בין וורשה לירושלים

על תבנית המסר החינוכי לצעירי ישראל בשנת השישים

מבוא

בשנת ה – 60 למדינת ישראל עומדים הילדים ובני הנוער במרכז חגיגות ואירועי העצמאות. מסר זה מומש בכרזת יום העצמאות ובסמליל הרשמי המלווה את כל פרסומי משרדי הממשלה שדמות ילד חוגג במרכזו. ישראל בת השישים, הדמוקרטית והשוויונית, מבקשת להדגים את ייחודיות עולמו של הילד העצמאי וחשיבות זכויותיו וצרכיו המיוחדים, כמו גם לשוב ולהתרפק על נעוריה הקולקטיביים.

אחד הנרטיבים המרכזיים המכוונים לבני הנוער שהובלט מאד במסגרת החגיגה הלאומית, המאורגנת בידי השרה אברהם - בלילא וצוות משרדה, הוא "משואה לתקומה ועצמאות". מסר זה שקיבל ביטוי והדגשה במספר פעילויות ומבצעים בארץ ובחו"ל, מבקש לקשר בין השואה לתקומה ולייצר עבור הדור הצעיר את הלקח של נחיצותה וחשיבותה של מדינת ישראל ריבונית ועצמאית.

בעידן עכשווי של אי נחת, ביקורת ותהייה על מטרות ודרך, נבקש לבחון את תמציתו של מסר זה ומשמעויותיו התרבותיות, ולהעריך את השפעתו החינוכית על דור צעיר בפרוס שנת השישים למדינת ישראל.

"מבצע עצמאות 60"

בשנת השישים למדינת ישראל מתוכננת פעילות רבה המכוונת לחינוכם והפעלתם של ילדים ובני נוער. כך מוזמנים הילדים למרחבי האינטרנט כדי לדרג ולבחור את שיר השישים, או לדרג את התכונה ה"ישראלית" ביותר בעיניהם. עוד מובטחת להם פעילות במסגרת "עיר הנוער" שתופעל בחיפה ובה יתקיימו מופעים ואירועי בידור רבים. כמו כן תותר להם כניסה חינם לגנים הלאומיים עד לסוף השנה. כמו המבוגרים יוזמנו גם בני הנוער לתערוכת הישגים שתתקיים במהלך שנת השישים, לחווית מיצג לאומי המובטח לנדוד ברחבי הארץ ולמנת הנאה וגאווה ממשט ימי ומטס אווירי שיעברו בסך מול חוף תל אביב.

מורשת הלחימה הצה"לית מקבלת בתוכנית השנתית ביטוי רב במסע "בעקבות לוחמי תש"ח" לירושלים. 45 אלף בני נוער מכיתות י – י"א קיימו סיורים להכרת מסלולי הלחימה ואתרי הקרב בדרך אל העיר. מאתר השריון בלטרון לדרך בורמה, נתיב הל"ה, שער הגיא וגבעת התחמושת בלב הבירה. הבחירה בירושלים אינה מקרית ובמסגרת התכנון נלקח בודאי בחשבון השיקול הלוגיסטי של נקודה נוחה להגעה במרכז הארץ, לצד העובדה המרכזית שלפיה הלחימה על ירושלים מתקיימת כקונצנזוס בעיני מרבית אזרחיה היהודיים של המדינה. יוזמה חינוכית נוספת רותמת בני נוער במסגרת בתי הספר לשיפוץ ושימור 60 אנדרטאות חללי הלחימה לעצמאות.

הנחלת זיכרון היסטורי בולטת גם בטיפוח מורשת השואה במספר פרויקטים. בוורשה התקיים אירוע חינוכי מיוחד, בראשו עמדו שרת החינוך תמיר והשרה אברהם בלילא, לזכר יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים בגטו. משלחת בני נוער מישראל ומפולין קיימו "מפגש נוער" ולמדו על המחנך ומורשתו ביום ששיאו סדנה להכנת עפיפונים שהופרחו במרכז ורשה, מקום בו עמד בית היתומים. הנצחת זכר הילדים היהודיים שנרצחו בשואה צוינה בישראל בפרויקט "זה לא משחק ילדים", שגם אותו פתחו שתי השרות בטקס חגיגי בעיר חולון. באירוע שיתקיים לאורך כל שנת השישים יאספו על ידי ילדי ישראל מליון וחצי גולות צבעוניות שישמשו לבניית אנדרטת זיכרון.

החיבור של גבורת הווה ישראלית אל הווית עולם יהודי גדוש חיים תרבות ומסורת דורות, נעשה דרך עולם מת שבו מוצגת גולה ותפארתה מצד קיצה הנורא. מבצע סיור – משחק בגולה, הממחיש את הכשל החינוכי לייצר גאווה ישראלית הצומחת ממראה ישראל עכשווית ומבקשת "חיזוק" באמצעות השואה ולקחיה. כך מתגבש הלקח שלפיו רק כאן, בישראל חזקה ונלחמת, טמון סיכוי לקיום היהודי – ישראלי. צידה האחר של התבנית הוא ירושלים של נחישות לחימה, עלילות קרב ומות גבורה. לא ירושלים של בנייה עשייה ותרבות, לא זו של מורשת יהודית, לא זו של ריבונות דמוקרטית פעילה אלא רק הבנייתו של נרטיב שואה וגבורה כתמונת מציאות שאינה משתנה. כך משתרר לו מיתוס לחימה על "גבעת התחמושת" הדוחק ומבטל את ירושלים של שרידי בית ראשון ושני, של מוזיאון ישראל ושל הכנסת ובית המשפט העליון מסימניה של ישראל הממשיכה רצף היסטורי – תרבותי ומבססת נרטיב ריבוני ודמוקרטי.

בין ארץ לשמים, בין עפיפונים בשמי וורשה למשוריינים בדרך לירושלים מסומנים גבולות מיתוס יהודי – ישראלי של חורבן וגאולה. מיתוס זה שימש ציר מרכזי בתפיסת והוראת ההיסטוריה בארץ וחוזק בתודעה הישראלית מכח הסמיכות בין חורבנו של הצורר הנאצי והקמת מדינת ישראל. הרחבתה ותחזוקה של תודעת השואה במערכת החינוכית – ממסדית וחיבורה התדיר למציאות של צבאיות ישראלית חידדו את משמעות המושג של "שואה ותקומה" בפריזמה של הלקח.

הלקח החינוכי המובנה במהלכי זיכרון אלה אינו מחזק את אהבת הארץ אלא רק את "חלש- שואה", "חזק – ביטחון" בגבולות מחשבה של "לא עוד", שאינו נפרט לפרוגרמה של איך כן, אלא רק של התחברות למשוואה של "העולם כולו נגדנו" בערבוביה של עבר והווה. מחוז זיכרון המקיים עולם מוגבל ונטול תקווה בעולם טוב יותר וישראל טובה יותר, כאן ועכשיו.

געגועים ל"פעם"

בראשית שנת 1951 פנתה מחלקת החינוך של "קרן היסוד" לכל תנועות הנוער ומוסדות החינוך במדינה והציגה פרטים על מבצע חינוכי חדש אותו יזמה: גלוית פרחי ארצנו - תשורת ילדי ישראל לילדי הגולה ביום העצמאות תשי"א המבצע יועד להיות פרק חינוכי ציוני נוסף, בעזרת המחנכים ומדריכי הנוער שהתגייסותם נתפשה כמובנת מאליה. ילדי הארץ חיפשו ומצאו, קטפו ויבשו ברוב עצמה ורגש, הכינו ושלחו. ההתכוונות בקטיפת הפרח בשדה, הקפדה על תהליך ייבושו, מילוי פרטי הכרטיס ועיטורו, הכנת הגלויה כחלק מקבוצה שלמה, כל אלה הגדירו את ה"מעשה הציוני", חזקו מימד של חשיבות המפעל ובנו תחושת גאווה בארץ ובמדינה. הצלחת הפרויקט שהופעל עשרות שנים, השתלבה בעניין הרב בפרחי הארץ שמצא ביטוי בפיתוח מסורת תערוכת "חג הפרח", ובהצלחת חברת תלמה בהפצת "אלבום פרחי הבר", כחלק ממבצע שיווק של מרגרינה חדשה.

גם בשנת השישים יזמה הקק"ל "מבצע פרח". באתר הקק"ל באינטרנט מוצעת פעילות של הכרת שישים מפרחי ארצנו באמצעות הקשה על תצלום כל פרח וקבלת פרטים אותותיו. בניגוד לפרויקט העבר שבו פעלה המערכת כולה והפעילה את מרבית התלמידים כדי מימוש פרויקט ציוני משמעותי, מדובר היום על מבצע חינוכי שכוונותיו טובות אך עלום עבור מרבית התלמידים. ומי מהם יטרח, כך סתם, לחקור צפונות ארצו באתר הקק"ל – והרי לך פרויקט נטול הקשר שאינו מטביע כל חותם. כמוהו גם תערוכות ומיצגי הישגים המתוכננים ע"פ הפרסום הרשמי, שהם בבחינת משהו שאולי יקרה מכוח הרישום "טרם נקבע מועד", ויוצגו אולי בפגרת החופש הגדול כדי להפסיד מול הנאת הבילוי בים.

כך מועבר שוב הצעיר הישראלי מזירה נחוצה של מופת שתמציתו לעשות וליצור, אל עולם שואתי, בכוח או בפועל, המתקבע כגזרת גורל המייצרת לקח שאין בו כל תקווה. עולם חינוכי שבו מבשרת שרת החינוך את בשורת פנסיונים ובתי אירוח שיירכשו על ידי מדינת ישראל כדי להוזיל את מחיר הנסיעה לפולין וכדי לאפשר, במחיר סביר, יתר שואה לכולם. עולם שבו נפתחים אמנם גם ה"גנים הלאומיים" בפני הנוער לביקור חינם, אך אין כל קריאה חינוכית מכוונת ומדרבנת לבקר בהם.

הערות לסיכום

ישראל הממסדית מכוונת בפרוס שנת השישים לעצמאותה לנרטיב מוסכם המבנה מיתוס חורבן וגאולה ומפיק גם לקח של הווה ועתיד. בין וורשה לירושלים מתגבש נרטיב לאומי שתמציתו פאטליזם של דמעות ודם לתפארת מדינת ישראל. עצמאות שישים בה משמש זיכרון השואה למעין פסטיבל של משחקי ילדות ובירת ישראל למקום שטוב וראוי למות בעבורו. "שואה וגבורה לכולם" מבטיחה בת הקול החינוכית הממסדית ומכוונת לשיח פופוליסטי רווח שעיקרו הצורך בישראל חזקה מול עולם חורש רע.

לקח זה אינו יכול ואינו צריך להיות פני המסר הנחרץ של ישראל המבוגרת אל צעיריה. ישראל חייבת כמובן להיות חזקה מול שוחרי רעתה. ישראל חייבת לזכור ולהזכיר את העבר ולקחיו הנוראיים, אך ישראל החדשה חייבת לשוב ולייצר מסר של תקווה לצעיריה שאינו נשען על שיח פוסט – שואתי שיותר משהוא תבנית זיכרון, הפך גם לכלי רעוע להבניית דור. מצוקת דור צעיר המחונך על רצף שואתי מאז ולעולם, מולידה מחשבה בריאה והגיונית של "למה לי"? הנתמכת בהשגת פספורט זר – תופעה ההולכת ומתרחבת במקומותינו.

ראוי לו לצעיר העברי במדינתו הריבונית לנטוש תבנית סטיכית לטובת עיקרון של חיים דמוקרטיים ראויים בארצו. ראוי לו מחנכים ומורי דרך שיובילוהו לא אל זכר השואה אלא להצמדות נחרצת לתקומה שעיקרה פריחה ב"איזה ארץ נהדרת" גם אם שמיה קודרים מעט וריח הפריחה שוב אינו כשהיה.

ניסים קלדרון סיכם פעם את תחושותיו מסוב בארץ במושג "שלי". תחושת אהבה וגאווה בלתי מותנת לנוף המקום, הניעורה בו מחדש כל פעם שהוא סובב בו. את תחושת הקשר למקום, כמה ולמה, בחן במאמר עיתונאי גם ירון לונדון, כדי להגיע למסקנה הלא מלומדת ולא רציונלית, כדבריו, שתמציתה "ככה" נחרץ. "החינוך שנתנו לנו אבותינו הציונים", קבע לונדון, הוא שבנה את ההוויה האוטומטית של אני וארצי חד הם. גיאוגרפיה עירונית של אנדרטאות חורבן ומות לא יבנו תחושת "שלי" בקרב בני הנוער. לדור צעיר זה נחוץ "ככה" ראוי של תקווה פורחת במציאות המבשרת: "טוב לחיות בעד ארצנו".