אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרצל - חוזה המדע בדיוני


התמונה של אלי אשד

כתבה מיוחדת לרגל יום הרצל שהתקיים ב 29 לאפריל.

חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם –חלום היא. ….ואלו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא , ואגדה יוסיף להיות. תיאודור הרצל. אלטונוילנד.

תיאודור

תיאודור הרצל

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמייחסת את הצעדים הראשונים שהביאו לבסוף ליסודה לסופר של אוטופיות ומדע בדיוני, תיאודור הרצל, עירי תל אביב היא העיר היחידה בעולם שחייבת את שמה לכותר של ספר מדע בדיוני, תרגום של הספר האוטופי שאותו חיבר הרצל, אלטונוילנד. במשך שנים רבות היה הסופר הרצל הדמות הנערצת ביותר בהיסטוריה של הציונות ותמונתו נמצאה בכל משרד חשוב ובכל בית ספר וכמעט בכל בית, הרצל נחשב להתגלמות היהודי המושלם, מעין "דוד חדש" שבכוח רצונו יצר יש מאין את הציונות ולבסוף מדינת ישראל, וכך הציל את העם היהודי מהשמדה מוחלטת. המשפט המפורסם שלו "אם תרצו אין זו אגדה" הוא ככל הנראה המשפט המצוטט ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

בשנים האחרונות עם התחזקות מגמת "ניתוץ המיתוסים" לגבי כל פרט בהיסטוריה של המדינה, מגמה זאת לא פסחה כמובן מאליו גם על האיש שחזה את המדינה. החל מבדיחות סרות טעם בהצגות, דרך רומן היסטורי שפירט את סיפור ההתעללות הרוחנית של הרצל ועמיתיו באישתו (התעללות שלא הייתה ולא נבראה ). בסדרה שהוקרנה על חייו בערוץ 2 החליט איזה טיפש מטופש לפתוח את הפרומואים לסדרה בהודעה המרעישה (ברוח הפתיחות המינית הידועה של ערוץ 2) שהאיש הרצל נהג (כן כן) ללכת לזונות, כנראה מתוך ההנחה שרק גילוי כזה יכול להעלות את הרייטינג של הסדרה, ההיסטוריונים הפוסט ציוניים מתחרים בינהם בשמות הגנאי שהם נותנים לו. החל "מ"פוליטיקאי בינוני ומטה" וגרוע מזה שמתארים אותו כאדם שהיה עיוור לחלוטין לקיומם של הערבים בארץ כ"אימפריאליסט" וכמעריץ שוטה של הטכנולוגיה, פסיכולוגים שונים מעלים תיאוריות על "ההומוסקסואליות" של הרצל וכו' וכו'.

לפני מספר שבועות גילה מבקר ההיסתרות הציונית כי במוזיאון הרצל שבהר הרצל יש מזה שנים אי סדרים חמורים ביותר הגובלים בעבריינות, שכתוצאה מהם המוזיאון סגור לקהל מזה שנים, ושהיוו פגיעה חמורה ביותר בזכרו של האיש, וזאת מבלי שאיש יפצה פה ויצפצף או יגלה עניין. דומה שאין סמל טוב יותר להמחשת ירידת העניין הציבורי באיש שיותר מכל אחד אחר הניח את היסוד לתנועה הציונית שהביאה לבסוף להקמת מדינת ישראל.

ולמרות זאת הרצל היה ונשאר אחד האנשים המעניינים ביותר ב-200 השנים האחרונות, וככל הנראה הסופר היחיד ששינה בצורה משמעותית את פני ההיסטוריה האנושית. בזמנו הוא כונה בזלזול "ז'ול ורן היהודי" כדי להשוותו עם סופר המדע הבדיוני המפורסם של זמנו אך כמו ז'ול ורן והרבה יותר ממנו הרצל יצר נבואות שהגשימו את עצמן ובניגוד למקרה של ז'ול ורן ספק אם היו מתגשמות לולא הופעתו בזירה.

שני התיאודורים

במהלך המאה ה-19 היה ז'אנר האוטופיות אחד הז'אנרים הספרותיים הפופולאריים ביותר. סיפורים שתיארו חברות מושלמות ואידיאליות בפינות שונות ברחבי העולם, לרוב תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים ושיטות חברתיות מתקדמות אף יותר, המסר של הכותבים היה תמיד שבאמצעות השימוש בשיטות המתוארות בסיפור אפשר יהיה ליצור משטרים מושלמים כאלה גם בעולם האמיתי כל מה שצריך זה רק קצת מאמץ והשקעה.

באירופה יצאו אלפי ויש אומרים עשרות אלפי סיפורים מסוג זה אך למרות כל הכוונות הטובות של מחבריהם מתוך כל האלפים האלה היו רק שני מחברים אוטופיים שהצליחו להשפיע על קוראיהם עד כדי כך שנעשו ניסיונות משמעותיים ביותר להגשים את חזונם האוטופי במציאות.

האחד מהם היה יהודי הונגרי מבודפסט שימש כעורך הספרותי של העיתון הוינאי החשוב "הנויאה פרייאה פרסה". שמו היה תיאודור הרצל. השני היה יהודי הונגרי מבודפסט ששימש כעורך הכלכלי של העיתון הוינאי החשוב" הנויאה פרייאה פרסה" שמו היה תיאודור הרצקה.

תאודור הרצקה התפרסם הודות לספרו מ-1890 "פריילנד: חזון עתיד סוציאלי". בספר זה תיאר את הקמתה של מדינה אוטופית למופץ במזרח אפריקה, מדינה המבוססת על ההתאגדות החופשית של אזרחיה לתכליות יצרניות במעין קורפרטיבים נוסח "דן" ואגד" של ימינו. האזרחים נעזרים גם בהמצאות הטכנולוגיות המדהימות שעומדות לרשותם כמו רובוטים והתוצאה היא חברה אידיאלית ומאושרת באמת.

ספרו של הרצקה עשה רושם עצום על קוראיו והפך לרב מכר בכמה שפות אירופיות שונות כולל באנגלית, הרצקה נראה בעיני רבים כמי שהציע לראשונה שיטה פרקטית וניתנת ליישום ליצירת חברה אידיאלית. הרצקה הצליח לארגן תנועה בינלאומית גדולה. ובכינוס בינלאומי של תומכי תוכניתו בוינה. שם הוחלט לשגר משלחת לאוגנדה לשם רכישת אדמת קרקע להתיישבות ולהקמת חברה האידיאלית. המשלחת אכן יצאה לביצוע המשימה ב-1893 אך מסיבות שונות המשלחת לא הצליחה במשימתה, הבריטים לא ששו למכור שטחים גדולים לגורם שהם חשדו שמאחוריו עומדת האימפריה האוסטרית, אם כי בין תומכי התוכנית היו גם בריטים רבים, והתוכנית בוטלה לצערם של רבים וטובים.

תיאודור הרצל שהיה עמיתו של תאודור הרצקה ב"נויאה פרייאה פרסה" ידע הכל על הרצקה, תוכניתו והתנועה הבינלאומית שהקים. שניהם שכנו במשרדים סמוכים זה לזה באותו מסדרון בבניין המערכת. לא מן הנמנע שהייתה זאת המחשבה על הרצקה וכישלונו וכיצד יכול הוא היה להצליח היכן שהרצקה נכשל שהייתה אחד הגורמים העיקריים ביצירת תוכנית אוטופית משלו ותנועה בינלאומית משלו להגשמת התוכנית.

ספרו מ-1896 "מדינת היהודים" שכלל הצעת תוכנית להקמת מדינה יהודית ופרסם את שמו בעולם נועד בשלב הראשון להיות רומן אוטופי בסגנון "פרילנד" של הרצקה, אך הרצל שינה את דעתו לאחר שהגיע למסקנה שלאחר כשלון תוכניתו של הרצקה רומן אוטופי שוב לא יזכה להתייחסות רצינית.

בהתייחסות הפומבית היחידה שלו להרצקה אמר עליו: "התוכנית של הרצקה היא מכונה מורכבת רבת שיניים וגלגלים אבל לדעתי אי אפשר להניע אותה, לי לעומת זאת יש את הדלק להניע מכונה כזאת, ודלק זה הוא מצוקתם של היהודים". מאידך העלבון הנורא ביותר שאפשר היה להגיד על הרצל, גרוע מהכינוי "ז'ול ורן היהודי" ומתנגדיו הרבו להשתמש בעלבון זה, היה לקרוא לו הרצקה השני. בין מתנגדיו הגרועים ביותר של הרצל היו הממונים עליו בעיתונו שלעגו לרעיונותיו, בין השאר, מן הסתם, משום שחשו תחושה חזקה של "דז'ה וו" כאשר העלה את רעיונותיו על הקמת ארגון בינלאומי שיקים ישוב אוטופי.

אין זה ידוע מה חשב הרצקה על התנועה הציונית של הרצל שדמתה כל כך לתנועה הבינלאומית שהוא כמעט הקים ושלפעילותה המוצלחת היה עד, הוא מת בשנת 1924, שנים רבות לאחר הרצל.

הרצל כסופר מדע בדיוני

לפני שהפך למנהיג ציוני היה הרצל ידוע בעיקר כסופר וכעיתונאי. בקריירה שלו כסופר כמה מסיפוריו ומאמריו עסקו בספקולציות של מה שאנו מכנים כיום "מדע בדיוני" ו"עתידנות". כך למשל אחד מסיפוריו הראשונים: "רואה המחשבות" היה סיפור בגוף ראשון על טלפט שיכול לקרוא את מחשבותיהם של האנשים שסביבו ולשלוט עליהם. הוא מזכיר במקצת ספר בשם "למות מבפנים" שאותו חיבר סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג שנים רבות לאחר מכן.

המפורסם בחיבוריו הבדיוניים של הרצל, שהיה קשור קשר אמיץ בפעילותו בתנועה הציונית היה תיאורו האוטופי של החיים במדינה יהודית בעתיד "אלטונוילנד" (ארץ ישנה חדשה) מ-1902. הרצל תיאר בו מסע לארץ ישראל של שנת 1923 שבה קיימת מדינה יהודית ובה יהודים ומוסלמים חיים בשלום ובשלוה ותוך ניצול של הישגי הטכנולוגיה החדשים ביותר.

הרצל הואשם תמיד (בין השאר בידי היסטוריונים "פוסט ציוניים" שונים) כי בכתביו הציוניים התעלם לחלוטין מקיומם של הערבים בארץ ישראל, אך דווקא בספרו האוטופי הזה הוא הראה כי לאמיתו של דבר הוא הקדיש מחשבה רבה לבעיית היחסים בין שני העמים, ותיאר דו קיום בשלום בניהם במונחים המזכירים מאוד (וכנראה שלא במקרה) את הרעיונות של "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס. הוא לא היה הראשון שכתב חיבורים ציוניים מסוג זה. קדם לו ספר שהוא ככל הנראה ספר המדע הבדיוני הראשון בשפה העברית, ספרו של הסופר והעסקן אלחנן לוינסקי - מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי (1892) המתאר מסע עתידני בשנת 2040 לארץ ישראל שבה הקימו אנשי תנועת "חובבי ציון" (אנשי תנועתו של לוינסקי) חברה אוטופית טכנולוגית ברוח רעיונות האידיאולוג הציוני אחד העם. לוינסקי מתאר את החברה היהודית הזאת כחיה חיי שלום, אם כי חיה מאחורי מבצרים ומקיימת צבא שכן "אין לדעת מה ילד יום". מאידך אחד ממקורות הפרנסה שלה הוא יצור כלי נשק ומכירתו לאומות לוחמות שונות, נבואה שהתגלתה כמדויקת למדי.

יריבו הפוליטי של הרצל (וידידו של לוינסקי) אחד העם כתב ביקורת קטלנית על "אלטונוילד" וטען שכאוטופיה בדיונית הספר נופל מכל הבחינות מספרו של לוינסקי. אחד העם לעג בארסיות לאוטופיה של הרצל כאשר כתב "אמת שם (בספרו של לוינסקי) אנו נמצאים בשנת ת"ת (2040) ופה (בספרו של הרצל) בשנת תרפ"ג (1923). אבל שם יש תיאור של חירות לאומית אמיתית ופה יש רק חיקוי של קופים של התרבות האירופאית הנוצרית". הביקורת הרגיזה את הרצל מאוד וההוא הגיב עליה בחריפות. וכך יצא שאחד הויכוחים החריפים ביותר בתקופת ראשית הציונות התמקד למעשה סביב איכותם הספרותית והרעיונית של שני ספרי מדע בדיוני.

רבים התנגדו להרצל משום שלא האמינו שסופר ועיתונאי יוכל להביא לשינוי אמיתי כל שהוא במדיניות הבינלאומית. ואכן הרצל הוא אחד הסופרים הבודדים בהיסטוריה שהייתה להם השפעה כזאת. ובודאי היחיד בתחום הספרות האוטופית וספרות המדע הבדיוני.

סופרי מד"ב בפוליטיקה

ניתן לספור על אצבעות יד אחת את סופרי המד"ב שהייתה להם השפעה כל שהיא על הפוליטיקה. היה אלכסנדר בוגדנוב, סופר קומוניסטי מתקופת המהפכה שחיבר סיפורים על מסעות למאדים והיה איש מפלגה סוציאליסטי / קומוניסטי חשוב, אך בסופו של דבר כל תורותיו החדשניות נשכחו והושכחו בידי הקומוניסטים. הייתה איין ראנד, אם האידיאולוגיה "האוביקטיביסטית" של "כל אחד לעצמו" שחיברה שני ספרי מד"ב פופולאריים והפכה גורו להמוני סטודנטים, ואנשים רבים אחרים מתחת לגיל ה-20, אם כי רק עיון קצרבביוגרפיה שלה עצמה מראה עד כמה האידיאולוגיה שלה אינה ישימה בקרב בני אדם חיים ונושמים (בה ובחסידיה בארץ שהקימו כת סהרורית בראשות ד"ר משה קרוי אדון ביתר פירוט בהזדמנות אחרת).

איין ראנד

היה גם מעריצה סופר המד"ב המפורסם רוברט היינלין שניסה את כוחו בעסקנות פוליטית והייתה לו השפעה רבה על המפלגה "הליברטיאנית" מיסודה של איין ראנד שבה חברים סופרי מד"ב רבים ויש גם סופרי המד"ב לארי ניבן ו-ג'רי פורנל (גם הם שייכים למפלגה הזאת ומגדירים את עצמם כ"ימניים מאטילה ההוני") ושמייחסים לעצמם את היוזמה שהביאה לתוכנית "מלחמת הכוכבים" של הנשיא רונלד רייגן כנגד ברית המועצות. אלה הם פחות או יותר הכל (אם נתעלם מהסיינטולוג רון הבארד שניסה לשלוח יד בפוליטיקה בכמה ארצות ותמיד גורש מהם כאישיות לא רצויה). יש להודות ההשפעה של סופרי המד"ב שמיחסים לעצמם רעיונות כה מרחיקי לכת על העתיד ועל הדרכים שבהם יכול המין האנושי לצעוד, על ההתפתחויות הפוליטיות החשובות הייתה בדרך כלל זניחה ומטה. הרצל הוא יוצא הדופן היחיד.

אין ספק של "אלטונוילנד" הייתה השפעה עצומה על ציונים מרובים שראו בספר זה חזון שאפשר וצריך להגשימו על ידי כך שארץ ישראל תיהפך לארץ טכנולוגית ומתועשת בידי היהודים. ציונים שונים כמו פינחס רוטנברג ביצעו פרוייקטים טכנולוגיים שונים בארץ כמו בניית חברת החשמל בראש ובראשונה בהשפעת הרעיונות הטכנולוגיים שהוצגו בספר. תרגום ספר זה לעברית בידי העיתונאי העברי נחום סוקולוב נקרא "תל אביב " והוא שסיפק את שמה של העיר העברית הראשונה. מבחינה זאת ספר זה היה נבואה שהגשימה את עצמה.

גם כתוצאה מספר זה יצא להרצל כיו בידי מבקריו שם של מעריץ עיוור של הישגי הטכנולוגיה, ובכך כאיש הטיפוסי מאוד לתקופתו, אך אין דבר הרחוק יותר מן האמת.

ב-1896 חיבר הרצל סיפור בשם "ספינת האויר" על אדם שממציא כלי תעופה, אחד מחלומותיה הגדולים של התקופה אך הורס אותה בגלל הבנתו שהמצאה זו עלולה לשמש בעתיד ככלי הרס במלחמות, תפיסה שהייתה בהחלט חדשה בתקופתו של הרצל שבה הכל דיברו בעיקר על כלי התעופה כמכשיר לימי שלום.

גישה ספקטית זאת לגבי השגי הטכנולוגיה ניכרת בראש ובראשונה בסיפורו הקצר הטוב והידוע ביותר של הרצל כיום הוא הסיפור "סולון בלידיה" מ-1900 (שבמשך שנים רבות הווה חומר קריאה בבתי הספר בישראל) שהיה ככל הנראה הסיפור החביב עליו ביותר שכן היה הסיפור הקצר היחיד שלו שהפך אותו למחזה (והוא גם המחזה היחיד שלו שהוצג בארץ בידי תיאטרון "אוהל"). בסיפור זה השתמש הרצל באחת הטכניקות החביבות ביותר על סופרי המדע הבדיוני כיום, תיאור של ההשפעות של שינוי טכנולוגי יחיד על חברה שלמה. אלא שבמקום לתאר בסיפורו חברה עתידנית, בחר הרצל באופן יוצא דופן לתאר השפעות כאלה על חברה בעבר הרחוק.

בסיפורו הוא מתאר כיצד המחוקק האתונאי הידוע מהמאה השישית לפני הספירה סולון מגיע לממלכת לידיה העומדת לפני מהפכה עצומה: ממציא מגלה דרך ליצור קמח ללא תבואה, כלומר אפשרות יצור כמויות אינסופיות של מזון ללא צורך בעמל אנושי . למרות אזהרותיו של סולון מרחיק הראות מחליט מלך לידיה לנסות את ההמצאה אשר אכן מגשימה את כל טענות הממציא –היא מספק אין סוף מזון לכל האנשים מבלי שישקיעו מאמץ כל שהוא. אך כמובן בכך העניין אינו מסתיים. הרצל מתאר בפירוט בסיפור וביתר פירוט במחזה את השינויים שחלים בחברה הלידיאנית כתוצאה מההמצאה החדשה, שינויים שאינם לטובה שכן הלידיאנים שאינם נאלצים לעבוד למחייתם נהפכים לעצלנים, רודפי תענוגות ולבסוף למרדנים שואפי מלחמות. הממציא מסרב לשמור על סוד המצאתו ומודיע על כוונתו להפיצה בכל העולם ובכך לשחרר את כל בני האדם מהצורך לעמול למחייתם . סולון שרואה במצב שנוצר איום על המשך ההתפתחות של המין האנושי מרעיל אותו על מנת להחזיר את המצב לקדמותו.

בסיפור זה יש הזהרה ברורה מפני ההשלכות של טכנולוגיה בלתי מבוקרת על החברה האנושית , גם אם היא נוצרת מהמניעים הנעלים ביותר, ודומה שהיום הוא רלבנטי יותר מאי פעם, עם כל התחזיות של המדען אריק דרקסלר ועמיתיו על "הנאנו טכנולוגיה" הטכנולוגיה שתיתן שפע אינסופי של מוצרים למין האנושי וזמן פנוי בלתי מוגבל. הממציא בסיפור של הרצל הוא מעין "דרקסלר קדום" ודומה שכל ההזהרות של סולון בסיפור תקפות באותה המידה לגבי הנאנו טכנולוגיה.

ההבדל בין הרצל וסופרי מדע בדיוני של היום הוא שהם לא היו נסוגים ברגע האחרון ומבטלים את ההשפעה של ההמצאה על ידי חיסול הממציא (כל ידע שיש היום בידי אדם אחד רוב הסיכויים שיגיע גם לאנשים אחרים). אלא ממשיכים ומתארים את השינויים הדרסטיים שחלים בחברה עד שאין היא דומה למה שהייתה לפני הופעת ההמצאה וזאת הרצל העדיף לעשות רק בצורה מוגבלת ביותר. אם אכן היה ממשיך בכיוון זה בסיפור כי אז היה נכנס לז'אנר אחר ושונה של המדע הבדיוני - ז'אנר "ההיסטוריה החלופית" שמתאר מה היה קורא אילו אירועים ותקופות היסטוריות שונות היו מתפתחות בצורה שונה.

ההיסטוריה החלופית של הרצל

למרות שנימנע לעסוק בכך בפירוט ב"סולון בלודיה" הרי להרצל היה עניין עמוק בשאלות של "מה היה קורא אילו " ובהיסטוריות חלופיות ויש לו מקום חשוב (אם גם לא ידוע) בז'אנר זה.

ז'אנר הסיפורים העוסקים ב"מה היה קורא אילו" הוא עתיק יומין וניתן למצוא ספקולציות מסוג זה אצל היסטוריונים עתיקים כמו טיטוס ליויוס. לספרות היפה הוכנס ז'אנר זה בידי האב והבן יצחק ובנימין דישראלי, הסופר וראש ממשלת בריטניה (ועל כך אדון ביתר פירוט בהזדמנות אחרת). אחריהם ניתן למצוא דוגמאות בודדות מאוד של סוג ספרותי זה עד סוף המאה ה-19.

הרצל כאמור הוא בעל חשיבות מרכזית בסוג ספרותי זה וזאת משלוש סיבות: א. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית בשפה הגרמנית (עד לזמנו כל הסיפורים הבודדים בתחום, וניתן לספור אותם על אצבעות הידיים, היו באנגלית, צרפתית ואיטלקית).

ב. הוא האדם הראשון שכתב סיפור של היסטוריה חלופית במאה ה-20 ( ב-1900 ).

ג. וחשוב מכל: הוא האדם שיצר את הצורה המודרנית של סיפור ההיסטוריה החלופית. כל הסיפורים הבודדים שעסקו בהיסטוריה חלופית לפניו עשו זאת במעין התנצלות לפני הקוראים על שהסופר עוסק בספקולציות מוזרות מעין אלה, והסיפור הוצג לרוב כמעין חלום של הגיבור שמוצא את עצמו בעולם שבו ההיסטוריה התנהלה בצורה שונה מאשר בעולמנו, אך הסופר הקפיד תמיד "להכין" את הקורא בתחבולות שונות וכל מיני הסברים מתפתלים ולהסביר לו שזהו רק חלום בלהות שלא צריך לקחת אותו ברצינות.

אצל הרצל ההצגה של נושא ההיסטוריה החלופית היא שונה מאוד מכל קודמיו. בסיפור שלו של היסטוריה חלופית "היזם בונפרטה " (1900) ( סיפור שמשום מה בניגוד לרוב סיפוריו האחרים של הרצל תורגם רק פעם אחת לעברית ) תואר עולם שבו המצביא המפורסם נפוליאון לא התבלט בקריירה צבאית ובמקום זאת הפך לאיש עסקים בעל רשת חנויות. זאת בזמן שהמעצמות המלוכניות הביסו את צבא צרפת המהפכנית והכתירו את לואי ה- 18 למלך בשנת 1796. הסיפור תיאר את עלייתו של נפוליון למעמד אחד האנשים העשירים ביותר בצרפת ואת נפילתו הפינאנסית כתוצאה משפל כלכלי בשנת 1815 ( שבהיסטוריה שלנו, כמובן, נפוליאון הובס בה סופית בקרב ווטרלו ) בסיפור זה מתאר הרצל בצורה כללית את פניה של ההיסטוריה שבה נפוליאון לא שיחק תפקיד כה חשוב כמו בהיסטוריה שלנו.

סיפור זה הוא יוצא דופן לעומת כל קודמיו שכן בניגוד להם הרצל לא "התנצל" לפני הקוראים על המשחק המוזר שהוא משחק עם ההיסטוריה, אלא רק בהדרגה במהלך העלילה וכביכול בדרך אגב דרך השיחות הסתמיות של הדמויות, גילה לקורא המופתע כי המדובר בהיסטוריה שונה מזו שהוא מכיר ובאיזו צורה היא שונה, והעולם שהוצג בסיפור לא הוצג בהכרח כעולם גרוע יותר מזה שאותו הכיר הקורא כפי שהייתה הנורמה עד אז, אלא פשוט כעולם שונה (ואולי אפילו טוב יותר?) . זוהי השיטה שאותה החלו מחברי הסיפורים מסוג זה לנקוט רק עשרות רבות של שנים לאחר הרצל וסיפורו נראה כמודרני לחלוטין בתחום זה גם היום 101 שנים לאחר שנכתב.

אין שום ספק שלהרצל היה עניין אישי עמוק ביותר בשאלות של מה היה קורא אילו אירועים היסטוריים היו מתנהלים בצורה היסטורית ממה שהתרחשו ואילו דמויות היסטוריות היו חיות ופועלות בצורה שונה.

דוגמה לעניין זה מופגנת באחד מסיפוריו הידועים בשם "הפעמון השמאלי " שבו מתאר הרצל מה היה עולה בגורלו של אדם אילו היה לוחץ בהזדמנות מסוימת על הפעמון השמאלי בבית מגורים ( שאז היה פוגש אישה מכוערת "קלפטה " מתחתן עימה והופך לאיש אומלל ומיסכן) או בפעמון הימני (שאז היה פוגש אישה יפיפייה בת למשפחה עשירה והופך לאדם מאושר ומצליח). העלילה מזכירה מאוד את העלילה של סרט מודרני שמתאר את הגורלות השונים הצפויים לבחורה אם הייתה יורדת בתחנת רכבת אחת או בזו שאחריה.

צ'רצ'יל. דמות חשובה בסיפורים רבים של היסטוריה חלופית על מלחמת העולם השניה

ברור (ורישומים רבים ביומניו מעידים על כך) שהעניין של הרצל בסיפורים אלה נבע ממחשבותיו על גורלו שלו, מה היה עולה בגורלו אם לא היה כותב את הספר "מדינת היהודים" ב-1896, והיה ממשיך להיות עיתונאי מפורסם ומצליח, אך מי שהיה משאיר את חותמו כלא יותר מהערת שוליים בספרי היסטוריה על העיתונאות הוינאית בסוף המאה ה-19? ומאידך מה היה קורא לאיש ששמו דמה כל כך לשלו, להרצקה, אם היוזמה שלו להקים קהילה אוטופית באפריקה הייתה מתממשת?

לאמיתו של דבר הרצל הוא אחד מארבעת האישים היחידים ששיחקו תפקיד חשוב בהיסטוריה וגם חיברו סיפורים של היסטוריות חלופיות . שניים מהאחרים היו ראשי ממשלה בריטיים: בנימין דיזראלי אחד ממייסדי הז'אנר, ווינסטון צ'רצי'יל שחיבר סיפור בשם "מה היה קורה אילו לי הפסיד בקרב גטיסבורג" שכאילו נכתב בידי היסטוריון בעולם שבו לי ניצח בקרב מפורסם זה במלחמת האזרחים האמריקנית וכך הביא לניצחון הדרום במלחמה. הדמות הרביעית של יושב ראש הקונגרס האמריקני מטעם הרפובליקנים, ניוט גינגריץ שחיבר היסטוריה חלופית של מלחמת העולם השניה שבה הנאצים הביסו את הבריטים וארה"ב היא המעצמה היחידה שממשיכה להילחם כנגדם. צ'רצ'יל הוא כמובן דמות חשובה בסיפורים רבים של היסטוריה חלופית על מלחמת העולם השניה.

ולאור התפקיד החשוב שאותו שיחק הרצל עצמו בהיסטוריה הציונית ולמעשה העולמית ניתן לכתוב גם סיפורים וספקולציות של היסטוריה חלופית עליו. ספקולציות שידונו בשאלה: מה היו פני ההיסטוריה אם הרצל אכן לא היה פונה לפעילות ציונית, האם הייתה התנועה הציונית קמה כארגון עולמי אפקטיבי ללא הדחיפה שנתן לה בכח אישיותו והשפעתו? ניתן גם לחשוב על סיפור מדע בדיוני המספר על יחידת קומנדו מוסלמית החוזרת בזמן כדי לרצוח את הרצל בשנת 1894 לפני שכתב את "מדינת היהודים".

אבל דומה שהספקולציה המעניינת ביותר של היסטוריה חלופית הקשורה בקריירה של הרצל שאפשר לעלות קשורה לשאלה: מה היה קורה אילו התממשה תוכניתו של הרצל להקים אוטונומיה (ואולי גם מדינה) יהודית באוגנדה?

מדינת ישראל של אוגנדה

ב-1903 הציעה הממשלה הבריטית לתאודור הרצל כי ההסתדרות הציונית תקים מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית, בצירוף מקרים מוזר, באותו האזור עצמו שבו ניסה תיאודור הרצקה בדיוק 10 שנים קודם לכן להקים ישוב אוטופי משלו. התוכנית קבעה כי האזור יהיה אוטונומיה יהודית תחת פיקוחה העליון של ממשלת בריטניה.

הרצל שנואש מהאפשרות להקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל או בסיני כתוצאה מהתנגדות התורכים קיבל את ההצעה. הוא קיווה להביא לאזורי הישוב (שנמצאים היום בשטחים של אוגנדה וקניה בין נאירובי ופסגת הרי מאו) את המוני היהודים שהחלו לברוח מרוסיה לאחר הפוגרומים בקישינב. האזור שהוצע נודע באקלימו הטוב ובשטחיו הפוריים, הממשלה הבריטית העריכה שאפשר יהיה ליישב בו לכל הפחות מיליון יהודים.

התוכנית נכשלה לבסוף, נציגי יהודי רוסיה שייצגו את האוכלוסייה שהייתה אמורה ליישב את האזור התנגדו לתוכנית בכל תוקף, ובין הנימוקים שהועלו היה כשלונו של הרצקה בישוב האיזור (אם כי זה היה בעיקר בגלל התנגדות בירוקרטית). הם היו מוכנים לשמוע רק על ארץ ישראל. התוכנית נגנזה לבסוף וכישלונה המוחלט היה אחת הסיבות למותו בגיל צעיר של הרצל. מכאן ואילך הופנו כל המאמצים לישוב ארץ ישראל.

הבה ננקוט בשיטתו של הרצל ונשקול: מה היה קורא אילו התוכנית הייתה זוכה לתמיכה ומיושמת? האם יכול היה ישוב יהודי אוטונומי באוגנדה לזכות בהצלחה ואולי אף בעצמאות?

התשובה היא חיובית. לטווח הקצר לפחות ישוב כזה שאליו היו נוערים אלפי פליטים מרוסיה וארצות אחרות במזרח אירופה מתוך הידיעה שבאזור זה הם יזכו בתמיכה ובהגנה של הממשלה בריטית האדירה ושל ההסתדרות הציונית בהחלט יכול היה לשגשג. ישנם לכך מקבילות היסטוריות. הבורים בדרום אפריקה שהקימו שם מדינה עצמאית היו במקורם מתיישבים הולנדים בעלי מוטיבציה אדירה שמספרם לא עלה על מספר המתיישבים היהודים שיכלו לאכלס את חבל הארץ המוצע. והודות למוטיבציה והארגון היעיל שלהם (וחולשת יריביהם השחורים שלא יכלו להתמודד עם הטכנולוגיה שלהם) השתלטו על כל דרום אפריקה וזאת ללא כל עזרה של מעצמה שעמדה מאחוריהם.

ליהודים הנרדפים מרוסיה וממזרח אירופה הייתה בדיוק אותה מוטיבציה שהייתה לבורים (ואף חזקה מזו של הבורים) ואותה יכולת טכנולוגית הם בהחלט יכלו להפוך את אזור האוטונומיה באוגנדה וקניה לאזור חקלאי משגשג כפי שעשו במציאות בארץ ישראל בתנאים קשים בהרבה.

אינני יודע וספק אם מישהו יודע מה היה גודל האוכלוסייה השחורה באזור באותם ימים, סביר להניח שצפיפות האוכלוסייה בשטחים העצומים הללו הייתה נמוכה מאוד ומן הסתם נמוכה הרבה יותר מזו של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל באותו הזמן. סביר להניח שהיהודים כאוכלוסיה עירונית מטבעה היו מקימים במהרה ערים גדולות ותוססות באזור בזמן שחלק מהם בעלי נטיות סוציאליסטיות וחקלאיות היו מקימים חוות. בשלב הראשון ייתכן מאוד שהייתה קיימת אידיאולוגיה של "עבודה עברית" בלבד כפי שהייתה בארץ ישראל (גם מסיבות של ביטחון). אולם ללא שום ספק בשלב במאוחר יותר העובדים העברים היו מוחלפים בעובדים שחורים הזולים יותר כפי שאירע אצל המתיישבים האנגלים באזור (שהיו משמשים ללא ספק כסוג של מודל למתיישבים היהודיים).

ייתכן מאוד שהישוב היהודי היה גדל ומתחזק מספיק לאחר כמה עשרות שנים עד שישמעו דיבורים של עצמאות, אך ספק אם משהו היה נעשה בעניין, ליהודים לא היה את אותו קשר עם אפריקה שהיה להם את ארץ ישראל ולא היה להם שם את אותו ביטחון עצמי שהיו חשים בארץ ישראל גם ללא הגנת האימפריה הבריטית. ונקודה חשובה נוספת: ספק אם האוטונומיה היהודית באוגנדה הייתה זוכה לתמיכה בלתי פוסקת של יהודי שאר העולם כפי שזכו יהודי ארץ ישראל. לאוגנדה עם כל הכבוד, אין העוצמה הרגשית שיש בלב היהודי כמו ארץ ישראל. אוטונומית אוגנדה הייתה נחשבת בעיני שאר היהודים כעוד יהדות "תפוצות" שאינה זכאית לתמיכה ועזרה מיוחדת יותר מכל קהילה אחרת, בדיוק באותה המידה שאוטונומית בירוביג'אן היהודית של ברית המועצות לא עוררה שוב שביב מיוחד של הזדהות בקרב יהודים שמחוץ לבריה"מ.

האם יכולה הייתה אוטונומיה זאת להשיג עצמאות? בשלב מסוים כאשר הבריטים החלו לנטוש את ארצות האימפריה שלהם ניסו הקולוניסטים שלהם בכמה ארצות באפריקה להשיג עצמאות עבור עצמם שתאפשר להם לשלוט ברוב השחור שסביבם. הדוגמא הקלאסית היא רודזיה ששם שלטו המתיישבים כמה עשרות שנים לאחר עזיבת ארץ האם.

אני בהחלט יכול להעלות על דעתי ניסיון כזה של האוטונומיה היהודית להשיג עצמאות לאחר עזיבת הבריטים כתוצאה מחוסר הרצון להישלט בידי השחורים. עם הטכנולוגיה והכוח הכלכלי העדיף שלהם אין ספק שהיהודים היו יכולים להשיג שליטה צבאית על אזורם ואולי הרבה מעבר לו כנגד הכוח הצבאי הנחות יותר של השחורים .

וכך זה היה נשאר למשך כמה עשרות שנים. יהודי אוטונומית אוגנדה לשעבר (שבינתיים קיבלה מן הסתם שם, אולי "הרצליה" על שם המייסד , ואולי "ישראל" או "יהודה" או שם אחר) היו נחשבים כוח חזק באזורם. אך יותר ויותר היו סובלים ממתקפות המחתרת של השחורים, מארגונים דמויי המאו מאו הקנייתי. אחת מפעולות המחתרת האלה יכולה הייתה להתרחש בשנת 1976 כנגד שדה התעופה היהודי באנטבה כשבראש מתקפה זאת עומד מנהיג מחתרת כושי, אחד אידי אמין.

בסופו של דבר כמובן המדינה היהודית הייתה נאלצת להגיע להסכם כלשהו עם השחורים כפי שאירע בדרום אפריקה וברודזיה והדבר תלוי בכמות השחורים שנמצאים בתורה האם הם רוב או מיעוט. אם הם מיעוט כי אז המדינה היהודים הייתה יכולה להתקיים עוד שנים רבות ללא חשש רב מהמדינות השחורות שמקיפות אותה אך אם השחורים הם רוב. כי אז התוצאה תהיה דומה למה שאירע בדרום אפריקה ורודזיה השלטון יעבור לבסוף לידי השחורים ורוב היהודים יעדיפו לעזוב את האזור, שיעשה פחות ופחות בטוח כתוצאה מהמלחמות הפנימיות בין השחורים ומגפות האיידס והאבולה למקומות בטוחים יותר. ובכך הגיע קיצה של האוטונומיה שנוצרה בידי הרצל.

הרצל במדינת ישראל

...אך לא זה מה שהתרחש. במקום אוטונומיה באוגנדה הוקמה התיישבות בארץ ישראל ולבסוף מדינה שראתה את הרצל כמייסדה.

מה היה הרצל חושב על מדינת ישראל אם היה קם מקיברו לתחייהעל מנת לבקר בה כיום? האם היה מוצא אותה כתואמת את החזון האוטופי שאותו תיאר ב"אלטונוילנד", או שלא היה מזהה בה דבר ממה שתיאר ולא היה מבין מה הקשר בין מדינת ה"ערב רב" הזאת ובין חזונו?

טלכארד הרצל. מתוך הרצל אמר מאת ד"ר חיים גרוסמן

יש פזמון של יעקב רוטבליט שדן בדיוק בשאלה הזאת בצורה צינית ומתאר את ההבדל הגדול מאוד בין מה שחזה הרצל שכלל לא העלה על דעתו מדינה עם "הזונה היהודיה הראשונה והגנב היהודי הראשון" ובין המדינה כפי שהיא.

ראש ממשלת ישראל לשעבר שמעון פרס, שרואה את עצמו תלמידו הרוחני של הרצל הקדיש לשאלה זאת ספר שלם בשם עם הרצל לארץ חדשה (1999) שבו הוא מתאר את מסעותיו עם הרצל במדינת ישראל החדשה. פרס מתאר בספר עד כמה הרצל מתפעל מההישגים הטכנולוגיים של המדינה (שתואמים מאוד את חזונו של הרצל עצמו ב"אלטונוילנד" ועוברים אותו בהרבה). מאידך הרצל מזדעזע מההתנהגות חסרת הנימוס של הישראלי הממוצע שהיא שונה מאוד מההתנהגות המנומסת והמחונכת שאותה חזה ולה ציפה. פרס גם מפגיש את הרצל עם בן גוריון והשניים מתגלים כבעלי עמדות מנוגדות לגבי עניינים שונים פרט לצורך בהמשך קיומה ובחיזוקה של מדינת ישראל. לפי גרסת פרס הרצל יוצא אופטימי מאוד מהמסע בזמן שלו למדינת ישראל של סוף המאה ה-20.

מה היה הרצל חושב על מדינת ישראל היום? האם היה מוצא אותה מתאימה לתחזיותיו? התשובה על כך חייבת להיות שלילית. אבל לדעתי הוא היה מרגיש דבר אחד: תדהמה על שהרעיונות והתחזיות שאותם הציע עיתונאי וסופר לא מן החשובים בכמה ספרים וסיפורים גרמו לשינויים בסדרי עולם והפכו אותו כתוצאה לאחד האנשים שהשפיעו ביותר על המאה ה-20.

פרטים על הרצלהרצל והתנועה הציוניתהרצל באתר הכנסתמידע על הרצלקישורים על הרצלכתבי הרצל בפרוייקט בן יהודהמכתבים של הרצלעניין היהודים: יומנו של הרצלבתקוע השופר :מבחר הרצלחוק בנימין זאב הרצלהרצל מקבל יום זיכרוןהמועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצליום הרצל 2006 פורום מקוון ליום הרצלמרכז הרצל בני מר על מרכז הרצל מוזיאון הרצל אהרון חבר על מוזיאון הרצלמסע בעקבות הרצל בארץ ישראלהרצל פיזמון מאת יורם טהר לב"ציונות בלי מרכאות" פזמון מאת דן אלמגורספרי ילדים ונוער על הרצל "קול קרא בחשיכה " ביוגרפיה לילדים מאת דבורה עומר בעקבות הבית הנעלם :סיפורו של הרצל מאת אורה מורגחיים גרוסמן על דמותו של הרצל באמנות השימושיתדמותו של הרצל בסרטי קולנוע חומרי למידה על הרצלאתר על הרצל לילדיםעוד על הרצל לילדיםהרצל כמיתוס לאומיהחברה החדשה של הרצל כדגם למדינת ישראל אניטה שפירה על תמימותו של הרצל נתן רועי על מאה שנים של הגשמההרב שהטווה את התוכנית המדינית של הרצל הרצל והיהדותהרצל כעיתונאי הרצל מפרסם את "מדינת היהודים"א.א. קפלן נואם על הרצלהרצל ויהודי יפו הרצל ובלפור חקק על פגישת הרצל והקיסר וילהלם השנימרדכי נאור על תצלום מפורסם של הרצל איך קשור שמה של תל אביב להרצלאורי זילברשייד על הרצל כציוני סוציאליסט

זילברשייד על האוטופיה של הרצלאבנר כוכבי על הנביא הרצל אלטנוילנדדויד סיון על אלטנויילנדעדי צור על אלטנוילנד כאוטופיהשלמה אבינרי על "אלטנוילנד "אריאנה מלמד על "אלטנוילנד"אילן לייבוביץ על אלטנוילנד נעמה כרמי על אלטנוילנד יוסף גורני על יסודות אוטופיים במחשבה הציוניתהרצל והמשפט הישראליפרויקט אלטנוילנדעידו הררי: אלטנוילנד הפרויקט נמשךהרצל והתנועה הציונית: מבאזל לאוגנדה יואב קרני על הרצל ב-1903הרצל וקונגרס אוגנדה הספדים על הרצל מאת יריב: מרדכי ברויארדניאל גברון על אילו הייתה מוקמת באוגנדה מושבה יהודיתיעקב שביט על הרצל והרברט ספנסרהאם ראה הרצל את עצמו כואגנר יהודי אורי אבנרי על הרצל והמלחין האנטישמי ואגנר אורי אבנרי על אילו היה הרצל קם לתחייה היום מנחם בגין על הרצל אריאל שרון על מלאת מאה שנה למות הרצל האם הרצל עוד רלבנטי? ניר ברעם על הרצל הרצל בהחלט רלבנטי :אלה פלורסהיים עונה לניר ברעםיוסי שריד על הרצל קרולין גליק נותנת דף משימות ליורשיו של הרצל לירון שכטר על זניחת דרכו של הרצליחיאל שורק על הרצל כקולוניאליסטאילן פפה נגד הרצל אמת על הרצל והדמאגוגים תחרות בלוגים על הרצל "הרצל" ביוגרפיה מאת עמוס אילון תיאודור הרצל :ביוגרפיה מאת יוליוס שפס עפרה ישועה ליית על הרצל בספר "ארץ ברית ""עם הרצל לארץ חדשה" מאת שמעון פרס שמעון פרס על הרצל "הרצללא גר כאן יותר" מאת משה שוקדאריאל פלדשטיין על ספרים שונים על הרצל ארץ ישראל בשנת 2040 :תוכנית העתיד הציוני של אלחנן לוינסקי היש עוד אנשי חזון?

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד