתיימת בקטע הבא -

"you're all too small. you didn't kill him. i have a very convincing statement about that. so i went and had another look at him. he'd choked to death. what's this?"

he held up a little leather disc.

"it's a swozzle," said the little policeman. "he used it for the voices. he said ours weren't funny enough."

"that's the way to do it!" said the one called judy.

it was stuck in his throat," said carrot. "i suggest you run away. just as far as you can.”

ניתן לראות שבסיומה של חקירת הרצח אין רוצח. בכך מוסרת אולי המוסכמה החזקה ביותר בסיפור הבלשי - אם היה פשע היה פושע שביצע אותו. אם אין פושע, מה הטעם בכל החקירה השואפת למצוא את הפושע? משול הדבר לנביא שבסופו של דבר לא מוצא את האלוהים. ספור זה יכול להתקיים אך לא יהיה זה סיפור על נביא. באותו מובן, סיפור בלשי ללא פושע אינו סיפור בלשי. פראצ'ט, באופן זה, חושף את יומרת השווא של תחום הסיפור הבלשי. אבל חשיפת היומרה הזו משמעותית הרבה יותר. אם אין רוצח, אם אין פושע, הרי שאין דמות רעה בסיפור. בסיפור הבלשי, בדומה לפנטזיה, ישנה חלוקה מאוד ברורה בין הטוב והרע, המנהלים מאבק ביניהם. הטוב מיוצג ע"י הבלש והרע ע"י הרוצח. אבל אם אין פושע, אין רע ואין מאבק בין טוב ורע. התייחסותו של פראצ'ט למוסכמת הטוב והרע בתחום הפנטזיה חוזרת בתחום הסיפור הבלשי.

בתחום סיפורי הקדושים שוב מטשטש פראצ'ט את ההבדל בין הטוב והרע. בתחום זה מוצגים ההולכים בדרכו ואמונתו של הקדוש כטובים, המוכיחים לכופרים הרעים את הטעות שבדרכם. אבל אצל פראצ'ט, דומה כי בוויכוחים התיאולוגים דווקא ידם של הכופרים על העליונה. הדיון מוצג כך שהקורא נוטה להזדהות עם הכופרים ולא עם נציגי הדת של om-

“’you attacked as!’ said vorbis.

‘i would call it pre-emptive defense,’ said the tyrant. ‘we saw what happened to istanzia and betrek and ushistan.’

‘they saw the truth of om!’

‘yes,’ said the tyrant. ‘we believe they did, eventually.’

‘and they are now proud members of the empire.’

‘yes,’ said the tyrant. ‘we believe they are. but we like to remember them as they were. before you sent them you’re letters, that put the minds of men in chains.’

‘that set the feet of man on the right road.’ said vorbis.

‘chain letters,’ said the tyrant. ‘the chain letter to the ephedians. forget you’re gods. be subjugated. learn to fear. do not break this chain – the last people who did woke up one morning to find fifty thousand armed man on their lawn.’

vorbis set back.

‘what is it you fear?’ he said. ‘here in your desert, with your … gods? is it not that, deep in your souls you know that your gods are as shifting as your sand?’

‘oh yes, said the tyrant. ‘we know that. that’s always been a point in their favor. we know about sand. and your god is a rock – and we know about rock.[20]

בקטע זה ניתן לראות שעמדתו של המאמין ב om היא המוצגת באור שלילי (דוגמאות נפלאות נוספות ניתן לראות בע"מ 171-174, 175 ועוד). האינקוויזיטור מציג עמדה תיאולוגית, לפיה דתו שלו גורמת לאנשים לראות את האור ו"הכופר"[21] מראה שלמעשה הם משתמשים בפחד וכופים את תפיסתם. אז טוען האינקוויזיטור שאם הכופר היה מאמין באמת, באליו, לא היה פוחד. על כך עונה הכופר, שהעובדה שהאלים הם כמו החול ולא ניתן לסמוך עליהם, זו דווקא התכונה הטובה שלהם. העובדה שאליו של הכופר הם כמו חול ולא ניתן לסמוך עליהם, גורמת לכך שאין טעם להרוג בשבילם. עבור האל המונותיאיסטי, לעומת זאת, שהוא חזק ואמין כמו סלע, יש לצאת למלחמות קודש ולהרוג הרבה אנשים, כפי שההיסטוריה מלמדת. בדרך זו נדמה כי ניתן לראות באופן ברור שהכופר, בדיון זה, גובר על המאמין. בעקבות כך, העמדה שאמורה להיות עמדתו של "הרע" בסיפור הופכת להיות דווקא עמדה מוצדקת, כך שהרע בסיפור נעלם. בספר זה, אמנם, מופיעה דמות רעה ללא ספק, מפלצתית אפילו, דמותו של האינקוויזיטור, אך דמות זו מופיעה בעיקר כדי להפריך את יומרת השווא של התחום, לפיה נציגי האל הם תמיד טובים. כדי להראות שאין טוב מוחלט, מציג פראצ'ט את מי שאמור להיות טוב מוחלט כרע מוחלט, אבל לא מתוך כוונה להצביע על הרע, אלא רק כדי להראות שהיומרה לטוב מוחלט היא יומרת שווא. אם יש רע, אזי הוא זה שמתיימר לטוב מוחלט.

סיכום

נראה כי ניתן לזהות את יצירתו של פראצ'ט עם דמותו של התעלולן. בדומה לתעלולן, חושפת יצירתו את יומרות השווא של התחומים, הדגמים הספרותיים, עימם היא מתמודדת. ניתן לומר שדמותו של התעלולן, עם סיום המאמר, יושבת ומחייכת חיוך ממזרי אל שלושת הדגמים, המביטים בו במבוכה ובכעס. יצירתו של פראצ'ט כתעלולן חשפה הרבה, אם לא את רוב, יומרות השווא של כל אחד מן הדגמים. עובדה זו מראה, בהרבה מובנים, את כל יומרת הדגמים כחסרת תוכן. ניתן לחשוב שהדבר היה גורם לשינוי כלשהו בכתיבת התחומים. שהם ייכתבו ללא היומרות, שנחשפו כיומרות שווא. אבל הדגמים, כמו כל רברבן, בלתי חדירים לביקורת. הם משוכנעים כל כך ביומרות השווא ובשקרים העצמיים שלהם, עד שדבר לא יגרום להם לשנות את התנהגותם. הספרים ימשיכו להיכתב תוך אכלוס כל אותן יומרות שווא אותן חשף התעלולן במיומנות רבה כל כך. כל מה שנותר לתעלולן לעשות הוא לשבת, לשתות עוד כוס בירה, ולצחוק על אותם רברבנים, הממשיכים לחיות בהונאה העצמית וביומרות השווא, ללא שיהיו מסוגלים להודות בכך, ואולי אפילו כשהם אינם מסוגלים להבין זאת כלל.

ביבליוגרפיה

1. אבניאון, איתן (עורך ראשי). יועצת לשונית: שושנה בהט, יועץ מדעי: רפאל ניר. "מילון ספיר: מילון עברי –עברי מרוכז בשיטת ההווה בהשתתפות אנשי לשון, חינוך, ומדע". הד ארצי, אור יהודה (1997).

2. רנן,יעל "אלות וגיבורים, מיתוסים על גבולות הכוח" ספרית אפיקים, הוצאת עם עובד, תל אביב (2001).

3. מולייר. "קומדיות". תרגום: נתן אלטרמן, הקיבוץ המאוחד תל אביב (1967).

4. רנן, יעל. "צחוק בחשכה", אדם, תל אביב (1986).

5. רנן, יעל. "לשמוע את רחש הגלים: ה'הזרה' החייאתה של קליפת המציאות ביצירה הספרותית", 'סימן קריאה' מס' 2 (מאי 1972) עמ' 343-361

6. שטרנברג, מאיר. "מיבנה ההשהיה, העניין העלילתי והסיפור הבלשי " 'הספרות' מס' 18-19 (דצמבר 1974) עמ' 164-180.

7. pratchett, terry. “small gods”, cox & wyman ltd, reading berkshire, great britain. (1992)

8. pratchett, terry “theatre of cruelty” (1993) in peter haining (ed) “the wizards of odd”

9. pratchett, terry. “צבע הקסם”, corgi book, cox & wyman ltd, reading berkshire, great britain. (1985)

10.

174[1] pratchett 1985 p.

[2]בין ספריה של מקאפרי ראה אור בעברית רק "מעוף הדרקון" (1969), אך היא פרסמה כתריסר כותרים העוסקים בעולם "פרן".

[3]pratchett 1992 p. 52

[4]pratchett 1985 p. 37

2[5] pratchett 1993 p.

[6]pratchett 1992 p. 9-10

2-3[7] pratchett 1993 p.

[8]pratchett 1992 p. 50

2[9] pratchett 1993 p.

[10]pratchett 1992 p.63-64

112-113[11] pratchett 1992 p.

[12]pratchett 1985 p. 257

4[13] pratchett 1993 p.

3[14] pratchett 1993 p.

[15]pratchett 1992 p. 25

[16]pratchett 1985 p. 103-104

77-78 [17] pratchett 1985 p.

252-253[18] pratchett 1985 p.

[19]יומרת שווא מטעה זו גורמת לנזקים רבים. אנשים מנסים לחלק את העולם האמיתי ל"טובים" ו"רעים", ובאופן זה נגרמים מעשי זוועה רבים. הרי אם האחר הוא רע, מותר לעשות הכול כדי לעצור את הרוע.

[20]pratchett 1992 p.1966

[21] המאמר עושה שימוש במושג "כופר" משום שבו משתמשות הדתות המונותיאיסטיות בהתייחסן לכל מי שאינו מקבל את תפיסתן. מדויק יותר יהיהלומר "מי שמאמין במספר אלים ולא רק באל אחד".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה