אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צווי ריתוק וריסוק


התמונה של שושנה ויג

החלטת בית הדין לעבודה להשיב את המורים לבית הספר התיכון היא בבחינת ריתוק וריסוק של המערכת החינוכית במדינה. המדינה לא מצליחה להגיע להסדר עם ארגון המורים העל יסודיים ומצליחה רק בכוח להכניע מאבק. הצווים הם בבחינת הפעלת כוח כנגד ציבור המורים. יש כמה דברים לומר על השביתה הארוכה במערכת החינוך וגם על ההתנהלות של הממשלה ושל נציגי הארגון. אני הייתי בצד של השובתים. הייתי בצד של המקוצצים בצד של הנעשקים וכמו כל מורי ישראל חייתי בתקווה שזוהי שעתנו הגדולה. עוד מעט תבוא הגאולה ועוד מעט תציל המדינה את המערכת החינוכית.ככל שחלפו ימי השביתה והתווספו לכדי מספר עצום של ימי שביתה, חשתי כיצד הנציגים של המדינה אוטמים ליבם ומקשיחים את עמדתם. תרגילים שונים ומשונים הבטחות מעל גבי העיתונות, אפילו ראש הממשלה בעצמו הצליח להתעלות ממרום הודו ושיגר לעיתון ידיעות אחרונות מכתב מלא הבטחות. כיצד קרה שעם כל הרצון הטוב לא הגיעה המדינה לידי החלטה חד משמעית ולידי הכרעה בהושטת יד לציבור שלם המשווע לאוזן קשבת אמיתית. אביא כמה דוגמאות שנתקלתי בהן מן הציבור הרחב. מדוע לא הצליחו המורים להשיג הישגים עד עתה, ומדוע המורים חוזרים לעבודה ביום חמישי הקרוב מושפלים אף יותר.

יש לי כמה אבחנות. האחד מפי הרופא שלי. הרופא שלי אמר לי "אתם לא יודעים לעשות שביתות והפגנות". הבטתי ברופא והבעתי פליאה. כיצד הוא מעז לומר זאת על ציבור המורים. שאלתי אותו "מדוע אתה אומר זאת?" מה את מדברת הוא אמר, אתם לא יודעים לצאת לרחובות בהמונים . עברתי בכיכר העצמאות כשהייתה ההפגנה היו כמה עשרות מורים מקומיים ולא יותר. כמה פעמים הצלחתם לארגן כמות של אלפים? של מאות אלפים? האמת, הרופא שלי הוא עולה חדש מצרפת ושם באמת, כשמתנהלות שביתות והפגנות הן מתקיימות במאסות ענקיות וגם בהתלהמויות הרבה יותר גדולות מאשר אצלנו. חוד החנית של שביתת המורים הגדולה היו וועדי העובדים של הציבור. רוב המורים הסתפקו בנציגים שלהם. מדי פעם הצטרפו המורים לחלק מן ההפגנות. מי שנשא בעול היו ראשי וועדי העובדים והמלווים היו מתחלפים. לא היה ציבור עצום שיצא למחאה וסחף אחריו תודעה ציבורית, מלבד ההפגנה הגדולה. גם בהפגנה מול חופי תל אביב שהייתה הפגנה גדולה היא הייתה הפגנה תרבותית בה המורים הילכו על חבל דק, מצד אחד מחנכים ומצד שני שובתים. הניסיון לשבור את הכלים של ציבור המורים הוא בעייתי, מטבעם הם "נוצרו" לחנך למשמעת למסגרת וכאן הם "שברו את הכלים ולא משחקים" בבחינת מעשה שאינו מסדר טבעם ולא מתוך התודעה שהם סיגלו לעצמם. וכאן, אני חייבת לומר לרופא שלי שכאן בדיוק הבעיה, מורה שובת מלכתחילה לא נתפס כאקט חינוכי. לכן, הנזיפה הזאת של ציבור מסוים בקריאה להשיב את המורים לכיתות נקלט באופן לגיטימי בעיניי חלק ניכר מן הציבור. בעיה נוספת שהטרידה אותי במשך ימות השביתה, מדוע רוב הציבור שותק? מדוע רוב הציבור מצפה שהשביתה תסתיים בהצלחה וגם שותק? מדוע לא יוצאים איגודים מקצועיים נוספים כמו העובדים הסוציאליים למשל, או האחיות ותומכים בציבור המורים בגלוי ואף מצטרפים למאבקם. וכאשר הם מצטרפים הם עושים זאת בסתר . הם מפחדים. כנראה, זו התשובה היחידה הנכונה. היום שוחחתי עם חברה עובדת למחייתה בחנות. מועסקת על ידי חברה גדולה לטקסטיל, בעלה עובד שכיר בחברת דן, שניהם בקושי משתכרים למחייתם. והיא אומרת לי, אסור לי לשבות, מה קרה לך? אני מבינה את מאבק המורים. אני מייחלת לניצחונם, אך אסור לי לשבות. לו נשבות יזרקו אותנו ממקומות העבודה. כלומר גם תנאי עבדות ואסור להביע מחאה. זוהי המדיניות שבה קצו המורים. המורים קצו בהנהגה מנותקת ומרוחקת. המורים קצו בהנהגה שאינה מקדישה תשומת לב לאנשים החלשים בחברה, וכאן קמו לזעוק את זעקתם. והם זועקים בשם כולם והם הופכים להיות לנציגי כל החברה כולה.

יולי תמיר. כיצד קרה שחוקרת מן האקדמיה שהגיעה עם רקורד מדהים נכשלה ולא מצליחה להתקדם עם המערכת החינוכית

כן, חשבתי כיצד קרה שפרופ' יולי תמיר שהייתה ההבטחה הכי גדולה של החינוך הפכה להיות לשרה הנלעגת ביותר בתולדות החינוך. כיצד קרה שחוקרת מן האקדמיה שהגיעה עם רקורד מדהים נכשלה ולא מצליחה להתקדם עם המערכת החינוכית. כיצד קרה שיולי תמיד במקום להצעיד את המערכת החינוכית למאה העשרים ואחת ולהותיר בה חותם חדשני של פעילות ועשייה, משאירה כאן אדמה חרוכה. כיצד גם קרה שיולי תמיר יורה בציבור שלה, כיצד קרה שמי שאמור היה להבין מהו מורה יותר מכל אדם אחר, ובמיוחד מהי מורה כאישה שחשה אמפטיה והזדהות לקהל הזה שרובו נשים . דווקא היא הצליחה לגרום למערכת ביזיון כל כך גדול. יולי תמיר אשמה או לא אשמה, העיוולת שעשו כנגדה כמו החתמת העצומה של חברי הכנסת מלמדת עד כמה רשעה המערכת של בית המחוקקים. יולי תמיר יכולה עדיין לעשות מעשה ולשנות את העתיד. היא יכולה ללחוץ על שר האוצר ועל פקידי האוצר לסיים את השביתה באופן מכובד. היא חייבת לדעת מורה הוא אדם שבחר להיות מורה. ברוב המקרים כדי לתקן עוות, או כדי לשמש דוגמה לאחרים. יולי את יכולה לתקן. הכול בידייך.לאחר קריאתי במוסף הארץ לשבת את כתבתו של אריאל הירשפלד "הם לבדם" התברר לי סופית מדוע שביתת המורים אינה חשובה בעיניי מנהיגנו. לאחר שאריאל הירשפלד נזכר במורתו לספרות רבקה גורפיין, ומעלה קווים לדמותו של מורה "מנחיל" . עובר הירשפלד לימינו וזוהי האמת לאמיתה:"...לא דמות המורה היא שנהרסה בדור האחרון, אלא הלאום. הלאום וכל משפחת הערכים שאפפה אותו. המדובר הוא בהרס שחל במימדים רבים: האדם הישראלי נשבר. אין עוד ישראלי אחד אלא ישראלים רבים שמידת הזדהותם עם "ישראל" משתנה מהקשר להקשר ורצף ההזדהות נקרע או הועמד בסימן שאלה גם סימן השוויון , הבדוי ממילא, בין האדם הישראלי לבין האדם במשמעותו ההומניסטית הישנה סולק מן החשבון, וברור לכל כי היושבים בציון היו ועדיין מסוגלים לכל מעשה נבלה בכל מישורי החיים, מן המדינה ויחסיה עם סביבתה ועד היחסים בין אדם לחברו. וברור גם כי היהודיות אינה סגולה למוסריות או אנושיות,וגם את כליל הקורבן היא בזבזה עד תום וגם ה"מסורת" או ה"דת" אינן אלא מסגרות של אמונה אבל לא מקורות של ערך סגולי.

ו"גורל העם"? מיהו ה"עם" ? מה פירוש המילה הזאת? המילה שהייתה כלי קדוש בשיר ובדיבור יכולה להיות עכשיו עלה תאנה לשוד בצהריים של שליחי הציבור. המורה עומד היום מול תלמידיו והדבר הוודאי היחיד בעמידתו הוא קהל הפנים היושב לפניו. ומאחוריו לבד הוא עומד, נציג אחרון של אחדות כלשהי, ובאין לו גיבוי ערכי תקף- עליו להמציאו לבדו...."ובאמת גם השביתה הוכיחה לציבור המורים עד כמה הם לבדם. גם ארגוני המורים התפצלו לכמה ארגונים שהיה קל למשול בהם. והשביתה שהם היו אמורים להשיב ברוח גבית לציבור המורים הוחנקה בצורה בוטה מצד חלק מהארגונים. גם ארגוני ההורים מפוצלים ומפולגים אין הסכמה בציבור לגבי נחיצותה של שביתת המורים, ערכי החיים השתנו, ואולי שביתת המורים הגיעה קצת מאוחר. אולי היו המורים צריכים לצאת לרחובות מזמן כשהיו קצת יותר ערכים. ואחרונה חביבה פניתי לחברה גננת שגם היא קשובה למאבק. חברה בהסתדרות המורים אך הגננות לא כלולות בהסכם "אופק חדש" או "עוז לתמורה". שאלתי אותה מנין הכוח לעמוד בגן לבדה :ואלה דבריה:"אני ח. כהן, בת אהרון ושפרה כהן מצהירה בזאת שאהבתי למדינת ישראל, לאדמתה, לכל גרגיר וגרגיר שבה, לשמיים שלה, לריח שלה, לאוויר שלה, איננה יודעת גבולות.המשברים החברתיים והמחדלים במערכות המדינה אינם קשורים לעבודת הקודש שלנו שהיא החינוך לאהבת הארץ החברה והאדם. האמונה והרצון שלנו לחנך אינם תלויים הנהגה זו או אחרת. "שושנה ויגבקרו בבלוג בננות בו אני חברה שבוע

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג