אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההיסטוריה הקצרה של המתים / קווין ברוקמייר


התמונה של דן לחמן

קווין

קווין ברוקמייר / ההיסטוריה הקצרה של המתים. תרגום: גיל שמר. הוצאת זמורה ביתן.

כבר אחרי כמה שורות הספר 'ההיסטוריה הקצרה של המתים' מעמיד סימן שאלה. האם זה ספר פנטזיה? מדע בדיוני? או רומן מטאפיזי בכלל. האם האם האם.. לפני התשובות אם תהיינה בכלל, אי אפשר שלא להישאב מיד אל תוך הספר המעניין הזה. הוא מתרחש בעיר.קווין ברוקמייר הוא סופר של סיפורים קצרים. כשקוראים את הספר יש בהחלט הרגשה כאילו מישהו אמר לו "למה שלא תכתוב רומן?" ואז הוא ישב וחיבר המון סיפורים קצרצרים על אנשים שונים ונתן לכולם איזה מכנה משותף אחד. אין גיבור אחד ממשי בספר. הוא מורכב כולו מאפיזודות של אנשים שונים שכולם מאופיינים כמו בסיפור.העיר היא עיר ככל הערים. יש בה מוניות וחנויות תכשיטים מסטיקים ומכוניות ניקוי זבל מאפיות מסעדות ומיני מקומות ידועים שכאלה .היא הולכת ומתפשטת ונהג המונית צריך ללמוד את שמות הרחובות החדשים.עוד אנשים נוספו לעיר מדי יום ביומו ובכל זאת העיר הצליחה לשכן את כולם. אלא שהתושבים החיים בה, כולם בלי יוצא מן הכלל מתים. הספר הזכיר לי אמירה יהודית ישנה. אתה לא מת עד שכל מי שזוכר אותך לא מת. כל זמן. ועל המשפט הזה בנוי הספר. אמנם במוטו קווין מיחס את האמירה לשבט אינדיאני, אך דומני שבכל זאת האינדיאנים הללו היו יהודים. לפני כשנה או יותר קראתי את הספר פדרו פארמו של חואן רולפו. ספר דרום אמריקאי שבסופו מסתבר שכל הספר מתרחש אחרי מות הגיבורים. כולו מתרחש בעיר של מתים. שם האמת הזו התגלתה לאט ורק לקראת הסוף. כאן המתים חיים מתחילת הסיפור. זו עיר המתים. המקום אליו מגיעים אחרי המוות. וכל אחד מת בזמן אחר בצורה אחרת. לכולם זיכרון של המעבר. אך בעוד שבעולם ההוא המעבר היה לעולם המתים כאן הזיכרון מדבר על המעבר מעולם החיים. אין גיהינום, אין גן עדן, ישנה העיר ישנו רק הזיכרון. כל זמן שחי מישהו הזוכר את המת, המת ימשיך להתקיים בעיר ויעלם כשאחרון הזוכרים ימות. יעלם לאן? יש עוד עיר?את העיר מלווה באופן קבוע רעש. רעש עמום במקצב מוכר של פעימות לב. זה אינו יכול להיות קול לבם, כי הרי שלהם נדם. הם מגיעים למסקנה שזהו קול פעימות לבם של החיים בעבר האחר. קול פעימת לבם של אלו שעדיין זוכרים את אלו שמתו. ורק כשימותו כל אלו הזוכרים המת הנשכח יפסיק לשמוע את הפעימות. העיר לא הייתה גיהינום ולא גן עדן אלא תחנת מעבר עד שישכחו בעולם ההוא ואז יעברו המתים הלאה. ואכן, אף אחד כמעט איננו נמצא בעיר יותר משישים שבעים שנה.אלו שמתו במחלה לא זכרו איזו. אלו שמתו במלחמה לא ידעו איזו או מתי. אך הם מעודכנים בנעשה. החדשות מגיעות עם כל תושב חדש. פעולות איבה במזרח התיכון. וירוס חדש בברזיל. מלחמות בסין, אוסטרליה והולנד. אלא שקשה לדעת בוודאות. אמנם מישהו מוציא עיתון יומי קטן בעיר, אך אקטואליה של העולם ההוא לא באמת מעניינת יותר את תושבי העיר. הם כבר לא צריכים להיזהר ממלחמות ומחלות.הגל האחרון של הבאים היו קורבנות מגיפה חדשה. וירוס שתקופת הקינון שלו חמש שעות. נדבקת בצהרים. תחילת ההדבקות הביאה למצמוץ עיניים. ובלילה כבר היית מת. איש לא ידע אם זה וירוס שהתפתח באופן טבעי או זן שפותח במעבדה והתפשט בטעות החוצה.אלא שרוב אלו החדשים נמוגו במהירות. מה יקרה כשהחדר השני, של החיים, יתרוקן, תהו בעיר. העיר עצמה הולכת ומתרוקנת במהירות האנשים שהגיעו לעיר עזבו מאחריהם את צרותיהם. כאן הזקנים יכלו שוב ללכת. אנשים שעבדו כל חייהם במקום אחד אך חלמו על קרירה אחרת הגשימו את כל משאלותיהם אחרי שעברו לעיר. חלקם חייהם החדשים שופרו אחרים נשארו משוגעים כמו שם. יחסי שגרה של זוגות בעלם ההוא מתוקים מחדש בעולם הזה.בפרק הבא עוברים לחיים שעל כדור הארץ. החיים של החיים. שם הופיע וירוס שהורג את כל האנושות. הסיפור מביא אותנו למשלחת שנשלחה לקוטב על ידי חברת קוקה קולה, עוד לפני שהופיע הווירוס, בין אם זה מחקר מציאת מים טהורים לשמו ובין אם זה תעלול מכירות שלושה אנשים חיים בקוטב. אלא שקרה מה שקרה שניים מהשלושה מתו, גם בתחנה המחקרית הגדולה שבחוף ולורה בירד נשארה בחיים לבדה. הזיכרון של לורה אחרונת החיים הוא המחזיק את אחרוני המתים הנמצאים בעיר. והיא נלחמת הן בשלג הקוטב והן בזכרונה.אני חייב להודות שבקריאה החלקים המתרחשים בעיר עניינו אותי הרבה יותר מאלו של הרפתקאותיה של לורה בקוטב. כי קווין הוא אמן הסיפור הקצר וכאן היה צריך להרחיב. ברור למה מופיעה ההרפתקה של לורה אך לטעמי קיצור מה היה מועיל. גם רמת השפה של העולם הישן קצת פחות מעניינת מהשפה והדימויים של העולם שאחרי. העיר.

גם אם בסופו של דבר יש הסבר להתפשטות הווירוס ומוצאו, וענינו הוא התאגידים הכלכליים הגדולים, אי אפשר שלא לחשוב שזו יכולה להיות גם פרפראזה על וירוס אחר שהתפשט בעולם והפך למחלה לפני כשלושים שנה. וירוס האיידס שלאיש עדיין אין הסבר אמיתי ומדויק להיוולדו והתפשטותו.בדרך כלל אינני נוהג להזכיר את המתרגם כי אין לי כל דרך לדעת אם התרגום טוב או רע, נאמן לשפה או לא. אך בפרקים הנוגעים ללורה בירד בקוטב, היא משחקת עם עצמה במשחקי אסוציאציות מילוליות. גיל שמר הצליח להעביר את האסוציאציות הללו כך שהן נראות טבעיות מאוד לשפה העברית, ולכן דומני שאפשר לי להגיד שהתרגום טוב.סימן השאלה הגדול שמעמיד הספר הוא מה קורה אחרי מותה של אחרונת הזוכרות. יש תיאר והוא מרתק אך בהחלט מעורר שאלות חדשות. הרבה סימני שאלה מעורר הספר. מה עם המתים ההיסטוריים. האם שם שנלמד בבית ספר הוא זיכרון. אלו שזיכרונם הולך וממשיך. אם הזיכרון יכול להיות רק מהכרות של שמועה או תמונה בעיתון. ואם זה איננו גן עדן או גיהינום איכן כל האחרים. מה קורה למתים אחרי שהם מתים או נעלמים בפעם השנייה. איזה גלגול הם עוברים אז. ולא שהספר צריך לתת תשובות לשאלות פרטיות שלי, אך הוא בהחלט מערר אותן. הספר מדלג על חיי יום יום מהסוג, שאם יש חנויות וקונים במה משלמים, מהי הכלכלה עליה מתבססת העיר. איך הם מוצאים דיור. אבל זו סתם נוקדנות מצדי. הסיפורים הקצרצרים המאוגדים לכדי ספר אחד ממש טובים ולא היה צריך להכריח את הסופר להפוך אותם לרומן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן