אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הטלויזיה – החינוך בידיים זרות


התמונה של שושנה ויג

לא תמיד אני שמה לבי מהו הרפרטואר הטלוויזיוני שילדיי נהנים ממנו. אבל היום בצהריים אחרי ימים רבים של קהות חושים הבחנתי בדמות השחקן עוטה בגדי אישה הכוכב בערוץ jetix. מדוע איני שמה לבי לתוכניות הילדים? טוב אסביר לכם בקצרה מה קורה לי בעת שהם מתבוננים במסך הטלוויזיה. בדרך כלל זו השעה שהם נוחתים מבית הספר. גם אני נוחתת מבית הספר, עייפה וסחוטה ולא ממש מצליחה להתרומם מעבר להכנת ארוחת צהריים. אני מכניסה לתנור שניצלים מחממת כמובן, בתוספת צ'יפס. אני לא משקיעה כל כך הרבה בהכנת ארוחת הצהריים. יכול להיות שהייתי אמורה להכין אוכל הרבה יותר מזין, לפעמים יוצא שאני מגוונת עם ספגטי או מחית תפוחי אדמה. שלא תאשימו אותי בהזנחת תזונת ילדיי.

למעשה יש אנלוגיה לא קטנה בין האוכל המהיר שאני מכינה להם לבין התוכניות הרדודות שהם צופים בהם בטלוויזיה בעת שאני שקועה בחימום האוכל המהיר. מתברר שזו תרבות של חפוזים. בכלל כשניסיתי לתת דעתי קצת יותר לעומק הבנתי שהילדים שלי, פאר יצירתי פשוט זוללים ללא הבחנה ג'אנק פוד תוצרת הטלוויזיה. תוכניות הטלוויזיה שלנו ובמיוחד אלה המשודרות לילדים הן כנראה, מתחת לכל רמה. הטלוויזיה שלנו היום שיש בה שפע של ערוצי ילדים סוגדת לתרבות הכלום. ומתברר שבכפר הגלובאלי, הכלום הוא בכל זאת משהו מבוקש. והילדים שלי זוללים את תרבות הכלום כמעט ללא הבחנה. וכן, אני מוכנה להכות על חטא אני שותפה לפשע. אני נוטה להתעלם מכך אבל צריך לפעמים לערוך בדק בית ולעורר את הנושא לבחינה ולמחשבה.

ומה כל כך קומם אותי היום? ומדוע היום יותר מכל יום אחר. אני אשוב לכוכב הלבוש בבגדי אישה. הכוכב היה עטוף בבגדים בצבע ורוד, חבש פאה נוכרית ואופר כמיטב האופנה הנשית. השחקן הראשי בתוכנית הנקראת באלגן, הוא בכלל לא אישה אלא גבר שעושה מדמות נשית צחוק ולעג. ומה גם שהדמות הנשית שמושמת ללעג היא מורה. וכאן ניסיתי לתהות מדוע הגיבור הראשי בסדרה לילדים צריך לאבד את זהותו המינית לדעת, ועוד לעשות סאטירה מדמות המורה דווקא בשעות הצהריים כשהילדים אך שבו מבית הספר. ולמי שלא הבין עד עתה: הגיבור בסדרה הטלוויזיונית הוא בעצם הגיבורה, הדמות הנשית שמשחקת על המסך היא בעצם המורה לימונה, המורה לימונה עוברת במהלך הסדרה תעלולים מצד הדמויות הסובבות אותה. אני מכבדת כל אדם באשר לנטייתו המינית. אני בדרך כלל לא מחטטת בנטיות מיניות של בני אדם. אבל כאן גם התחיל להפריע לי שהילדים שלי רואים באופן סמוי מעין פרסומת לטרנסג'נדריות. מה עוד שההתעסקות בדמות הזאת שאינה גבר ואינה אישה מושמת ללעג בצורה מטופשת ביותר. בתוכנית האחרונה לימונה כופה נישואין גרוטסקיים על אחת הדמויות המישניות בסדרה. בכלל מדוע כדי לעורר סאטירה צריך להשתמש בדמויות דראגיות (דראג קווין הקיימת במופעי המבוגרים) האין אפשרות ליצור סדרות בעלות תוכן ללא גימיק שבו המנחה עוטף את גופו בחליפה ורודה? האם אין לנוכחות השונה הזאת השפעה על הדימוי העצמי המתגבש בקרב הילדים הצופים במרקע. האם כל מה שמתקיים בעולם המבוגרים מתאים להעתקה לעולם הילדים?

לא עוררתי מהומה ולא סגרתי לילדי את מסך הטלוויזיה, הם המשיכו ליהנות מן התוכנית, אולי הייתה הטלוויזיה הרקע לארוחת הצהריים הבלתי דשנה. היא הייתה תוכנית קלילה שנשמעו בה המון צחוקים וכל מיני נונסנאס בלתי ברורים לי. מתוך אי ההבנה שלי התחילו לצמוח לי התוכניות שלא ראו ילדי על המרקע, חשבתי שהם צריכים לצפות בתוכניות המשדרות תוכן שונה. האמת, נמאס מזלזול ברמת האינטליגנציה של הצופה, ומה אם הצופה הוא ילד, מותר לזלזל בו קצת יותר? לא הצלחתי לעקוב אחר רמת הטיפשות ששודרה ולא הצלחתי להבין מהי מטרת השידור.

אני כותבת על תוכנית פופולארית לילדים שמשווקת עצמה בעזרת גימיק סמוי ולא משנה מהו הגימיק. במקרה זה הוא טרנסג'נדריות. מחר ישווקו דברים אחרים שאין ביכולת הצופה הילד לבחון את אפיוניו. איני יודעת אם זה פופוליזם או פלוראליזם. אני בעד פתיחות והצגת תמונה אמינה ומעודכנת. הפצת מידע נכון ואמיתי למי שיש בידיו את הכלים לבחון אותם באור נכון. לילדים בגיל בית הספר שבו עדיין מתגבשת הזהות המינית ואולי אף בגיל התיכון לבחור כוכב שמבלבל להם את מה שמבולבל בכל מקרה הוא בעיניי תמוה. זה בכלל לא מפריע אם שמים לב שלצד זאת הדמות הזאת היא גרוטסקית וחסרת תוכן. מה שקורה שהתוכנית עושה לעג לדמות הטרנסג'נדרית ולא אני. מה עוד שהיא מזלזלת בכישוריו של הילד אם היא מעמידה מולו דמות כוכבשאין לו תוכן וגם מציירת אותו כחסר זהות מינית. בעיניי זו הליכה לאחור ולא קידמה ולא פתיחות.

הילדים שלי עדיין קטנים הם סך הכול בני שמונה, ואני עדיין יכולה לפקח ולהשגיח על חלק משעות הפנאי שלהם. בחלק מן הזמן אני משתדלת להעשיר את עולמם באמצעים שיש ברשותי, זה כולל קריאה, ולימוד נגינה. איני מבקשת להתפאר במה שאני מעניקה לילדים שלי. אבל אם אני אצא מהראייה האגוצנטרית ואתבונן בילדים שאין להם אפשרות להימלט מהג'אנק טלוויזיה שלנו. למשל, ילדים שחוזרים הביתה ואין בבית מי שיכוון אותם לסגור את הטלוויזיה למספר שעות ולהתחיל לעסוק בפעילות מאתגרת. אני מוצאת שלמענם צריך לדרוש מוועדות המפקחות על ערוצי הילדים, בתקווה שקיימות כאלה לכוון את מנהלי הערוצים הללו ליצירת תוכניות שקצת יעלו את הרף. בשביל מה השר הממונה על רשות השידור ממנה ועד מנהל לרשות? מדובר באנשי ציבור המקבלים הון עתק על תפקיד זה להיות דירקטור של ערוץ טלויזיה. מה הם עושים בעצם? האם יש להם שליטה על התכנים, או שהם נפגשים לדיונים על דא ועל הא? צריך להשקיע קצת יותר מחשבה כדי שפני הדור לא תהיינה פני מטומטם. השידורים הטלוויזיוניים ובמיוחד לילדים שוברים לפעמים שיאי טיפשות. אני בעד תוכניות הומוריסטיות (כדוגמת זהו זה, דומינו, פלאטפוס) אבל נגד תוכניות שעושות מן הילד לעג וצחוק. רדידות וזילות של רמת הצופה היא כנראה, המטרה המרכזית של תוכניות הטלוויזיה.

לאחר כל כך הרבה קיטור שהוצאתי בכתבה הזאת אני צריכה להיחלץ באיזו תיזה קטנה.

היו ימים שלטלוויזיה היה ערוץ חינוכי. הערוץ החינוכי היום אינו העתקו של הערוץ החינוכי המקורי, ככל שניתן לבחון אין שם תוכניות חינוכיות. אני רוצה לציין דווקא הרתמות נפלאה של ערוץ שאינו מגדיר עצמו כערוץ ילדים ואף על פי כן מקדיש מעט כל בוקר לחדשות לילדים. בערוץ עשר כל בוקר לקראת שבע ועשרים מקדישים כמה דקות לילדים. וכן, אם תקשיבו לחדשות לילדים תצליחו להבין על מה אני כותבת. כאן פשוט מכבדים את הילדים, ומסבירים להם בגובה התבונה האנושית.

מה שאומר שיש אפשרות ליצור תוכניות תרבותיות המכבדות את הילדים. הכול תלוי בנו. ואני כאם האחראית על חינוך ילדיי, קמתי כדי להגן עליהם מפני הרדידות המשתלטת על חיינו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג