אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על מדוכת החינוך בישראל


"דו"ח דוברת" היה כישלון מחפיר, ועתיד דומה מצפה לרפורמת "אופק", וזאת משום שתי סיבות עיקריות:

1) החינוך הוא אחד התחומים השמרניים ביותר, כי עקרונית, תפקיד המחנך הוא להעניק לחניך את הערכים ואת הידע של העבר. על כן, מעולם לא צלחה שום רפורמה מהפכנית. אבולוציה אפשרית בחינוך – רבולוציה – לא ממש

.2) שתי הרפורמות הציעו תוספת עבודה למורה, תוספת שעות בבית הספר תוך תגמול מינימלי. מי שעסק פעם בהוראה יודע עד כמה קשה לתלמידים, ובעקבות כך למורים לעבוד בשעות הצהריים המאוחרות, ועד כמה חסרות פריון הן שעות אלו. הוספת שעות שהייה של מורים ותלמידים בבית הספר יכולה למרר את חייו של המורה, ללא שום ערך מוסף לתלמיד. וכן, ברור שיש בשתי ההצעות האלו ביזוי המורה מבחינה פרופסיונלית – כאמור, שתיהן מציעות תוספת משמעותית של עבודה תוך תגמול מעליב.מערכת החינוך שלנו נמצאת באחת מתקופות השפל הקשות ביותר: "עם הספר" מפגר במבחנים בינלאומיים אחרי ארצות מהעולם השלישי, צעירים מסיימים כיתה י"ב, ואינם יודעים לקרוא, ופרחי הוראה מאמינים שעל הר הבית קבורה רחל המשוררת... וראה זה פלא – בימיה הראשונים של המדינה, כאשר המורים לימדו בשיטות המיושנות ביותר – היו תלמידינו בין המצטיינים בעולם, ולאחר הרפורמה שהביאה לעולם (במזל רע!) את חטיבת הביניים, שתי הרפורמות המוזכרות לעיל, ואין ספור מחקרים ופרויקטים של אקדמאים – אנחנו הולכים ומידרדרים אל סוף טבלת ההישגים של העולם המערבי.מדובר בתקלה לא פשוטה, ומי שיתיימר להציע פתרון, ייחשב בצדק לשחצן. יחד עם זאת, אני מרשה לעצמי - בהסתמך על 43 שנות ניסיון בתחום - לפרוש את מחשבותיי בעניין. אני מניח שאין בהן תרופת פלא, אבל לפחות, אני מקווה, אינן אבסורדיות כהצעותיהם של "דוברת" ו"אופק":

א. צריך, לדעתי, להפסיק לשאוף לכך שהמורה ילמד את התלמיד "לחשוב" במקום לחייב אותו "לשנן". אני מסרב להאמין שיש בכוחו של המורה ללמד את התלמיד לחשוב חשיבה יישומית, ובעקבות כך אני מסרב להאמין שהמאמץ כדאי. אני אף מאמין כי מי שמעדיף את "החשיבה" על "השינון" – אינו משיג בסופו של עניין שום הישג, ומביא לעולם בורים גמורים. בכל תחום שבעולם – תמיד יהיו בידינו "מפות מיושנות" (כדבריו של יהודה עמיחי בשירו "ליום הולדתי" - "שירים 1948 – 1962"), וכל תבניות החשיבה, שבהן ציידו אותנו – יעזרו לנו כקליפת השום. כל כוחו של המורה הוא בכך שהוא מסוגל להביא פיסות תרבות מן העבר ולהעניק אותן לדור העתיד. המורה מסוגל ללמד את התלמיד את המתמטיקה של העבר (שאגב, מרביתה לא השתנתה בתכנית הלימודים מזה מאות שנים!), ולא להכין אותו לקראת המתמטיקה של העתיד. את זה אולי (אולי גדול!) יכול להנחיל גאון כמו אוקלידס, ולא המורה – עם כל הכבוד.

המורה מסוגל ללמד את התלמיד טרגדיה של סופוקלס, שיר של וולט ויטמן או של ביאליק, אבל אין לו שום יכולת ללמד תבניות לבחינת מחזה או שיר שיחבר יוצר מחונן בעתיד (בכך נכשלים לא אחת פרופסורים עתירי ידע!). אם ילמד המורה את סיפורי ספר שמואל הנפלאים, את נבואות עמוס הנביא, את משנתו של סוקרטס, את סופוקלס, את שקספיר, את דוסטוייבסקי, את פרנץ קפקא, את ארכימדס, את ניוטון ואת איינשטיין – הוא יצייד את התלמיד ב"סל תרבות" שאין ערוך לו. אם יוותר על כל אלה, וילמד אותו "לחשוב" – לא יישאר בידי התלמיד דבר. שינון הוא הבסיס לכל הצלחה – אין לתאר וירטואוז מוסיקלי ללא אלפי שעות של שינון, אין לתאר רופא שאיננו יודע בעל-פה את שמות האברים והגידים, את שמות המחלות והתרופות, ואין לתאר מתמטיקאי שאיננו יודע בעל-פה מאות נוסחאות (ראו הרחבה בעניין הזה בספרי "עם הפנים אל המורה", הוצאת ירון גולן, 2002, ע 17 – 22). מי שמתייחס אל השינון כאל מילה גסה – אל יתמה אם חניכיו יהיו בורים גמורים – ומערכת החינוך הכושלת שלנו "מעודדת החשיבה" תוכיח.ב. אני מציע לקצר את הליך הפיטורין של המורים, אבל, וכאן ההבדל בין הצעתי להצעת "דו"ח דוברת" – אני מציע לא לפגוע בהישג הפרופסיונלי של ארגוני המורים, כפי שיובהר להלן. היום פיטורי מורים אורכים שנתיים וגורמים ייסורים קשים למורים, לתלמידים, ולמפקחים המופקדים על הליך הפיטורין. רוב המפקחים מתייאשים מההליך הארוך והמסורבל (14 ביקורים של 4 מפקחים, פרוצדורה ביורוקרטית מסובכת, אזהרת מנכ"ל – הליך שאורך שנתיים לפחות, ובינתיים המורה הכושל ממשיך ללמד!) הכרוך בלא מעט סיכונים (כגון איומי הארגונים והמורה הנפגע על המפקח ועל המנהל!); וכך נותרים על כנם מורים כושלים, המזיקים, פשוטו כמשמעו, לתלמידים ולבית הספר כמכלול: מורה סביר איננו מסוגל ללמד כאשר בכיתה השכנה, אצל המורה הכושל, מתרחשת מהומת אלוהים. זאת ועוד, כדי להיפטר ממורים אלה, תוך עקיפת ההליך המסורבל הנ"ל, נוהגת המערכת לפתות אותם בפיתויים כספיים שונים (הגדלת אחוזי הפנסיה, הגדלת הפיצויים, הוספת חודשי הסתגלות וכד'). יוצא שהמערכת מקיימת בעל כורחה עידוד שלילי – מי שעובד כהלכה, איננו מקבל שום בונוס. כדי לזכות בכך – צריך פשוט להיכשל! לא פלא שההוראה הוא המקצוע האקדמאי היחיד במדינה שלאחוז גבוה כל כך מביניהם אין רישיונות. מתבקש, אם כן, לקיים הליך מהיר של פיטורי מורים, שבו המנהל ממליץ (אבל איננו וקובע, כהצעת "דו"ח דוברת"), שני מפקחים מבקרים אצל המורה וכותבים חוות דעת, מנהל המחוז מאשר לאחר שימוע, והפיטורין באים לידי גמר לכל היותר תוך 3 חודשים. למורה יוצע קורס להסבת מקצוע והמשך קבלת משכורת מלאה במשך שנה עד שנתיים (תלוי בוותק), שהרי בלאו הכי הוא מקבל משכורת כזאת בהליך הקיים, אלא שיימנע הסבל של התלמידים, המורים, המנהל והמפקחים, ועיקר העיקרים – תימנע החרפה של ההוראה הכושלת ממערכת החינוך בישראל.

ג. ההצעה השלישית היא קשה לעיכול, אך לדעתי, הכרחית לקיום מערכת חינוך סבירה: אני מציע כי יוכן הליך מקוצר של הוצאת תלמידים סוררים מבית הספר והעברתם לחינוך מתקן. כמפקח על בתי-ספר במשך שנים רבות, צפיתי באלפי שיעורים, ולא פעם נתקלתי במורים מקסימים, שהכינו שיעורים מעולים, שאני, עם כל ותקי, לא הייתי מצליח להכין טובים מהם – ובכל זאת, הם לא הצליחו ללמד, כי אחד התלמידים החליט להרוס את השיעור – קפץ על השולחן, מחק למורה את מה שכתב על הלוח, יצא ונכנס לכיתה ללא אישור המורה, זרק קליפות על חבריו ועל המורה. שום ריצוי, שום שיחה חינוכית לא עזרו – התלמיד ידע שהוא "מסמר בלי ראש", ידע שלמורה אין סמכות אפילו להוציא אותו מהשיעור, וידע כי במקרה שמישהו ינסה להעניש אותו, יבואו חבריו והוריו ויערכו פוגרום בבית הספר. אין ברירה, את התלמיד הזה יש להרחיק מהכיתה ומבית הספר בכלל, ולהעביר אותו למוסד לחינוך מתַקֵן. 35 תלמידים לא למדו בגלל מופרעותו של תלמיד אחד! לא ייתכן שכל "ההבנה" ו"הגמישות" יופנו רק אל התלמיד האחד המסרב לאפשר לחבריו ללמוד. תבנית ההוראה והחינוך במוסד המתקן, אליו יישלח אותו תלמיד, צריכה להתבסס על כיתות קטנות, על מורים מעולים שהוכשרו למשימה הכבדה, וגם מתוגמלים בהתאם, ומוסדות אלו צריכים להיות מאובזרים במיטב הטכנולוגיה החינוכית ולשכון בבניינים החדישים והמתאימים ביותר לטיפול בילדים ובנוער.זאת תהיה שחצנות בלתי נסלחת אם אכריז ששלוש ההמלצות הנ"ל ירפאו את מערכת החינוך החולה שלנו, אבל אני משוכנע בדבר אחד: המלצות אלו יחזירו את מערכת החינוך אל התקופה שבה העניקו לתלמידים פיסות תרבות, שבה רק מי שרצה ללמוד, ולא הפריע לאחרים - אמנם למד, שבה לא כל מי שהייתה לו תעודת לידה יכול היה ללַמֵד. בתקופה ההיא (לפני פחות מארבעים שנה – כאן בארצנו הקטנטונת!) היו תלמידינו בין הראשונים בעולם בהישגי הלימודים שלהם.

ד"ר משה גרנות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת משה גרנות