אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפנטזיה של טרי פראצט חלק ב


הדגמת הפרודיה אצל פראצ'ט

כמצוין בחלקו הראשון של המאמר, יצירתו של פראצ'ט אמורה לחשוף את יומרות השווא של הדגמים הספרותיים שפורטו. השערת המאמר היא כי פעולה זו היא למעשה פרודיה אותה מבצעת יצירתו של פראצ'ט באותם הדגמים. אך למה בדיוק הכוונה במושג המוכר כל כך - "פרודיה"?

מילון ספיר מגדיר את הפרודיה כ"יצירה היתולית הבנויה על חיקוי יצירה רצינית מסוימת."[1] הגדרה כללית מאד, אך זו כוללת בתוכה שני עקרונות חשובים: הראשון הוא גורם ההומור, חלק בלתי נפרד מהפרודיה, והשני הוא עיקרון החיקוי של יצירה קיימת. רנן, בספרה "צחוק בחשכה" (1986) מעניקה הגדרה רחבה במעט. על פי הגדרתה פרודיה היא: "חיקוי קומי, המשחזר באופן חלקי מאפיינים של מבע מסוים, אך מעוות אותם על-ידי הגזמה חסרת פרופורציה או תוספת מרכיבים נמוכים בחשיבותם. כך, למשל, תשמור הפרודיה על תחבולות סגנוניות או צורניות של סופר מסוים, אך תמלא אותן בתוכן טריביאלי או וולגארי."[2]

בעקבות הגדרתה של רנן ניתן להצביע על שני סוגים של פרודיה. הסוג הראשון הוא הגזמה בחשיבותם של מרכיבים נמוכים במבע מסוים. הסוג השני הוא הוספת מרכיבים נמוכים למבע מסוים. אך גם חלוקה זו נראית עדיין כללית מדי. קשה לבדוק לפיה באם טקסט מבצע פרודיה או לאו. כדי לבדוק זאת יש צורך בעקרונות מוצקים הניתנים לבדיקה ולא בהגדרה כללית. עקרונות כגון אלה ניתן להסיק ממאמרה של יעל רנן, "לשמוע את רחש הגלים" (1972).

במאמר זה מתייחסת רנן לפרודיה כחלק מן המושג הספרותי – "הזרה", מושג שנקבע ע"י אחד מראשי האסכולה הפורמליסטית, ויקטור שקלובסקי, בעשור השני של המאה העשרים, שמשמעותו הפיכת המוכר לזר. על פי עמדתו של שקלובסקי זוהי השפעתה המרכזית של כל יצירת אמנות. בדרך זו מצליחה היצירה להעניק לנו ראייה חדשה לתופעות מוכרות בשלושה תחומים עיקריים: המציאות, הלשון והמוסכמות האומנותיות, כאשר רנן רואה את הפרודיה כחלק מהזרת המוסכמות האומנותיות[3]. רנן מתמקדת במאמרה בהזרה של המציאות. היא קובעת מספר סוגי אב של הזרה זו ומאפיינת כל אחד מהם ע"י מספר תתי-סוגים. אך כפי שרנן מציינת, העקרונות והסוגים אותם היא מראה חלים גם על תופעות שנכללו בתחומי ההזרה האחרים[4]. מאמר זה, העוסק בפרודיה, יתמקד בסוג השלישי של ההזרה. נדמה כי פרודיה מבצעת בדיוק את אשר רנן מייחסת להזרת מוסכמות אומנותיות: חושפת את המלאכותיות הטבועה בכל מסורת ספרותית באופנים אותם מציינת רנן, אך מה שמייחד את הפרודיה הוא הוספת העיקרון הקומי. בעקבות כך, בחינת מאמר זה את הפרודיה תהיה דרך שלושה סוגי אב הנסמכים על שלושת סוגי האב של רנן, בניסוח שונה במקצת, עקב הגדרות הפרודיה שהוזכרו קודם. שלושת סוגי האב כוללים, כל אחד מהם, גילויים פרטניים רבים שרק חלקם יודגמו במסגרת זו, בעזרת שניים מספריו של פראצ'ט:” “צבע הקסם" (1985) ו" small gods" שנת 1992 , וכן סיפור קצר אחד - “theatre of cruelty” (1993). שלושת היצירות האלו מייצגות בהתאמה את שלושת הדגמים שהוזכרו בחלקו הראשון של המאמר, כאמור: הפנטזיה, הסיפור הבלשי וסיפורי הקדושים. חשוב לציין כי הדבר אותו מציינת רנן הנוגע למאמרה שלה נכון גם בכל הנוגע למאמר זה - הדגמות תת-הסוגים הפרטניים אינן מתיימרות למצות אלא רק לנסות ולהמחיש את אופיו של כל אחד מסוגי האב.

בעקבות תפיסה זו של הפרודיה ניתן לראות כי היחס בין פרודיה לבין המסורת הספרותית הוא למעשה יחס הדומה ליחס שבין הרברבן לתעלולן. התעלולן חושף את המלאכותיות הטמונה ביומרותיו של הרברבן והפרודיה חושפת את המלאכותיות הטמונה במאפיינים שונים, ובכללם היומרה, הטמונים במסורות ספרותיות שונות. בדרך זו נוצר אפקט קומי בפרודיה. היצירה הפרודית, שאמורה להיות במעמד מדורג נמוך (יצירה קומית קלילה), חושפת את יומרות השווא של יצירות מתחום הטוען למעמד מדורג גבוה יותר. מטרה המאמר הינה להציג את יצירותיו של פראצ'ט כפרודיה על שלושת הדגמים הספרותיים, בהתאם לתפיסת הפרודיה שהוצגה מעלה. כלומר, יהיה עליו לבסס את היחס בין פראצ'ט לאותם הדגמים כיחס שבין התעלולן לרברבן.

סוגי האב של הפרודיה והדגמתם אצל פראצ'ט

ערטולאו חשיפה של תחבולות ע"י הצבעה במפורש

סוג האב הראשון של הפרודיה הוא הזרת מוסכמה ספרותית הנוגעת לתחום ספרותי מסוים דרך הצבעה מפורשת על התחבולות המוסתרות בתחום. חשיפת התחבולה, במקרה של טקסט פרודי, חושפת את יומרת השווא של התחום וע"י כך הופכת להיות פרודיה על התחום הנדון.

חשיפת ההקשר הסיבתי המקובל המוסכמה הספרותית

תת הסוג הראשון שבאמצעותו ניתן לאפיין את סוג האב הנ"ל הוא חשיפת הקשר סיבתי מוסכמם בתחום מסוים. כלומר, ננסה להראות כי פראצ'ט מצביע במפורש על קשרים סיבתיים האופייניים לתחום. חשיפת קשרים אלה ע"י פראצ'ט חושפת את יומרות השווא של התחום, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות:

/

צבע הקסם

הדוגמא הראשונה לקוחה מתחום הפנטזיה. בספר "צבע הקסם", מייצג הלוחם הברברי הרון (hrun) את הגיבור העילאי של תחום הפנטזיה, דוגמת קונן, גם הרון הוא ברברי, חזק ובלתי מנוצח. ניתן לראות זאת כבר בשמו, עיוות המילה גיבור (hero). בעקבות כך ניתן להסיק כי הביקורת על hrun היא למעשה ביקורת על גיבורי הפנטזיה, כפי שיפורט בהמשך. הנקודה המעניינת בחלק זה היא תפיסת עולמו של הרון, החושפת את הקשר הסיבתי בתחום הפנטזיה. דוגמא לכך ניתן לראות כאשר הרון והתייר "twoflower" כלואים אצל רוכבי הדרקונים. שתי הדמויות מנהלות דו-שיח בינן, במהלכו שואל התייר "מה יקרה"? תשובתו של הרון והמשך דו-השיח מראים עד כמה קיומו ותפיסת עולמו תואמים וחושפים את הקשרים הסיבתיים הנסתרים בתחום הפנטזיה:

“'i expect in a minute the door will be flung back and i'll be dragged off to some sort of temple arena where i'll fight maybe a couple of giant spiders and an eight-foot slave from the jungles of klatch and the i'll rescue some kind of a princess from the altar and the kill off a few guards or whatever and the this girl will show me the secret passage out of the place and we'll liberate a couple of horses and escape with the treasure' hrun leaned his back on his hands and looked at the ceiling, whistling tunelessly'

'all that?' said twoflower.

'usually’.”[5]

הרון מתאר את אשר קורה בדרך כלל בחייו כאשר הוא נתפס ומושם בכלא. ובגלל שהוא מייצג את גיבור הפנטזיה, הוא למעשה מתאר את אשר קורה לגיבור הפנטזיה הנתפס ומושם בכלא. ע"י כך חושף פראצ'ט את הקשר הסיבתי המגוחך בפנטזיה; כתוצאה מכך שגיבור מושם בכלא הוא נלחם במפלצת אימתנית, זוכה בחירותו ומציל אישה. הפתעתו של התייר מתיאורו של הרון דומה כי נובעת מייצוגו את עמדת הקורא, תייר בעולם הפנטזיה, בדומה לקורא עצמו. לכן הוא מופתע מכך שהרון כלל אינו מעלה על דעתו את האפשרות שהוא, הגיבור, יישאר בכלא (כמו שקורה בעולם הלא-פנטסטי). למעשה, מה שפראצ'ט חושף דרך נאומו של הרון הוא את קיום הקשר הסיבתי בין ההימצאות בכלא והמלחמה במפלצת. חשיפת קשר סיבתי זה מציג באור מגוחך את גבורתם של גיבורים מסוגו של הרון. אם זה מה שבדרך כלל קורה, מהי הגבורה והייחוד בגיבורים מסוגו של הרון? או, בניסוח אחר, אם בעולם הפנטזיה עובדת ההשלכה לכלא מלווה במלחמה במפלצות ובהצלת נסיכה, ביחס סיבה ותוצאה, אזי אין מקור לגאווה במלחמה במפלצות ובהצלת נסיכה, כפי שאין מה להתגאות בנסיעה במכונית לאחר התנעתה. בעולם הפנטזיה, הכלא הוא סיבה בדיוק כפי שהנעת המכונית היא סיבה בעולם של הקורא. הצלת הנסיכה היא תוצאה, בדיוק כפי שהסעת המכונית היא תוצאת ההנעה.

דוגמא נוספת לחשיפה של קשר סיבתי ניתן לראות בהתייחסותו של פראצ'ט למודל הספרות הבלשית בסיפור:

“’all right... you can come out now,’ he said, to the world at large. ‘i didn't know there were any gnomes left in the world.’

the rubbish rustled. they trooped out -- the little man with the red hat, the hunched back and the hooked nose, the little woman in the mob cap carrying the even smaller baby, the little policeman, the dog with the ruff around its neck, and the very small alligator.

corporal carrot sat and listened.

‘he made us do it,’ said the little man. he had a surprisingly deep voice. ‘he used to beat us. even the alligator. (...) and then we ran away and he caught us in the alley and started on judy and the baby and he fell over and –‘

‘who hit him first?’ said carrot.

‘all of us!’”[6]

זוהי סצנת הסיום מסיפורו של פראצ'ט. בספרות הבלשית, מופיע הבלש בסצנת השיא בסיפור בפני החשודים וחושף את האשם. הנקודה המעניינת היא שהפושע כמעט תמיד נמצא. הוא לעולם אינו נמלט. כמו כן, הוא כמעט לעולם אינו מכחיש, או לפחות לא באופן רציני, את האשמותיו של הבלש. נראה כי נוצר קשר סיבתי נסתר בין החשיפה והגילוי. הבלש מגלה את האמת וזו כופה על האשם להתוודות.

בסצנה המצוטטת מעלה, נדמה כי פראצ'ט חושף קשר סיבתי זה. רב"ט גזר קורא לשדונים לצאת החוצה והם יוצאים. הוא אפילו אינו שואל מה קרה וכבר הפושע מתוודה בפניו. בדרך זו חושף פראצ'ט את היחס הסיבתי הטמון בסיפור הבלשי בין הגילוי וההתוודות. אין סיבה אמיתית לכך שהגילוי יגרור באופן ישיר ווידוי, כך שיחס סיבתי זה כשלעצמו הוא יחס מגוחך. פראצ'ט מציג את החשיפה ואחריה את הוידוי ללא כל נימוקים מדומי מציאות אחרים מלבד החשיפה עצמה. בדרך זו נחשף הקשר הסיבתי שבתחום הבלשי, שבין החשיפה והוידוי. אבל בספרות הבלשית ישנו ניסיון לטשטש קשר סיבתי זה ע"י נימוקים דמויי מציאות. כלומר, קיימת בתחום יומרת שווא לפיה הווידוי לא נגרם עקב הגילוי, אלא בשל נימוקים דמויי-מציאות כגון רגשות אשמה, עליונות וכיו"ב. פראצ'ט, ע"י כך שהוא אינו משתמש בנימוקים דמויי-מציאות, חושף את יומרת השווא של התחום, לפיה הם הגורמים לפושע להתוודות.

בתחום סיפורי הקדושים מופיעה חשיפה של אחד מן הקשרים החזקים בכל ספרות דתית - הקשר בין חטא ועונשו. כלומר, כאשר מתבצע חטא חייב לבוא עונש. ואיזה חטא גדול יותר מאשר הכחשת האל.

פראצ'ט, ביצירתו, חושף קשר סיבתי זה בקטע הבא, בו ברמן מתאר לאחי (brutha) מה קורה כאשר מתבצע חטא ומישהו מכחיש את קיומם של האלים:

“we get that in here some nights when someone’s had a few. cosmic speculation about whether gods really exist. next thing, there’s a bolt of lightning through the roof with a note wrapped round it saying ‘yes we do’ and a pair of sandals with smoke coming out.” [7

קטע זה מצביע על קשר ישיר ומידי בין חטא הכחשת האלוהים והעונש, קליע הברק. קשר זה קיים גם בסיפורת הקדושים, אשר כמו כל ספרות דתית חייבת להניח כי החוטא כנגד האל נענש. אבל חשיפת ההקשר הסיבתי באופן מפורש, דומה כי מראה את הקטנוניות שבקשר סיבתי זה. האלים, כילדים צעירים, זועמים על כל מי שמעז לחלוק עליהם ושולחים פתק : ראו, אנו קיימים. חשיפת הקשר הסיבתי חושפת את היומרה הדתית שבסיפורי הקדושים, לפיה מעשי הענישה של האל הם משהו נשגב, ומראה אותם כפי שהם - תגובה קטנונית, בדומה לילד המתרגז כאשר מישהו אינו עושה בדיוק את אשר הוא רוצה שיעשה.

הצבעה במפורש על נקודת המבט המקובלת במוסכמה הספרותית

סעיף זה יתייחס לחשיפת נקודת המבט המקובלת בתחום מסוים. החשיפה וההצבעה במפורש על נקודת המבט יוצרת הזרה של אותה מוסכמה ספרותית, וע"י כך למעשה מתקיימת פרודיה.

בתחום הפנטזיה ניתן לראות כי פראצ'ט ב-"צבע הקסם" מצביע במפורש על נקודת המבט של התחום, בהתייחסותו של twoflower התייר לאלימות. עמדתו מוצגת בדו-השיח שלו עם rincewind הקוסם. rincewind מתחיל ושואל:

“'you want to see a fight?' he said.

'yes. what’s wrong with that?'

'for a start, people get hurt.'

'oh, i wasn’t suggesting we get involved. i just want to see one, that all....”[8]

התייר מייצג את הקורא, המעוניין לקרוא על קרבות ואלימות. כמו לתייר, גם לקורא נראית האלימות משהו מרגש שגיבורים עוסקים בו. הקוסם, המערער על מוסכמות הפנטזיה, מצביע על העובדה שאנשים נפגעים במהלך האלימות ואינו מבין מדוע אדם מעוניין לצפות בה. מבחינתו, אם אנשים פוגעים זה בזה, על האדם להיות כמה שיותר רחוק מן המקום ולבטח לא לעמוד ולצפות. התייר אינו יכול לקבל זאת; בדומה לקורא הפנטזיה, הוא רואה את האלימות כמשהו ראוי ומעניין אותו עושים גיבורים ולכן כדאי מאוד לצפות בו (או לקרוא עליו). זו כמובן הצבעה במפורש על נקודת המבט של תחום הפנטזיה, ההופכת את האלימות למשהו גיבורי, כמעט רצוי. בעזרת עמדתו של התייר חושף פראצ'ט נקודת מבט זו ויומרת שווא מרכזית בפנטזיה; התחום מתיימר לתאר ולהטיף לניצחון הטוב רודף השלום על הרוע האכזר והאלים, אך למעשה מאמץ נקודת מבט המאדירה ומהללת את האלימות, ולא את רדיפת השלום.דוגמא שנייה לחשיפת נקודת המבט ניתן לראות בפרודיה של פראצ'ט על הסיפור הבלשי:

“well, now," said sergeant colon,(…) "so far we have cause of death as a) being beaten with at least one blunt instrument b) being strangled with a string of sausages and c) being savaged by at least two animals with big sharp teeth. what do we do now, nobby?”[9]

בקטע מציג הסמל קולון (נקודותיים/חלק מן המעי הגס הקרוב לפי הטבעת) גישה עניינית וקרה, שלא לומר אדישה, לגופה שבפניו. הוא בוחן את הדרכים בהן נראה שרצחו את האדם, ממספר אותן וכותב אותן בפנקסו כרשימת קניות. גישה אדישה זו של הסמל מודגשת אצל פראצ'ט, אך נדמה כאילו בסך הכול חושפת את נקודת המבט של תחום הסיפור הבלשי על הרציחות המופיעות בו. נראה תמיד כאילו הבלש מתייחס אל הרצח ואל הנרצח כסוג של אתגר מחשבתי. אין בה מבט אמיתי על הטרגדיה הנובעת ממותו של אדם ולבטח לא מרצח אדם. אך בסיפורת הבלשית ישנה נטייה להתעלם מכך, להתייחס לנקודת המבט האדישה של הבלש והיצירה כנקודת מבט טבעית ושגורה בכל הנוגע לרצח. פראצ'ט, ע"י כך שהוא מבליט ומדגיש את נקודת המבט העניינית והאדישה לרצח ומדגים את הטירוף ואת חוסר השגרה שבנקודה זו, חושף את יומרת השווא של התחום הבלשי, לפיה נקודת המבט האדישה היא סבירה ושפויה.

/

אלים קטנים

דוגמא אחרונה להצבעה במפורש על נקודת מבט ניתן לראות בתחום סיפורי הקדושים. בספרו "small gods" מצביע פראצ'ט במפורש על נקודת המבט לפיה מעשים בשם הדת הינם מוצדקים, כפי שעולה מן הקטע הבא:

“’the quisition protects us, lord. it is written in ossory, chapter vii verse –‘

(…) ‘and you are right, brutha,’ he said, ‘because the quisition cannot be wrong. things can only be as the god wishes them. it is impossible to think that the world cold run in any other way, is this not so?”[10]

בקטע זה מוצדקת פעולתה של ה"קוויזיציה", כלומר - האינקוויזיציה. כלומר, גם פעולתם של אותם המענים ורוצחים חייבת להיות מוצדקת מנקודת המבט של התחום, אם פעולתם נעשית בשירות רצון האל. ההצבעה על נקודת המבט חושפת אולי את אחת מן הבעיות העיקריות של הדת, והיא ההנחה המוחלטת (dogmatic) שבבסיס תפיסת הטוב שלה. בסיפורי הקדושים, כמו כמעט בכל תחום דתי, ניתן לראות כי כל המעשים הנעשים בהתאם לרצון האל נתפסים כטובים. פראצ'ט מצביע במפורש על נקודת מבט זו של התחום, דרך תיאור תמימותו של אחי. הוא רואה גם את האינקוויזיציה ההורגת ורוצחת כעושה טוב, משום שהוא מצטט את נקודת המבט של הכנסייה. חשיפה זו מראה את העיוות בנקודת המבט, משום שלבטח לא נרצה לומר שהאינקוויזיציה עושה טוב. בדרך זו חושף פראצ'ט את יומרת השווא שבתחום, לפיה כל המעשים הנעשים בשם האל הם מעשים טובים.

הצבעה במפורש על המסגרות ההגיוניות הסיבתיות המקובלות המוסכמה הספרותית

חשוב להבדיל בין תת-סעיף זה לתת-הסעיף הראשון, למרות הדמיון שבשמם. בעוד ובראשון מדובר על הקשר הסיבתי, כיצד דבר נובע מדבר, הרי שבסוג זה מדובר על המסגרת הכללית לפיה בנוי העולם המוצג בתחום מסוים. מסגרת כללית זו נמצאת בדרך כלל ברקע מבנה העולם של התחום ואינה מוזכרת במפורש; ההצבעה במפורש עליה יוצרת הזרה. במקרה של הפרודיה, ההצבעה המפורשת על המסגרת ההגיונית חושפת את יומרת התחום בהצגת המסגרת ההגיונית שלו כמסגרת הגיונית לפיה בנוי העולם במציאות.

פראצ'ט מצביע במפורש על המבנה הלוגי האופייני לתחום הפנטזיה בכמה מקרים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תיאור השדון במצלמה ותגובתו של הקוסם לכך. התייר, כשהוא מגיע לעיר

ankh-morpork, מגיע ובאמתחתו קופסא המפיקה תמונות. הקוסם מסתקרן באשר לאופן פעולתה של הקופסא ובאשר לגורם המאפשר לה להפיק את התמונות. הוא אומנם אינו יודע כיצד הדבר עובד, אך כאשר הוא מנסה לשכנע אנשים להצטלם, הוא אומר להם שבקופסא מצוי שדון המצייר אותם ("צבע הקסם", עמ' 53). לאכזבתו, מגלה הקוסם כי למרות תקוותיו, בתוך הקופסא באמת מצוי שדון המצייר את התמונות (עמ' 58). בעקבות זאת, ניתן לראות את הקוסם rincewind כמי שמנסה למצוא בעולם סדר המבוסס על החוקיות הפיסיקלית, משמע, הוא תר אחר עולם בו שולטת החוקיות השולטת בעולמנו שלנו[11]. תקוותיו של הקוסם, בראותו את הקופסא המפיקה תמונות, הן כי קופסא זו מבטאת סוג של פעולה שהיא תוצאה של חוקיות פיסיקלית ולא תוצאה של קסמים. בראותו את השדון, הוא מבין כי אין גם במקרה זה חוקיות, ותקוותיו מתנפצות.

בעקבות ניתוח זה ניתן לראות את קיומו של השדון במצלמה כהצבעה על המסגרת ההגיונית בתחום הפנטזיה. על פי מסגרת הגיונית זו, התופעות בעולם מוסברות באמצעות קסמים ולא בהסברים פיסיקליים. אך חשוב לציין כי בתחום הפנטזיה ישנם גם דברים המוסברים בחוקיות פיסיקלית, כך שהמסגרת ההגיונית של עולם הפנטזיה היא מסגרת של הסבר ותופעות, גם תוך שימוש בהסברים פיסיקליים וגם תוך שימוש בקסם. הקוסם, המנסה לערער על המוסכמות בתחום הפנטזיה, מקווה להסביר את כל התופעות באמצעות הסברים פיסיקליים. אך מקרה קופסת התמונות ומקרים נוספים מצביעים במפורש על המסגרת ההגיונית של העולם בו הוא נמצא, עולם תחום הפנטזיה, בו תופעות מוסברות גם באמצעות קסם. פראצ'ט מצביע על העובדה לפיה גם הדברים הנראים כפועלים בהתאם לחוקיות הפיסיקלית (כמו השעון או המצלמה) פועלים למעשה כחפצים קסומים, באמצעות שדונים. פעולה זו יוצרת הזרה; הקורא מצפה שהמצלמה תעבוד לפי חוקים פיסיקליים והיא למעשה מופעלת ע"י שדון. בעקבות כך ניתן לראות שהיומרה בתחום הפנטזיה היא החוקיות העקבית שבעולם, הנחשפת ע"י הפרודיה של פראצ'ט כיומרת שווא. ישנן שתי אפשרויות לחוקיות בעולם: הראשונה היא שהכול מתנהל באמצעות הקסמים, אבל אם הכול היה מתנהל באמצעות הקסמים, אזי הכול היה מופעל באמצעות שדונים ודומיהם. האפשרות השנייה היא שכל העולם מופעל באמצעות חוקים פיסיקליים, ואז אין מקום לקסמים בלתי-הגיוניים, משום שבתוך המערכת הנביעה ההגיונית לא יכולה להיות סיבה בלתי הגיונית מבלי שזו תגרום לקריסת המערכת.

בתחום הבלשי ניתן לראות דוגמא נוספת לחשיפת המסגרות הלוגיות בתחום. חשוב לציין כי נדמה שהעניין המרכזי בסיפור הבלשי טמון בקיום המסגרת ההגיונית המאפשרת להגיע לפתרון התעלומה המוצגת ביצירה. על כן, חשיפת המסגרת ההגיונית הזו היא למעשה חשיפת מהותו העיקרית של התחום. נדמה כי פראצ'ט מבצע פעולה זו בקטע הבא:

“corporal carrot strolled easily around the town. he had a theory. he'd read a book about theories. you added up all the clues, and you got a theory. everything had to fit.”[12]

בקטע חושף פראצ'ט את המסגרת ההגיונית ההופכת את הסיפור הבלשי לאפשרי. על פי מסגרת זו, רמזים המופיעים בכתוב יכולים להוביל לתיאוריה, ואם התיאוריה הזו נבנתה על סמך הרמזים באופן הגיוני ונכון הרי שהיא חייבת להיות נכונה, משמע חייבת לפתור את התעלומה המוצגת או, כפי corporal carrot אומר, "הכול חייב להתאים". הוא חושף, בעקבות הספר שקרא, שתי הנחות במסגרת ההגיונית שבסיפור הבלשי: ההנחה ההגיונית הראשונה היא שניתן להרכיב מרמזים תיאוריה. הנחה שנייה היא שכאשר ישנה תיאוריה מוצדקת בעקבות הרמזים הכול חייב להתאים לה. שתי ההנחות הללו הכרחיות ומהותיות לתחום הבלשי. אם לא מניחים שהרמזים מובילים לתיאוריה, אין טעם לחפש את הרמזים בסיפור, ואם אין טעם לחפש רמזים בסיפור, על סמך מה יוכל הקורא לבנות השערות הנוגעות לעבר הנחשף? כמו כן, אם תיאוריה המבוססת על רמזים ומנומקת הגיונית באופן נכון אינה מספיקה להשערה נכונה, כיצד ניתן להגיע להשערה נכונה? אם הפתרון הוא על סמך השערה בלתי הגיונית או שאינה מבוססת על רמזים, ישנה בכך הפרה של מוסכמת ה"משחק ההוגן". אבל יומרת התחום לפיה שתי ההנחות הללו מתקיימות, מתגלה כיומרת שווא. מסגרות הגיוניות אלו אינן קיימות במציאות, כפי שמתיימר הסיפור הבלשי. למעשה, לעיתים קרובות נמצא כי רמזים אינם מובילים לדבר ושהפתרון ההגיוני ביותר אינו תואם את המציאות. הדגשת פראצ'ט את החוקיות לפיה רמזים מובילים לתיאוריה ותיאוריה לפתרון מבליטה קשר סיבתי שהקורא יודע שאינו נכון, וע"י כך חושפת את יומרת השווא של התחום בטענתו לקיום קשר זה.

דוגמא אחרונה לחשיפת המסגרת ההגיונית ניתן לראות בתחום סיפורי הקדושים, בקטע הבא:

“after all, those who had achieved success in the world clearly had done it with the approval of the great god, because it was impossible to believe that they had managed it with his disapproval. in the same way the quisition cold act without possibility of flaw. suspicion was proof. how could it be anything else? the great god would not have seen fit to put the suspicion in the mind of his exquisitors unless it was right that it was should be there.”[13]

פראצ'ט שוב עושה שימוש באינקוויזיציה כדי לחשוף את מוסכמת התחום. אבל הפעם לא מדובר רק בנקודת המבט הרואה את האינקוויזיציה כפועלת באופן חיובי. בנקודה זו החשיפה אינה חשיפת נקודת המבט של דמות מסוימת אלא אמירה כללית הנוגעת לתפיסת העולם - תפיסת העולם היא כזו לפיה כל רצח הוא מוצדק אם נעשה בשם האל, משום שהאל תמיד צודק והאל אחראי על הכול, לפיכך לא יכול להיות שהוא ייתן שמשהו ייעשה בשמו אם אין הוא רוצה בכך. יומרה זו מופיעה באופן זה או אחר בכל סיפורי הקדושים. לאל יש תמיד תוכנית גדולה ובלתי מובנת אותה מעביר הקדוש בחלקה לבני האדם, אך אם אלה אינם מבינים או אינם מסכימים עם משהו מדברי הקדוש הם בכל מקרה חייבים לקבל אותם כדברי האל. יומרה זו, לפיה הכול צודק אם נעשה בשם האל, היא כמובן יומרת שווא, והאינקוויזיציה מהווה דוגמא מצוינת למקרה בו דברים בלתי צודקים על פי כל אמת מידה אנושית נעשו בשם האל. פראצ'ט, בהצבעתו על המסגרת ההגיונית הנוגעת לאינקוויזיציה, חושף אותה כיומרת שווא.

הצבעה במפורש על תכונות האופי של הדמויות המקובלות במוסכמה הספרותית

בכל תחום ספרותי ישנם אבי טיפוס לדמויות המאכלסות אותו. לכל אחד מאבי הטיפוס השונים בכל תחום מספר תכונות המאפיינות אותו. תכונות אלו, שבהקשר התחום נראות סבירות, מתגלות במלוא מהותן המגוחכת כאשר הפרודיה מבודדת אותן ומצביעה עליהן במפורש. דוגמא לכך ניתן לראות בספר "צבע הקסם". בספר זה מתייחס פראצ'ט לצורתם החיצונית של רוכבי הדרקונים:

“the dragonfolk’s taste in clothing didn’t run to anything much more imaginative then a leather harness, studded with bronze ornaments.”[14]

פראצ'ט מתייחס בתיאור שלו רק לאנשי הדרקונים, אבל כל המכיר את תחום הפנטזיה בייצוגו החזותי (בסרטים, על כריכות ספרים וחוברות, תמונות מן התחום) יודע כי הוא מתייחס למעשה ללבוש האופייני לכל דמויות הפנטזיה. על פי הדרך בה מוצגות דמויות הפנטזיה, נראה כי אחת מן התכונות האופייניות וכולן בייחוד לאלו בינן שהן בעלות כישורי לחימה, היא חום גופן הגבוה. הדמויות לבושות בבגדים מועטים. התחום מתיימר לתאר את הדמויות באופן זה משום שהן לוחמות ואלה הם בגדי הלוחמים. היומרה נדמית מגוחכת. ברגע בו נחשפת עובדת לבושן המועט של הדמויות, ברור גם למה הן כמעט ואינן לבושות. מטרת המיעוט בלבוש היא מינית לחלוטין ונועדה למשוך את הקורא, בין אם בציורי הדמויות או תוך שימוש בדמיונו, כאשר הוא מעלה בעיני רוחו את הדמויות. לכן אין זה מקרי שתחום זה, שרוב הקוראים בו הינם גברים, מספק תמונות נשים רבות. בנוסף לכך, גם תמונות הגברים אינם מיועדים למשוך נשים, בדרך כלל, אלא לשמש מושא הערצה לגברים. הגברים הם, לרוב, לאו דווקא גברים נאים אלא גברים שריריים, גוף אותו תופסים גברים רבים כערך עליון וכוחני, שנשים רבות דווקא אינן מוצאות אותו מושך.

האלמנט המיני בתחום הפנטזיה מובלע כאשר הקורא שקוע ביצירה פרטנית. הקורא מקבל את התמונות כאילו בתמימות, כאילו באמת לכל הנשים נוח להילחם כשחזן חשוף כמעט לחלוטין. ההצבעה המפורשת של פראצ'ט על הלבוש המצומצם גורמת למשמעות האמיתית, המינית של הלבוש להיות ברורה.בתחום הסיפור הבלשי ניתן לראות את הדגשת הדמות בתיאור דמותו של corporal carrot:

“corporal carrot, the watch's youngest member, often struck people as simple. and he was. he was incredibly simple, but in the same way that a sword is simple, or an ambush is simple. he was also possibly the most linear thinker in the history of the universe.”[15]

דמותו של corporal carrotהיא דמות במיטב המסורת של הבלשים האנטי-גיבורים, כגון מיס מארפל, הרקול פוארו, קולומבו וכד'. גיבורים אלה מאופיינים בהיותם מנוגדים לדמות הגיבור הקלאסי: הם אינם חזקים ואינם נחשבים ע"י החברה אך מצוידים בחכמה, נחישות ושכל ישר, המובילים אותם לפתרון שהשאר אינם מסוגלים להגיע אליו. corporal carrot מתואר כאדם הצעיר ביותר במשטרה, משמע כאדם שמעמדו נמוך. בנוסף, הוא מתואר כמי שנראה אדם פשוט, כלומר, כסוג של טיפש. אך הוא מתואר גם כבעל המחשבה הקווית ביותר ביקום. הצבעה מפורשת כל כך על שתי תכונותיו של הבלש, מן הצד האחד אדם פשוט ומוזר, גיבור בלתי סביר, ומן הצד השני אדם בעל יכולת הסקה מבריקה, חושפת את האמירה לפיה רבים מן הבלשים בתחום הסיפור הבלשי הינם בעלי מבנה אישיותי דומה ולו שתי פנים. חשיפת המוסכמה מראה את קיום המבנה הזה של הדמות כאירוע בלתי מקרי. נחשפת היומרה של התחום לפיה במקרה קיימת דמות מוזרה ומבריקה הפותרת תעלומה, והקורא הופך מודע למה שנדמה וידע כבר קודם לכן, והוא ששתי פניה של הדמות הן דבר הנובע ממוסכמה תחומית ואינה משהו מקרי בעולם הבדוי.

בתחום סיפורי הקדושים נבחנת אחת מן הדמויות שנדמה והיא מן המרגיזות ביותר בעולם הדתי, דמותו של הקדוש המעונה. פראצ'ט מצביע במפורש על היות הקדוש אדם הבוחר את חיי הצניעות עד כדי סבל, כפי שעולה מן הקטע הבא:

“’no he didn’t’ said brutha. ‘he eats stale bread and water.’

‘why doesn’t he eat fresh bread?’

‘he waits for it to get stale.’

‘yes. i expect he does,’ said the tortoise.’”[16]

הצבעה זו על עינויו העצמי של הקדוש מראה עד כמה זה מיותר. אין סיבה שלא לאכול לחם טרי אלא לחכות שזה יתיישן. בדרך זו נחשפת יומרת התחום, לפיה העינוי העצמי משקף סוד של יכולת רוחנית. העינוי העצמי מתגלה כפעולה מיותרת, שאם יש לה תוחלת הרי שזו טמונה בעובדה שכאשר הקדוש מענה את עצמו הוא גורם לעצמו להרגיש צדיק, תוך שהוא גורם לאחרים להרגיש אשמים משום שהוא סובל.

[1] מילון ספיר 1997 עמ' 392

[2] רנן 1986 עמ' 121

[3] רנן, 1972 עמ' 343

[4] שם, 437

[5] pratchett 1985 p.174

4[6] pratchett 1993 p. (לא הצלחתי להשיג את הספר בו התפרסם סיפור זה לכן צירפתי את הסיפור כנספח כפי שהורדתי אותו מהאינטרנט. עקב כך העימוד שאני מציין הוא בהתאם לנספח המצורף.)

[7] pratchett 1992 p.158

[8] pratchett 1985 p. 49

1[9] pratchett 1993 p.

[10] pratchett 1992 p. 133

[11] איני נכנס לדיון הפוסט- מודרני המטיל ספק בכך שהעולם שלנו מתנהל לפי חוקים פיזיקליים ורואה את החוקים הפיזיקליים כסיפור המסופר על העולם ללא מעמד שונה מסיפורים מיתולוגיים המסופרים על העולם. דיון זה הוא לחלוטין לא רלוונטי לעבודה זו.

[12] pratchett 1993 p. 3

[13] pratchett 1992 p.67

169[14] pratchett 1985 p.

[15] pratchett 1993 p.2

[16] pratchett 1992 p.130

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר