אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נבי- יושע אהובתי ראיון


בתחילת שנות ה-90, ראיינתי במסגרת מחקר חינוכי בנושא "מורה-אישה", ישראלים-יהודים שנולדו או עלו לישראל לפני קום המדינה או בראשיתה. באותן שנים עסקתי בפיתוח, בעריכה ובכתיבת תכניות לימודים בתחומי חברה וסביבה במרכז לטכנולוגיה חינוכית. אמנון, יליד תל אביב, 1929, לוחם פלמ"ח- תש"ח, פעיל בנושאי קהילה, חי כיום בארה"ב.

השאלה היא: באיזו מידה הנושאים העולים בראיון זה רלוונטיים לימינו בשנת 2009?

הפגישה התקיימה והוקלטה בישראל ב-3 באפריל 1993.

אי: אני שמחה על ההזדמנות שיש לנו להיפגש ולשוחח. כי הרי אתה לא תמיד אתנו כאן בארץ. והשיחה בינינו היא בהקשר לספר שאני כותבת בתקופה זו המתייחס לנשים מורות. אני קוראת לו "הנעלה והנקלית מורה- אישה, שיגעון והמשחק הריטואלי" אני רוצה, אם אתה מסכים, שתהיה זו נקודת ההתחלה לשיחתנו.

אמ: בסדר. אין בעיה . אבל את צריכה להסביר לי יותר. מה אתה רוצה לשמוע ממני?

אי: מה עושה לך שם הספר שהצגתי בפניך?

היו לי מעט מאוד מורות בחיים. בכיתה א' הייתה לי מורה ששיגעתי אותה.

אמ. האסוציאציה שלי היא שהיו לי מעט מאוד מורות בחיים. בבית הספר העממי ( יסודי) בכיתה א' הייתה לי מורה ששיגעתי אותה, משום שידעתי כבר לקרוא. כשהיא הייתה מלמדת את הילדים אלף-בית, אני כבר קראתי עיתונים. הדבר הזה שיגע אותה ואני גם באופן מכוון הייתי משגע אותה. זה היה בגימנסיה "בלפור" בתל אביב. בכיתה ב' העבירו אותי ל"בית הספר לבנים אחד העם". שם התחרות הייתה קשה יותר ושם היו רק מורים-גברים, רק בנים ורק מורים. והיו שם מורים טובים.

אי. האם גם שם המשכת לשגע את המורים?

אמ. מה שברור לי שהייתי "מזיק". בבית ספר "לבנים" כבר לא הייתי משגע מורים. היו שם מורים שידעו איך לנהוג בי. אבל זכור לי, שגם שם עשיתי תעלול וזה היה בכיתה ב'. ארגנתי שם שביתת תלמידים.

אי. שביתה . על מה?

אמ. אני לא זוכר מה היה נושא השביתה. אולם אני זוכר שאנחנו התחבאנו מתחת למדרגות ולא נכנסנו לשיעור. כמובן ששבתנו נגד המורים ואני הייתי המארגן. ומנהל בית הספר אפילו נתן לי על זה ציון לשבח, על היוזמה והארגון.

אי. גישה חינוכית מעניינת מאוד! אתה זוכר את המנהל הזה?

בבית הספר לבנים היו לנו מורים נפלאים, מידי שנה ובכל כיתה. למדנו שם את הדברים הנכונים: אזרחות, כתיבה תמה ועוד דברים.

אמ. בוודאי, עד היום. זה היה פסח אוורבוך המנוח. היו לנו מורים נפלאים, מידי שנה ובכל כיתה. למדנו שם את הדברים הנכונים: אזרחות, כתיבה תמה ועוד דברים. יום-יום היינו כותבים חמש שורות של כתיבה תמה. זה היה חלק בלתי נפרד מהלימודים. לטעמי זה היה חלק מהקניית מה שקוראים "אזרחות טובה". אני גם זוכר את אחות בית הספר שלימדה אותנו לצחצח שיניים. למדו אצלנו ילדים מכל תל אביב, משכבות סוציו אקונומיות שונות. היו גם ילדים למשפחות חד-הוריות, למרות שאז מספרם היה קטן בהשוואה להיום. ניכר היה שבית-הספר דאג להשקיע בנו וליצור תשתית חינוכית טובה. ובאמת החינוך הזה טבוע בי היטב עד היום.

אי. בחרת להזכיר את התִרגוּל בכתיבה תמה ואת צחצוח השיניים. אלה הפכו למסורת חינוכית שהתפתחה בבתי הספר ההמוניים בעידן המודרני. מעבר לתרומה הישירה של תרגולים אלה לשיפור ההבעה בכתב ולשיפור רמת בריאות השיניים, יש בתרגולים אלה פעילות טקסית החוזרת על עצמה. זהו מעין ריטואל המעביר מסר אודות חשיבותם של הרגלים.

אמ. אכן. וזה מטפח משמעת ויחס חיובי לסדר ולאסתטיקה, וכבוד למעשים, לערכים ולדברים היפים המקובלים והמאורגנים בחברה. כפרט בחברה אני רואה בזה נכס תרבותי שרכשתי בבית הספר. אני זוכר את המורה חיים קלר המנוח שעבד אתנו על כתיבה תמה. זה היה אחד מהמורים שהטביע את חותמו עלי. אדם שהלך בקומה זקופה. בשבילי הוא היה סמל ומופת להזדהות.

אי. אני מבינה שלא במקרה בחרת בביטוי "קומה זקופה". נסה בבקשה לתאר את המורה הזה שלך מהימים ההם...

המורה שלנו היה אדם שהלך בקומה זקופה. אדם נאה, תרבותי, ממש מלח הארץ

אמ. הוא היה אדם נאה, תרבותי, ממש מלח הארץ. יליד מתולה, בן למייסדי המושבה. תמיד התלבש כמו "בן-אדם" בחליפה ועניבה. היה בא לבית הספר חבוש במגבעת.

אי. אולי ננסה להתעדכן בפרטים על התקופה שאתה מדבר בה. באלו שנים מדובר?

אמ. מדובר בשנות השלושים ( של המאה העשרים).

אי. כמה ילדים למדו אז בכיתה?

אמ. כשלושים ילד בכיתה. אצל חיים קלר היו סדר ומשמעת קפדניים בכיתה. הוא בכלל לא היה מהסס לקחת סרגל ולהכות תלמיד שהפריע. הוא היה אומר : "תן, תן לי את כף היד..."ו...בום. הוא עשה זאת ללא היסוס. זה לא המכות שהשפיעו ואנחנו לא התייחסנו אל המכות בחומרה. מה שקלטנו מהחינוך שלו זו העובדה שהוא היה מאוד עקבי וידענו גם שהוא הוגן כלפינו. הוא פעל לא מרוע לב, הוא פעל על פי חוקי המערכת המגדירים את ה"עשה" ו"לא תעשה" בבית הספר. אנחנו התלמידים ידענו שהוא מוליך אותנו בדרך הנכונה.

זה היה בתל אביב בשנות השלושים. אנו התלמידים ידענו שהמורה שלנו מוליך אותנו בדרך הנכונה.

אי. לאן המורה הזה וחבריו הוליכו אתכם?

אמ. לאזרחות טובה, למשמעת וגם להתנהגות טובה בבית. בבית הספר השרישו בנו ערכים ודרכי התנהגות שרבים מאיתנו לא קיבלו בבית. הרי התאספנו שם, בכיתה אחת, בני תרבויות שונות מרחבי העולם.

אי. האם כל התלמידים היו ילידי הארץ?

אמ. כן. הרוב הגדול. פה ושם היו כמה יֶקִים (שנולדו בגרמניה) שעלו ארצה בשנות השלושים ועדיין דיברו במבטא גרמני. אליהם התייחסנו יפה כי הם נתפסו כתרבותיים ולא לעגנו להם.

אי. אתה יודע שהמבנה של בית הספר "לבנים אחד העם" קיים עדיין ברחוב בצלאל יפה פינת אחד העם בתל אביב. זה אחד מהמבנים השמורים בתל אביב, אסור להרוס אותו. גם לי יש פינה מיוחדת בלב לבית הספר הזה כיוון שאבי, המלחין יואל ולבה, לימד מוסיקה בבית הספר הזה.

אמ. כן, כמובן. הוא לימד גם אותי והיה אחד מאותם מורים שהזכרתי קודם. אני שמח ששומרים על מבנה בית הספר ולא הורסים אותו. טוב שעושים כך, שלא כמו במקרה של "גימנסיה הרצלייה".

אי. אתה תומך בכך שיש לשמר אתרים מסוג זה?

אמ. כן, בוודאי יש לזה ערך היסטורי. כן, אלה הם השורשים... אסור לאבד את השורשים.

אי. ואתה למדת לאחר מכן בגימנסיה הרצלייה. אתה מוכן לספר על התלמידים שלמדו ב"בית הספר לבנים אחד העם" ובגימנסיה הרצלייה, איפה הם גרו, מאיזו סביבה סוציו-אקונומית הם באו?

אמ. היה הבדל בין תלמידי בית הספר לבנים לבין אלה שלמדו בגימנסיה הרצלייה. בראשון היו ילדים שבאו מכל קצות העיר: ממרכז תל אביב, משכונת מונטיפיורי, מצפון ומדרום העיר. באופן יחסי אני הייתי נחשב לאחד מהמיוחסים, כי אבא היה קבלן ובבית הייתה רווחה כלכלית. למדתי לנגן בכינור ועשיתי עוד כל מיני פעילויות.

אי. אפשר לומר שהייתם בורגנים?

אמ. אנחנו לא השתייכנו למעמד הפועלים, כמו רבים אחרים. ובעצם ההבדלים אז בין פועלים ללא- פועלים, או לבורגנים, כפי שאת אומרת, היו קטנים מאוד. למשל, בבית לא היה לנו פריג'דר. החיים היו כל-כך פשוטים ויפים.

אי. באותה תקופה באמת כמעט לאף אחד לא היה מקרר חשמלי בבית. אנחנו היינו רצים לקנות קרח לארגז הקרח שהיה בבית.

החיים בתל אביב היו פשוטים ויפים. אפילו לא היה לנו פרידג'ידר וגם לא מכונית. היינו ילדים טובים חינכו אותנו טוב. ההבדלים הסוציו אקונומיים לא השפיעו על מעמדו של הילד

אמ. כן. החיים היו פשוטים ויפים. אפילו לא הייתה לנו מכונית.

אי. הכרת משפחות שהייתה להם מכונית?

אמ. מה פתאום?! איפה? היו פה ושם לא בבית הספר לבנים. אבל היינו ילדים טובים. חינכו אותנו טוב ,כך שזה לא היה משנה.

אי. מה לא היה משנה?

אמ. ההבדלים הסוציו אקונומיים לא השפיעו על מעמדו של הילד בבית הספר. לא קבע אם הייתה מכונית לאבא או לא, הבית, השכונה או החברה שממנה באו. כי בית הספר גיבש אותנו חברתית ויצאו מבית הספר הזה הרבה בחורים שעשו מעשים יפים. זה היה בית ספר טוב.

בית הספר היה מוסד שהשפיע מאוד על בוגריו. חלק מאיתנו, הבוגרים, הלך לגימנסיה, חלק לבתי ספר מקצועיים (מקס פיין) וחלק הפסיק ללמוד. למשל קותי, אחד מחברַי שנפל ב-48' היה בחור מוכשר כמוני, לא המשיך בלימודים בגימנסיה, כפי שעשיתי אני, בגלל המצב הכלכלי. הוא עבד ולא גמר את הגימנסיה. היום אחיו הוא מנהל בנק. אני משוכנע כי אילו קותי ז"ל היה חי עמנו היום, היה גם הוא מגיע ללימודים גבוהים ולהישגים בחיים.

אי.אני מבינה ששילמו אז שכר לימוד גבוה עבור הלימודים.

אמ. כן, שילמו שכר לימוד. כשהגיעה שעתי ללכת לגימנסיה עמדו בפני שתי אפשרויות: ללמוד בגימנסיה "בלפור" ברחוב מזא"ה ליד מגדל המים, או ללמוד בגימנסיה "הרצלייה". גימנסיה "בלפור" הייתה קרובה יותר לביתנו והייתה נחשבת יותר בשל רמתה הלימודית הגבוהה. אחי, המבוגר ממני בשנתיים, למד בגימנסיה "בלפור". גימנסיה הרצלייה הייתה מפורסמת ברמתה החברתית ואותי זה משך יותר. חוץ מזה, לא רציתי ללמוד במוסד שאחי לומד בו, כי בבית הספר לבנים, שם למדנו שנינו, בכל שנה חדשה הייתי נכנס לכיתה והיו מצפים ממני שאהיה תלמיד כמו אחי.

אי. ואיך היה אחיך?

אמ. הוא היה תלמיד טוב, אבל הוא היה "יורם" כזה. תלמיד מצטיין בעיקר במקצועות הריאליים. גם ממני ציפו שאצטיין במקצועות אלה.

אי. אני מבינה שאכן הצטיינת במקצועות אלה.

הייתי תלמיד מצטיין. גם אחי שהיה בוגר ממני בשנתיים היה כזה. בבית לא לחצו עלי. כנראה שהלחץ היה סמוי. בעצם אמרת שאחיך בבית הספר היה שייך ל" נעלים" וכן גם אתה.

אמ. כן. הייתי תלמיד מצטיין. אבל לא רציתי בתחרות הזו. רציתי להיות אני עצמי. לא רציתי ביישור הקו הזה. אגב זה נמשך גם באוניברסיטת ברקלי בארה"ב. כשהגעתי לברקלי ב-49' לקחתי קורס אצל פרופסור שלימד את אחי שנה או שנתיים קודם לכן. אחי גמר את הקורס הזה בהצטיינות, הוא היה סטודנט מספר אחת. כמובן שהפרופסור ציפה גם ממני להצטיינות. מלאתי את ציפיותיו אבל מי צריך את התחרות הזאת?

ומה באשר למושגים נעלה וניקלה? המושגים האלה מתייגים את בני האדם בצורה קוטבית

אי. ודאי שמת לב למושגים "הנעלה והניקלית" שאני מציינת בכותרת ספרי. המושגים האלה מתייגים את בני האדם בצורה קוטבית. ולאנשים הנושאים אחד משני תיוגים אלה זה מאוד משמעותי. אתה כבר התחלת להיכנס לנושא זה. ובעצם אמרת שאחיך בבית הספר היה שייך ל" נעלים" וכן גם אתה בעצם היית כזה.

אמ. כן , גם אני. כשאת מעלה את הנושא אני שואל את עצמי איך הגענו להצטיינות. בבית לא לחצו עלי. אני לא זוכר פעם אחת שההורים השגיחו עלי, או שאלו אותי אם הכנתי שיעורים. הם לא בדקו אותי. כנראה שהלחץ היה סמוי. היו להם ציפיות ברורות ממני כגון: "אתה בא מהבית שלנו אז אתה..."אבל לא היו דיבורים מפורשים ולא מעשים של "בוא נראה אם הכנת את השיעורים?" וכד'. מצד שני אבי, למשל, היה תמיד חבר בוועד ההורים, כך שתמיד הרגשתי שההורים מעורבים בנעשה בבית הספר. תל אביב הייתה אז עיר קטנה. המורים גרו בסביבה שלנו. פסח אוורבוך, המנהל, גר מולנו, מרחק שני בתים מאתנו. כך שהייתה לי הרגשה שאני שייך לקהילה ואין לי יכולת להסתתר. כך שהיה לחץ אבל הוא היה סמוי.

אי. ומה שאתה אומר שלחץ מסוג זה הוא חיובי.

אמ. בוודאי. כי בסופו של דבר זה יצר משמעת והביא ללימודים ולהשקעת עבודה ואלה הניבו פירות.

אי. אתה מתאר מין מעגל סמוי או גלוי שהיו כאלה השייכים אליו ויש מי שלא היו שייכים אליו. מי שלא היה קונפורמיסט, מי שלא הלך בתלם לא היה שייך אליו. לאן הכול הוביל? לאן אתה צריך להצטיין? הרי זה לא רק להצטיין במתמטיקה!?

לאן הכול הוביל? לאן אתה צריך להצטיין? זה להצטיין גם בתחום החברתי. להיות בתנועת נוער.

אמ. לא. זה להצטיין גם בתחום החברתי. להיות בתנועת נוער ולא רק בצופים, גם בשומר הצעיר, במחנות העולים או בנוער העובד. תנועות הנוער כמכלול יצרו מסגרת חברתית איתנה וחשובה מאוד. בעצם היו לנוער כמה מסגרות השתייכות: הגימנסיה, תנועת הנוער והמסגרת שלאחר סיום הגימנסיה. הייתה ציפיה שהנוער יעשה שירות לאומי, משום שאנחנו בונים פה את הבית הלאומי. היו כמה דרכים לעשות זאת. המגמה הבולטת ביותר שהייתה משותפת לכל תנועות הנוער הייתה לצאת להכשרה באחד מהקיבוצים ואחר כך להקים קיבוץ. מגמה אחרת הייתה ללכת ללמוד באוניברסיטה.

השירות בהגנה תוך כדי לימוד בגימנסיה היה נחשב למכובד מאוד. בגימנסיה, התלמידים נחלקו על פי חלוקה מעמדית סמויה, לאותם ילדים שהשתייכו לתנועת הנוער ולכאלה שלא עשו כך. חבר תנועת הנוער היה "שלייגר" (חזק) ונחשב לטוב והאחר הוא סתם ילד, הוא לא אחד משלנו.

אי. במושגים שהצגתי קודם התלמידים ה"נעלים" השתייכו לתנועות הנוער.

אמ. בוודאי. אין כל ספק. אלה שלא השתייכו לתנועות הנוער היו נחותים.

התלמידים ה"נעלים" השתייכו לתנועות הנוער. זה היה בגימנסיה

אי. למה אותם ילדים לא השתייכו לתנועת נוער?

אמ. מעולם לא שאלתי את עצמי שאלה זו. חשבנו אז שילד כזה לא מתעניין בחברה או שהוא אגואיסט או בגלל השפעת הבית. מין ילד שקט כזה.

אי. וזה היה בבית הספר היסודי?

אמ. לא, לא ביסודי.

אי. ביסודי לא היית חבר בתנועת נוער.

אמ. הייתי בתנועת נוער אבל היא לא הייתה דומיננטית כמו זו שבתקופת הגימנסיה. ביסודי חושבים על מהלך החיים עד כיתה ח' או עד להליכה לגימנסיה. לא חשבנו על מה עושים אחרי הגימנסיה. אבל בגימנסיה זה היה דבר אחר. אז המסגרות היו קבועות ומוגדרות. אם אתה שייך לתנועת נוער זאת אומרת שאתה בין אלה היוצאים אחר-כך להכשרה. אבל חברוּת בתנועת נוער פירושה היה גם השתייכות למחתרת. והיו בודדים שהשתייכו ל"פורשים" למשל לאצ"ל.

אי. היו גם כאלה?

חברוּת בתנועת נוער פירושה היה גם השתייכות למחתרת. והיו בודדים שהשתייכו ל"פורשים" למשל לאצ"ל. הם היו מוקעים על ידי החברה

אמ. היו, אבל בודדים מאוד. בדרך כלל הם היו סמויים. כי הם היו מוקעים על ידי החברה. בעיקרו של דבר אלה שהיו בתנועת הנוער, היו ברובם הגדול ב"הגנה" או בגדנ"ע והתכוננו להכשרה ולהתגייס לפלמ"ח דרך ה"צופים" או דרך תנועת נוער אחרת.

אי. מה אתה התכוננת לעשות לאחר סיום לימודיך בגימנסיה?

אמ. היה לי ברור שאלך לפלמ"ח. כבר בגימנסיה רציתי את זה. לא הייתה לי הסבלנות לחכות לרגע שאגיע לפלמ"ח. זה היה כל-כך רומנטי, כל-כך חשוב וגברי. כל הדברים היפים בעולם נעשו בפלמ"ח. הפלמ"ח היה בשבילי סוף הדרך.

אי. באלו שנים מדובר?

אמ. החל מארבעים וארבע ועד ארבעים ושש.

אי. והפלמ"ח הוקם...

אמ. בתחילת שנות הארבעים.

אי. כלומר בתקופה המדוברת הפלמ"ח כבר היה פעיל.

אמ. כן, כבר היו פעולות מחתרת נגד הבריטים. רבות מהן בוצעו על ידי הפלמ"ח. "ליל הגשרים" ועוד פעולות כאלה.

אי. מה ידעת אז על הפלמ"ח?

מה אתה התכוננת לעשות לאחר סיום לימודיך בגימנסיה? ללכת לפלמ"ח. הפלמ"ח נתפס אצלי כמשהו גרנדיוזי. הפלמ"ח נחשב כדרך נעלה לשרת את המולדת

אמ. הפלמ"ח נתפס אצלי כמשהו גרנדיוזי. ידעתי מה זה, ידעתי שזה שירות של שנתיים. הפלמ"ח נחשב כדרך נעלה לשרת את המולדת. הייתה זו תקופת עלייה ב' והפלמ"ח או הפל"ים ארגנו את העלייה הבלתי לגאלית של יהודי אירופה. רציתי מאוד להשתתף במפעל הזה. ראיתי היסטוריה מתהווית ואני עדיין תלמיד הגימנסיה. השאיפה שלי להיות פלמ"חניק היו בה כמה מרכיבים. אין לי ספק שמעבר לציונות הגדולה וכל הדברים היפים היה גם הצורך להיות "גבר", להיות ג'דה וגם לעשות רושם על הבנות. בלי ספק הכול היה בזה.

אי. אתה מבין שאתה מספר על ההיסטוריה המתהווית של אותם הימים?

אמ. תראי, היו פעולות באותן השנים. אוניות מעפילים היו מגיעות לחופי הארץ וחברי הפלמ"ח היו מורידים את המעפילים בחשאי. עלייה ב' וההעפלה היו מפעל גדול להצלת שארית הפליטה, מה יכול להיות דבר גדול מזה?

אי. הייתה לך אז איזו דמות של פלמ"חניק שהערצת? היה מישהו בפלמ"ח שהכרת באופן אישי?

אמ. כן היו הרבה. הייתי מבקר הרבה בביתו של חבר שאחיו המבוגר היה בפלמ"ח. מידי פעם הוא היה מגיע הביתה והחברים שלו מהפלמ"ח היו באים אליו הביתה. כך שהייתי במגע עם החבר'ה. כולם נראו חבר'ה טובים, בריאים, שריריים, ענייניים, חבר'ה שיודעים לעשות משהו. זה היה נורא רומנטי. ואני בגיל ארבע עשרה עד שש עשרה ועדיין לא יכול לקחת חלק בזה. אני תלמיד גימנסיה הרואה חבר'ה המבוגרים ממני רק בכמה שנים, הממלאים תפקידים אחראיים כל-כך והם ממש בעניינים.

הפלמ"ח היה משהו סודי, אבל אני הייתי יכול לזהות כל פלמחניק שהיה הולך ברחוב בתל –אביב. הפלמחניק היה מייצג את דמות הצבר הטוב

אי. האם לא היה זה משהו סודי?

אמ. וודאי שזה היה סודי.

אי. מין חבורה המגרה את הדמיון שבעצם היותה סודית היא מגרה ומושכת.

אמ. בוודאי. אבל תראי, הייתי יכול לזהות כל פלמחניק שהיה הולך ברחוב בתל אביב.

אי. על פי מה?

אמ. ההופעה. הם היו לבושים בסגנון... כאילו שהיו לבושים בסמל מסוים. כולם באותה תלבושת.

אי. אתה מוכן לתאר את התלבושת של הפלמחניק?

אמ. כן. המעיל תפור משמיכת צמר. הסוודר סרוג ביד, הנעליים עם פָּאטֶס( חותלות), נעלים גבוהות, מכנסי חאקי ארוכים. אפשר היה מיד לזהות את החבר'ה.

אי. איזו תספורת הייתה להם? אנחנו מדברים על בנים...

אמ. בדרך כלל פרועה. לפעמים היו כאלה שהיה להם שיער ארוך. לבושים חאקי, לפעמים במכנסים קצרים. אפשר היה לזהות פלמחניק שעבר ברחוב.

אי. ומה עם סגנון ההליכה?

אמ. פלמחניק היה הולך זקוף, יציב וחזק ומציג בהליכתו את דמות הצבר הטוב.

אי. ומהו "הצבר הטוב"?

אמ. בחור בריא הסומך על עצמו, בעל כוח פנימי ולא פוחד.

אי. איך ועל מה הם היו מדברים?

אמ. על זה אני לא יכול לומר הרבה, לפחות לא על אותם פלמחניקים שפגשתי כתלמיד הגימנסיה. הם לא דיברו על ההווי שלהם. זה היה סוד גדול. זֶקְס– סודי.

אי. וזקס מהו?

אמ. זקס זו מילת צופן שהייתה מקובלת בפלמח. זקס פירושו שקט, אסור לדבר. היינו יושבים יחד בחבורה ומדברים ומישהו פתאום היה אומר זקס כלומר: תפסיק לדבר על זה.

אי. אני מנסה ללמוד מה היה קסמו של הפלמ"ח שמשך אחריו כל כך הרבה אנשים.

אמ. תראי יש פה הרבה דברים המצדיקים קסם זה. הפלמ"ח היה הארגון שפעל ועשה וכמעט כל מי שרצה להיות מעורב בהיסטוריה הזאת רצה להשתייך אליו. חיינו אז בתקופה היסטורית נהדרת ורומנטית מכל הבחינות. אז הפלמ"ח היה המקום והדרך האידיאלית למימוש החלום הציוני. אם הביצוע היה באמת מתאים לחלום זו כבר שאלה אחרת.

אני מנסה ללמוד מה היה קסמו של הפלמ"ח שמשך אחריו כל כך הרבה אנשים. הפלמ"ח היה המקום והדרך האידיאלית למימוש החלום הציוני. אם הביצוע היה באמת מתאים לחלום זו כבר שאלה אחרת.

אי. מה היה החלום?

אמ. החלום היה מאוד אקטיבי ורומנטי. אני זוכר שב-47' מיד לאחר סיום הגימנסיה ביוני, יצאנו למחנה הכנה לפני הצטרפותנו לפלמ"ח. המחנה נמשך כחודש וחצי בחודשים יוני–יולי. היינו בשלושה קיבוצים. חלק מאיתנו היה בקיבוץ שריד, חלק בגבת וחלק ברמת דוד. אני הייתי בשריד והייתה מוצבת שם מחלקת פלמ"ח, אבל לא ראינו אותם. הם גרו באוהלים בחורשה. הם היו עסוקים בשלהם ולא ראינו אותם. זה היה משהו חצי מסתורי . כאילו אנשי פלא שעושים כל מיני דברים שאדם רגיל לא מסוגל לעשותם. המסתורין שאפף את חברי הפלמ"ח היה אחד מהגורמים שבנה את ההילה סביבם. ראינו בהם בני אדם עם יכולת לעשות דברים שאדם רגיל לא יכול לעשותם. אני זוכר שנה קודם ב-46' הייתי במחנה עבודה מטעם הגימנסיה. הכיתה שלנו יצאה לגבת. שם יצא לי לקחת חלק ב"שבת השחורה" המפורסמת. הצבא הבריטי ערך חיפושים אחרי אנשי ההגנה והפלמ"ח בגבת. הוא הקיף את המשק וניסה לעצור אותנו בכוח. ואנחנו התנגדנו להם. לקחו אותנו למחנה הבריטי בעתלית לארבעה ימים.

הפלמ"ח היה ארגון בלתי לגאלי. ב-46, כתלמיד גימנסיה, יצא לי לקחת חלק ב"שבת השחורה" המפורסמת. הצבא הבריטי ערך חיפושים אחרי אנשי ההגנה והפלמ"ח

אי. מה שאתה מספר זה שהבריטים עצרו גם את הגימנזיסטים?

אמ. כן. אנחנו היינו כיתה שלמה של גימנזיסטים והבריטים עצרו את כל חברי הקיבוץ. מיינו אותם וכל מי שחשבו שהוא חשוד העלו על משאית. אנחנו במתכוון התנגדנו למעצר, אבל כשנעצרנו הם לקחו אותנו במשאית לעתלית. כיתת הפלמ"ח שהייתה שם הצליחה להתחמק מהמעצר. היא הייתה מוסתרת היטב.

אי. יתכן שאתם חיפיתם על אותה כיתת פלמ"ח?

אמ. יתכן שאנחנו היינו החיפוי. בזמן החיפוש עשינו את מה שחברי המשק עשו ואמרו לנו לעשות. התנגדנו לחיפוש התנגדות פסיבית. ישבנו על השבילים במשק, מול המשאיות כדי לא לתת להם לעבור ואחר- כך כשהתחילו לעצור אותנו אחד אחד התנגדנו להם. פשוט לא שיתפנו אתם פעולה.

אי. אתה זוכר את האירוע עד היום?

אמ. כן, בטח. גם את המורֶה שלנו עצרו. היינו ארבעה ימים עצורים במחנה בעתלית, בסופו של דבר המורה הסביר לשלטונות את מי הם עצרו. שאנחנו בסך הכל גימנזיסטים.

אי. הייתם כבר בחורים מגודלים ויתכן שהבריטים חשדו בכם שאתם חברי הפלמ"ח.

אמ. כן. היינו בני שש עשרה.

אי. היו אתכם גם בנות?

אמ. היו בנות אבל אותן לא עצרו. עצרו רק את הבנים. אחרי ארבעה ימים שחררו אותנו ונסענו הבייתה ואחר כך שוב חזרנו למשק. כל זה קרה בתקופה לפני שהייתי פלמחניק.

אי. אתה הזכרת קודם את המושג "סוף הדרך" שעליה חולם נער בתיכון. והשאיפה הגדולה של חייך באותה תקופה קשרה את סוף הדרך לפלמ"ח.

אמ. כן.

אי.זה היה היעד?

היעד? רציתי להיות פלמחניק. זה היה מעין מימוש עצמי שלי, וביטוי לדימוי עצמי חיובי שלי. אני יצאתי להכשרה משום שרציתי לשרת בפלמ"ח ורציתי להיות עם החבר'ה שלי, החברים והחברות

אמ. זה היה היעד. זו המסגרת שרציתי להשתייך אליה, שרציתי להיות חבר בה. להיות פלמחניק היה מעין מימוש עצמי שלי, וביטוי לדימוי עצמי חיובי שלי.

אי. כך ראית את העתיד כנער בן שש עשרה. ומה היו הפנטזיות או החלומות שלך לגבי התקופה שלאחר הפלמ"ח? הרי הפלמ"ח זה דבר תקופתי. מה יהיה עם הנער הזה אמנון בגיל שלושים ? או איזה גבר הוא יהיה בגיל ארבעים?

אמ. נכון, להשתייך לפלמ"ח זה עניין תקופתי. אז ההסדר היה כך: הפלמ"ח היה שירות של שנתיים ולאחר מכן משתחררים. לא ידעתי מה אעשה לאחר מכן. ידעתי שאני חי בארץ, אני חבר ברזרבה ואם אינני טועה מידי פעם יכולים לקרוא לי לאימונים ולפעילות.

אי. בעקיפין זה עדיין קשור לפלמ"ח.

האופציות היו בעצם שתיים: להישאר בהכשרה ואז מקימים גרעין או שמיד מקימים קיבוץ, נקודת התיישבות או שעוברים לקיבוץ אחר ומתכוננים לעלות לנקודת התישבות, או שעוזבים והולכים ללמוד

אמ. האופציות היו בעצם שתיים: להישאר בהכשרה ואז מקימים גרעין או שמיד מקימים קיבוץ, נקודת התיישבות או שעוברים לקיבוץ אחר ומתכוננים לעלות לנקודת התיישבות, או שעוזבים והולכים ללמוד. לי ברור היה שאני צריך ללכת ללמוד לימודים גבוהים. חשבתי אז על מקצוע טכני. לא היה לי שמץ של ספק שאלמד הנדסה. מדוע הנדסה? אל תשאלי אותי. הנדסה זה מקצוע גברי, מבלי לדעת מראש מה זה, זה נשמע טוב. מהנדס בניין, מהנדס מכונות. מהנדס זה גבר! האמת שלא ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שאני רוצה ללמוד, אולי בטכניון אבל משהו טכני כי הייתי חזק במקצועות הריאליים. לא חשבתי על התמחות בתחומים הומניסטיים קלסיים. כך כיוונו אותי בגימנסיה. לא חשבתי להישאר בקיבוץ, זה היה ברור לי. היו לי וויכוחים פנימיים עם עצמי ועם החברים, על כל העניין הזה של לחיות בקומונה. לא השלמתי עם זה שאחיה בחברה קטנה ומצומצמת שאיתה אני כל הזמן צריך להתמקח ולהתווכח על חוקי היסוד של החיים.

אי. הוויכוחים האלה התקיימו בתנועת הנוער?

אמ. לא. בהכשרה. היו ערבים של וויכוחים איך לכבס את בגדי החברים? כביסה משותפת, לא משותפת, חצי משותפת. איך לסמן את הבגדים? אם הבגדים שלי חוזרים אלי לאחר הכביסה או שאקבל כל בגד שבא. תחתונים שלי או תחתונים של שמואליק? אלה היו שיחות ערב רציניות מאוד. אידיאולוגיה הלכה שם, אנרגיה נשרפה שם ואני מאסתי בזה. אמרתי שאני רוצה את התחתונים שלי.

אי. על מה דיברתם בתנועת הנוער?

היו לי וויכוחים פנימיים עם עצמי והתווכחתי גם עם החברים, על כל העניין הזה של לחיות בקומונה. לא השלמתי עם זה שאחיה בחברה קטנה ומצומצמת שאתה אני כל הזמן נצטרך להתמקח ולהתווכח על חוקי היסוד של החיים

אמ. בתנועת הנוער אני לא זוכר שדיברנו על זה. היו שיחות על נושאים כלליים יותר. כשהיינו בקיבוץ דפנה, בהכשרה, שם התנהלו הויכוחים על חיי הקומונה. אז כל שיחת חברים נשאה אופי כזה. אני רוצה לקבל את הכובע שלי בחזרה אחרי שמכבסים אותו, שיתאים לי לראש. לי היה ברור מלכתחילה שדרכי לא מובילה לחיים בקיבוץ.

אני יצאתי להכשרה משום שרציתי לשרת בפלמ"ח ורציתי להיות עם החבר'ה שלי, החברים והחברות.

אי. חכה רגע עם זה. אני רוצה את הפנטזיות. מה הפנטזיה? איזו דרך חיים שרטטת אתה לעצמך, כבוגר? מה שרטטו הוריך, מוריך או כל בוגר אחר? הרי יום אחד עוזבים את הילדוּת, את הנעורים ואתה הופך להיות גבר.

אמ. לא שרטטו לי כלום. תראי, למשל למדתי לנגן בכינור במשך הרבה שנים. מגיל שבע בערך עד כמעט סיום הגימנסיה, אבל מעולם לא חשבתי על מוסיקה כעתידי המקצועי. אני זוכר את אחד התלמידים שלמד אתי אצל אותו מורה, אומר לי פעם שהוא מתעתד להמשיך בלימודי המוסיקה לאחר הגימנסיה ושהוא רואה במוסיקה מקצוע. הייתי בהלם. זה דבר שבכלל לא עלה על דעתי.

אי. אתה חושב שהיית יכול ללכת לכיוון הזה?

אמ. לא, כי אני לא חושב שהכישורים המוסיקליים שלי או יותר נכון ההישגים שלי הצדיקו את זה. אני לא התמקדתי בנגינה בצורה כל-כך מעמיקה. גם לא אמרתי לעצמי: "שמע, אתה עילוי, אתה מיוחד!" ניגנתי משום שנהניתי מזה וזה הספיק לי. כתשובה לשאלתך: העתיד הרחוק בכלל לא העסיק אותי. באותם שנים אני לא חושב שהיה לי אפילו קצה של כיוון לגבי עתידי. גם כשסיימתי את האוניברסיטה לא ידעתי מה אני רוצה לעשות.

איזו דרך חיים שרטטת אתה לעצמך, כבוגר? מה שרטטו הוריך, מוריך או כל בוגר אחר? לא שרטטו לי כלום אתה מדבר עכשיו על התקופה שלאחר השינוי הדרמתי שעברת ב-48'. אנחנו מדברים עדיין על ימי הגימנסיה. ואתה אומר שאפס, לא אמרו לך כלום. האם גם המורים שלך לא כיוונו למשהו?

אי. והוריך לא ניסו לכוון אותך ? אף פעם לא אמרו לך?

אמ. כן הם דיברו. אני זוכר שאבי פעם דיבר אתי שאלמד רפואה. אני עניתי לו, ואני זוכר את התשובה שלי, שלא יתכן שאהיה רופא עם היד שלי, היד הימנית. לא יתכן שאהיה רופא משום שאני מוגבל. וגם המקצוע הזה הפחיד אותי.

אי. אתה מדבר עכשיו על התקופה שלאחר השינוי הדרמתי שעברת ב-48'. אנחנו מדברים עדיין על ימי הגימנסיה. ואתה אומר שאפס, לא אמרו לך כלום. האם גם המורים שלך לא כיוונו למשהו?

אמ. גם המורים.

אי. הם חינכו עד לפלמ"ח.

אמ. לא. הם חינכו לשם חינוך. כל מה שקיבלתי בבית הספר היסודי היה זה שאני צריך להמשיך לגימנסיה. וכי יש לי את הנתונים האינטלקטואליים להמשיך בלימודים.

אי. איך אתה מסביר את זה שההורים שלך והמורים לא שרטטו לך עתיד של גבר מבוגר לא כנער? מה תעשה כמבוגר? לדוגמא במשפחות מסורתיות של הדור הישן היו אומרים לדוגמה: אתה תהיה רב, הוא יהיה סוחר, הוא יצטרף לאביו לעסקים, הבן ימשיך את עסקי המשפחה או ילך ללמוד תורה ועוד. איך אתה מסביר את זה שלא שרטטו לך כיוון?

אמ. קשה לי להסביר את זה. אני לא יכול להיכנס למניעים של הוריי ומוריי.

אי. גם היום זה לא ברור לך?

אמ. גם היום זה לא ברור לי איך זה שלא שרטטו לי כיוון לעתיד. אולי מתוך מתירנות. הם חשבו שהילד ימצא את דרכו ואנחנו נעזור לו.

אי. לי זה לא מסתדר . איך זה הולך עם החינוך הקפדני הברור והמסודר שקיבלת.

גם היום זה לא ברור לי איך זה שלא שרטטו לי כיוון לעתיד. אולי מתוך מתירנות. הם חשבו שהילד ימצא את דרכו ואנחנו נעזור לו. איך זה הולך עם החינוך הקפדני הברור והמסודר שקיבלת?

הפסקה

אי. אמנון, אתה עזבת את הארץ לאחר שהיית פלמחניק והשתתפת בקרב במלחמת השחרור. נדמה לי שעזבת מתוך תחושת כישלון.

אמ. לא, לא בתחושת כשלון אלא בתחושת אכזבה. כשלון משמעו שניסיתי ופספסתי ולא כך זה היה. גם אכזבה אינה תיאור מדויק. אני עזבתי כי ראיתי שאני חייב לדאוג לעצמי. הרגשתי שאף אחד לא דואג לי. חיפשתי דרכים כדי שאוכל לממש את עצמי, כדי להגשים את השאיפות שלי ואת הציפיות שלי מעצמי.

אתה נכה מלחמת השחרור, האם העובדה שהפכת לנכה שינתה את חייך בישראל? מה היה יחס החברה? החברה זה דבר אחד והממסד... אני בוחל בו ממעמקי נפשי. הממסד זה כוח, הממסד זה קיר שאני לא הייתי מוכן לשבור בו את ראשי

אי. אתה נכה מלחמת השחרור, עזבת את הארץ ב-49' ללימודים, כחלק מתכנית השיקום שלך וחזרת לישראל ב-54'. האם העובדה שהפכת לנכה שינתה את חייך בישראל?

אמ. כשאת אומרת "חֶברה" אני רואה בזה מושג רחב. מבחינה אישית תמיד הרגשתי טוב ועד היום ההרגשה שלי נפלאה. אני אוהב את האנשים, את המקום ואני מרגיש מאוד שייך. רק כשזה בא למגע עם הממסד... אני בוחל בו ממעמקי נפשי. והממסד זה כוח, הממסד זה קיר שאני לא הייתי מוכן לשבור בו את ראשי.

אי. והרי ראשך קצת שבור...

אמ. קצת שבור. כן, נכון. זה משחק מלים יפה. אני הרגשתי שאני כבר את הקרבות שלי עשיתי, לחמתי במלחמות, ואת המשך חיי אני חייב לחיות בלי המלחמות האלה.

אי.אתה רוצה להגיד שהממסד אינו אוהב נכים?

אמ. בוודאי. אין לי כל ספק שכך הדבר.

אי. גם לא את נכי צה"ל? בן אדם שנלחם במלחמת השחרור?

אמ. לא משנה כלום. הממסד לא אוהב חריגים. בפעם היחידה שהממסד מעריך את נכי צה"ל זה ביום הזיכרון ובחג העצמאות. אז פתאום חוגגים סביבם. בימים האפורים– אפס. כל אחד עסוק בשלו, אלה הם החיים. והאמת שלא הייתי מוכן לחיות ולשאת על עצמי את תווית הנכה. ובאמת מאז שעברתי לארה"ב , לאורך כל חיי שם, מעולם לא הצגתי את עצמי כנכה. שם היה לי קל מאוד להסתתר. אני גם איני תופס את עצמי כנכה. אני רואה את עצמי כאדם שלם לגמרי. שם גם לא סיפרתי שנפצעתי, שעברתי טראומה ושיש לי יד משותקת, איש לא הבחין בזה. החזרה לארה"ב נתנה לי הזדמנות להתחיל את חיי מחדש ללא תווית הנכה. אנשים במסתרי לבם לא אוהבים את הנכים, לא אוהבים את החריגים ובאמת בארה"ב כך חייתי. לא פרסמתי, לא תליתי על עצמי שלטים וגם לא דרשתי שיתנו לי את הכבוד של נכה צה"ל. להיפך, שם נכנסתי למסלול חיים ככל אדם ותפקדתי כאדם בריא והיה לי מאוד נוח בכך. גם מבחינה נפשית שיקמתי את עצמי באותה גישה. הבנתי כי חשוב שאפסיק להתייחס לעצמי כנכה. המושג "נכה" בכלל מוזר לי ולא מקובל עלי. אני טוען שאני לא נכה, אני מוגבל בצורה מסוימת

אי. במה אתה מוגבל?

אמ. אני מוגבל קודם כל בשימוש ביד ימין.

אי. את זה באמת לא רואים עליך.

אמ. לא רואים את זה אבל אני מוגבל. אם את שמה לב לצורה שאני מתפקד אפשר להבחין שאני לא עובד ביד ימין. הדינאמיקה של שתי הידיים שונה. אני תופס חפץ בשמאל מגיש לימין וכך אוחז ביד ימין. יש דברים שאני לוקח ביד ימין אבל אז אני חייב להתרכז בזה ולהיות זהיר.

אי. מה יש לך ביד ימין?

אמ. חוש המישוש ביד שלי אינו פועל. זה לא מה שיש לי אלא מה שאין לי.

אי.רק כף היד אינה מתפקדת.

אמ. כף היד. כף היד אינה ממששת. חוש המישוש הוא בכף היד. הזרוע זה סתם מנוף. אני יכול לספר לך איזה רגישות יש בקצות האצבעות, כי אני יודע את ההבדל בין יד שמאל ליד ימין.

אי.סיגלת לך כל מיני איכויות בשל נכות זו.

אמ.בוודאי, בוודאי. אני חש את ההבדל ואנו חיים על ההבדלים. הם אלה שנותנים לנו את אמות המידה. וודאי שיש בי תכונות שאין לאדם אחר, משום שאני חייב להתמודד עם דברים שאדם נורמלי לא מתמודד אתם.

אי. ואתה גם מתנהג כנורמלי.

החזרה לארה"ב נתנה לי הזדמנות להתחיל את חיי מחדש ללא תווית הנכה. אני נורמלי מכל הבחינות. אבל אני יודע שיש לי מגבלות

אמ. אני נורמלי מכל הבחינות. אבל אני יודע שיש לי מגבלות. אחת היא מגבלת השימוש ביד ימין וגם קשה לי לחיות באקלים חם. לזה אינני מסתגל. יש לי פלטה גדולה בראש והחום שובר אותי לגמרי. בחוץ, בשמש אני צריך לחבוש כובע. ובעיקרון אני יודע שהאנרגיה שלי מוגבלת. זה אולי מסביר את הכל. אני צריך לחיות במסגרת שתאפשר לי מנוחה, כשאני מרגיש שאני זקוק לה, ולעשות את זה במהלך חיים נורמלי. אני שם לב שלא להיכנס לפעילות מוגזמת, שתגרום לי לעייפות יתר על המידה. כך אני שומר על הכושר שלי. פיתחתי לי שיטה איך להתקיים ולחיות ללא מאמץ יתר. אף אחד לא הדריך אותי בזה ואף אחד לא יעץ לי.

אי. עשית לעצמך תרפיה אישית.

אמ. גם לא קיבלתי שום ייעוץ, שום טיפול בקשר לטראומה שעברתי במלחמה. הכל בא מתוכי בעזרת אינסטינקטים טבעיים שהנחו אותי כיצד לחיות. זוהי הדרך הבריאה ביותר.

אי. מה עם החלק הנפשי? אפשר להבדיל בין פגיעה גופנית לנפשית?

אמ. בוודאי. אלה הם שני דברים קשורים ונפרדים זה מזה. אני טוען שגם אותם חברים שעברו את הקרבות מבלי להיפגע גופנית עברו פגיעה נפשית.

אי. גם אתה נפגעת נפשית.

אמ. בוודאי. נפגעתי מעצם העובדה שהרגתי בני אדם.

אי. זה קרה כמובן, לפני הפציעה שלך.

אמ. כן. בזמן האירועים באותם ימים לא חשתי בשום פגיעה. אז הייתי שוויצר בן שמונה עשרה השש אלי קרב. אז הייתי מוכן להרוג ערבים בכל מחיר. היום אני מתבייש בזה שהייתי מוכן להרוג כל ערבי, ללא הבחנה, כי ערבי זה ערבי וערבי זה אויב. חיינו אז בגליל מוקפים בכפרים ערביים. הכבישים עברו דרך כפרים ערביים וכל ערבי היה אויב פוטנציאלי.

אי. מה זאת אומרת היית מוכן להרוג? הייתה זו החלטה אישית שלך לקחת רובה ולהרוג?

אמ. לא החלטה אישית, אני מדבר על הרגש הנלווה לפעולה. זה היה כמו להוריד חמור או פרה ללא שום רגש אליו כאל בן אדם הנושא צלם אנוש. כשאני חושב על זה היום, לאחר עשרות השנים שעברו, אני ממש שונא את עצמי על זה. היום אני מרגיש שלכל ערבי יש אימא והוא בן אדם לא פחות ממני ואני מכבד אותו כבן אדם.המשך בחלק הבא....

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אילה יפתח