אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אין מקום בדאגה


הדאגה לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מאיצה אותנו בשסתומים חסומים, מונעת מאתנו לשבת, להירגע, להתבונן, להקשיב, לאסוף חיוניות. היא לוחצת עלינו מכל עבר, מצמצמת את המרחב שאנו שוהים בו, עד כי אנו מרגישים חנוקים וקצרי נשימה. לרגע אחד אנו מתיישבים לנוח, מבקשים לנשום מעט את ה"היות" הפשוט, ומיד היא חוזרת לדרבן אותנו, מריצה אותנו סחור סחור, מפעילה אותנו בתגובות קצרות, בלא שתינתן לנו האפשרות לבחון את הדברים לעומק, ביישוב הדעת, וברוחב נפש. באווירה דוחקת זו לא ניתנת הזדמנות לדברים להתפתח בקצבם הטבעי.

אכן, אין מקום בדאגה, אבל אנו דואגים. ובדאגתנו אנו מצמצמים את המקום לא רק עבור עצמנו, אלא גם עבור הילדים. בדאגתנו אנו מפרישים חוסר אמונה. חשים שאם לא נמהר להשתלט על גורלנו הוא יקום וישתלט עלינו, וזה עשוי להיות רע.

המוטו שמפעיל אותנו הוא זה:

"היכון לכל צרה",

וגם: "הכול שואף אל הרע".

אנו שואלים: כיצד אם כן אנו יכולים לקדם את הרע? כיצד נבטיח שילדנו לא יהיה בודד? לא יהיה מנקה רחובות כמו שמרבים לומר לי הילדים? כיצד נבטיח שלא יהיה כישלון צורב? כיצד נבטיח שהוא לא יבוא אלינו עוד מספר שנים ויאמר, הרסתם לי את החיים, לא הכנתם אותי, ותראו היכן אני תקוע? כיצד נקדם את פניהם של כל האסונות הללו ועוד רבים אחרים שצובאים אל פתחנו ורק ממתינים להזדמנות לעוט עלינו ולחזור ולהוכיח לנו שהחיים קשים?

אני לא אומר: אין מקום לדאגה. אני רק אומר: אין מקום בדאגה.

ואני גם אומר, וזה פירושה של אמונה, שגורלו של ילדכם הוא לא בידכם. הוא לא נמצא כאן במקרה, כעוד אובייקט שבא לקשט את העולם. אין זה מתפקידכם לקדם את האסונות העתידים ליפול עליו. אלה האסונות שלו לא שלכם. וכשהם יגיעו, אם יגיעו, הם יהיו כרוכים באופן בלתי נפרד במסע חייו האישי, בגורלו האישי, הם יהיו תשובה למי שהוא וחלק מנתיב חייו. הם יהיו שיעורים שירדו במיוחד בשבילו מן השמיים. אין זה מתפקידכם לגנוב לו את השיעורים. וגם אם אינכם מאמינים בגורל אישי, די שתראו שחייו הם חייו שלו, שכל טרחתכם היא לשווא – אין לכם שליטה בעתידו. מוטב שתתרגלו לכך כבר עכשיו. אין לכם שליטה. אין זה מתפקידכם לדאוג לו באופן זה.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, רק שאין מקום בדאגה.

שאם יש משהו שאתם כן יכולים לעשות, זה קשור להבנה הזו שאין מקום בדאגה. אם אתם באמת רוצים לעזור לו, תנו לו מקום. עזרו לו לפנות מקום, אפשרו לו לנשום לעומק. הוא זקוק למרחב הזה כדי לגדול, כדי לפגוש, כדי שיהיה לו כוח ללכת את דרכו שלו. וזו תמיד תהיה דרכו שלו, הוא לא יוכל להימלט מכך. גם אם ילך בדרכי ההמונים, או יעשה כל חייו מה שאימא ואבא אמרו, עדיין זו תהייה דרכו והוא לא יוכל להימלט מאחריותו האישית. זה הוא, באופן אישי, שיצטרך לתת עליה דין וחשבון. לא יהיה שם אף אחד שיכסה עבורו ויקל עליו מן הנטל. שום תרוץ של "הייתי חייל ממושמע" לא יהיה קביל, מעולם לא היה קביל. תנו להם מקום. הדאגה שלנו עוברת לילדים. הם מגלים שאין לנו אמון בהם. שאנו לא סומכים עליהם. ויחד עם חוסר האמון שלנו הם מאבדים את המקום לו הם זקוקים באופן כה חיוני. אתם יכולים לעזור להם על ידי העבודה שאתם, כהורים, עושים עם עצמכם, בצמצום הדאגה והרחבת האמון. אם יש תפקיד אחד חשוב וחיוני להורה, זה האמון שהוא נותן בילדו. אין כוח גדול מזה. זו הצידה הטובה ביותר לדרך. חשבו על עצמכם – מה זה עושה לכם כאשר מישהו נותן בכם אמון? לא אמון על תנאי, כזה שמעמיס עליכם ציפיות שאתם מפחדים לאכזב, אלא אמון ללא כל תנאי, עד כמה זה חשוב!

מישהו שרואה בכל מעשינו ובראש ובראשונה בכישלונותינו, גילוי של כוחנו? מישהו שנותן לנו את התחושה שאנחנו לא לבד. מישהו שבמבטו האוהב נוסך בנו אומץ לב. מישהו שכאשר כל העולם יוצא נגדנו הוא יהיה עם לבבנו, יאמר לנו, שהוא יודע שאנו יכולים להיכשל אבל עדיין הוא מאמין בנו, מאמין שאנו חייבים לנסות את הדבר הזה, שהוא אתנו. מישהו שכאשר תרצו למשל לפרוש מעבודתנו, לנסות משהו חדש, משהו שהוא אולי קצת מופרע, כביכול נגד כל הסיכויים, לא יפקפק, לא יבקר, לא יצמצם, אלא יהיה מסוגל לראות הישר אל תוך האור בלבנו ולהגיד: "עלה והצלח, אני אתך". וכשנכשל, אם נכשל, הוא לא יגיד "אמרתי לך", אלא "אני יודע שאתה תתגבר, כל עוד נשמה באפך, אני מאמין בך". קיומו של מישהו כזה בחיינו פירושו גם לפרש מחדש את המציאות: לא עוד הכול שואף אל הרע, אלא הכול לטובה.

ילד בן שש מורט לזבוב את הכנפיים. אמו מביטה בו בדאגה. היא כבר צופה כיצד בנה יהיה רשע. אם היא לא תרסן אותו יצרו הרע ישתלט עליו. הוא עתיד להיות רוצח סדרתי. אבל בעוד הדאגה מתחילה לאחוז בה ולהפעיל אותה מתחיל לצמוח בה גם דבר מה חדש. היא נזכרת שגם אחיה היה כזה כשהיה קטן. אחיה האהוב כעת עובד ב"אמנסטי". הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב, כמו שאומרים. והיא פתאום רואה את זה. רואה שהכול שואף לטוב, שהתנהגותו של בנה עכשיו, שאמנם היא רעה, היא לא סוף פסוק אלא רק שלב בדרך. ולא סתם שלב בדרך אלא שלב הכרחי ממש בדרך אל המקום האחר. אמנם חשוב להתייחס לשלב הזה, להגיד על הרע שהוא רע, אבל יותר מכך חשוב להסתכל על הדרך, להגיד שהדרך כולה שואפת אל הטוב. וכשמתסכלים על זה כך, מתגלה הפלא: צורת ההסתכלות הזו שהכול לטובה, לא רק מציינת איזו עובדה או תקווה, יש לה כוח מחולל מציאות. הילד שלה, שמרגיש שרואים אותו כיצור שואף טוב, אינו מתבצר ברע. הוא זוכה לאמון ועם האמון הזה הוא מקבל את מתנת המרחב. אמו לא כלאה אותו בדאגתה שהוא "ילד רע". באמון שלה היא הבטיחה את חירותו.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, אני אומר שהדאגה היא לא מעשית, היא אינה עוזרת. ומבחינה זו אפשר להיגמל ממנה. זה נראה כאילו שהדאגה עוזרת כי אנו עושים המון דברים כדי לחסום מפני הדברים שאנו מפחדים מהם את הכניסה אל חיינו. אבל החסימות האלו, באופן מוזר, רק מגדילות את הרעה. הן חוסמות את החיים. אנו נידונים לסבול מן הדברים שאנו מפחדים מהם יותר מכל. הם תמיד מצפים לנו מאחורי הפינה, הולכים וניזונים מן האמונה שלנו בקיומם.

הדאגה שלנו כהורים מכנסת את ילדנו למקומות הבטוחים מהם הם לא מעיזים לצאת. איזה מין חיים הם אלה? חישבו על העניין מן הצד השני, חישבו על עצמכם כאנשים מבוגרים, ילדים להוריכם שלכם. חישבו כמה פעמים בחיים שלכם נתקעתם בכל מיני מקומות, מפחדים לזוז משם כי לא היה שם אף אחד שיאמין שאתם מסוגלים ליותר, ראויים ליותר? העדפתם להישאר במקום הבטוח, חצי חיים חצי מתים, מספרים לעצמכם שזה המקום שאתם רוצים להיות בו, מחניקים את הקול האחר שזועק לצאת? כמה פעמים לא העזתם לזוז מן המקום בו הייתם תקועים כי הרגשתם שאין לכם כוח, שאתם לבד? לו רק היה שם מישהו שנותן בכם אמון...וההורים, אינם סתם דמויות שנותנות אמון, הם הדמויות הראשיות שלא עוזבות אותנו כשאנו גדלים. הם ממשיכים להיות שם, באמונם, באהבתם הבלתי מותנית, גם אחרי שהם מתים.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, אלא רק שאין מקום בדאגה.

הילד שדאגותינו נבטו אצלו שוב אינו רואה ואינו שומע. דלתות נפתחות בפניו, הוא מקבל הזמנות, העולם קורא לו. אבל הוא אינו שומע. הוא דואג. מכיוון שהוא דואג, הוא מתחיל לעשות. אין זו עשייה של ממש, רק עשייה שמטרתה לפוגג את הדאגה. אין זו עשייה, שכן כל עשייה ממשית היא שיח שאדם מנהל עם העולם. אבל כשהוא דואג, אין שיח. יש בעיקר עשייה שמטרתה למנוע שיח. זו עסקנות יתר שבעיקר מייצרת את אשליית השליטה ובעצם הופכת אותנו לקורבנות הגורל העיוור שמסרב לדבר עמנו כיוון שאנו מסרבים לדבר עמו. הורים שואלים אותי תמיד, כיצד ידע הילד לבחור אם לא נציג בפניו מגוון דברים, אם לא נזמן בפניו אפשרויות? אולי הוא יפספס את הדבר שהוא בנוי לו ביותר? אולי הוא נועד להיות כנר גדול, אבל אם לא נחשוף אותו לכינור הוא לא יהיה לא כנר ולא שום דבר אחר? אולי באופן זה הוא יחמיץ את ייעודו, יבזבז את חייו לשווא? ומכיוון שכך עלינו לחשוף אותו למאה דברים שונים, רצוי אלף, יותר מכך, מאה אלף, למה לא? שיטעם מהכול. אחרת כיצד ידע מה הוא רוצה? אני מכיר לכך רק תשובה אחת: הקשבה. אני אומר, אם יש דבר כזה שנקרא גורל, ייעוד, או כל שם אחר, הוא יבוא לקרוא לנו. אנחנו רק צריכים להיות קשובים לרגע הזה. זה הכול. ההחמצה, הבזבוז, אם הם קיימים, הם תולדה של חוסר הקשבה. העובדה שאתה נפגש עם מאה אלף דברים באופן כללי אינה מבטיחה שתצליח לשמוע את קולו של המאה אלף ואחד שבא אליך באופן פרטי ולוחש אל אוזנך.

זה אולי הדבר החשוב ביותר שאני אומר כאן. אנו חיים בעולם מערבי שמשכנע אותנו שכל מה שאנו עושים הוא פרי מעשה ידנו, שאם לא נקום ולא נעשה, לא יהיה. אנחנו משוכנעים שכנוע עמוק שאנו חיים כאן לבד, שאנו מחליטים על גורלנו. שאנו המעצבים היחידים של גורלנו. זו באמת ובתמים התחושה אותה חש בן התרבות המערבית מבפנים, אבל כשאתה מסתכל על האנשים מבחוץ, ומתבונן כך לא באדם אחד אלא ברבים, היומרנות הזו נראית מגוחכת מעט. אתה רואה בעיקר חוסר אונים. אנשים שמדמים שהם שליטים בחייהם נראים מבחוץ כסיפור ידוע מראש. בדיוק רב אתה יכול לנחש מה יהיה אתם בעוד שנה או שנתיים או עשר. נראה להם שהם שולטים בחייהם על ידי ריבוי מעשיהם אבל מבחוץ רואים שריבוי מעשיהם רק מפרנס נתיב מוגדר שהוא זה שהולך ומוביל אותם. אחד המחסומים הגדולים שלנו לחירות הוא אשליית השליטה הזו.

מה זה אומר? שאפשר פחות לדאוג. במילא הדברים אינם תלויים בנו. החירות שלנו אינה קשורה ביכולת לעצב את גורלנו או את גורל ילדנו, אלא ביכולת שלנו להשיב לגורל, לדבר עמו. המציאות תמיד צוחקת לתכנוננו. למזלנו. כי הצחוק הזה אינו צחוק רע. זהו ניסיונה של המציאות לדגדג אותנו ולחלץ אותנו מן הקיבעונות שלנו.

אם יש אדם ש"מבזבז את חייו" זה מכיוון שהוא אינו מקשיב. הוא מחמיץ פעם אחר פעם את מה שקורא אליו. אליו באופן אישי. חייו אינם שלו. הוא מנהל אותם ממרחק. חוסר הקשבה הוא בדרך כלל תולדה של דאגה וחוסר אמון.

הדאגה: הדאגה מחרישה את האוזן. אנו מתוחים כל כך עד כי אין אנו פנויים להקשיב לקריאותיו של העולם אלינו.

חוסר אמון: אבל כאשר כבר בוקע הקול, מעבר לדאגה, כשאנו שומעים את הלמות לבנו, את ההתרגשות הקוראת לנו אל ייעוד עלום, מגיח חוסר האמון: "כן? מישהו קרא לי? אלי קרא? לא, בטח זו טעות".

אני לא אומר שאין לזמן לילד כל מיני דברים, פעילויות, רעיונות, ספרים, מפגשים. אדרבא, אבל זה מצחיק לחשוב שזה מה שיקבע למישהו שצריך להיות כנר, שהוא יהיה כנר. אם יש מישהו שייעודו להיות כנר, הוא יהיה כנר, אין לנו הרבה מה לעשות בעניין הזה. אל תשאלו אותי איך הוא יהיה כנר. הכינור ימצא את דרכו אליו והוא ימצא את דרכו אל הכינור, לא מכיוון שחשפו אותו לכינור, אלא מכיוון שידע להקשיב לרגע הנכון שהבשיל. מכיוון שללא הרף נפתחים בפי האדם חלונות של הזדמנויות למפגש. אבל אם הוא עסוק ב"להיחשף", הוא יימצא תמיד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. זה מה שלי קרה עם לימודי בית הספר. היות והדברים היו נטולי הקשר, לא היו חלק מן החיים שלי, ההיחשפות אליהם הייתה בלתי רלוונטית. היו צריכות לחלוף שנים רבות על מנת שאגלה את אותם דברים שכביכול לימדו אותי וחשפו אותי אליהם בבית הספר. הגעתי אליהם בנתיבים אחרים לגמרי שהיו כרוכים בחיפושי האישי. ובכל פעם מחדש הופתעתי לגלות ש"איך לא גיליתי את זה קודם", למרות שלכאורה הדברים היו שם. אבל הם היו וחלפו על פני באותה סתמיות לא רלוונטית שהיא פרי החירשות שסיגלתי לעצמי כחלק מן התרבות הבית-ספרית.

אבל האמת היא, שבאמת אין אף אחד שייעודו להיות כנר. גם לא להיות מנקה רחובות. כל אלה דברים חיצוניים. זה לא מה שעושה את חייו של אדם. אלה רק אמצעים בהם הוא מבטא את ייעוד חייו. זה לא חייב להיות כינור. זה יכול להיות כל דבר אחר. האמת היא שאין זה משנה, לגמרי לא משנה מה עושה אדם בחייו. מצדי שיהיה מנקה רחובות. זה בכלל לא העניין. העניין הוא עד כמה הוא נוכח בביתו, מסוגל לאינטימיות.

מה זה אומר לגבי תפקידנו כהורים, כמחנכים? האם זה אומר להרבות בדברים או שמא להפך, לזמן הרבה שקט? או אולי בכלל דבר אחר לגמרי? אולי אין זה מסובך ככלות הכול. אני מאמין שתפקידנו כמבוגרים, כהורים, כמחנכים, הוא לטפח את המקום, לתת טוב, לעשות טוב כל כמה שאפשר. ולא לעשות את זה כדי לקדם את פני הרעה, אלא כדי לגדל את השעה הטובה שבוא תבוא, לכל אחד ואחד. זה אומר שאם אני מביא פעילות בציור או במתמטיקה או בהיסטוריה או במה שזה לא יהיה, אין זה בכדי לגרות, או לזמן, או להכין לחיים, אלא כדי לעשות את החיים שאנו חיים עכשיו ביחד טובים יותר.

ומה זה טוב יותר?

אני חושב שזו איכות ההקשבה. אני יודע, זה לא נשמע המצאה מי יודע מה, אבל זה העניין. אני רואה בהקשבה את המעשה העמוק ביותר והפעיל ביותר לו מסוגל האדם. ואין אני מדבר באופן מטפורי. הקשבה אין פירושה לשמוע את המילים שמישהו אחר מדבר ואת הקולות שמשהו משמיע. הקשבה זה ליצור נוכחות. זה ליצור מקום ולעזור לדברים להתנכח. כלומר, ליצור מרחב. לברוא עולם. לזרוע את הזרעים של כל מה שעתיד לצמוח במרחב הזה. יש לזה את העומק ואת הצלילות של מעשים שמזיזים עולם. וכאשר ילד פגוע בית ספר מגיע למקום חדש ולאחר זמן מה מבריא, זה קשור באיכות הזו.

אני לא אומר שאין מקום לדאגה, רק שאין מקום בדאגה. הילדים זקוקים עדיין שנדאג להם, אבל לא שנדאג בשבילם. הם זקוקים שנארגן להם מקום שהוא מוגן במידת מה, שנטפח עבורם סביבה עשירה בהקשבה. ואת זה עושים בעיקר על ידי האמון וצמצום הדאגה שלנו. נעשה את כל מה שאנו רגילים לעשות, רק בלי עטיפת הדאגה. לא בכדי לחשוף ולא בכדי לקדם את הרעה, אלא בכדי לחולל חיים. נעשה זאת כחלק מן הדרך שלנו להזמין חיים והקשבה, ולא כדי למלא חלל שריקנותו כביכול, פורטת על נימי החרדה שלנו.

ועוד דבר אחרון: יהיה זה חוסר אחריות לדאוג ולא לעשות דבר. יהיה זה חוסר אחריות לתת להם חופש, כאילו שאתם סומכים עליהם, בשעה שאתם לא באמת. הכול כאן תלוי באמונה. ואם תסתירו את פתחי האמונה, לא תשקדו ליצור חלל של הקשבה, של אי-דאגה, יעשו הילדים את כל הדברים הלא נכונים, ובגיל צעיר מדי. עדיף כבר שתורו להם על פי דאגותיכם, כך שלפחות יהיו מחופים, כיוון שכך הנתיב ברור, הדרך סלולה והאחריות בידי אחרים. אבל בחופש וללא אמונכם, הם ידחפו מהר מדי למקומות שהפחדים דוחפים אליהם. זה לא טוב. הם זקוקים שיעודדו את רוחם. שיאמינו בהם ובעיקר שלא יפחידו אותם בדימויים של עולם קשה שמחכה להם בחוץ. שזה אומר דבר מה חשוב על תחושת האחריות המוטלת על הילד, שהיא כבדה מנשוא, לא אפשרית ממש, אם אינו מוכן להקשיב, אם אינו מוכן להאמין בכך שלא הכול תלוי בו. אם אתה חושב שאתה לבד בעולם אכזר ומנוכר, האחריות הופכת להיות לדבר מה רומס ומשתק. אבל אם אתה רואה בחיים משחק ובאחריות הזמנה להשתתפות מלאה במשחק הזה, כי אז אתה מוצא את העוז והגאווה לשחק אותה בגדול.

הרבה דברים תלויים בנו, ההורים. מה שיעשה את ההבדל בין אחריות בלתי נסבלת המוחקת את האדם לאחריות גאה המובילה ליצירה והתחדשות זה הגישה שלנו, הנכונות שלנו לידד את העולם לילדנו. מה שיעשה את ההבדל בין עולם זר ומנוכר לעולם ידידותי שאפשרית בו האינטימיות, זה היותנו מוכנים להיות שם, כבני שיח נותני אמון שיודעים בלב ליבם שעומד להיות טוב, הכי טוב. זו המתנה הגדולה ביותר שיכול הורה לתת לילדו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לסרי

.