אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדאו של בילבו בגינס


מאמר זה מבקש להציג הצעה לקריאה דאואיסטית של ה"הוביט"[1].הספר עוסק בבילבו בגינס, הוביט, הפוגש בוקר אחד בקוסם גנדלף הגורם לו לצאת עם חבורה של גמדים להשיג אוצר של דרקון. בילבו מצטרף לחבורת הגמדים כפורץ. במהלך העלילה עוברת החבורה מגוון הרפתקאות, בסופן הם מגיעים אל הדרקון ומשיגים את האוצר. הספר מסתיים בתיאור קרב בין חמישה צבאות, צבא הגמדים, צבא האלפים (הפיות) וצבא בני האדם כנגד צבא האורקים (סוג של שדים) והזאבים. כוחות הטוב, האלפים והגמדים, מתאחדים כנגד כוחות הרשע, האורקים והזאבים. יחדיו הם מביסים את כוחות הרשע ובילבו חוזר לביתו.

לכאורה נראה סיפור זה כרחוק מאד מן הדאואיזם. הדאואיזם דוגל בעשייה שבחוסר העשייה – "הדרך לעולם היא באין עשייה / ואין דבר שאינו נעשה" (לאו-דזה, פרק 37 ע"מ 66) - ואילו בסיפור זה מדובר בפרוש על עשייה פעלתנית, יציאה למסע, חיפוש, הרפתקאות ולחימה. בנוסף, הדאואיזם מבטל את ההבחנות המסורתיות בין טוב ורע. הטענה המפורשת היא כי הטוב יצר את הרע. כדי להגיע לדאו, לדרך הדאואיסטית, יש לשכוח את ההבדלים בין טוב ורע - "כל העולם יודע שהטוב הוא טוב - וזה הרע" (לאו-דזה, פרק 2 עמ' 24). ביצירה זו, לעומת זאת, מונצחים הבדלים אלו. מאמר זה ינסה להראות כי המסע המתואר הוא למעשה דרך השכחה של בילבו את ההבחנות. כי הטוב והרע משמשים רקע לשכחה זו והופעתם רק מדגישה את חוסר הרלוונטיות שבהם לדרך.

בילבו בגינס מתואר בתחילת הספר כנציג התרבות. הוא חי במאורה, מעשן מקטרת, מדבר בנימוס, אוכל את ארוחותיו בסדר הנכון ועוסק במקובל בהתאם תפיסת החברה –"משפחת בגינס...נחשבה מכובדת לא רק מפאת עושרם, אלא גם משום שלא היו הרפתקנים ומעשיהם היו צפויים"[2]. או, כפי שבילבו מציג זאת - "אין לנו צורך בהרפתקאות. דברים דוחים, מפריעים ומאד לא נוחים! גורמים לך לאחר לארוחות."[3] בניגוד לבילבו, המייצג את התרבות, גנדלף מייצג את החכם הדאואיסטי. הוא המשכנע את בילבו לעזוב את עולמו הישן ולבצע, למעשה, "שכיחה דאואיסטית" של גבולות ונורמות החברה על מנת להגיע לטבעו האמיתי, המוגדר כטבעו של הפורץ. הפורץ משמש כאן באופן דומה לשודד אצל צ'ונג-טסה, הוא זה המצוי מחוץ לנורמות החברתיות, כלומר, זה ששכח את הבחנות החברה.במובן זה ניתן לראות את בילבו, ההופך לפורץ על פי טבעו, כמי שלמעשה עומד לצאת מחוץ לגבולות החברה. כפי שיומחש בהמשך, בסוף הסיפור הוא אכן מגיע לנקודה זו. מסעו של בילבו מתחיל למעשה בפגישה עם גנדלף. הפגישה בין השניים אמורה להבהיר כבר לבילבו את חוסר החשיבות שבהבחנות, אבל הוא לא שם לכך את ליבו. "בוקר טוב," אמר בילבו ובאמת התכוון לכך...גנדלף הביט בו מתחת לגביניו העבותים, שבלטו עוד יותר משולי קובעו. "מה כוונתך?" שאל "האם אתה מאחל לי בוקר טוב או מתכוון שהבוקר הוא טוב, בין שאסכים לכך או לא, או שאתה חש בטוב הבוקר, או אולי זהו בוקר בשביל להתנהג בו טוב?" "כולם יחדיו," אמר בילבו. "ובאותה הזדמנות גם בוקר נאה לעשן מקטרת באוויר הצח..."... בילבו הרגיש ממש לא בנוח ואפילו כעס במקצת "בוקר טוב," אמר לבסוף, "איננו צריכים פה הרפתקאות. תודה רבה! אולי תנסה מאחורי 'הגבעה' או מעבר ל 'מים'." ובכך התכוון שהשיחה הגיעה לסיומה."כמה רבים השימושים שלך לבוקר טוב," אמר גנדלף. "עכשיו כוונתך דווקא להיפטר ממני והבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך." גנדלף מצביע על הרצינות שבה אנו מתייחסים לדברים חסרי חשיבות כגון אמירת "בוקר טוב" ומצביע בכך על הצורך לזנוח דברים חסרי חשיבות כגון אלה, הקיימים בחברה, ולחזור אל הטבע. יתרה מזאת, דבריו של גנדלף מהווים ערעור על שימושו של בילבו במילים כמו "בוקר" ו"טוב". הוא מערער על הנורמה של אמירת "בוקר טוב" ואמור לעורר אצל בילבו שאלה לגבי התוקף והמשמעות של מילים כגון "בוקר טוב". או, במילים אחרות ,להצביע בפני בילבו על כך שיש לערער על משמעויות וגבולות השפה. ובניסוח דאואיסטי, צריך לשכוח את משמעות המילים ואת גבולות השפה וללכת ב"דרך" הנוצרת תוך כדי ההליכה. כמופיע בפרק 5 ב"מילים" של צ'ואנג-טסה (עמ' 18) -"מה שמאפשרים אותו הרי הוא אפשרי. מה שאין מאפשרים אותו איננו אפשרי. דרך נוצרת במקום שפוסעים בו. הדברים הם מה שהם על פי השמות שנותנים להם. מדוע זה כך? משום שזה כך. מדוע זה איננו כך? זה איננו כך משום שזה איננו כך. אם יש מה שעושה את הדבר אפשרי הרי איננו, האי אין דבר שאיננו כך, ואין דבר שאיננו אפשרי. כל הקורה והעמוד, המצורע והיפה בנשים, המגוחך הנתעב המעוות והמוזר – הממשות (או ה"הדרך") עושה אותם אחד. מה שמבחין בין הדברים הוא מה שעושה אותם. מה שעושה אותם הוא מה שמבטל אותם. דבר אינו נוצר, דבר אינו נהרס. הכול שווה באחד. רק החכם מבין את שיווין כל הדברים. הוא אינו עושה שימוש בהבחנות, אלא מקבל את הדברים כפי שהם קיימים... לנהוג כך מבלי לדעת שאתה נוהג כך – זאת הדרך."[4] בילבו, באומרו "בוקר טוב" ולו משמעויות שונות ועמוקות בכל פעם, מדגים כיצד המילים יוצרות הבחנות ומציאות. גנדלף, בחושפו את המשמעויות השונות של אותו הביטוי, חושף למעשה את חוסר היכולת של הביטוי לתאר את ממשות המצב - יום שניתן להגדירו כבוקר.חוסר המשמעות שבמילים מומחש בהמשך הקטע, כאשר בילבו אומר לגנדלף שהוא אינו יודע את שמו. גנדלף עונה לו: "נכון, נכון אדוני היקר! ואני כן יודע את שמך, מר בילבו בגינס, גם אתה יודע את שמי, אך אינך זוכר שאני שייך לו. אני הוא גנדלף וגנדלף פירושו אני!"[5].ניתן לראות כי גנדלף מבקש להראות לבילבו שהמילים אינן מצביעות בהכרח על תוכן. ניתן לאחוז במילים מבלי לגעת בממשות, ניתן לדעת את השם "גנדלף" מבלי להכיר את הממשות גנדלף. זהו סוג של משל נתון האומר, בדומה לפרק מ"מילים", שמילים אומנם יוצרות מציאות אך אינן קשורות לממשות. אבל אצל צ'ואנג-טסה ואצל גנדלף לא מופיעה קריאה לדבר ותו לא, אלא הצבעה על חוסר יכולתן של המילים לתאר את הממשות. הקריאה לדיבור מתוך הבנת מצב זה. כפי שאומר צ'ואנג טסה בפרק 60 ב"לשכוח את המילים" (ע"מ 96) -"המכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מילים קיימות עבור המשמעות. משתפסת את המשמעות אתה יכול לשכוח את המילים. מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה !"[6]דוגמא לאופן בו ניתן לדבר כאשר שוכחים את המילים אפשר לראות אולי בתיאורו של גנדלף את ביאורן. ביאורן מתואר כשילוב בין האנושי לחייתי, הוא לעיתים אדם ולעיתים דוב, הוא חי בהתאם ובכפוף לטבע, ומקבל את כלל מזונו מן הטבע מבלי לפגוע בטבען של החיות שסביבו, שהוא כמעט אחת מהן. מסיבות אלו, סגנון הדיבור של ביאורן יכול להיות מזוהה עם סגנון הדיבור של הדאו. "הוא-הוא שחצב את המדרגות בסלע – 'הקרוק' הוא מכנה אותן..."ולמה הוא קורא לזה 'קרוק'," שאל בילבו, בפוסעו לצידו של הקוסם. "הוא קורא לזה 'קרוק' כי 'קרוק' היא מילה בשביל זה. לכל הגבעות הדומות לזו הוא קורא 'קרוק' וזו המיוחדת נקראת 'הקרוק', משום שהיא היחידה, הקרובה לביתו, והוא מכירה היטב."[7]כל הגבעות הן "קרוק", המדרגות בגבעה הן "קרוק" ואם מתייחסים למשהו פרטני מכנים אותו "הקרוק". דיבור זה הוא דיבור של מי ששכח את ההבחנות שבשפה. הוא משתמש בשפה רק כדי להשיג ולבטא את מטרותיו כציון גבעה קרובה אליו ולכן ביאורן הוא בדיוק אותו אדם ששכח את המילים - לכן איתו אפשר להחליף מילה. אך הבה נחזור לדרכו של בילבו. מסעו של בילבו בנוי, כאמור, כשכחה של הבחנות המובילה לכך שבילבו ינהג לפי טבעו. ניתן לראות רמז לכך במשפט שאומר לו אחד הגמדים בתחילת המסע -"אל תדאג. בין כך תצטרך להסתדר ללא מטפחת אף ודברים רבים אחרים עד לפני קץ המסע."[8] מטפחת האף מסמלת את התרבות. שכחה שלה מתחילה למעשה את תהליך שכחת ההבחנות של התרבות ואת החזרה לחיים חופשיים לפי הטבע. תהליך שכחה זה עובר כחוט השני כמעט לאורכן של כל התקריות שבמהלך המסע, אך לשם המחשה וכדי למנוע שעמום נדלג לשיאו של המסע, לאחר שבילבו שהוצג קודם כמייצג התרבות עבר כבר תהליך ארוך של שכחה. הוא הופך מודע לטבעו כפורץ ומתנהג בהתאם לטבע זה. הוא מבין את חוסר המשמעות שבשפה המודגמת בשיחתו עם גנדלף אודות "הקרוק". הוא משיג טבעת שהופכת אותו להיות בלתי נראה, כלומר משטשטשת אצלו את ההבחנה בינו ובין שאר העולם. ובשיא היצירה הוא והגמדים מגיעים אל ההר בו אמור להימצא הדרקון השומר על אוצר הגמדים. לאחר שהגמדים וההוביט מגיעים אל ההר הם מחפשים את דלת הכניסה אל אולם הדרקון על מנת לגנוב את האוצר. אבל כאשר הם מוצאים את הדלת אין להם מושג כיצד להיכנס פנימה. בשלב זה מתגלה ההבנה הדאואיסטית של בילבו בעקבות המסע וחוויית השכחה הדאואיסטית. בילבו ממחיש בנקודה זו את העשייה שבחוסר העשייה -"עם מציאת הדרך התרומם מצב רוחם, אך עתה שקע מחדש עד סוליות מגפיהם, אם כי עדיין לא אמרו נואש, עד כדי לוותר ולהסתלק. ההוביט לא היה חכם יותר מהגמדים. הוא לא עשה דבר מלבד יושבו בגב שעון על קיר הסלע."[9]בילבו, בניגוד לגמדים המחפשים דרך פעולה והופכים מיואשים כאשר אינם מוצאים אותה, דוגל בשלב זה כבר בתפיסה הדאואיסטית של עשייה באין עשייה. בדרך זו בדיוק מצליח בילבו למצוא את הכניסה."בהרימו את ראשו, יכול היה לראות מראהו השטוף של היער הרחוק, בעוד החמה מפליגה מערבה. נצנוץ זהוב עבר את היער, כאילו תפס האור את אחרוני העלים המצהיבים שעל העצים, ועד מהרה החל גלגל-החמה שוקע לעבר האופק. בילבו הלך לעבר היציאה ומשם ראה את הירח המפציע, חיוור וקלוש מבצבץ ומראה את פניו ליקום. בדיוק ברגע זה, שמע בילבו פיצוץ חד מאחוריו. שם, על האבן האפורה בדשא, הייתה ציפור טרד ענק, שחורה כפחם, חזה צהוב וחיוור מנוקד בכתמים שחורים. פץ ! הטרד תפס חילזון והיה מכה את שריונות על האבן. פץ-פץ! לפתע, בהשראת חטף, בילבו הבין...."[10]בילבו מגיע להבנה המאפשרת לו לפתוח את הדלת דרך ההתבוננות בטבע. הוא אינו עושה דבר מלבד להסתכל ולהיות חלק מהטבע וע"י חוסר עשייה זה הדברים נעשים - הוא מגיע להבנה לפיה ניתן לפתוח את הדלת. יתרה מזאת, גם לאחר שהוא מצליח בדרך זו לפתוח את הדלת הוא נוקט באותה גישה ביתר קיצוניות כאשר הם ניצבים בפני בעיית הוצאת האוצר.

כאשר הגמדים שואלים אותו מה לעשות עונה בילבו:

"ובכן, אם באמת רוצים אתם בעצתי, הייתי אומר שאין עלינו לעשות דבר, אלא להישאר במקום בו אנו נמצאים."[11]אבל למרות הבנת העשייה שבאין העשייה, בשלב זה אין בילבו מגיע עדיין להבנה מלאה של ה"דרך". הוא עדיין אינו מצליח לשכוח את כלל ההבחנות. הוא נשאר עדיין צמוד לרצון בעושר כספי. הוא רוצה עדיין בזהב ובאבנים שבאוצר ואינו מבין שאין לזהב ולאבנים טובות עדיפות על כל דבר אחר וההבחנה בין הממון לשאר הדברים אין בה טעם. עיקרון זה מופיע בצורה ברורה אצל לאו-דזה (פרק 44 עמ' 76) -"השם או הנפש,מי קרוב יותר?נפש או הרכושמי חשוב יותר?להשיג או לאבד,מה רע יותר?חסכון מופרז יגרור הוצאות גדולותאגירה מרובה תגרור אובדן כבדדע מתי די, ותימנע מקלוןדע מתי לעצור, ותימנע מסכנהותוכל להאריך ימים."

בילבו, למרות שהוא מצוטט בחושבו, "אין לי צורך לחלוטין בכל האוצרות השמורים על-ידי הדרקון ולא אכפת היה לי אילו נשארו כולם כאן לעולמים"[12], מגלה הצמדות חזקה לרכוש כבעל ערך כאשר הוא מוצא את האבן "ארקנסטון" היקרה מאד לגמדים. האבן בפרט והאוצר ככלל מסמלים את ההיאחזות בהבחנה לפיה רכוש כגון זהב ואבנים טובות עולה על דברים אחרים. ניתן לראות זאת כאשר בילבו נתקל באבן זו ולמרות הצהרתו הקודמת נאחז בה כבעלת ערך רב יותר מדברים אחרים."האבן הנפלאה זהרה לרגליו מאורה הפנימי, אך בנוסף - חתוכה ומלוטשת בידי הגמדים אשר חצבוה מלב ההר בעבר הרחק - אספה את כל האור שנפל עליה והפכתו לרבבות גצים של קרינה לבנה, שזורה בכל צבעי הקשת.לפתע נמשכה ידו של בילבו מטה בקסמיה. כפו הקטנה לא הצליחה לחופנה, כי היה זה תכשיט גדול וכבד. הוא הרים אותה, עצם את עיניו ודחפה לכיסו העמוק ביותר.

'...אני משער שחייב אהיה לספר לגמדים עליה – בזמן מן הזמנים. ואמנם הם אמרו שאוכל לבחור ולקחת את חלקי, וחושב אני שהייתי בוחר בזאת, אפילו הם יקחו הם את כל השאר.'"[13] בעקבות הצמדות זו של בילבו לאבן נובע כי על מנת שבילבו יוכל ללכת בדרך ולשכוח הבחנות כגון זו לפיה רכוש חשוב יותר מדברים אחרים הוא חייב להיפתר מההיאחזות באבן. ואכן, בהמשך מוסר בילבו את האבן לבני האדם ולאלפים הצרים על הגמדים במטרה לקבל חלק מן האוצר -"ואז, לא מבלי רטט, ללא מבט מלא כמיהה, מסר בילבו את האבן המופלאה לבארד, וזה אחזה בידו כמוכה סנוורים."[14] ניתן לראות כי הוויתור על האבן, על ההבחנה בין דבר שווה ערך לדבר חסר ערך, הוא וויתור אותו קשה לבילבו לעשות. ויתור שבני האדם אינם עושים, כפי שניתן לראות מתיאור פניו של בארד המקבל את האבן. מהרגע בו מוותר בילבו או שוכח הבחנה זו ניתן לראות בשאר מהלכיו בספר את יישום הדרך הדאואיסטית -כאשר פורץ קרב "חמשת הצבאות" בין בני האדם, האלפים, הגמדים, האורקים והזאבים, אין בילבו לוקח חלק פעיל בקרב - "קרב נורא ואיום היה זה. האיום ביותר בכל ניסיונו של בילבו,... למעשה עלי לומר שהוא החליק טבעתו על אצבעו מוקדם למדי –לפני כל ההתרחשות – ונעלם מעין."[15]ניתן לראות כי הקרב כולו, בין כוחות הטוב והרשע, אינו רלוונטי לבילבו. בילבו הגיע לדרך ולכן ההבחנות בין טוב ורע אינן רלוונטיות עבורו. לפיכך, כאשר הוא מצוי בעיצומו של קרב בין שני כוחות הוא אינו יכול לשייך את עצמו לאחד מן הצדדים והוא פשוט אינו עושה דבר ונעלם תוך ענידת הטבעת - בכך שהוא מבטל את ההבחנות בינו ובין העולם ונעלם.

או, במילים אחרות, היעלמותו של בילבו במהלך הקרב היא למעשה שכחה של ההבחנה בינו ובין העולם, הכוללת את שכחת מושגי הטוב והרע שסביבם, כביכול, מתנהל הקרב. יתרה מזאת, ניתן לראות כי לא זאת בלבד שגופו של בילבו אינו נוכח בקרב, גם הכרתו אינה נוכחת. הוא מתעלף בשלב מסוים של הקרב ("הוא נפל בחבטה על הקרקע ולא זכר עוד דבר."[16]) וכך, למעשה ,בילבו אינו קיים בקרב זה בכל מובן – גופני והכרתי. במילים אחרות, בכל מובן אין הוא מובחן משאר העולם במהלך קרב זה, כפי שאין הוא מבחין בין טוב ורע. ניתן לראות את שכחת ההבחנות של בילבו כאשר הוא מתעורר ונוכח בניצחון כביכול, הוא אינו שמח על ניצחון הטוב אלא מצביע על חוסר ההבחנה שבין ניצחון והפסד, בין טוב ורע:"ניצחון, אחרי הכול, משער אני," אמר לעצמו, ממשמש את ראשו הדואב, "נראה כעסק מדכדך ביותר.""[17] בילבו מפסיק לייחס חשיבות לרכוש. הוא שכח כבר את ההבחנה בין בעל רכוש רב לכזה שאין לו רכוש. כאשר מציעים לו את חלקו שלו באוצר תשובתו היא:"אך מאמת יהא זהבך מטרד עבורי. כיצד עלי-אדמות, יכול אני לשאת מכל האוצר הביתה."[18] לאחר המסע, דרכו של בילבו להבנה דאואיסטית, הוא חוזר לביתו וחי לפי הטבע. אבל חיים אלה אינם חייו של פורץ אלא רק חיים מחוץ לנורמות החברה. בכך מומחש כי בחיים לפי טבע של פורץ הכוונה היא לא לחיים של פורץ, הלכה למעשה, אלא לחיים מחוץ לנורמות, כמו השודד, השיכור והגיבן אצל צ'ואנג-טסה. בילבו לא היה צריך לצאת למסע, למעשה. הוא היה צריך להישאר בביתו ולחיות לפי הטבע. אבל הוא לא יכול היה להבין זאת ללא המסע אותו עבר. המסע מסמל את השכחה – כלומר, השכחה אינה אמורה להוציא את האדם מן הבית אלא לשנות את דרך חייו בתוך הבית. בילבו מאבד את ייחוסו אבל הוא שמח מכך, משום שהוא שכח את ההבחנות המבדילות בין בעל ייחוס למי שאינו בעל ייחוס. הוא חי, בפשטות, לפי טבעו, ונהנה:"אכן, בילבו מצא שאיבד הרבה יותר מכפות – הוא איבד את ייחוסו...אני מצטער לומר שלא אכפת היה לו. הוא היה מרוצה לחלוטין, ומשרוקית הקומקום שעל כריתו התרוננה אף יותר מאשר בימים שלפני המסיבה הבלתי צפויה."[19]

---------------------------[1] ג'.ר.ר טולקין, "הוביט", זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור. (תשל"ז/1997).[2] ג'.ר.ר טולקין, "הוביט", זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור. (תשל"ז/1997) מע'11.[3] ע"מ 13[4] קולות האדמה 18 [5] ע"מ 14[6] קולות האדמה 96[7] 98-99[8] 32 [9] 169[10] 170[11] 178[12] 173[13] 190[14] 217[15] 225[16] 227[17] 228[18] 233[19] 242

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה