אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מורה בכיכר


התמונה של שושנה ויג

לא ישנתי כל הלילה. אחד מהלילות הלבנים שפוקדים אותי מעת לעת. זה אולי הגיל אולי הרגשות שגואים ואינך יודע מה לעשות עם הנהר הזה שמציף אותך. התהפכתי מצד אל צד, נדדה שנתי על מיטתי וחשבתי על כל מה שהיה ועל כל מה שעוד צפוי לנו. הייתי באותו מעמד עם ההמונים בכיכר מלכי ישראל בכיכר יצחק רבין. זו פעם ראשונה שאני משתתפת בהפגנת המונים. והאמת, נתקפתי ייאוש. מורה בכיכר? כיצד הגעתי להיות מורה בכיכר. כמו בסרט חלפו השנים בהם שימשתי כמורה, עליות וירידות במהלך של עשרים וקצת שנים. כמו בקשר של אהבה ושנאה. פעם אוהבת ופעם שונאת. פעם "מתחתנת" ופעם "מתגרשת". פעם מעריכים אותי ופעם לא מבינים אותי. פעם מקרבים אותי ופעם מרחיקים אותי. פעם מניעים אותי לחתום על טופס ויתור של זה ופעם מוסרים לי תפקיד ומזיזים לי אותו כשמישהו אחר נושף בעורפי. אף פעם זה לא הייתי אני . אף פעם לא הרגשתי מורה כמו שהייתי מורה בכיכר. הרגשתי מורה בכיכר כמו בתוך חדר מורים ענקי. אלא שחדר המורים הזה היה מעורב ומגוון לא רק מורים , עם תלמידים נציגי תנועות הנוער, וגם תלמידים סתם. צלמים שרצו במדרחובות וגם בכיכר שצילמו מכאן וצילמו משם. כיכר העיר הפכה לחדר מורים אחד ארצי שבו מצאו עצמם כל המורים המקצועיים המורים להיסטוריה, לאזרחות לאנגלית לערבית לספרות ולתנ"ך באותו מעמד מחזיקים בשלטים שסחבו כבר חודש ויותר. עומדים בכינוס מחאה, עומדים ומצדיעים למנהיג שסחף אותם למאבק הזה. בין הפוליטיקאים היחידים שעוד הספקתי לשמוע היה ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. אחר כך שמעתי מעט אמנים וכבר לא יכולתי לעמוד בתוך הצפיפות של ההמון. אני לא רגילה בהפגנות ולא בעצרות בכיכר. הרגשתי האמת, אפילו דחייה. אני לא יודעת לדחוף ולהידחק יש לי פוביה ממקומות סגורים. (לכן, לפעמים, איני מבינה כיצד הפכתי למורה). ושם בכיכר בהפגנת המאה אלף הרגשתי ביזיון. לעמוד בהפגנה כל כך צפופה, זאת כבר לא הייתה הפגנה עם מעט מורים שצועקים בצומת או בכיכר. זה לא היה סטייל אלגנטי זה היה דחוק. זה היה עיסה רבה של אנשים שבאה עד ייאוש כדי להתכנס בכיכר. הרגשתי ייאוש שהובילו אותי עד לכיכר העיר הראשית , הובילו אותי עד למרכזה של העיר החילונית הגדולה ביותר כדי לעשות מעשה של קודש, וסחבו אותי עד שם כי לא הגיעו להסכמות ולפשרות. שני הצדדים לא בדיוק הצליחו להגיע למשא ומתן.

המורים כפי שאמרתי הזכירו לי חדר מורים ענקי בו מרכלים אלה על אלה, בו מתפארים אלה על חשבון אלה. וכן, שמעתי בבתי הקפה באבן גבירול את אלה שזיהו את אלה שפיטרו אותם. המורים בישראל הם קהל מאוד מצומצם מכירים את כולם. וכבר שנים הכוחות לא מתחדשים, ויודעים הם המורים על אחיהם כל מה שצריך כי לרוב הם יודעים גם לתת ציונים. גם מנהלים שהגיעו להזדהות עם מאבק המורים ולהפגין סולידאריות , הפגינו באיפוק ואף מצאו עצמם מתגלגלים לבתי הקפה מפאת המחנק שאפף את הכיכר. המוני מורים שכבר עולה להם על העצבים הימשכותה של השביתה הזאת, שלא מקבלים שכר וגם לא רואים כיצד כל זה יסתיים. מורים שהורגלו לא לחשוב על דבר אלא חומר הלימוד על התלמידים ועל הקולגות המורות. מורים שיודעים כמה חומר הפסידו וכמה נשאר עוד ללמד, ואלה כל דאגותיהם. על שכר ועל תביעות שכר אף פעם לא לימדו אותם לדבר. ומי שכן, למד בדרך כלל התקדם על פי חוק ההצלחה לפיו מי שהצליח להגיע למצב של שתיית כוסות תה רבים ומעט עבודה. איך קוראים לזה? מנהל... המורים שהפגינו בכיכר לא זכו להזדהות של פוליטיקאים רבים באופן גלוי, הפוליטיקאים היחידים שהעזו לעמוד על הבמה ולהביע את עמדתו היו מעט ראשי ערים שלמה בוחבוט, רון נחמן ורון חולדאי ראש העירייה שהיה פעם מנהל בית ספר תיכון, בן להורים מורים ואח של מורה. הפריע לי שמלבד האמנים לא הייתה על הבמה לצד רן ארז אישיות חשובה במעלה. הפריע לי שלצד המורים במאבקם הצודק לא נמצאים הפוליטיקאים מן השורה הראשונה של החברה .לא ישנתי כל הלילה כי כפי שכבר אמרתי הרגשתי כמו בחלל של בית ספר ענק עם הרבה מורים וגם עם תלמידים. ואז עלו התחושות שאני מורה מעל גיל חמישים שלא בדיוק רוצה ללמד . במיוחד כשראיתי חלק מבני הנוער מקפצים כמו במעין הפנינג ענק כדי שיצלמו אותם לטלוויזיה. ראיתי תלמידים שבאו להצגה באמת להזדהות, אבל היו שבאו להצגה הכי טובה בעיר. כבר לא יודעת מי מהם אכן יחזור ללמוד אחרי שביתה הכל כך מתמשכת. יודעת שראיתי כמה מהם כבר עובדים בתפקידים מחייבים ונדמה שבטוח לא יחזרו ללמוד במיוחד אם הם תלמידי יב' וכבר לא יגיעו לבגרות כי סוחבים הם פער רציני של הרבה שנים.

האמת, כשעמדתי בכיכר גם הזדהיתי עם המאבק אבל גם הרהרתי אם בית הספר במתכונתו הנוכחית נותן מענה. האם זה מה שאנו צריכים? האם אני כמורה יכולה ללמד בעידן הזה באותה צורה שלימדתי לפני עשור ולפני חמש שנים ואף פחות. בעידן הזה שהמידע מתעדכן כל כך מהר . מה תפקידו של המורה? מה תפקידו של המורה כאשר המקצועות העיקריים הם מקצועות של טכנולוגיה והמדע. כאשר לימודי המקצועות הריאליים הם המקצועות שעדיפים בחברה ושאר המקצועות נדחקים לקרן זווית. מה תפקידו של המורה לחינוך ההומאני כאשר החברה מתרגמת הצלחה בחברה במושגים של הצלחות כלכליות. מה תפקידה של הספרות בעולם שבו ליחסי אנוש ולאהבה אין כמעט ערך כי יחסים נרקמים במהירות באינטרנט ומנהלים שיחות וירטואליות ואחר כך מי יכתוב שירי אהבה? על סמך מה שלא היה אמת. מה יקרה ליחסים בין בני האדם כשחלק מתהליכי הסוציאליזציה הולכים ונדחקים מן העולם ותופסות קהילות אינטרנטיות את מקומן של קהילות אמיתיות.לא הצלחתי להישאר זמן רב במרכז הכיכר, היה צפוף התחלתי לנוע החוצה מעין ההפגנה. נעה בין המוני האנשים מחפשת מקום לעצמי. הפגנה גדולה וענקית שהייתה בה הזדהות עם הארגון שאליו אני שייכת מכורח היותי מורה בתיכון. תוהה האם כשיחזרו ללמד האם יטיבו את תנאיי, האם ישתפר באמת מצבי כמורה במערכת. מה יעשו עם השעות שיתנו למערכת. האם הבעלות העירייה וההנהלות יקבלו אליהם את מכסת השעות והאם השעות תחולקנה בהגינות.

האם באמת, כשיצאנו למאבק אנו נאבקים למען עצמנו או למען הגדולים מאיתנו? האם אנו לא פיונים במערכת הגדולה הזאת? האם יזכרו אותנו החיילים כמו שקורא לנו רן ארז גיבורי התהילה. האם באמת יתקנו את העוולות שעשו בעבר בזכות הקיצוצים? האם יחזירו שעות בספרות ? האם יחזירו למקצועות ההומאניים את מעמדם? כיצד יחלקו את העוגה החדשה? נמאס לי לכתוב על הפגנות, נמאס לי לצאת לכיכרות נמאס לי לכתוב מתוך התחושה הזאת של ההשפלה ושל הנרדפות, נמאס לי שאני חיה בארץ בה המאבקים החברתיים לא פוסקים. פעם אין כסף לאמהות החד הוריות, ופעם אין כסף לנכים, ופעם אין כסף לחינוך.נמאס לי להילחם שוב ושוב על מה שמגיע לי, אני רוצה שיכירו בי כמורה ויעריכו אותי כי יודעים מה טוב לכולם ומהם הערכים עליהם צריך לגדול.אני רוצה לסיים במילים של השיר של מטרופולין בהשתתפות ארקדי דוכין. "אחת שתיים שלוש". שיר שמתנגן בימים אלה וכנראה מאפיין אותנו כיחידים וגם כחברה. פעם טעינו בדרךשכחנו לאן נראית לי כל כך מיואשת פחדנו כל כך אחת שתיים שלוש אני מנסה את הכל אני מנסה מרחוק אני מנסה לא לחשוב עלייך אחת שתיים שלוש אני מנסה את הכל אני מנסה לפחות אני מנסה בלעדייך שמעתי אותך מנותקת שוקעת לאט בעיר רדופה ורועשת איבדתי אותך .....נקווה שנמצא את הדרך גם בלי כיכרות וגם בלי הפגנות, מקווה שנמצא את הדרך בלי ייאוש. עם באמת תמיכה והערכה של כל הציבור ושל נבחרי העם, ויידעו טוב מהי הדרך ונגיע כבר לאיתקה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג