אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפנטזיה של טרי פראצט חלק א


 טרי פראצ'ט

מאמר זה עוסק ביצירתו של טרי פראצ'ט וביחס בינה ובין שלושה דגמים ספרותיים. לצורך ההמחשה, ניתן לבטא את היחס בין יצירתו של פראצ'ט ובין דגמים אלה כיחס בין ארבע דמויות. מצד אחד עומדת הדמות המייצגת את יצירתו של פראצ'ט ומולה שלוש דמויות המייצגות את דגמי היצירות אליהן מתייחסת יצירתו. הדמות המייצגת את יצירתו של פראצ'ט אינה גבוהה במיוחד, בעלת שער ארוך ושחור וכרס קטנה הנובעת משתיית אלכוהול בלתי מבוקרת. היא לבושה במכנסי ג'ינס משופשפים ובחולצת טריקו חלקה, שצווארונה קרוע כדי למנוע מחנק. על פניה נסוך חיוך מוזר המלווה בסיגריה תמידית ובעיניה ניצוץ ילדותי, תמים ושטני כאחד. ערכי הדמות הינם הנאה והישרדות, ללא אני עליון. הוא[1] שותה, מעשן, אין לו עבודה קבועה, הוא מקיים יחסי מין עם נשים שונות ללא התיימרות ליחסים רציניים. בסך הכול הוא נראה כהפך מבחור הגון ועושה את כל מה שבחור הגון אינו אמור לעשות. דמות זו היא דמות אופיינית לכתיבה הקומית – דמות התעלולן (trickster). כדי להבין דמות זו נפנה לאחד מענקי הקומדיה של כל הזמנים - מולייר. חלק i - העולם הקומי על פי הקומדיה של מולייר מולייר חי בין השנים 1622-1673. אין טעם לנסות ולהציג את הביוגרפיה של יוצר חשוב ונפלא זה במסגרת המאמר הנוכחי. ניתן למצוא אותה בכל אנציקלופדיה ובספרים רבים. העובדה העיקרית הנוגעת למולייר, החשובה למאמר זה, היא שהוא כתב קומדיות, כלומר - יצירות קומיות. אך למה הכוונה ב"קומי"? מולייר עצמו, בפנותו להגדיר את הקומי, טען כי :"יסודו של המגוחך הוא בחוסר התאמה הסוטה מן השכל הישר."[2] אם כך, מולייר רואה את הקומי כנובע מחוסר פרופורציה או חוסר התאמה, אבל באיזה אופן מגיע לידי ביטוי חוסר התאמה זה? בנושא זה נלך בדרכה של ד"ר יעל רנן, הטוענת כי המיקום בסולם המדורג (הירארכי) הוא המקום בו נחשף חוסר ההתאמה המאפיין את הקומי. בנוסף לכך היא טוענת כי הפער המדורג אינו מתבטל, משום המודעות לפער היינה חיונית לאפקט הקומי. על פי רנן, נכון יותר לומר כי חל היפוך במעמד המדורג של היסודות המשתתפים[3]. בעקבות עמדה זו של רנן נתייחס לחיפוש הקומי אצל מולייר כחיפוש היפוך בסדר המדורג המקובל[4]. עיקרון היפוך הסדר המדורג פועל גם בעיצוב הדמויות הקומיות. עיצוב הדמויות הקומיות נצמד בדרך כלל למספר מצומצם של אבי טיפוס קבועים. שניים מן הבולטים והשכיחים שבאבי טיפוס אלה הם האלזון או הרברבן וניגודו הסימטרי, האיירון[5] (אותו ניתן לזהות עם אב הטיפוס של התעלולן, שיפורט בסעיף 1.2). ההיפוך המתבצע הוא רברבן, הנדמה כבעל מעמד מדורג גבוה, (הוא מוצג כרופא, פילוסוף, עשיר וכד') מפסיד, ואילו האיירון, המשתייך בדרך כלל למעמד נמוך, הוא המנצח. שני אבי טיפוס אלה יפורטו בשני הסעיפים הבאים. הרברבן בקומדיה של מולייר

מולייר

דמותו של הרברבן מאופיינת בהיותה בעלת יומרה ריקה מעל לממוצע, הרחוקה מרחק רב מן ההישגים הממשיים, שהם בדרך כלל נמוכים מן הממוצע. כלומר, כאשר נבדוק את דמותו של הרברבן, נבדוק האם היומרה שלו מתאימה למעשיו. ביצירותיו של מולייר ניתן לראות ביטוי התנהגות אופיינית לדמות זו בדמותו של אלצסט ב"שונא האדם" (המיזנתרופ). אלצסט שונא את האנושות בשם האידיאליזם השואף לשלמות. הוא מתיימר לכנות מוחלטת ביחסי אנוש, לספונטאניות נקייה מגינונים ומחנופה צבועה ולישירות חסרת פשרות. ההיפוך בדירוג אצל אלצסט מתרכז סביב הסתירה בין יומרותיו לעליונות יוצאת דופן ובין דמיונו הרב לבני מעמדו, אותם הוא מוקיע בלהט מוסרני. כמו בני מעמדו, גם הוא מבלה את ימיו בסאלונים, משמיץ, מרכל ומתפשר עם עקרונותיו[6]. ניתן לראות כיצד אלצסט, המטיף לכנות מוחלטת, מתחמק למעשה בחלקלקות כאשר כנות זו נדרשת ממנו. במערכה א' / תמונה ב' אורונט דורש ממנו ביקורת כנה בנוגע לשיר אותו כתב ואלצסט מצהיר ומתחייב לתת ביקורת כנה:"אלצסט: אדון נכבד, לא לי יאה לחוות דעת. מוטב שאמנע.אורונט: מדוע?אלצסט: זו צרה שקצת יותר מדי גלוי לב אני."[7]אך כאשר אורונט מקריא לו את השיר, מתגלה ההיפך המוחלט. בעת קריאת השיר הוא אינו אומר דבר, ואת הביקורת שלו מציין רק בלחש לפילינט. אז, כאשר אורונט פונה אליו ישירות, הוא מתחמק מלהגיד במפורש שהסונטה אינה מוצלחת. גם כאשר, בסופו של עניין, מובן לאורונט כי אלצסט חושב שהסונטה גרועה, מתגלה יומרת השווא של אלצסט כאשר מה שהוא מתיימר לראות כאידיאל הוא למעשה שיר די מטופש:לו נתן לי המלך אנרי,את עירו היפה פרי,והייתי צריך לעזוב,את חמדת לבבי,הייתי אומר למלך אנרי,קח את עירך, את פרי,חמדת לבי, הו לה, אני אומרחמדת לבי יפה יותר.[8] בנוסף, כאשר מסתיים הויכוח בין אלצסט לאורונט, שומר אלצסט על אותם נימוסים צבועים שהוא כה בז להם כאשר הוא נפרד מאורונט:"שלך בכל לבי הריני, אדוני."[9]בסצנה זו במחזה ניתן להבחין כי הכנות חשובה לאלצסט בעיקר כערובה לכך שדברי חנופה ושבח המופנים אליו הם "אמיתיים". רדיפתו של אלצסט את הכנות אינה תוצאה של נאמנות לעצמו אלא של רדיפה אחר התווית "איש סגולה אחד בדורו". אשליית השווא היסודית ביותר שאלצסט מתמכר אליה היא השכנוע הפנימי לפיו הינו אינדיבידואליסט ובלתי תלוי באחרים. בהתמדה הוא מכריז על רצונו להתבודד במדבר ולחיות הרחק מן החברה, הבזויה בעיניו. אבל כדי לבסס את עליונותו המדומה נזקק אלצסט לאישור מתמיד מן החברה. יש לו תמיד צורך בעדים להצגות הפומביות שהוא עורך, כדי שיוכלו לשקף כמראה את הרושם אותו הוא מעוניין להקרין. במקום מודעות עצמית באה מודעות לדימוי אותו הוא יוצר בעיני אחרים. ברגע בו יפנה עורף לחברה, שוב לא יוכל לשחק את התפקיד המחניף של האידיאליסט המורד. איום הסרק של פרישה למדבר מיועד, שוב, רק להוכיח לעצמו ולמאזיניו עד כמה הוא יחיד סגולה.ניתן לראות בברור את הפער הברור שבין יומרותיו של אלצסט ובין התנהגותו הלכה למעשה (פער שאנשים מבריקים בעלי אופי דומה לזה של אלצסט, דוגמתז'אן ז'ק רוסו, לא שמו לב אליו). בהמשך המאמר נראה כי פראצ'ט חושף, במודלים איתם הוא מתמודד, פער דומה בין היומרות לעובדות ובדרך זו מתגלים המודלים כדמויות אלזוניות. התעלולן בקומדיה של מוליירבסעיף זה ובשאר המאמר לא נתייחס למונח "איירון" אלא למונח רחב יותר- התעלולן. מונח זה נקבע ע"י פול ראדין (radin) במחקריו האנתרופולוגיים העוסקים במיתולוגיה שלהאינדיאנים בצפון אמריקה. התעלולן מופיע במיתולוגיה זו, כמו גם בפולינזיה וב-אפריקה, כגיבור הרואי וקומי כאחד. בספרות המערב הוא מופיע לרוב כגיבור קומי, בדומה לשועל הערמומי במשלים או למשרת הפיקח והנוכל בקומדיה היוונית, בקומדיה הרומית וב"קומדיה דל-ארטה", ממנה הגיעה דמותו לתעלולי סקפן של מולייר [10], כפי שיודגם בהמשך. אפיוניו העיקריים של התעלולן הינם בהיותו גיבור ממעמד חברתי נמוך בדרך כלל. הוא חצוף ורב תושייה המסדר בתחבולות את החזקים ממנו ומפיל אותם בפח. יחסו של התעלולן לסמכות בעלי הכוח וזכויות היתר הוא חוסר כבוד מוחלט. הוא עושה מהם צחוק ללא כל מעצורים. התעלולן חושף את העובדות הקשות, לעומת היומרות של הרברבן, ומערטל עובדות אלו ממעטה המוסכמות והצביעות. ניתן לראות ביטוי להתנהגות התעלולן האופיינית בדמותו של סקפן, ביצירתו של מולייר "תעלוליו של סקפן". אחת הסצנות המבליטה את ההתנהגות התעלולנית היא סצנת השק, במערכה ג' / תמונה ב': בתמונה זו משתמש סקפן (תעלולן) בתחבולות כדי להתנקם באביו של האדון שלו, החזק ממנו, ז'ורנט. סקפן משכנע את ז'ורנט כי הוא נתון בסכנת חיים, משום שמחפשים להרגו, ומציע לו להסתתר בתוך שק. כאשר סקפן מצליח, ע"י תחבולה זו, להכניס את ז'ורנט לתוך השק, הוא משמיע מספר קולות שונים ומנצל את המצב כדי להכות את ז'ורנט. הוא עושה זאת מספר פעמים עד שז'ורנט רואה אותו משמיע את הקולות ומבין שסקפן סידר אותו, אז סקפן בורח [11]. בתמונה זו מתגלות כל תכונות התעלולן. ראשית, המניע העיקרי שלו הוא ההנאה, ללא מחשבה על העתיד. הוא עושה את המעשה כדי להתנקם בז'ורנט, משום שזה יסב לו הנאה. הוא כלל אינו חושב על תוצאות המעשה או על רווח מסוים שמעשה זה יספק לו, מלבד ההנאה הרגעית. כמו כן, הוא משתמש בכלי התעלולן. הוא לא דוחף את ז'ורנט בכוח לתוך השק אלא משכנע אותו להיכנס בתחבולות. כאשר ז'ורנט מגלה את התחבולה, סקפן, במקום להתעמת עם אויבו כגיבור ראוי, בורח מן המקום. הוא יודע שאין לו סיכוי בקרב פנים מול פנים. הוא אמן התחבולות וככזה הוא מנצל את זריזותו הגופנית, הקשורה קשר ישיר בזריזותו המחשבתית של התעלולן, ובורח מן המקום במטרה לפתור את הבעיה החדשה בה נתקל באמצעות תחבולה חדשה.ניתן לראות שהתעלולן הוא החושף את יומרתו של הרברבן, כאשר סקפן מדבר עם אחיו של אדונו, אוקטב. אוקטב מתאר בפני סקפן את התאהבותו הרומנטית וסקפן מגיב באופן אירוני החושף גם את המניעים הגופניים יותר של ההתאהבות. אוקטב טוען כי מימיו הוא לא ראה יצור יפה שכזה וסקפן מגיב ב"אה-הא". אוקטב מהלל את יופייה הזוהר כאבני חן. סקפן עונה "אני כבר מבין לאן זה מוליך אותנו". בהמשך ממשיך אוקטב להלל את יופייה וסקפן לבסוף אומר לו באופן סרקסטי ש"אני רואה שפשוט התאהבת בטוב לבה." אמירה זו היא ללא ספק אמירה סרקסטית החושפת את יומרתו של אוקטב (ושל רוב המאוהבים) להתאהב באופי ובטוב הלב של מושא אהבתם, כאשר למעשה המשיכה היא לרוב, בראש ובראשונה, גופנית. סקפן, כתעלולן, חושף ע"י האמירה הסרקסטית את יומרת השווא של אוקטב, המתגלה בקטע זה כבעל אופי רברבני מסוים. כלומר- אם במאמר נבקש להראות כי היחס בין טרי פראצ'ט לשלושת הדגמים הספרותיים הוא כמו היחס שבין התעלולן לרברבן, עלינו להראות כי טרי פראצ'ט חושף את יומרות השווא של שלושת הדגמים הספרותיים. חלק ii - יישום תמונת העולם הקומי על יצירתו של טרי פראצ'ט במאמר, כאמור, נבקש לזהות את יצירתו של פראצ'ט עם דמותו של התעלולן ואת שלושת הדגמים הספרותיים עם דמויות של רברבנים. אבל מי הם הרברבנים הללו? לצורך ההמחשה, מדובר בשלוש דמויות: הדמות הראשונה היא גבוהה מאד ובעלת מבנה גוף רחב מאד ולה חרב גדולה מאד. הדמות השנייה נמוכה מהראשונה, לבושה חליפה כהה וכובע מסתיר את פניה. הדמות השלישית לבושה חלוק לבן ארוך, ראשה קירח ומבטה פעור. שלושת הדמיות הן שלושת הדגמים הספרותיים שעימם נתמודד. הדמות הראשונה, הגבוהה והשרירית, דמוית "קונן הברברי", מייצגת את הדגם הספרותי של עולם הפנטזיה. הדמות לבושת המעיל הכהה והכובע, דמוית האמפרי בוגארט, מייצגת את הדגם הספרותי הבלשי. הדמות השלישית, הקירחת לבושת החלוק, דמוית הנזיר, מייצגת את דגם סיפורי הקדושים. האפיון המיוחד של כל אחד מדגמים אלה יפורט בסעיף הבא. דגמי הפנטזיה, הסיפור הבלשי וסיפורי הקדושים דגם הפנטזיה כאשר מתייחסים לז'אנר הפנטזיה בספרות עולים, בדרך כלל, שני כיוונים אפשריים באשר לשאלת ההתייחסות של ז'אנר זה. שתיים מן ההגדרות שבמילון ספיר (1997) מדגימות חלוקה זו: 1. דמיון, הזיה 4. יצירה פיוטית המביעה כיסופים שלא מן המציאות[12]. כלומר, על פי הגדרות אלו, כל יצירה בה קיים יסוד של דמיון או הזיה בתוך עולם היצירה עצמה יכולה להיתפס כיצירה השייכת לז'אנר הפנטסטי. בעקבות כך, יצירות כגון אלו שלקפקא ושל גוגול נחשבות כיצירות פנטסטיות משום שקיים בהן יסוד חזק של על-טבעי, ביטוי של דמיון או הזיה (בין אם של הכותב או של דמויות בתוך עולמו). יצירות אלו הן מהיצירות הגדולות שנכתבו, אבל אין בכוונת מאמר זה לעסוק בהן או ביצירות דומות להן, ולכן לא יעסוק בפירוש זה של ז'אנר הפנטזיה. הפירוש אליו מכוון מאמר זה ניתן להבנה בעקבות ההגדרה במילון ספיר למילה "פנטסטי": 2. השייך לסוג הספרות שיש בה פיות ושדים ומעשי פלאים, שאינו מתאים למציאות.[13]

יצירותיו של ג'.ר.ר טולקין "שר הטבעות" ו-"ההוביט". מהווה יצירה מכוננת לז'אנר הספרותי אליו נתייחס כספרות פנטזיה.

הגדרה זו קולעת לפירוש אליו מכוון מאמר זה, אם כי ירחיב אותו במעט. המאמר יטען כי כאשר הוא עוסק בז'אנר הפנטזיה הוא מתייחס לסוג הספרות שבו גיבורים, פיות, שדים, קסמים ושאינו תואם את מציאות המוכרת לנו במאה העשרים, אלא מושפע רבות מסיפוריהאבירים שלימי הביניים, שעסקו באבירים המתמודדים עם דרקונים, מכשפות ו-קוסמים. כדי להבהיר את הכוונה בדגם הפנטזיה וללא הצורך בפירוט תולדותיו של הז'אנר, נעשה שימוש בדוגמא ממנה נכליל לגבי הז'אנר כולו. דוגמא זאת תהיה יצירותיו של ג'.ר.ר טולקין "שר הטבעות" ו-"ההוביט". אין ספק כי יצירה זו מהווה יצירה מכוננת לז'אנר הספרותי אליו נתייחס כספרות פנטזיה. נבחן מה הם עקרונות הז'אנר. בעקבות "שר הטבעות" ניתן להצביע על כמה עקרונות רוחביים חזקים של הז'אנר [14] הפנטסטי: על פי העיקרון הראשון ספרות הפנטזיה היא בדרך כלל ספרות העוסקת במסע. ב-"הוביט" ישנו מסע הצלת אוצר מדרקון. ב"שר הטבעות" ישנו מסעו של פרודו להשמדת הטבעת ולהצלת העולם מן הרשע. העיקרון הפנטסטי השני הוא המאבק בין הטוב והרע. ז'אנר הפנטזיה מאופיין במאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. עיקרון זה מגיע לביטוי חזק מאד ב"שר הטבעות" (קצת פחות חזק ב-"הוביט", אך גם בו הוא קיים באופן די ברור). ביצירה זו סבה העלילה סביב המאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרשע.העיקרון הפנטסטי השלישי הוא העולם שהקסם הוא חלק בלתי נפרד ממנו. בניגוד לעולם שלנו, העולם המערבי של המאה העשרים ואחת, בו, גם אם ישנם קסמים וכישופים, הרי שרוב בני האדם אינם מכירים בהם (וככל הנראה בצדק). בעולם הפנטזיה הקסם הוא חלק בלתי נפרד מן העולם. ב-"שר הטבעות" וב-"הוביט" ניתן לראות כי קסמיו של המכשף הטוב גנדלף וקסמיו של המכשף הרשע סארומן הם חלק בלתי נפרד מן העולם. בעקבות כך מתקיים תת עקרון נוסף - בגלל שבעולם הפנטזיה פועלים כוחות שונים מן הכוחות הפועלים בעולם הזה, מרגישים יוצרי הז'אנר צורך לבנות עולם שלם, שהוא בדרך כלל אינו רק בעל חוקיות שונה אלא אף בעל מיתולוגיה וגיאוגרפיה עצמאית. עולמו של טולקין הוא מן העשירים שבעולמות אלה. הוא מספק היסטוריה וגיאוגרפיה שלמה של הארץ התיכונה, ובכללן מפות וספר שיצא לאחר מותו, הכולל את סיפורי ההיסטוריה והמיתולוגיה המשמשים רקע ליצירתו. העיקרון הפנטסטי הרביעי הוא קיומם של יצורים שאינם קיימים במציאות המוכרת לנו. ביצורים אלה ניתן לכלול את הקוסמים, אך נדמה כי אלה משפיעים כל כך על מבנה העולם עד שהם, כאמור, מהווים סעיף בפני עצמו. ניתן לראות ב-"שר הטבעות" שורה ארוכה של יצורים פנטסטיים שמקור חלקם באגדות העם וחלקם במוחו של טולקין; יצורים כגון אורקים, גובלינים, טרולים, הוביטים, דרקונים ועוד.

העיקרון הפנטסטי הרביעי הוא קיומם של יצורים שאינם קיימים במציאות המוכרת לנו. יצורים כגון אורקים, גובלינים, טרולים, הוביטים, דרקונים ועוד.

ארבעת העקרונות הנ"ל הודגמו ביצירותיו של טולקין, אך הינם שרירים וקיימים בכל הנוגע לשורה ארוכה של יצירות שאותן נרצה לשייך לז'אנר הפנטזיה ולחלקן נתייחס בהמשך. טרי פראצ'ט, כיוצר פארודיה על ז'אנר הפנטזיה, ובעיקר בספרו "the colour of magic", מאמץ את מרבית העקרונות הללו. הוא שולח את גיבוריו למסע שנכפה עליהם עקב המאורעות. הקסמים אצל טרי פראצ'ט תופסים מקום מרכזי ואולי אף מרכזי מדי. ניתן לשים את הלב גם לעובדה כי פראצ'ט משקיע זמן רב בתיאור עולם הדיסק שהוא בנה. עיקרון נוסף של ז'אנר הפנטזיה אותו מאמץ טרי פראצ'ט בחום רב הוא קיום היצורים הקסומים. אצל טרי פראצ'ט מופיעים דרקונים בלתי נראים, שדונים, מפלצות בלתי מזוהות, אלים ולהם עיניים מעופפות, טרולי מים ועוד. העיקרון היחידי ש-טרי פראצ'ט אינו מאמץ הוא המאבק בין הטוב לרע. קשה להצביע על טובים ו/או על רעים מוחלטים אצל טרי פראצ'ט. נראה שכל הדמויות ביצירותיו פשוט מנסות לשרוד בעולם, כל אחת לפי דרכה. נקודה זו היא נקודה מרכזית, לטענת מאמר זה, ביצירתו של פראצ'ט ותפורט ביתר הרחבה בהמשך. דגם הסיפור הבלשי דגם "הסיפור הבלשי" הוא דגם של ז'אנר שגבולותיו ברורים יחסית. בעוד שבמודל הפנטסטי הכוונה אינה ברורה ויש בלבול בין שני סוגי ספרות אליהם מתייחסת המילה "פנטזיה", הרי שבדגם "הסיפור הבלשי" נראה בבירור מתי יצירה היאסיפור בלשי. סיפור בלשי מאופיין במתכונת ברורה וקבועה מראש: יש פשע, יש מי שחוקר אותו ובסופו של דבר פותר החוקר את הפשע ומגיע למסקנה באשר לזהות הפושע. מתכוניות זו שולטת ברוב ספרי הז'אנר, מה שהופך את הז'אנר לדומה במקצת לרומן הרומנטי, שגם בו הכול ידוע מראש, אך בנקודה זו מופיע העניין המיוחד שבסיפור הבלשי – המתכוניות שלו היא כזו שמעלה חידה. הקורא מנסה לפתור את החידה במהלך קריאת הטקסט וע"י כך הופך הספר המתכוני לאתגר מחשבתי מעניין. ידוע שהפושע ייתפס אך לא ידוע מי הוא (ו/או כיצד בוצע הפשע) וזו החידה איתה מתמודד הקורא. או, בניסוח אחר, ישנו פער בין העלילה לזהותו של הפושע, פער שאותו מנסה הקורא להשלים ע"י כך שהוא מעלה השערות הנוגעות לזהותו של הפושע. פרופ' שטרנברג במאמרו "מבנה ההשהיה, העניין העלילתי והסיפור הבלשי" משנת 1974 מנסח מבנה זה (של הסיפור הבלשי) באופן מפורט יותר - הוא מציין כי מנקודת המבט של הסופר יש למנוע מן הבלש מלהגיע לחשיפה מהירה מדי של הפושע, על מנת שתהיה די עלילה בכדי להעמיד יצירה. מכאן שהמחבר נאלץ בראש ובראשונה להשהות את סצנת השיא, סצנת גילוי הפשע, בכך שיכניס "אמצע" בין ההתחלה והסוף הקבועים מראש. שנית, עליו לקשר את "האמצע" לסוף ולהתחלה באופן כזה שהוא ינבע מההתחלה ויוביל לסוף. במילים אחרות, על המחבר לנמק את הכורח האומנותי של ההשהיה במונחים דמויי מציאות, באמצעות מיקום הסיבות להשהיה בתוך העולם הבדוי עצמו והפיכת האמצע לגוף ההתרחשויות העיקרי. ההצדקה דמוית המציאות הראשית, אם לא הבלעדית, של ההשהיה בסיפור הבלשי, היא אי-ידיעתו של הבלש את זהות הפושע ו/או אופיין הבלתי חותך של ההוכחות שבידיו. למעשה, הסוף, פתרון התעלומה, נדחה משום שלגיבור חסר מה שלגבי הקורא הוא מידע הנחשף בהדרגה. הקורא מוחזק עד סוף היצירה במצב של חוסר ידיעה בכל הנוגע לסיבות העבר שהובילו אל הפשע ובעיקר באשר לזהות הפושע. למעשה, הצורך לפתור את תעלומות החשיפה ההדרגתית הוא הדוחף כאן קדימה גם את מהלך ההתחרשויות בעולם הבדוי וגם את תשומת ליבו של הקורא.כדי לרדת לעומקה של התעלומה אותה מציג הסיפור הבלשי, על הקורא לשחזר סבך שלם של יחסים נחשפים בהדרגה, בעיקר יחסים שבין הרוצח ובין קורבנו, על מנת שיצליח לגשר על מספר פערים מרכזיים: זהות הרוצח, המניע שלו והדרך בה הצליח לבצע את הפשע מבלי להיתפס. הידיעה המוקדמת שיש לקורא באשר לעובדה שהמוסכמה הז'אנרית היא כזו הקובעת שהפערים הזמניים הללו עתידים תמיד להתמלא בסוף היצירה הופכת את הסיפור הבלשי מתחילתו למאבק מוחות בין הקורא לבין המחבר. הקורא המסוקרן מנסה להקדים ולפתור את התעלומה לפני המחבר, או ליתר דיוק, לפני מייצגו של המחבר בעולם הבדוי, הבלש. המחבר, מצדו עושה כמיטב יכולתו לסבך, להטעות, ולהביך את הקורא. מכל מקום, ברגע בו נפערו הפערים הנחשפים הדרגתית המרכזיים, עומדת בפני המחבר הבעיה, איך יוכל להשיג את מטרותיו במסגרת המגבלות שמטילה עליו מוסכמת "המשחק ההוגן", כלומר - איך להעביר לקורא את כל המידע הקיים כדי לאפשר לו להגיע לפתרון בעצמו ועם זאת לשמור על התעלומה. בסיפור הבלשי קיים מצב של אי-ידיעה, בו למחבר ולמספר דמויות (ובראשן הפושע) ישנה ידיעה החסרה לקורא ולבלש כאחד (מי הפושע ו/או כיצד בוצע הפשע?). שני האחרונים מנסים להדביק את הפיגור תוך ניצול מרבי של המידע הנחשף במהלך העלילה. השאלה היא מי מהם יצליח לחשוף ראשון את כל המידע הרלוונטי ולהגיע לפתרון התעלומה אותה הציב המחבר. לכן, כדי שהמרוץ יהיה הוגן ומעניין, חייב המחבר להקביל את המידע שיש לבלש למידע אותו מקבל הקורא. תהליך הבילוש מעלה, אם כן, אל פני השטח, זרם מתמיד של חומר נחשף בהדרגה, אותו מנסה הקורא בכל שלב לארגן לכדי חשיפה נהירה. על מנת ששחזור העבר יהיה תקף, עליו לסתום באופן משכנע את הפערים הראשיים ופערים חשיפתיים משניים רבים הנפתחים ללא הרף במהלך החקירה. ומכיוון שהרמזים המסבכים צצים בהתמדה, הקורא עסוק כל העת בבדיקת התיאוריות שלו עצמו. בעקבות כך ניתן לראות כי אכן עיקר ההנאה אותה מעניק הסיפור הבלשי נעוצה במשחק ההשערות, שחלקן נופלות מיד ואילו אחרות בינן מחזיקות מעמד עד שגילוי מפתיע נוסף ממוטט גם אותן. בסופו של עניין "נתקע" הקורא לרוב במבוך של פרטים בלתי קשורים וסותרים שאין הוא יודע כיצד לצאת ממנו. במצב זה הוא מתייאש לחלוטין מן הניסיון לפתור את החידה, או שיש לו אומנם חשוד פרטי משלו, אך אין הוא מסוגל לבסס חשד זה בדרך של שיחזור הגיוני ונהיר. לכן הוא מחכה בסבלנות להפתעה, שתבוא לבטח בפרק האחרון, בו מסיים הבלש את חקירתו בהצלחה וחושף את הפושע. דגם סיפורי הקדושים בדגם סיפורי הקדושים כוונת המאמר לסיפורים תיאולוגים, בדרך כלל, בהם מופיע קדוש שנבחר ע"י האל להעביר את דברי האל לשאר בני האדם. אלו סיפורים דוגמת סיפוריהם שלישו,מוחמד ומשה. כמו כן, ישנם בנמצא סיפורים העוסקים בקדושים מרכזיים פחות, שבכל זאת נבחרו על מנת להעביר את דברי האל, ולכן נשייך אותם לאותו הז'אנר. לטענת מאמר זה, ניתן לזהות מספר עקרונות מרכזיים בכל סיפורי הקדושים, ההופכים סיפורים אלה לז'אנר ספרותי. עקרונות אלה ניתנים לחלוקה לשניים, בעקבות שני הכוחות המרכזיים בכל סיפור העוסק בקדוש: הקדוש והדבר או הישות המקדשת אותו. הכוח המרכזי הראשון עליו נצביע ואשר דרכו נתאר את מבנה הז'אנר הוא קיומו של הקדוש. הקדוש מתואר, בדרך כלל, כדמות יוצאת דופן בקישוריה המוצלחים. עוד לפני שהיא מתוודעת לאמת, עוד לפני שהיא הופכת לקדושה, מתוארת הדמות כאדם שיש להעריך, שלא לומר להעריץ. מרגע קבלת האמת מתחיל, בדרך כלל, תהליך בו הופך העולם מודע לגדולתו של הקדוש ותורתו מתקבלת ע"י אותם שבתחילה התנגדו לה. במהלך חלק אחרון זה מוצג הקדוש כמושלם, כמי שאינו טועה. הקדוש מתמודד בויכוחים תיאולוגיים קשים ומנצח את כולם משום שלצדו עומדת האמת, בה חזה בהתגלות שהייתה לו. הכוח המרכזי השני הוא, כאמור, אותו שמקדש, כלומר האל, או כל סוג אחר של אמת מוחלטת. מה שמקדש חייב להיות האמת. בלתי אפשרי שאל שקרן הוא המשוחח עם הקדוש. הקדוש הוא תמיד אותו שהבין את האמת וכל דבריו הם אמת. מכאן נובע כי הכוח שמקדש אותו, בשל היותו האמת, אינו מסוגל לטעות, כלומר - בז'אנר זה האל תמיד צודק. כמו כן, האל (הכוח המקדש) הוא תמיד טוב ואם ישכילו בני האדם לקבל את תורתו יוביל לרווחת המין האנושי.על הציר שבין שני כוחות אלה מתנהל ז'אנר סיפורי הקדושים. הכוח המקדש בוחר את הקדוש, משוחח עימו והקדוש לומד להבין כי הכוח המקדש הוא האמת ומלמד אמת זו לשאר בני האדם. טרי פראצ'ט, בספרו “small gods”, מאמץ בכלליות את סכמתיות הז'אנר. om הוא האל והאח brutha הוא הקדוש. om פונה ל-brutha, מלמד ומראה לו את האמת וזה מראה אותה לשאר בני האדם. אבל גם במסגרת זו, כפי שיודגם בהמשך, מבצע פראצ'ט הוספות, הורדות ועיוותים ובדרך זו חושף את יומרות השווא של הז'אנר. לחלק השני - הפנטזיה של טרי פראצ'ט בלחלק השלישי- הפנטזיה של טרי פראצ'ט ג--------------------------------------------------------------------------------[1] הדמויות עשויות להיות גבריות או נשיות[2] רנן, 1986, עמ' 10 [3] שם. [4] כמובן יש לזכור כי הדירוג המקובל בתרבות מסוימת הוא תרבותי-פרטני ולכן כל היפוך בסדר הדירוג הוא ביחס לתרבות נתונה, או, כפי שיודגם בהמשך, ביחס לשגרות שבז'אנר נתון.[5] רנן, 1986, עמ' 39 [6] רנן, 1986, עמ' 57[7] מולייר 1967 עמ' 23[8] שם 1967 עמ' 26[9] שם עמ' 28[10] רנן 2001 עמ' 159[11] מולייר 1967 עמ' 234-239[12] מילון ספיר 1997 עמ' 881[13] שם. שם[14] ישנם מספר מחקרים העוסקים ביצירותיו של טולקין. לצורך מאמר זה עברתי על חלק מהם אבל בחרתי שלא להשתמש בהם משום שהם לא רלוונטיים לסוג ההתייחסות שלי ליצירותיו של טולקין. אני מחפש להדגים בעזרת יצירותיו של טולקין מספר עקרונות כלליים. לעומת זאת, המחקרים התעסקו בנקודות ספציפיות הייחודיות ל-טולקין. בכל זאת ניתן לציין מספר ספרים שבחנתי לצורך כתיבת סעיף זה המתייחס ל-טולקין:

1. tolkien's legendarium : essays on the history of middle-earth / edited by verlyn flieger and carl f. hostetter 2. the fable and the fabulous : the use of traditional forms in children's literature / by ned samuel hedges p.174-211 3. tolkien's art : a mythology for england / jane chance nitzsche 4. romantic religion : a study of barfield, lewis, williams and tolkien / r. j. reilly 190-211

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה