אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שיקום לקויי למידה- ראיון עם דר נויה ספקטור


התמונה של שושנה ויג

אבחון פסיכודידקטי הוא אבחון פסיכולוגי בתוספת אבחון דידקטי, שנעשים בידי פסיכולוג חינוכי
אבחון פסיכודידקטי הוא אבחון פסיכולוגי בתוספת אבחון דידקטי, שנעשים בידי פסיכולוג חינוכי

את הכתבה הבאה הכנתי מתוך רצון להבין כאם מה מתרחש בתחום הגדרת לקויי הלמידה. פניתי מיוזמתי לד"ר נויה ספקטור, כדי להגיע להבנות מעט יותר ברורות. המודעות הציבורית למושג מאוד בולטת בתקופה האחרונה, יש ויכוחים מעל גבי העיתונות באשר לטיפול התרופתי שניתן במקרים רבים להפרעה נפוצה שנקראת קשיי קשב וריכוז. המאמר הבא לא בא לתת מענה לשאלת הטיפול התרופתי אלא מנסה לשרטט תמונה עדכנית באשר למצבנו והתייחסותנו לדרכי הטיפול כפי שנהוג בחברה הישראלית. טיבו של ריאיון שאינו ממצה ואינו מקיף אלא מאפשר הצצה בעד הצוהר אותו פתחה לפני ד"ר נויה ספקטור, מאבחנת ומטפלת מומחית בלקויי-למידה, דוקטור לפסיכולוגיה חינוכית ומומחית לחינוך מיוחד. מן המרכזיות שיש בנמצא במדינת ישראל.

שאלה 1. את מוכנה להגדיר מהי לקות למידה? האם ישנה הגדרה אחת, האם יש תהליך התפתחות במבחינה אקדמית לגבי ההגדרה? היש הגדרות שונות ממדינה למדינה?

תשובה: לקות-למידה או ליקוי-למידה הוא קושי שמקורו בתפקוד מערכת העצבים המרכזית. זהו ליקוי התפתחותי, שמקורו גנטי או טראומתי. ההגדרות המקובלות בעולם מתייחסות לליקויי-למידה אקדמיים. לא תמיד מודגש המקור ההתפתחותי, למרות שהוא ידוע ומקובל. ההגדרות המקובלות בארץ הן אלה שהתקבלו בארה"ב ואומצו גם בארצות אירופה.

שאלה 2. התחושה לפעמים בעת קבלת תוצאות האבחון במיוחד של ההורים, שהתוצאות אינן ברורות, הן אף נדמות לא מדויקות, יש תחושה של עמימות כמו התהליך לא הסתיים, נותרות שאלות רבות לא ברורות. אף ההורים לא יודעים מה לשאול יותר מאשר לשאול את מה שלא ברור להם. האם לדעתך, חוסר הבהירות נובע מחוסר הבהירות בעת האבחון, האם ניתן להגיע להבחנות ברורות בתום התהליך, או במילים אחרות, האבחון נותן להורים ולנבדק תשובות ברורות.

תשובה: תוצאות שאינן ברורות יש להבהיר: בדרך-כלל דוח אבחון צריך לכלול הסברים. אם להורים יש שאלות – חשוב מאוד שישאלו את המאבחנת. קורה שלהורים דרוש זמן להפנים, להבין וליישם את הממצאים ואת ההשלכות, וגם קורה שהם מתקשים להמשיך בקשר עם מי שמסר אבחנה שמגדירה ליקויים וקשיים. זהו בדרך-כלל תהליך, שאופיו שונה ממקרה למקרה. אם התוצאות נראות "לא מדוייקות" – חשוב לדעת: המחקר בבני אדם אמנם מוגבל ביכולת לדייק, ובכל-זאת כאשר מדובר בתורת המבחנים - יש מבחנים מתוקננים ויש אמינות ומהימנות וסטיית-תקן. ועוד חשוב להדגיש: אבחנה אינה נשענת על מבחנים וסטטיסטיקה בלבד, אלא גם על תצפית וראיון ומידע שנמסר והערכה בלתי פורמאלית. חשוב גם לזכור שבעבר כולם נחשבו "מופרעים" ו"מפגרים" והיום ידוע הרבה יותר על קבוצות שונות ותת-קבוצות של מתקשים. התחום הזה נוצר ע"י אנשים שלמדו להתבונן אחרת מאשר להסתמך על העובדות הרגילות (הישגים ו IQ). לי נראה שבחלק גדול של המקרים האבחנה ברורה, ויש מקום לדיון ובדיקה של מקרים עם בעיות מורכבות, במומחיות של מאבחנים שונים וגם במוכנות, ביכולת ובבשלות של ההורים לקבל ולהבין את האבחנה. אני מאמינה וכך גם מנסיוני - כאשר האבחנה "קשה" ומדובר במקרים מורכבים וקשים, להורים דרוש זמן ובמקרים רבים מתקשים לקבל מיד את האבחנה. זה מובן, אבל בילד חשוב לטפל ורצוי לא להמתין עד שההורים יפנימו-יבינו-יפעלו.

שאלה 3. המערכת תובעת בהרבה מקרים מן ההורים לעשות אבחון לילדם, הם מבקשים בלשון ברורה ללכת לעשות אבחונים פסיכולוגיים, האם ההורים יכולים להתנגד לתביעה כזאת, או כיצד עליהם לנהוג כאשר נראה להם על פי האינטואיציה הבריאה שלהם שהילד לא יבטא את הישגיו באופן ראוי באבחון הפסיכולוגי.

תשובה: יועצות וגורמים אחרים בבתי הספר מפנים תלמידים ל"אבחון פסיכולוגי" או "פסיכודידקטי". אבחון פסיכודידקטי הוא אבחון פסיכולוגי בתוספת אבחון דידקטי, שנעשים בידי פסיכולוג חינוכי. אבחון כזה לא מאתר ליקויי-למידה. בנוסף, זהו אבחון שפוגע בלקויי-למידה בשני תחומים עיקריים: א. אבחון פסיכולוגי אינו משקף במהימנות תיפקוד שכלי של ילדים ובוגרים לקויי-למידה. כאשר יש ליקויי-למידה ברוב המקרים האינטליגנציה המתקבלת במבחן פסיכולוגי נמוכה ביחס ליכולת האמיתית. הפגיעה הזו היא בעיוות הנתונים ובנזק שזה גורם לנבדק. ב. פגיעה אחרת חמורה היא הפגיעה בזכויות-הפרט: כאשר משתמשים באבחון פסיכולוגי, נתונים על התיפקוד השכלי נמצאים במערכת. זה לא נדרש מתלמידים אחרים ולכן זוהי פגיעה בזכויות הפרט. פסיכולוג בדרך כלל אינו בעל הכשרה לאבחן לקויי-למידה, בלימודי פסיכולוגיה לא נכללים התנסות בלימוד, בהוראה אינדיבידואלית, בהתקנת תכניות לימוד ובאבחנה מבדלת בין ליקויים שונים והשלכותיהם. הורים אינם ערים לפגיעה בילדיהם, תלמידי-המערכת הסובלים מליקויי-למידה, ואינם עומדים על זכויותיהם. הורים יכולים להיאבק על זכויות ילדיהם, אך לעתים קרובות הם חשים מבולבלים וחסרי אונים מול דרישות של יועצת, מורה או גורם אחר בבית הספר. עצתי היא ללמוד היטב את הנושא ולהיוועץ באנשי מקצוע מומחים.

שאלה 4. המודעות ללקויי למידה נמצאת במגמת עלייה כל הזמן, בעשרים השנה האחרונות מוצאים שיש מכונים רבים שמטפלים בילדים בעלי לקויות למידה. כיצד ההורים יכולים לדעת האם המכון יעיל? מה צריך לשים לב? לאן כדאי לפנות למיטב ידיעתך וניסיונך.

תשובה: המודעות אמנם מקדמת את הטיפול בלקויי-למידה בשנים האחרונות. ידע – הוא נושא אחר: לא כל מי שמציע את שרותיו כמאבחן רכש את ההשכלה המתאימה ולא כל מאבחן לקויי-למידה הוא מומחה בתחום. מֵעבר לחקיקה המתעכבת בתחום האבחון הייחודי, יש מכונים ומוסדות ומאבחנים שונים בעלי שאיפות, משאבים ויכולת שיווק, המנצלים את הפירצה שנותרה, בינתיים, לגבי חוק המאבחנים. פסיכולוגים, רופאים, מורים להתעמלות, מטפלים ומדריכים רוחניים מקימים מכונים, ומודיעים שהם מאבחנים ומטפלים בלקויי-למידה, גם כאשר אינם בעלי הכשרה אקדמית מתאימה. המערכת (משרד החינוך, בתי הספר ה"רגילים" וה"מיוחדים", האוניברסיטאות והמכללות) מכתיבה נהלים. הנהלים האלה מוכתבים ע"י צורך ומצוקת השעה, וגם ע"י בעלי עניין מתוך המערכת (כגון פסיכולוגים חינוכיים שמובילים את הנושא במשרד החינוך) ומייצגים פתרונות של המערכת, שלא תמיד מתאימים לתלמידים-עצמם. הורים רבים מתלבטים ושואלים מי מוסמך לאבחן את בנם. השאלות החשובות הן: האם נהלי המערכת תואמים את האבחון והאבחנה הרצויים והמתאימים לילד; האם המסמך המבוקש או האדם המוסמך לספק למערכת את האבחנה אכן הוסמך לעסוק בתחום זה; מי למד, מי יודע, מי בעל כישורים לאבחן ילד בעל צרכים מיוחדים. לרוב הגדול בינינו סיפורים מוכרים על אבחנות רפואיות ותחזיות שנתבדו, על ילדים שאובחנו כ"מפגרים" וכבעלי יכולת שכלית נמוכה ונמצאו, במשך השנים, מתאימים להגדרות אחרות, בעלי יכולת שכלית תקינה ואף מחוננים; ילדים בעלי התנהגות מוזרה שאובחנו בעבר כ"חולי נפש" ונמצאו במשך השנים סובלים מליקויי-למידה, בעלי קווים אוטיסטיים והפרעות נוירולוגיות אחרות ועוד טעויות כואבות ומצערות, שדחו ועכבו את הטיפול המתאים להם. עיקר חשיבות האבחנה המהימנה היא בטיפול המתאים, ובזמן: ילדים שמאובחנים כ"חולי נפש" זקוקים לטיפול שונה לחלוטין מילדים שמאובחנים כ"בעלי קווים אוטיסטיים" וילדים שמאובחנים כבעלי "הפרעה רגשית" או "קשיים בעלי מקור רגשי" שונים במהות הקשיים שלהם ובמקור הקשיים, והם זקוקים להיערכות ולהתייחסות אחרת ושונה מילדים שנמצאו בעלי ליקויי-למידה.

כאשר יש ליקויי למידה וגם בעיות רגשיות – חשוב ביותר להסתמך באבחנה ובטיפול על האבחון המתאים: אבחון לקויי-למידה, לפני כל אבחון ומסקנות אבחנתיות אחרות. קרה לא-אחת שילדים שאובחנו על-סמך מבחנים שאינם מתאימים או על-פי התרשמות שטחית או על-סמך נסיבות חייהם והתנהגותם נדחו מהמערכת הרגילה אל החינוך המיוחד, וקודמו ע"י בעלי מקצוע מתחום ההוראה והחינוך המיוחד (אנשים שלמדו כיצד לאבחן וכיצד לטפל בילדים ובוגרים בעלי צרכים מיוחדים). ילדים שרופאים ובעלי מקצועות שונים לא ידעו כיצד להפעיל אותם, כיצד להביא אותם לשיתוף פעולה, כיצד לעורר בם מוטיבאציה, כיצד לבדוק את היכולת האמיתית הנחבאת שלהם וכיצד לקדם אותם – מצאו מזור, קידום והצלחה במסגרות שבהן היה מי שהבין אותם, היה מי שידע להפעיל ולקדם אותם, היה מי שידע לגייס זמן וסבלנות וסובלנות לטיפול, להערכה, לבדיקה מדוקדקת ומעמיקה. אבחון של ילדים בעלי צרכים מיוחדים דורש העמקה, פירוט, הפעלה, דינאמיקה וידע באבחנה מבדלת. כך נולד מקצוע האבחון בחינוך המיוחד, כך נוצר אבחון לקויי-הלמידה. רבים מלקויי-הלמידה הוגדרו בעבר "בלתי ניתנים לאבחון". אם ה"חותמת" בדרישת הרשויות צריכה להיות של רופא-נוירולוג, הרופא צריך לדעת להסתמך על פרטים וממצאי-אבחון של מומחה לאבחון בחינוך המיוחד; אם החותמת צריכה להיות של רופא-פסיכיאטר, הוא נוהג להסתמך על ממצאי אבחון של מאבחן-פסיכולוג; כדי להבחין בין ילד שהיכולת שלו נמוכה לבין ילד שאינו מנצל יכולת תקינה או גבוהה – יש צורך באבחון מעמיק של מאבחן-מומחה ללקויי-למידה, לקראת כל דיון או אבחנה. אבחנה רפואית אינה מסַפֶּקֶת נתונים על התיפקוד, אבחנה פסיכולוגית אינה מתבצעת באמצעות כלי-אבחון מתאימים לאבחון לקויי-למידה. כל-אימת שנדרשת אבחנה או "חותמת" ע"י המערכת – לדעתי – חשוב ומומלץ להורים לפנות ולהסתמך על אבחון מפורט של מי שיודע להעמיד את האבחנה על התיפקוד היומיומי, על בניית תכנית, על אבחנה מבדלת ועל התייחסות למרכיבים החשובים כגון ליווי, לימוד ולמידה, התנהגות והסתגלות וקשיים רגשיים או בעלי גוון רגשי. אבחון לקויי-למידה הוא מקצוע שלדעתי לא מתאים לחלק את האבחנה שבמרכזו בין בעלי מקצועות שונים. התהליך חייב להתחיל באבחון של מאבחן מומחה, שיציע תכנית התמודדות. יש ותכנית ההתמודדות כוללת הפניות לטיפולים ואבחונים מתחומים אחרים, ואמנם שיתוף הפעולה הוא חשוב, אך מהימנות המסקנות מותנית באבחון הבסיסי הזה. להורים אני ממליצה לבדוק את ההכשרה והנסיון של המאבחן שאליו הם פונים, ולברר היטב מהו מקצועו, כדי לדעת מה הכלים שבהם הוא משתמש באבחון.

שאלה 5. אני יודעת שאין בסמכותך להתייחס למתן תרופות כגון הריטאלין במובן הרפואי. אינך רופאה ואני לא מבקשת שתתני דעתך על הנושא מן הבחינה הרפואית. לעניות דעתי, הריטאלין תופס תאוצה כסם המוני. הוא ניתן ללא הגבלה כמעט, כל דיכפין נותן מרשם והדבר הופך את התרופה למקובלת. לאחרונה, מתגברת הנטייה לבחון את הנזקים שיש לטיפול התרופתי. האם הטיפול התרופתי באמת פותר את הבעיות? באילו מקרים?

תשובה: כדי לערוך אבחנה מבדלת בין ליקויי קשב וליקויי למידה אחרים שמשפיעים על הקשב וכדי ללוות, לטפל ולסייע לבעלי ליקויי-קשב וליקויי למידה אחרים, חשוב לבצע אבחון ליקויי-למידה. רופא-נוירולוג או פסיכיאטר שמתייחסים לממצאי אבחון ליקויי-למידה יכולים להפעיל שיקול דעת ולצמצם את הנזק שעלול להיגרם ע"י אבחנה שגוייה וע"י טיפול תרופתי שאינו מתאים. בידי פסיכיאטרים ונוירולוגים אין כלים מתאימים והם מסתמכים על ראיון אישי, הנחיות מן הספרות המקצועית ו"בדיקת-טובה". אלה אינם מבחנים או אבחונים לאיתור ליקויי-קשב או ליקויי-למידה אחרים. ראיתי נבדקים רבים שלא אובחנו כראוי ואפילו ילדים שהתרופה נמסרה להוריהם מבלי שהם-עצמם נבדקו ע"י הרופאים שרשמו את התרופה. זה כמובן פסול מכל וכל. חשוב שהורים יהיו הפוסקים בכל עניין הקשור בילדם, אבל ההיכרות המעמיקה עם הילד חיונית. לגבי מי שבדרך-כלל יכול להפיק תועלת מטיפול תרופתי, חשוב להבין שני מושגים: "היפראקטיבים", ובעברית: "בעלי פעלתנות-יתר", הם אנשים בעלי קושי לרסן את הפעילות הגופנית, ומתגובת-יתר לגרויים שסביבם נוצר אי-שקט תנועתי: נגיעות, התרוצצות, תנועה בכל מצב, ואפילו בזמן-ישיבה. יש גם הסובלים מקשיי-ריכוז ללא פעלתנות-יתר. בעלי פעלתנות-יתר סובלים מהיותם גורם מפריע ללא-כוונה, אך עיקר סבלם וסבלם של לקויי-קשב אחרים הוא ההפרעה בריכוז, לעתים קרובות גם רגישות-יתר (או מה שמכונה עכשיו "קשיי וויסות חושי"), ביכולת להקשיב וללמוד עם הכיתה, ביכולת להתמקד ברצוי ובדרוש, בערנות המוגזמת לכל הפרעה וגרוי. טעויות באבחנה ובמינוח מתרחשות כאשר ילדים פעילים מוגדרים כבעלי פעלתנות-יתר, וכאשר מייחסים לילדים בעלי פעלתנות-יתר הפרעות התנהגות על-רקע רגשי. בכל המקרים של קשיי ריכוז האבחנה המבדלת חשובה ביותר, וזו מתבצעת באמצעות אבחון ליקויי-למידה. במיוחד חשוב להבחין בין בעיות קשב הנובעות מליקויי קשב וריכוז, לבין בעיות קשב הנובעות מקשיים אחרים.למרבה הצער, בשנים האחרונות נוהגים רופאים נוירולוגים, רופאי-ילדים ופסיכיאטרים להסתמך על "מבחן טובה" ועל שאלונים למורים, שאינם כלי-אבחוני, ואינם מקפידים על אבחון ליקויי-למידה. בדרך זו עלולות להיגרם טעויות באבחנה וגם קורה שטיפול תרופתי נרשם לתלמידים שאינם מגלים ליקויי-קשב, אלא סובלים מבעיות אחרות המשפיעות על הקשב והריכוז.

שאלה 6. להורים, לדעתי, יש זכות ווטו על החלטות שמבצעת המערכת, למשל, וועדות השמה או עצות שנותנים בעלי מקצוע למיניהם. ההורים יודעים מה באמת טוב לילדם, מה עוד שאני סבורה שהרבה פעמים המערכת חושבת על תועלת המערכת ולא על תועלת הילד. האם את מאמינה שהמערכת באה לקראת הילדים או עדיין יש מקום לשיפור, להתייחסות שתשפר את איכות למידתו של התלמיד. מהן ההמלצות שלך?

תשובה: ראשית, חשוב שההורים יידעו: להורים יש זכות רחבה מ"זכות הטלת ווטו". למעשה, אסור לאבחן, לטפל, לבדוק ילד בגן או בבית הספר, ואין להעביר עליו מידע אישי לגורם כלשהו, אלא ברשות הוריו. להורים מומלץ לא לחתום על טופס "וויתור סודיות", אלא אם נערכה היכרות עם גורם אחראי שמבטיח להם שיתוף, מהימנות ואמון. חשוב שיובטח להורים שיוכלו לקבל את חוות הדעת ואת ההמלצות ויוכלו להביע את דעתם עם קבלת הסיכום וההמלצות. פסיכולוג בית הספר רשאי לאבחן או לערוך תצפיות על ילד – רק באישור ההורים. ההורים צריכים להיות מוזמנים לדיון בוועדת ההשמה, לשמוע את ההמלצות, ההפניות וההחלטות, ותמיד ובכל מקרה יכולים להתנגד להחלטה או להפנייה. אני ממליצה תמיד להורים לבוא, לבקש לחשוב על ההצעות, לחזור ולאשר אם ימצאו את ההפנייה מתאימה – ולערער או להתנגד אם לא יסכימו עמה. לגבי ה"תועלת": המערכת מוגבלת ביכולתה לספק כל צורך וכל פרט ופותרת בעיות באופן מסויים, שמתאים לצרכיה. בדרך-כלל יש במערכת פתרונות שמתאימים לחלק מן הדרישות או הצרכים – וודאי לא לכולם ולא לכל מקרה. כדאי תמיד לחשוב מה יעיל ומה כדאי לקבל מן המערכת, בתוך המגבלות הקיימות. עוד חשוב להבין שלמערכת דרכים משלה, לא בהכרח מתאימות לכל מקרה ולא בכל מקרה מקובלות וטיבה של המערכת שהיא מונעת ע"י גורמים שונים ובהם גם גורמים בעלי-עניין. ההמלצה הבסיסית: להיעזר במערכת, לא להיאבק שלא לצורך אבל לשמור היטב על זכויות הפרט ועל מימוש הזכויות הללו. חשוב להורים - לשמור על קשר ועל התעדכנות ולנהל את ה"תיק" של התלמיד, לתווך עבורו ולדאוג לצרכים ולמימוש היכולת.

שאלה 7. הפתרון שמציעה מערכת החינוך לתלמידים לקויי למידה הוא ברוב המקרים כיתות שילוב. התלמידים יוצאים משיעורים במערכת כיתת האם ולומדים מספר שעות במערכת בכיתה קטנה. מה דעתך על כיתת השילוב?

תשובה: כיתת שילוב, או "כיתה משלבת" היא רעיון מצויין לילדים מתקשים, לקויי-למידה או אחרים. בכיתה כזו הם אינם מוצאים מן הכיתה לשם סיוע, אלא המורה המשלבת יושבת עם הילדים בכיתה, מסייעת ותומכת ועוזרת להם להשלים עבודות. היא, כמשמעו, עוזרת לילד להשתלב בכיתת בני-גילו, נמצאת במקום, מסייעת באופן מעשי ככל הנדרש. המתכונת מאפשרת למורה ולילדים האחרים להיעזר במורת השילוב, והיא נוטלת חלק פעיל במהלך הלימודים והפעילויות בכיתה. ילדים שמוצאים מן הכיתה לטיפולים – זו מתכונת סיוע שונה: ככלל, אם הילד זקוק לסיוע פרטני (ובדרך-כלל כך הם הדברים), לרוב בתי הספר אין אפשרות להפעיל מערכת סיוע מחוץ לשעות הלימודים. ילד שיוצא מן הכיתה – מתקשה להשתלב מחדש כשהוא חוזר לכיתה, ומושך תשומת לב לשונות שלו. לכן אני מציעה להורים שביכולתם להעדיף סיוע מכין ומטרים בבית, לקראת יום הלימודים, לקראת הנושאים הנלמדים. הכיתה הקטנה – היא בדרך כלל כיתה מיוחדת לילדים לקויי-למידה. בכיתה כזו אין "כיתת אם", זוהי כיתה הפועלת כיחידה בפני עצמה, עם מורה, סייעת ומשאבים אחרים מן החינוך המיוחד. בדרך-כלל זהו פתרון טוב לתלמידים לקויי-למידה, משום שמספר התלמידים בכיתה כזו קטן ומאפשר התייחסות פרטנית ועבודה בהתאם לצרכיו של המיוחדים של כל תלמיד בכיתה. לקויי-הלמידה שונים זה מזה בחומרת הליקויים, ברמת התיפקוד ובמהות הצרכים המיוחדים שלהם ויש ילדים שעבורם כתה קטנה היא פתרון מתאים ומומלץ ואפילו בלעדי.

שאלה 8. לתחושתי, יש עלייה מתמדת במספר הילדים בעלי לקויות למידה, מהן הסיבות להעצמת התופעה?

תשובה: ליקויי למידה היא תסמונת של קשיים הנובעים מליקויים בתיפקוד מערכת העצבים המרכזית. המקור הוא גנטי או טראומתי. יילודים שלא שרדו הריונות ולידות בסיכון – שורדים היום, עם התפתחות האמצעים הרפואיים. ילדים שהתחילו את חייהם כפגים, שנולדו ושרדו למרות מערכת עצבים רגישה ו"בלתי בשלה" – הם הילדים שאנחנו פוגשים ומזהים כלקויי-למידה בהמשך הגדילה שלהם. גם ההתפתחות של כלי האבחון ושיטות העבודה המיוחדות עם ילדים מתקשים מאפשרות לילדים שנחשבו "מפגרים", "מופרעים" ו"בלתי ניתנים לאבחון" להיות מוגדרים באופן מקצועי ולקבל סיוע מתאים. רבים מהילדים הללו שורדים היום את האבחנות המוטעות שננקטו בעבר, מוגדרים "לקויי-למידה" ומקבלים סיוע מתאים שמאפשר להם להשתלב ולהתקדם עם בני-גילם.

שאלה 9. מהו מאבחן טוב לדעתך.. ואל תאמרי לי שאת מאבחנת טובה.. ספרי לי כיצד ההורים יכולים לבחון שהעומד מולם באמת בעל כישורים מתאימים. האם בתום האבחון צריך להמשיך בקשר עם המאבחן? האם המאבחן צריך להדריך את ההורים ואת הילד לאורך זמן?

תשובה: אני מבינה את הבלבול ואת המבוכה וההסתייגות, מנת חלקם של ההורים שנאלצים להתמודד עם נושא שלא למדו אותו ובכורח הנסיבות נדרשים לבחור, להחליט, להפעיל שיקול דעת ולעזור ביעילות. חשוב לזכור, בראשית כל דיון בנושא, כי הילד זקוק לעזרה, ואף במצוקה: בכך אין להקל ראש ולכן לא מומלץ לדחות את הסיוע המתבקש. חשוב לאבחן, כדי לדעת כיצד לסייע ביעילות. אני כשלעצמי מעדיפה מאבחנים שגם יודעים כיצד לטפל, להנחות טיפולים, להדריך את ההורים ואת המורים ולעבוד עם הילד ועם ההורים בהמשך באופן מעשי, כדי לבנות תכנית ליווי וללמד את ההורים להיות המתווכים, המובילים והמלווים המעשיים של ילדם. מאבחן שיש לו נסיון בהוראה, בבניית שיטות לימוד, ושהוא בעל הכשרה באבחנה מבדלת בחינוך המיוחד ובפסיכולוגיה, יידע להתקין תכנית שבמרכזה הילד וניתוח מהימן של המצב: הרקע ההתפתחותי, הנתונים של קורות החיים, וממצאי האבחון והשלכות על ההתקדמות הצפוייה. מאבחנים שלמדו אבחון חלקי, שלא העמיקו בלימודים בינתחומיים (אינטרדיציפלינאריים) יכולים לטעות בכלי-האבחון (להשתמש במבחנים שאינם מתאימים), להסיק מסקנות שאינן תואמות את המצב ולהתקין תכנית שאינה מתאימה. (לדוגמא: ראיתי מכתב הפנייה לנוירולוג של מאבחנת שערכה תצפית בכיתה בבית ספר ומילאה שאלון על נער בחט"ב. הסיבה: כשלון במבחן של תלמיד מצויין, שהפתיע את המורה. מאבחנת מבית הספר הפנתה את הילד לרופא-נוירולוג, ומסרה להורים מכתב סגור המיועד לרופא. ההורים פתחו את המכתב ומצאו שם דיווח בשפה שאינה מוכרת להם, עם הערכות במספרים שלא הבינו את פשרם. בבירור – נמצא כי המאבחנת נקראה ע"י מורת הכיתה לצפות בילד בכיתתו, משום שלהפתעתה נכשל במבחן. אם המאבחנת היתה מקפידה לפגוש את ההורים ולקבל מהם רקע וגם רשות להתייחס לילדם, היתה לומדת כי בשבוע שבו נכשל במבחן ונערכו התצפיות הוא לא ישן בלילות והיה עסוק במשחקי מחשב בעלי היקף בינלאומיים. תחת זאת, הגיעה למסקנה כי יש לערוך לילד בדיקה נוירולוגית, ומיהרה לדווח ממצאים שעליהם למדה ממצב חריג. היא הסיקה מסקנות מבלי שידעה פרטים חשובים על אפשרויות וסיבות שהובילו לכישלון בבחינה. כיצד ההורים יכולים לדעת מה נכון? מומלץ לראיין, לשאול, לשוחח, להכיר, להביא את קורות חייו של הילד ולא לוותר על מפגש היכרות עם מאבחן שרוצים לפנות אליו. גם ההתרשמות האישית חשובה, כי יכול להיות מאבחן בעל כישורים ותעודות הסמכה שאינו לרוחם של ההורים.

שאלה 10. האם מערכת החינוך כפי שהיא כיום ערוכה לדעתך לטפל בתלמידים בעלי לקויות למידה באופן הראוי? ואילו המלצות יש לך למערכת לתלמידים ולהורים?

תשובה: ככלל – יש תמיד מקום לשיפור. לדעתי מצב המערכת היום לא מייצג את ההתקדמות בנושא האבחון והטיפול בלקויי-למידה בעולם, אלא מאבק שמתנהל בארץ כבר שנים אחדות בנושא: עם ההתפתחות והתקדמות מקצוע האבחון והעמקת הידע והמחקר בתחום לקויי-הלמידה בעולם, נוצר מקצוע ייחודי. פסיכולוגים חינוכיים, עובדי המערכת, שבעבר היו הכתובת לטיפול בילדים עם הפרעות למידה והתנהגות באמצעות מבחנים וטיפולים פסיכולוגיים, נטלו לעצמם את הזכות לאבחן לקויי-למידה מבלי שהוכשרו לכך, ולקבוע זכויות, כללים ונהלים של המערכת. למרות שהנושא זוהה כבר לפני למעלה מארבעים שנה, גם בארה"ב קרה כך בעבר, אבל המצב נפתר לפני כחמש עשרה שנים. אצלנו, עמותת המאבחנים עתרה לבג"ץ פעמיים, ובמשרד החינוך משיבים מלחמה במקום להעמיק ידע ולקדם את הנושא בהתאם לנעשה בעולם. הנפגעים הם התלמידים והמאבחנים: חוקים ונהלים וחוזרי מנכ"ל מנסים לדחוק את רגלי המאבחנים, לעקוף החלטות בג"ץ ולהתעלם מהתפתחות הנושא וממעמדו של מקצוע האבחון בעולם. תחת מעטה של דאגה לילד, המערכת שבוייה ומובלת ע"י פסיכולוגים חינוכיים בעלי עניין, שאין להם ידע הולם בחינוך המיוחד, באבחנה מבדלת ובהתקנת תכניות לימודים. למראית עין המערכת מציעה תכניות ובדיקות ומקימה מרכזי-למידה ואבחון, אך למעשה נמנע הסיוע מתלמידים רבים שזקוקים לכך, מוסָרות זכויות מתלמידים שנהנו מזכויות מיוחדות בעבר ותלמידים שאובחנו ומימשו זכויות ויכולת והראו התקדמות – עומדים היום בפני שוקת שבורה: וועדות קובעות אבחנות ומבטלות אבחנות בדיונים מרחוק, ופוסקות בלי להכיר את הנבדקים. בנוסף, המערכת מתהדרת באיתור מוקדם של ילדים בסיכון, אך אינה מסַפקת תשובות: תלמידים מתקשים בראשית דרכם אינם מופנים מיד לאבחון – אלא לניסוי ותעייה והטעייה בין שיטות לימוד שונות; בשלבים מאוחרים יותר ילדים מתקשים מופנים לאבחון פסיכולוגי או פסיכודידקטי (מושג יציר-כלאיים מטעה, שאינו מתאים לאבחון לקויי-למידה) ואינם זוכים לאבחון מהימן שמאפשר איתור הליקויים והתמודדות הולמת עם הקשיים; הורים בעלי יכולת, שמנסים לפתור את הבעיות באופן פרטי – זוכים להאשמות ומשרד החינוך משתף פעולה עם כתבים ועיתונאים שמחפשים "סנסאציות" ומאשימים לקויי-למידה תמימים בהתחזות. כמובן, צריך להוציא מן הכלל הזה גורמים בודדים ומקומות שבהם יש פתרונות, כגון בתי ספר שמנסים במיטב יכולתם להעניק סיוע לתלמידים לקויי-למידה. להורים חשוב לדעת כי סיוע בית ספרי שאושר או הומלץ לילדם במסגרת דיון של וועדת ההשמה – מחייב הקפדה ומעקב אחרי ההתרחשויות בבית הספר, משום שקורה לעתים קרובות שבמסגרת זכות מאושרת של ילד אחד לקבל סיוע פרטני יושבים ילדים אחדים ומקבלים עזרה בקבוצה.

דרכי התמודדות עם העמיתים ועם המורים: לא תמיד יש אהדה ללקויי הלמידה קרב החברים והמורים. ידוע לי על תלמידים שמוותרים על ההקלות בגלל זה, גם החשש מהסטיגמה שעדיין קיים מונע תלמידים להתייחס להקלות. מה הצעותייך בנידון?

תשובה: אני מאמינה שהורים שלומדים להוביל ולהדריך את ילדיהם, לומדים גם לעזורבלימוד ערכים והפעלת שיקול דעת. לעתים קרובות תלמידים לקויי-למידה מתקשים בשיפוט, כתוצאה מקשיים שונים שמקורם בליקויי-הלמידה או בהשלכותיהם על המצב. ברוב המקרים תלמידים לקויי למידה זקוקים לסיוע בהפעלת שיקול-דעת ולימוד המסקנות. חשוב גם הלימוד להתמודד עם השלכות רגשיות של המצב האישי של כל אחד. הורים שלומדים ללוות את הילדים, מבינים בדרך כלל את הקשיים וגם לומדים כיצד להיערך כאשר ילדם דוחה אפשרות של סיוע חשוב לקידומו. תמיכה, נוכחות מלווה ומיטיבה, סיוע מעשי, עבודת-צוות (שיתוף) ותיווך בעת הצורך – מעודדים ילד לקבל עזרה, לייעל את המאמצים שהוא משקיע, ללמוד את יתרונות התכנית המוצעת לו ולהעריך את המצב לטובתו. חשוב שהורים ומורים יידעו שהגדילה, נטילת האחריות והאפשרות "להיות עצמאי" – שונות כאשר מדובר בלקויי-למידה: לעתים קרובות, דווקא מי שלומדים להיעזר הם אלה שיודעים להתמודד עם המצב טוב יותר מאשר אלה שלומדים להשקיע מאמץ ולהיות עצמאיים בכל-מחיר. המאמץ הוא זה שצריך להיות שקול, ענייני ויעיל. אם מורים והורים ילמדו את הנושא, הסיכויים הם כי תלמידים לא יתחמקו מן הצורך והאפשרות להתמודד עם הקשיים ולא יסרבו לקבל את העזרה הדרושה להם. עם כל הדרישות והביקורת שהורים מפעילים (בצדק) כלפי המערכת, חשוב לדעת כי התמיכה והסיוע של ההורים בבית הם הבסיס המוצק שעליו ניתן לגדל ילד שמכיר את הקשיים שלו, יודע להתמודד עמם ומתקדם עם חבריו, גם במערכת , על מגבלותיה המובנות.

שאלותיי לא תמו, יכולתי להמשיך לשאול את נויה עוד שאלות רבות, היא פתחה לנו חלון ואולי הכניסה אותנו בעד הדלת. ויש תחושה שאפשר עוד לדבר רבות על לקויי למידה. אני מאמינה שהדלת עדיין פתוחה ותמיד אפשר להיוועץ בה ובאנשים כמוה, חוקרים ששיקום לקויי למידה מרכז עולמם. כממציאה של שיטת קריאה המיועדת ללקויי למידה, ככותבת ספרים המותאמים לשיטת הקריאה שטיפחה, כמאבחנת בעלת רגישות מיוחדת לילדים בעלי צרכים מיוחדים. לסיום שירה של שרה חן, את אמרתְ מתוך החוברת חינוך על הפרק "כמו כולם אבל אחרת".

אמרתְ שרה חן

...אז אני מתקשה בחשבון,

ולא יודע קריאה-

אני מצייר נפלא...

ובכיתה- /p>

לא הספקתי לפתור שאלה,

מחקתי חזק – והדף נקרע,

המורה –

גם היום עלי כעסה,

אבל אני מצייר נפלא..

בדרך הביתה – הייתי עצוב.

שברתי עציץ בכניסה,

הרבצתי לבן- השכנה,

ואימא גערה-

אבל אני מצייר נפלא...

ועכשיו-

באתי אלייך, המורה-

כי את שחייכת,

ואת שאמרת לי-

"אתה מצייר נפלא!"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג