יש לי אחות מורה

מורה (במשרה חלקית) בתיכון "אלדד" נתניה, משוררת וסופרת

כבר יותר מחודש ימים מסתובבים המורים ברחובות הערים הגדולות, לא נכנסים לחצר בית הספר לא מקבלים נזיפה מאחראי הביטחון לצאת לסיור בהפסקות. לא רצים במרווח שנפער בין שיעור לשיעור כדי להספיק להגיע בזמן לכיתה. לא מכינים מערכי שיעור בביולוגיה, בתנ"ך ובספרות. שלא לדבר על מתמטיקה או אנגלית. אך דבר אחד מתקיים גם בלא חדר מורים. הכימיה הזאת שנרקמת בין כל המורים. ומה שבטוח הם מעבירים כעת שיעור באזרחות ומוכיחים לציבור את כוחה של הדמוקרטיה.

כבר יותר מחודש ימים העתיקו המורים את מקום מושבם מחלל הכיתה למדרחוב, לכיכר העיר. מביעים מחאה מאוהל בעיר הבירה ומי בעיר השפלה. מי בצעדה הולך לכיוון משרדי הממשלה. ומי באמירה של זעקה. כולנו יצאנו במסע הסברה ארצי. מלמדים את עם ישראל שיעור על אחוות אחים ועל אחוות אחיות. השביתה הזאת הוציאה אותנו מן המסגרת והפנתה אותנו למקומות שלא חלמנו כי קיימים בנו.

מחדר מורים תחרותי שבו המורים מנופפים בהישגים החינוכיים שלהם, שבו הם נמדדו באמצעות גרף ציוני הבגרות אליהם הניעו את תלמידיהם יצאנו להפגין. ממורים שכל משאת נפשם היה עוד תפקיד במסגרת החינוכית. אנו מחזיקים האחד לשני ידיים כמו בשרשרת ענק, ואין אפשרות לחדור את החומה שבינינו ואין אפשרות להפריד בנינו.

כבר חודש ימים כאשר המורה קם בבוקר הוא לא רץ ללמד בכיתות אלא יוצא לפגוש את האזרח ברחוב. וכאן הוא מוצא הזדהות והבנה מצד האזרחים, גם בשביתת רעב פתחו גם מנהל וגם מורה. וגם הזדהות מוחלטת של כל בעלי המשרות האוחזים בימים רגילים בתפקידים מסורתיים של בתי הספר. מורה, מנהל ויועצת. הסכמה פה אחד שצריך לבוא שינוי ומהר. כבר חודש ימים לא מקבלים המורים מענה הולם מנציגי השלטון. גם המקומי וגם הלאומי. התחושה העולה מן השטח היא תחושה של התפרצות כל המועקות שנצטברו בקרב ציבור שלם. והם עדיין לא הספיקו להוציא את כל המכאובים שלהם.

הפעם לא אדבר על מה תובעים המורים, ולא הם אינם תובעים רק משכורות נוחות ותנאי קיום הולמים , הם תובעים שיפור במצב החינוך שיפור באמצעות התייחסות עדכנית לתלמידי ישראל. השתדרגות של המערכת החינוכית כדי שתתאים למאה העשרים ואחת. המורים מבקשים לשוב ללמד בכיתות ורוצים לדעת שיש להם גיבוי וגם הערכה מצד מנהיגי העם שמחזקים את ידיהם ולא מדכאים אותם.

יש לי אחות מורה, בעירי נתניה לא רק באלדד, גם בטשרניחובסקי, גם בש"י עגנון, גם בגוטמן, גם ביד -ליבוביץ, גם שרת, בית ספר בר אילן והישיבה התיכונית . יש לי אחות מורה שכל בוקר מחליט/ה לאן לנסוע להפגין. לתל אביב או לירושלים. יש לי אחות מורה גם בירושלים וגם ברמת גן. בגליל ובנגב. ואוי אם כמו שטיפלו בביטחון יטפלו גם במורים. אוי אם כמו שטיפלו בקאסמים על שדרות יטשטשו אותנו ולא יענו לדרישות שלנו.

יש לי אחות מורה שובתת שפתחה בלוג וגם כותבת. שמתראיינת וגם עולמה השתנה עד כדי כך שהיא לא מסוגלת לראות כיצד היא שבה לחדר הכיתה. וכן, כל כך הרבה אטימות הובילו את המורים להשתקע בכיכר העיר. אוהל המחאה עדיין מחזיק מעמד גם בשל הנחישות של המורים לא לוותר.

כבר אמרתי המאבק צודק, המאבק צודק כי עוד מעט מורים רבים ייצאו לפנסיה. רובם עברו את גיל החמישים ואין מי שייתן את הדעת על הכוחות החדשים שצריך להזרים למערכת. עוד מעט לא יישאר מי שילמד את ילדי ישראל ואנו נלחמים למען הדורות הבאים.

תוהה כיצד הגענו למצב הזה בעת שאנו חוגגים שישים שנה למדינה. וכבר אני חושבת על היום שאחרי. הרי נחזור ללמד בעוד כמה ימים בעוד כמה שבועות. זו תהיה אותה כיתה ואותם התלמידים. אבל אנו ציבור המורים נהיה שונים.

כבר לא נאיבים, כבר לא מקבלים על עצמנו הנחתות והחלטות של השלטונות. המאבק הזה שינה אותנו לתמיד. השביתה לימדה אותנו דבר או שניים על סדרי העדיפות במדינה שלנו.
למדנו על התרכזות של השלטון בגימיקים ובהסחות דעת הציבור. מלחמה כדי להפיל אותנו

כמו במשחק פוקר. למדנו שהרבה יותר קל להזרים כסף לפרסום נואל כנגד המורים מאשר לשלשל את הכסף לכיסם של המורים.

למדנו על ריצה לתקשורת של שר האוצר רק כדי לקרוא לנו לחזור לכיתות בלא הבטחות ממשיות . למדנו שלא לוקחים אותנו ברצינות. אך יחד עם זאת שידור שכולו רצוף כוונות טובות, מתחילים לחוש בתוצאות המאבק. והיום בבוקר כבר הופיע מכתב בעיתון של המדינה שנכתב בכתב ידו של ראש הממשלה שלנו אולמרט. הוא הפר שתיקה ארוכה מדי כדי לתמוך בנו וכדי לומר עד כמה מאבקינו צודק. יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם. גם אם יש לדברים שלו טעם של הכאה על חטא שהגיעה מאוחר מדי אנו מקבלים את דבריו. ואנו מזמינים אותו לכיכר רבין גם אם לא קיבל הזמנה רשמית. לא שלחנו הזמנות אלא חילקנו פליירים בכל צומת ושכונה וקראנו לעם לבוא להזדהות עמנו. גם אתה שייך לעם שלנו כנציג וכנבחר, ובוודאי הזמנתנו הקולקטיבית גם מופנית אליך. אל כל שרי הממשלה, אל כל האוחזים בהגה השלטוני. לא צריכים לקרוא לכם אתם חייבים לבוא לתמוך בנו.

יש לי אחות מורה והיא בכל צומת או שכונה ,בכיכר העיר או ליד המזרקה. והיא לא מוותר/ת על מה שאמור להגיע לה. גם אין זו מחאה על תביעת שכר לא עשרים אחוזים ולא ארבעים אחוזים הם שיערכו את השינוי. חודש הימים הזה שבו המורים שינו ממנהגיהם, יצאו לרחובות לשוק ולכיכר, החליפו את הלוח והגיר בפעילות למען הציבור הם ששינו את תפיסתנו . הפכו להיות למלמדי הדור האמיתיים. וכשנחזור לכיתות נגלה שלא החסרנו דקה מספרי הלימוד, ולא איבדנו פרק מחוברות העבודה. ולא ביטלנו שעות של מבחנים ובגרויות. הרווחנו את שיעור הדברים שאין להם שיעור.
ומחר אסע עם אחיותיי ואחי המורים להשתתף בעצרת בכיכר רבין. עומדת שם נרגשת מן המחזה של התקבצות כל המורים מכל כנפות הארץ. מחזיקים ידיים ומחבקים האחד את השני
חיבוק אמיתי וגאים להיות מורים. אומרת לעצמי, רק בעבור המעמד הזה יחד עם כולם היה שווה לי להיות מורה יותר מעשרים שנה.

מלאים בתקווה לעתיד טוב יותר נצא מחוזקים כולנו מעצרת בכיכר רבין. מחובקים באהבת אמני ישראל נשוב ללמד עוד פרקים מספרי הלימוד, ורק שיעור אחד לא ישכחו כולם. את השיעור שלנו השיעור האחד.

למען כולם למען המדינה שחוגג שישים השנה.