אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תרחישים קיצוניים של חירות ג: אלדוס האקסלי / עולם חדש ומופלא


לחלק הראשון של המאמר: תרחישים קיצוניים של חירות חלק א: רוסו ו-פוקו
לחלק השני של המאמר: תרחישים קיצוניים של חירות חלק ב': ג'ורג' אורוול / 1984
 

מי שהפחידו את אורוול היו מחרימי הספרים.
מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו
לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן
לא יהיה עוד מי שירצה שקרוא בו.     (ניל פוסטמן- 'בידור עד מוות', עמ' 7)
 

'עולם חדש מופלא'- תרחיש קיצוני של חירות פוסט מודרנית

 

קווים כלליים


אלדוס האקסלי

אלדוס האקסלי

 על אף שנכתב בשנת ,1932 כ- 17 שנה מוקדם יותר מ1984 של אורוול, נדמה, כי אלדוס האקסלי מצליח ברומן האדיר שלו, "עולם חדש מופלא", לתאר בצורה טובה יותר אל החברה של ימינו. עולם חדש מופלא זהו רומן אודות העתיד המתאר חברה מתוכננת בקפידה ומסודרת להפליא. כל אדם בחברה זו, ממלא את הפונקציה שלשמה נוצר. האקסלי, ככול הנראה היה ער להתפתחות האדירה של המדע והטכנולוגיה והוא מתאר את חברת העתיד כחברה שבה כל אדם נוצר ומתוכנת בשיטת הסרט הנע. לא בכדי, הנביא של אותה חברה הוא פורד, הוגה שיטת הסרט הנע.

האקסלי מתאר את האדם כיצור שנולד כלוח חלק ולכן ניתן באמצעות הביולוגיה והפסיכולוגיה לתכנן אותו כפי שנדרש. ואכן החברה מחולקת למעמדות שונים שאינם שווים זה לזה, כל מעמד ממלא אחר יעוד מסוים. ההנחה כי אין סובייקט מעבר לתופעות מהדהדת לאורך כל הספר. האקסלי מניח שניתן על ידי שליטה בגוף ולאחר מיכן שליטה במוח באמצעות התניות, ליצור חברה שבה כל אדם שלם במקומו ולכן לא יתמרד לעולם, משום שכל צרכיו תמיד מסופקים והוא תמיד מאושר ואם קצת פחות מאושר, ישנו תמיד את הסומא, אותו סם הזיות קליל וחסר תופעות לוואי שלוקח את האדם למקום חסר דאגות[i].

ניתן לחלק את הדמויות בספר לשלוש. ישנם אלו שהם עבדים לשיטה, שהם רוב בני האדם, כאשר לנינה, חברתו של ברנארד, היא המייצגת העיקרית שלהם. ישנם המורדים בשיטה, כמו ברנארד, אך גם הוא ממלא חלק מהשיח ואינו מורד של ממש. ברנארד חש שהוא שונה מסביבתו, אך ברגע שהוא מתחיל להיות מוערך, הוא מייד משחק את המשחק ביחד אם כולם. וישנו הפרא, אותו יליד העולם הישן או ההומניסטי במקרה הזה, אשר מאמין במהויות וטוען לאמת כלשהי. שלושת הגורמים הללו עוזרים לחזק את טענת הספר, כי לא ניתן לברוח באמת מהשיח וגם הפרא שלא הגיע מהעולם החדש, הופך בסופו של דבר, בעל כורחו, להיות קוריוז משעשע ולא למוביל מהפכה.   

בעולם שכזה, בו ההנחה היא כי ניתן לתכנן את האדם כפי שנראה נחוץ, לא ניתן לדבר ממש על חירות, גם לא במובן שפוקו התכוון אליו, כלומר, החירות לדעת את גבולות השיח ולהבין כי אין קביעויות. בחברה שכזו שבה כולם מאושרים ואין שום יחוס לאמת או למהות, אין כל סיבה נראית לעין מדוע ישתנה השיח. זהו עולם שבו הכוח השתלט על כול אורחות החיים ועיצב אותם, כך שאפילו אלו שיש להם ביקורת אודות החברה, גם להם יש מקום השייך להם, גם הם מוכנסים תחת השיח.

הקשר הפוסט מודרני

הסכנה אם כן, בעולם חסר סובייקט שכזה, היא חוסר היכולת להיות חופשי ולהתמרד. האדם תמיד מאושר, אך זהו אושר כשל חיה ולא אושר נעלה של ישות המודעת לעצמה. האדם בעולם כזה, הוא לא יותר מאשר אובייקט של השיח שמטרתו העליונה, הוא שימור הסדר החברתי באמצעות כוח שכה נסתר מן העין, עד שלא ניתן לזהותו בשום אופן, משום שזהו כוח שמצוי בתוך כל אדם, שעבר מגיל אפס התניות ולפני כן מניפולציות ביולוגיות שיתאימו אותו למעמדו ולכישורים שאותו מעמד נזקק להם. זאת הסכנה בעולם חסר סובייקט, כפי שפוקו ראה אותו, זהו עולם שמוריד את האדם לדרגה של אובייקט, ללא כל יכולת אמיתית למרוד. פוקו, לדעתי, לא ראה לנגד עיניו את עוצמתו של השיח, את הבשורה של הגנטיקה ואת עוצמת הפסיכולוגיה כשהיא יוצאת אל מעבר לספת הפסיכולוג ומתמקמת במקומות מכוננים יותר כמו התפתחותו של האדם.

בתחילת הספר, מצליח האקסלי בסקירה אדירה, לתאר את פס היצור של בני האדם, כאשר הוא מתאר מדריך המסביר לתלמידיו (מדרג אלפא כמובן) איך מתכננים אדם. נדמה, כי התלמידים אל אף שהם מודעים לנעשה, לא מתמרדים כלל וזאת ככול הנראה כי גם הם תוכננו מראש להגיב בפליאה אל מול העולם המופלא הזה. מתוארים שם תהליכים כמו, כיצד יוצרים את מעמד האפסילונים, שזהו המעמד הנמוך ביותר. התהליך מתחיל בכך שבשלב העוברי נותנים לעובר כמות קטנה של חמצן על מנת שמוחו לא יתפתח יתר על המידה הרצויה[ii]. האקסלי שהתמחה בביולוגיה, הטיב לראות את הסכנות שטמונות בידע הזה אודות הגוף החי.

במהלך כל הספר נשמעים ציטוטים מתוך ההתניות שעברו גיבוריו במהלך חייהם. ההתניות מבטאות את הדרך שבה אורגנה החברה כך שהיא תתאים לכל אדם. ההתניה מונעת מהאדם דברים מסוימים ומתירה לו אחרים.

כאן טמון סוד האושר האנושי והמידות הטובות-
עליך לאהוב את מה שמוטל עליך לעשות.
זו מטרתה של כל התניה: לגרום לכך שאנשים
יאהבו את ייעודם החברתי הבלתי נמנע [iii].

כל אדם תוכנן לעשות את מה שמוטל עליו במסגרת החברתית, אך זו לא הרמוניה במובן האפלטוניסטי, אלא כל אדם עובר תכנון קפדני לאהוב את מה שהוטל עליו לעשות. רק בחברה נטולת סובייקט, ניתן לדבר על תכנון שכזה. אין האדם בוחר למלא אחר פונקציה מסוימת בחברה מתוך מודעות עצמית והצורך בסדר, אלא הוא מגיח לחברה כמכונה שממלאת אחר הפונקציה. אין כאן אלמנט של בחירה או של עקרונות אפריוריים, לכן אין כאן למעשה חירות.

עובדה אחת מיני רבות של היכולת הטכנולוגית לשלוט באדם, היא בסדר הכלכלי, כאשר מונעים על ידי התניה את אהבת הטבע מהמעמדות הנמוכים, על מנת שאלו לא יתפתו לצאת לחופשה ויעבדו יותר זמן בשל כך. "הוחלט לבטל את אהבת הטבע, לפחות בקרב המעמדות הנמוכים. אהבת הטבע אינה מספקת עבודה למפעלים"[iv]. בעולם שמניח סובייקט פוטנציאלי, לא ניתן היה ליצור חברה שכזאת, משום שהייתה קיימת האופציה של מרד לשם החירות. מהי אם כן רוח האדם? על שאלה זו, עונה האקסלי באופן ישיר וקר."רוח האדם, השופטת והרוצה והמחליטה- כולה מורכבת מן ההנחיות הללו. אבל כל ההנחיות הללו הן הנחיותינו שלנו"[v].

אין לבלבל בין החברה של 1984 לזו של האקסלי. האחת עושה מניפולציות בשם האמת, בעוד שהאחרת עושה זאת כדי להימנע מהאמת. עולם חדש מופלא מקדש את הסדר והאושר הרגעי על פני האמת העליונה. בכך, הוא מבטא רלטיביזם קיצוני שבו אין נכון ולא נכון, אלא הבנה שנכון ולא נכון משתנים בהתאם למעמד, לפונקציה המוטלת על האדם ובגדול על כללי המשחק. "בימים ההם היה משהו שנקרא דמוקרטיה. כאילו היה בשיווין בין בני האדם עניין החורג מן התחום הפסיכו- כימי"[vi]. כל אמונה שהייתה מחוץ לשיח הוכנסה לתוכו תחת כללים ברורים או נשללה. משפחה, דת, רעיונות בדבר מהויות, דמוקרטיה, ספרות, אינדיווידואליזם ועוד. כל אלו הוצאו מהשיח וזכו לגנאי, משום שהם ערערו את הסדר החברתי, שחשוב הרבה יותר מהאמת וחירות האדם. הסברה בעולם חדש מופלא, היא שבהעדר סובייקט מעבר לתופעות, כל דיבור על חירות ואמת מסכנים את החברה ומובילים לסבל של הפרט, שנובע מאי מימוש תמידי של מהותו.

 


אלדוס האקסלי / עולם חדש ומופלא

אלדוס האקסלי / עולם חדש ומופלא. הוצאת זמורה ביתן. מאנגלית מאיר ויזלטיר

 נראה, כי היחיד לא יכול לשיח שיצר האקסלי, לא רק מכיוון שהוא אינו חזק דיו, אלא בעיקר משום שנשללת הזהות שבו. כל מימד של אני אינדיווידואלי(ליברלי) או אני מהותי (כפי שראה אותו רוסו), נעלם כאשר האדם מתוכנת מכף רגל ועד ראש, בהנחה כמובן שאין יותר מכך. גם השיח בנוי כך שהוא מאפשר חופש, אך חופש זה הוא גם חלק ממנו, זהו חופש לעשות את מה שהוגדר ממילא לעשות, זהו החופש לפעול על פי הפונקציה לה נוצרת במפעל לייצור האדם. האקסלי הבין את מה שאורוול לא ראה לנגד עיניו וזה חברה שלא יצטרכו שום כפייה על חבריה, לא משטרת מחשבות ולא מניסטוריון אמת נחוצים בחברה שלא רואה באדם ישות דואלית, שניתן לשחררה אל עבר אמת כלשהי. ההפך, הסרת מכשול האמת, היא זו שמאפשרת את אי הצורך בכפייה, משום שכל פרט בחברה נע לא למען דבר מה, אלא לשם דבר מה, כלומר, לא למען אמת כלשהי, אלא לשם פונקציה שאותה נועד למלא, כי כך הותנה מראש.

פוקו, כמו רוסו, לא עמד על הסכנות הטמונות בדבריו, כלומר, אם הכול רק שיח ואין אמת מידה אובייקטיבית, לא ניתן יהיה לדעת מתי זו ביקורת ומתי זה חלק מהשיח. בנוסף, מה קורה כאשר חריגה מהשיח, היא גם חלק מהשיח, הלוא גם המורדים כביכול, ברנארד והלמולץ, נשלחים לבסוף למקום המתאים בדיוק להם, כלומר, ממלאים הם את הפונקציה של האדם המורד. הם לא נענשים, להפך, הם הולכים למקום שמתאים לאישיותם, שכנראה נבעה מכשל בהתניה, דבר שנלקח אף הוא בחשבון.

זאת ככול הנראה הסכנה בהקצנה של תיאוריה. מחד, רוסו מחייב להישמע לרצון הכללי שמייצג את מהותנו החופשית ובכך פותח את השער לאידיאולוגיות מסוכנות, שבאות בשם האמת הזו אודות האדם. מאידך, פוקו, ששולל כל אפשרות של מהות, מביא את האדם לרלטיביזם טוטלי שבו אין משמעות לשום דבר באמת, מעבר לשימור השיח הקיים.
 
אלוהים מת

 ברנארד מחליט שעליו לעשות מעשה שונה, לפרוץ קצת את המסגרת ומחליט לנסוע לשמורה של הפראים. שמורה זו, היא מקום שבו חיים אנשים כמו פעם, כלומר, ללא טכנולוגיה משוכללת, אנשים מסורתיים שמאמינים באלים ובאמיתות אובייקטיביות. במקום זה פוגש ברנארד את הפרא, אותו בן תערובת שאימו הייתה בת לחברה המודרנית ואביו יליד השמורה. ברנארד מחליט לקחת את הפרא בעל האמונות הישנות (ולעניינינו, ההומניסטיות) לעולמו שלו. הקונפליקט שנוצר במהלך הספר בין הפרא לעולם החדש, מביא את ברנארד והפרא לעמוד מול המפקח העולמי, הלוא הוא מוסטפא מונד שסוקר בפניהם את פני החברה החדשה והקסומה בה הם חיים.

הפרא מגלם את כל מה שהחברה המודרנית של האקסלי מנסה להעלים, הווה אומר, ייסורים, קונפליקטים ורצון עז לגלות את האמת. הפרא קורא כל הזמן בכתביו של שייקספיר שמסמל את העולם הישן, עולם שבו אנשים חיו במשפחה, ילדו ילדים ונלחמו למען הצדק והאמת. עולם כזה הוביל, לפי דעתם של מעצבי העולם החדש, למלחמות בלתי פוסקות ולסבל קיומי אדיר של האדם.
ברנארד מנהל יומן המסקר את התנהגותו של הפרא ומגלה כי הוא אינו מתעניין ואף סולד במובן מה מהחברה המודרנית שמתוארת בספר, דבר זה, כותב ברנארד ביומנו, "קשור בעובדה שהתעניינותו מתמקדת בעיקר במה שהוא מכנה בשם 'נפש' וממשיך לראות בו ישות שאינה תלויה בסביבה הגשמית"[vii]. כמו כן, הפרא רגיש למוות, דבר שלא נתפס אצל בני העולם החדש, שהרי הם עברו התניה לקבל את המוות כחלק ממעגל החיים. ואם מרגישים קצת עצב, תסכול או בלבול, תמיד יש את הסומא שתיקח אותם לחופשה ותשכיח את דאגותיהם. הפרא מסרב לקחת חלק בעולם שכזה ונאבק על אנושיותו, בחברה שאיבדה מזמן צלם אנושיות והפכה את יושביה לחפצים. הפרא מנסה להמריד את בני המעמדות החופשיים בטענות הומניסטיות מובהקות. "אני אלמד אתכם להיות בני חורין, בין אם תרצו בכך ובין אם לאו"[viii]. בני המעמדות הנמוכים, אינם נענים לקריאותיו, משום שבעולם הזה אין חירות מעבר להתניות ולגוף הגשמי. להפך, הם יוצאים נגד הפרא כאשר הוא לוקח להם את הסומא, את המקור לאושר.

כאשר  עומדים הגיבורים מול מוסטפא מונד, הוא סוקר בפניהם את סוד הצלחתה של החברה המודרנית הזו.הוא מסביר לפרא מדוע אותלו, כמייצג הספרות של העולם הישן, אינו מתאים לעולם שיצרו.

"אין אתה יכול לייצר מכוניות בלי פלדה- ואין אתה יכול
לייצר טרגדיות בלי אי יציבות חברתית. עכשיו העולם יציב.
בני האדם מאושרים; הם משיגים כל אשר ירצו,
ולעולם אין הם רוצים את אשר אין ביכולתם להשיג;
הם חיים ברווחה; הם חיים בביטחון... אין הם פוחדים מפני המוות;
לאושרם אין הם יודעים תשוקה וזקנה מהן; אין הם מתייסרים תחת
ידי אבות ואמהות; אין להם חיי נישואין... הם זוכים להתניה הגורמת לכך
שאין הם מסוגלים להתנהג אלא כשם שחייבים הם להתנהג. ואם משהו אינו
כשורה, יש להם את הסומא. אותה סומא שאתה משליך מהחלון בשם החירות.
מר פרא. חירות!... אתה מצפה שבני דלתא יבינו חירות מהי! ועכשיו אתה מצפה
שיבינו את 'אותלו'! בחיי![ix]"

כזו היא חברה שמקדשת את האושר על פני האמת. בעולם כזה כל המיתוסים נופצו, כל האגדות חדלו מלהתקיים. מה שחשוב הוא הקדמה. העבר מסוכן, הוא טומן בחובו מרכיבים הרסניים שמייצרים ערכים של אמת וצדק ואלו מפריעים לעולם של סדר תקין, עולם שבו יציבות חברתית היא מעל הכול ולכן, שום דבר הקושר את האדם לאחיזה במשהו קבוע וחיצוני לכוח, אינו יכול להתקיים. משפחה, נישואין, ספרות קדומה ועוד, יכולים ליצור אצל האדם תשוקות אל עבר אמת שאינה בת מימוש. האקסלי מתאר חברה שבה השחרור של האדם הוא מאותם אמיתות כובלות ממש כפי שפוקו ראה זאת. כל השענות על העבר כאמת, יוצר תחושה כי יש לאדם חלק שהוא מעבר להשתנות הבלתי פוסקת של התופעה, דבר זה הוא הגורם לעוולות רבות בהיסטוריה. רק הבנה כי מושגים הם קונסטרוקטים תלויי שיח והיסטוריה, תביא לחירות, אך איזו חירות זו תהיה? תהיה זו חירות ללא סובייקט, חירות שבה האדם משווה ל"מכוניות".

האקסלי מציג למעשה את האימה שיוצאת מהמחשבה הפוסט מודרנית ומראה, כי ניתן להתגבר על כל תשוקה שיש לאדם ועל כל זהות אישית באמצעות תכנון קפדני של החברה. דוגמא לכך מציג מוסטפא מונד כשהוא אומר, "אנו מאמינים באושר וביציבות. חברה שכולה אלפא (המעמד העליון) תהיה בהכרח בלתי יציבה ואומללה... אדם שהורק כאלפא והותנה כאלפא ישתגע אם יצטרך לעשות את מלאכתו של אפסילון מפגר למחצה"[x]. האקסלי מזהיר בעצם את הפוסט מודרניזם מפני תרחיש אימה שכזה וטוען שניתן (והיום לא רחוק), לסדר את החברה כך שלהתנגדות לא תהיה משמעות אמיתית, מכיוון שהחברה תהיה מסודרת כך שכל אדם אינו יכול לברוח מייעודו, שנקבע מראש באופן מלאכותי.

האקסלי, כמו פוקו, מערער על תקפו האובייקטיבי של המדע. אומר מונד, "אני הייתי פיזיקאי לא רע בזמנו ... בשביל לתפוס כי כל המדע שלנו אינו אלא ספר בישול המבוסס על תיאורית בישול מקובלת, שאיש אינו רשאי להרהר אחריה"[xi]. המדע אם כן, הוא שיח מקובל ותו לו.  

לקרוא מה שכתבו אנשים בני זמנו של אדוננו פורד
על הקדמה המדעית. הם דימו לעצמם שזו תוכל להימשך
עד אינסוף, הידיעה הייתה בעיניהם הטוב העילאי, האמת ערך עליון...
הייצור ההמוני שינה זאת. אושר לכל מסובב את גלגלי התעשייה
באורח יציב;אמת ויופי אינם יכולים לעשות זאת[xii].

לבסוף מדבר האקסלי על האל ואומר כי:

אפשר לומר שזו אשמת הציוויליזציה שלנו.
אלוהים לא עולה בקנה אחד עם מכונות משוכללות
ורפואה מדעית ואושר לכול... החברה שלנו בחרה במכונות,
ברפואה ובאושר. על כן חייב אני לנעול ספרים אלו בכספת[xiii].

הכול רק משחק עם כללים ברורים. הכול ניתן לשינוי כי אין סובייקט קבוע ולכן גם ניתן לסדר את החברה איך שרוצים, אם ישנו ידע מספיק. ניתן לחסל את האל ולקבוע את גבולות המדע, ניתן לתת לאדם "משחקים וזיונים ללא הגבלה ... הם יכולים לבקש שעות עבודה קצרות יותר... אך כלום כך יהיו מאושרים יותר"? "לא ולא". גם כאשר הפרא מנסה להציג שיח שונה עונה לו מונד,
ודאי, אם תיטול כנקודת מוצא קנה מידה אחר משלנו:

אזי אולי תוכל לומר עליו שהוא מושפל (על האדם).
אבל עליך לדבוק במערכת אחת של הנחות יסוד.
אין אתה יכול לשחק גולף אלקטרו-מגנטי
על פי כללי המשחק של מסירות צנטריפוגאליות[xiv].

לכל שיח כללים משלו, כפי שלכל משחק כללים משלו ולא ניתן לשחק במשחק אחד עם כללים של משחק אחר. פוקו, בתולדות המיניות, מראה כי לשיח ההומניסטי כללים משלו ושכללים אלו הם זמניים בלבד וניתן לשנותם על ידי פריצת גבולות השיח.

האקסלי מבין כי כל עוד שלט השיח ההומניסטי, ניתן היה לזהות את מקור הכוח, גם אם היה מסווה לעיתים קרובות. השיח הפוסט מודרני, מעצם העובדה שהוא שולל סובייקט קבוע או אמת כלשהי, לא מאפשר שחרור אמיתי מכיוון ששחרור שכזה, מצריך תנועה אל עבר מימושה של מהות. אחרת, ניתן יהיה ליצור מצב ,כמו זה של עולם חדש מופלא, שבו "סומא אינה אלא נצרות בלי דמעות"[xv]. הכוונה היא שכל יכולת שהייתה לאדם לזהות עוול כלשהו, מקבלת כעת מעטה של אושר והנאה המסתיר את העוול, דבר שבעבר לא היה קיים וניתן היה לחוש כאב אל מול הסבל שבקיום.
 
סיכום

הפרא מחליט לחיות את חיי האמת על פני חיים של האושר המזויף לדידו. הוא מתבודד בחווה מרוחקת ומלקה את עצמו ומייסר את עצמו על חיי החטא, הוא גוזר על עצמו מעיין נזירות למעשה. לא מרחיק היום והפרא הופך גם הוא למעיין קוף בקרקס. באים מכל קצוות לונדון לראות את מעלליו של היצור המוזר הזה, שמדבר על דברים כמו אמת וסבל. ברנארד נשלח אל האי שמיועד לאנשים "חושבים" כמוהו, אנשים שגם להם ניתן למצוא מקום בסדר החברתי החדש.

האקסלי מראה, כי בעידן שבו ניתן להשתלט על הגוף ועל השכל, כלומר, על הפן הפסיכולוגי באדם באופן טוטלי, לא ניתן יהיה לדבר ממש על חירות והאדם ייהפך להיות לא יותר מאשר אובייקט כשאר האובייקטים. אכן, בספר עדיין קיים דור המתכננים של החברה שיודעים גם אחרת, אך כשדור זה יעלם, לא יוותר כל זכר לחברה שתוכננה בקפידה בידי אותם אנשים, אלא יישארו אלו שתוכננו לשלוט על ידם.

האקסלי מזהיר אותנו כבר בתחילת המאה ה-20 מהסכנות של הטענות הפוסט מודרניות בדבר חוסר קיומן של מהויות או אל או אמת אובייקטיבית כלשהי. במובן זה, מצליח האקסלי לקלוע בצורה טובה לתרבות של ימינו שבה כל אדם הוא כביכול אדון לעצמו שאינו תלוי באידיאות אובייקטיביות, אך באותה נשימה מאבד הוא מאנושיותו ומטמטם את עצמו לדעת דרך הטלוויזיה וחיי הנוחות והפנאי שמספקת החברה המודרנית. המסקנה המתבקשת לדעתי, היא שללא הנחה של קריטריון אובייקטיבי כלשהו, גם אם לא ניתן להכירו ממש, יאבד האדם מייחודו ויתנהג כחיה ללא שיקול דעת וכלים ביקורתיים שיוכלו להניעו קדימה, שהרי חברה רלטיביסטית נעה תמיד במעגל שבו תוכן הדיון אינו באמת חשוב, אלא החשוב הוא אופן הצגת הדברים.

בחברה שבזה לערכים ולאמת ושלכל אדם יש את "האמת שלו", ניתן לומר הכול ללא צורך להצדיק דבר. תרבות המסך הקטן ותכניות הריאליטי בפרט מסמלות את העתיד לבוא, הווה אומר, מציאות המשתקפת דרך מסך הטלוויזיה שמשדר תכניות שנהגו בידי אדם שקנה את המחשבה הפוסט מודרנית, שבבסיסה מאפשרת לו לנפץ כל קביעות ולבקר כל דבר. תכונה זו היא כשלעצמה טובה וראויה, אך כאשר אין הנחת ערכים של אמת וצדק כלשהם שנשגבים מהאידיאליזם שנוצר כיום, כל ביקורת תהיה נטולת משמעות משום שהיא אינה חוצה את המציאות המדומיינת שיצר האדם בשנים האחרונות. לראיה, בקרוב תעלה למסך הטלוויזיה תכנית ריאליטי שבה בחורות יכולות לעצב עצמם מחדש בעזרת ניתוחים פלסטיים ולהיעשות יפות, כל זאת תודות לפלאי הטכנולוגיה. אין תכנית זו שונה באופן מהותי מהעולם שהאקסלי ברא. גם כאן מתכננים אדם מחדש מבלי להתחשב בטבע או באנושיותו. שלא יובן לא נכון, אין אני מתנגד לניתוחים פלסטיים כלשהם אם הם נחוצים וגם אם לאו, אך כשעושים מזה תכנית המופיע על מרקע של כל בית, הדבר הופך לאידיאל שאני רואה בו סכנה גדולה ביותר, כי לא רחוק היום שבו תהיה תכנית ריאליטי ששמה "עצב את תינוקך שבדרך".

גם אם לא יסכימו איתי בדבר החיסרון שבחברה מאושרת עד דמעות, עדיין לא ניתן להתווכח על חוסר הנוחות שחש הקורא של עולם חדש מופלא. חוסר נוחות זה, נובע לדעתי, מתחושת חוסר האונים שיש לקורא כאשר הוא רואה לנגד עיניו חברה חסרת חירות טוטלית שכזו.
 
סיום

על אף ש1984 ועולם חדש מופלא הינם ספרים בדיוניים, יש לזכור כי הם לא נכתבו בחלל ריק. אורוול ראה לנגד עיניו את הנעשה ברוסיה הקומוניסטית וידע את אשר קרה במלחמת העולם השנייה. הוא היה בקיא הרעיונות שמלווים משטרים דיקטטוריים וחשב כי העתיד טומן בחובו את הסכנה שכל משטר יהפוך לכזה ויטיל אימה על נתיניו. אורוול חשש כי בעתיד אכן תיווצרנה מפלגות שיראו עצמם כמביאות אמת חדשה ואיתה בשורה חדשה למין האנושי ובשם אמת זו יוכלו לדכא את האדם.

האקסלי, למרות שכתב את עולם חדש מופלא לפני עליית הנאצים לשלטון ולפני תקופת הטיהורים הגדולים ברוסיה, היטיב להבין כי השליטה על האדם בעתיד לא תיזקק לכפייה על הרצון, היות ורצון שכזה לא יהיה בנמצא. הידע אודות המכאניזם של האדם, יאפשר את יצירתה של חברה נטולת מהפכות וללא צורך אמיתי בהנהגה, אלא הצורך יהיה במהנדסים שתפקידם להעביר כל אדם לתבנית מוגדרת כפי שנחוץ לחברה. הפחד של האקסלי היה, שהאדם יאבד מאנושיותו ומחופש רצונו תודות לקדמה המדעית שרואה באדם אובייקט למחקר שניתן להסבירו על הצד המטריאלי בלבד.

במובנים רבים נראה כי 1984 הינו פרולוג לעולם חדש מופלא. משיח של מהויות שמנסה בשמן לשחרר את האדם ולכפות עליו חירות, נוצר שיח שמבין כי כדי לשלוט באדם צריך להיפתר מדיבור אודות מהויות. לכן, לא ניתן באופן מוחלט לומר כי 1984 מייצג חירות הומניסטית במובהק ולא ניתן לומר כי עולם חדש מופלא מייצג חירות פוסט מודרנית במובהק. אך כן ניתן עם זאת, כפי שהראיתי, להציג את הסכנות בכל אחת מתפיסות החירות הללו על ידי שני ספרים אלו, שיש לזכור כי נכתבו בידי סופרים ולא בידי פילוסופים ולכן אין הם מחויבים לקוהרנטיות.

נראה שרוסו ופוקו לא היו חותמים, בלשון המעטה, על הספרים הללו כמייצגים את תפיסתם, אך בהחלט לא ניתן יהיה להתעלם מההבחנות שמעלים אורוול והאקסלי לגבי כל אחת מתפיסות החירות. רעיון או סיפור לא נולדים כך פתאום ללא סיבה, לכן יש להתייחס לסכנות שמוצגות בספרים אלו באופן רציני, גם אם הם נדמות כקיצוניות לעיתים. אורוול לא היה כל כך רחוק בתיאוריו וראיה לכך ניתן למצוא בספרים רבים ומכתבים רבים שנכתבו בזמן השלטון הסטליניסטי. האקסלי אף הוא לא היה רחוק בתיאורו את חברת העתיד ואת ניצני דבריו ניתן לראות כבר היום, למרות שקשה עדיין לראות מה יוליד יום ואם אכן החברה שלנו הופכת אט אט להיות חברת עולם חדש ומופלא.

לבסוף אומר, שלדעתי, המסקנה מעבודה זו, היא שבכל הנוגע לשאלת חירות האדם, מוטב להשאיר את הנושא פתוח. כל ניסיון להגדיר את החירות, עלול ליצור מציאות מסוכנת כפי שהוצגה כאן. עלינו להשתדל תמיד להשאיר מקום לשאלה ועם זאת לדעת שקיימת תשובה במקום כלשהו  ושיתכן ולא נגיע אליה לעולם, בשל מוגבלותנו כיצור זמני שמתבונן במספר תופעות מצומצם בכל רגע נתון. לא יהיה זה נכון לומר, כי האדם חופשי במהותו, כשם שלא יהיה זה נכון להגיד, שהאדם חופשי ממהותו, כי זו לא קיימת. כל אחת משתי האופציות הללו מסכנת את חופש האדם, למרות שעל הנייר, נראים רעיונות חירות אלו כמעניינים ואף שובים לעיתים, אך בפועל הם מאבדים את הכוונה המקורית ולו רק בשל אי יכולתו של האדם לעמוד על כל ההשלכות מרעיון חירות כזה או אחר.

במאמר זה ניסיתי להביא טעימה של שתי השלכות אפשריות מרעיונות החירות של רוסו ופוקו, אך יש לציין שאין אלו בהכרח ההשלכות שאכן עלולות להתרחש. כאדם שמתעניין בצד המוסרי של המחשבה הפילוסופית, החלטתי להציג דווקא את הבעיות המוסריות שעולות מתפיסות החירות הללו ואכן ישנן, כפי שהראיתי, בעיות מוסריות רבות שחשוב לבחנן יותר לעומק. בסקירה זו, הבאתי על קצה המזלג את ההשלכות ואת התובנות שעולות מעולם חדש מופלא ומ1984 והייתי צריך, בשל קוצרה של היריעה, לצמצם את תובנות אלו, אך מקווה אני כי הצלחתי להציג את אשר התכוונתי. אם לא נשלמה המלאכה, הרי שההנאה מכתיבת המאמר היוותה לי השראה גדולה. תודה על החוויה המרתקת.        

[i] אלדוס האקסלי, עולם חדש מופלא, הוצאת זמורה ביתן (תל אביב, 1985), עמוד 48.
[ii] האקסלי, עולם חדש מופלא, עמודים 17-18.
[iii] שם, עמוד 19.
[iv] שם, עמוד 23.
[v] שם, עמוד 28.
[vi] שם, עמוד 42.
[vii] שם, עמוד 126.
[viii] שם, עמוד 168.
[ix] שם, עמוד 174.
[x] שם, עמוד 176.
[xi] שם, עמוד 178.
[xii] שם, עמוד 180.
[xiii] שם, עמוד 185.
[xiv] שם, עמוד 186.
[xv] שם, עמוד 168.
 

ביבליוגרפיה

האקסלי אלדוס, עולם חדש מופלא, הוצאת זמורה ביתן (תל אביב, 1985). 
אורוול ג'ורג', 1984, הוצאת עם עובד (תל אביב, 1989). 
ארבל אילנה, ביקורת האידיאולוגיה ללא אמת וחירות, (אוניברסיטת תל אביב, 2001) 
בשארה עזמי, עורך, הנאורות פרוייקט שלא נשלם, הוצאת הקיבוץ המאוחד (תל אביב, 1998). 
פוקו מישל, תולדות המיניות- הרצון לדעת, הוצאת הקיבוץ המאוחד (תל אביב, 2003). 
פוסטמן ניל, בידור עד מוות, הוצאת הקיבוץ הארצי ספריית פועלים 2000. 
קסטלר ארתור, אפילה בצהריים, הוצאת אחיאסף (ירושלים, 1953) 
רוסו ז'אן ז'אק, על האמנה החברתית, הוצאת מאגנס (ירושלים, תשס"ג). 
רוסו ז'אן ז'אק, מאמרים, הוצאת מאגנס (ירושלים, תשנ"ט).

תגיות: 

תגובות

עוד שני דורות ואנחנו בעידן

עוד שני דורות ואנחנו בעידן דמוי עולם חדש מופלא איזה חרא עולם זה הולך להיות אבל אף אחד לא ירגיש את זה כולם יהיו זומבים מאושרים מתוכנתים מותנים ומסוממים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני ליבר