 עוד כמה ימים תיפתח בשעה טובה ומוצלחת שנת הלימודים: תשס"ח. זוהי שנה נוספת במערכת תובענית וכפוית טובה. לרוב, לא מודים לך אם היית מורה מוצלחת וכמובן, לא רואים בך מישהי שיש לתגמל אותה בהתאם למאמצים שאת משקיעה . אף על פי כן, אני ממשיכה ללמד, אין מפלט מלוח וגיר ואין מפלט מן הצלצול. והכי חשוב אי אפשר להיפרד מן התלמידים שבאים והולכים ואת נשארת צמודה למערכת השעות, צמודה לשרת בית - הספר, צמודה לשכפולים. נזהרת מפני ההנהלה ובוטחת רק בעצמך.
האמת, אין לי הרבה חשק לחזור למערכת שלא רואה בי מורה מעולה ולא רואה בי נכס ממדרגה ראשונה. אני כבר עייפה מדי, שחוקה מדיי. דבר אחד בטוח דבר לא מחכה לי מחוץ לכותלי בית-הספר. מיומנותי מתנקזות בהעברת מכונת צילום למצב של שכפול בכמות של 40 או בכמות כפולה לשתי כיתות. האמת, השנים במערכת החינוכית הקהו תחושות של השפלה, ולמדתי לחיות עם כל מה שאינו מתקבל על הדעת.
בסרטים אפשר לצפות ב"תרגילים" ופעלולים של תלמידים כנגד מורים, אך המציאות עולה על כל דמיון, ולא משנה אם אתה המורה הכי המהולל או המורה הכי מדופלם. בעניין התעללות והתנכלות של תלמידים כלפי מוריהם המודרניזציה לא ביטלה את אופיים של הנערים והנערות הצעירים. דור הולך ודור בא, ובמקום נעצים על כיסאו של המורה נמצא שיפעילו כנגדו פצצת סרחון או נפץ. יש שגם יחבטו בידו דלת כבדה או כל אלימות שנגרמת כך סתם כבדרך אגב.
כמה פעמים במהלך שנותיי כמורה לתלמידי חטיבת הביניים ולתלמידי התיכון מצאתי עצמי עומדת מול אלימות התלמידים. אף נפצעת מדלת ביטחון עשויה מפלדה וחוזרת למערכת כעבור כמה ימי מחלה, המנהל העיף מבט דרך אגבי על האצבע שהחלימה מפצעיה והפטיר עכשיו "הכול בסדר". וכך עבר לסדר היום. כמו חיילת נאמנה חזרתי לשדה הקרב מוכנה לספוג עוד ועוד עלבונות והשפלות. האמת, אין גם למי לפנות במערכת הבית ספרית, אין מענה רציני לבעיית האלימות. המערכת בוחרת להתעלם ברוב המקרים. שיטת בת יענה שכזאת.
אף פעם ולו לפעם אחת לא קיבלתי התנצלות מן המערכת על השפלות ועל נזיפות שנזפו בי בשל מצגי שווא של תלמידים. התלמידים עצמם כעבור זמן היו מוצאים דרכים להביע צער על שובבות נעורים ואילו המערכת הטיבה להנציח עוולות שברוב המקרים לא היו ולא נבראו.
לפני כמה שנים לימדתי בכיתה י4 לשון. מעניין שתמיד יש כיתה מכושפת, זה בדרך כלל קורה באותה כיתה, תמיד י4, ולפעמים את לא מרגישה כלל שהולכים "להתלבש עלייך". את מלמדת ומשקיעה. מדפיסה ומשכפלת, מסבירה בשיעור ואחרי השיעור. זמנך נגזל ולא מתוגמל ונוסף על כך מכינים כנגדך עצומה שמוגשת אחר כבוד להנהלה. היו פעמים שהתלוננו שאני מקריאה קטעים שכתבתי בספריי. זה היה בראשית הדרך כשעדיין התלהבתי מכתיבתי ולא ידעתי להפריד בין הגיון לכישרון. וכך בין דגש חזק למפיק הייתי עושה הפוגה ומקריאה קטע מן היצירה שלי הנרקמת . וכן, זה לא מצא חן בעיניי התלמידים או שמא מורים אחרים. הם התלוננו. עשו שמיניות באוויר, יכול להיות בגיבוי מחנכת שבודקת מה קורה שם בשיעור. ואם יש קצת רעש וקצת משוחחים על נושאים שאינם קשורים באופן דרמטי לנושא השיעור את פשוט סוטה ומעוררת חרפה . וקוראים לך לסדר, ושואלים אותך מה קרה לך. וכך נהייה שיש לך הערה ומכתב בתיק האישי שאף פעם לא תראי, כי התביישת לבקש את שמגיע לך. כן, מרוב בושה.
אלא מה, אותם התלמידים כשהם בוגרים ויוצאים מחסות בית- הספר מחפשים תיקון.
עמדתי בתור לקנות מזון במסעדה של איקאיה ומי עומד מולי? התלמיד הכי שובב . זה שעשה לי הכי הרבה צרות. והוא בפה מלא חיוך אומר לי " שושנה!" קורא בקול גדול. כך לפני הקהל הצובא על דלפק השירות. "מורתי, סליחה!" . לא מפסיק לחייך ופניו מתאדמות בכל כוחו מנסה לפייס אותי, מתנצל מעמקי נשמתו. ואני רק ביקשתי לאכול להנאתי במזנון ולא באתי לעשות תיקון ולהתקין עוונות וחטאים. עונה לו בעזות מצח של ילדה קטנה. "אני לא סולחת" וביני לביני אומרת על מה לסלוח? על כל שעשה לי אין תיקון. והרי כבר הדבר נעשה ודמי נשפך בחדר המורים וגם בחדר ההנהלה. ונקראתי לסדר ולחוק ולא כך יבוא התיקון. תיקון כזה לא יטהר ולא יכפר על משובת נעוריו הוא יישאר לנצח תלוי על קירות ליבי.
והגדיל לעשות אותו תלמיד לשעבר כשהגיע יום אחד לבקר במזכירות ונכנס כך לחדר המורים, ובעודו פוגש בי, ניגש אליי, כרע על ברכיו, מתחנן שאסלח לו. ואני איני יודעת אם זהו עוד מעשה קונדס או באמת הוא מצטער על מעשיו. האם באמת הבין את שגרם ועד כמה הנזק רב.
שנים אחר אותה ילדה שהפציצה את ההנהלה במכתבים נגדי, בעת שאני עזרתי לה בשעות חופשיות היא דאגה בזמנה החופשי להעביר עליי ביקורת מקצועית. מילה שלה מול מילה שלי שלא נאמרה. לא קראו לי כדי לקבל את עמדתי אלא כדי לקבל את עמדתה. היה ברור שאני סתם נותנת שירותים מקצועית כזאת ואם לא מרוצים ממני אני בדיוק שווה למלצרית ששפכה קפה על הלקוח ולא יותר מכך. התלמיד תמיד צודק. וכך אחר ימים כאשר אני פוגשת באותה אישה ילדה והיא כבר סטודנטית עומדת מאחורי בר משקאות באולם אירועים שתינו נזכרות. בין ערבול לשקשוק של משקאות נוחתות עיניי עליה ואני זוכרת בדיוק את שמה. נזכרת בכל מעלליה.
ודבר לא נשכח. וכעת היא משפילה עיניים , הלוואי שיכולתי להחביא עצמי בכוסית המשקה היא מודה בינה לבין עצמה. מחביאה את הבושה שלה מאחורי דלפק המשקאות. ואני עומדת מולה בסוג של גאווה, איך אשכח אותה אני אומרת והיא שומעת את קולי ושוב, "סלחת לי?" וכאן אני שוב באותה הרגשה של ילדה קטנה, לא, לא סלחתי לך. איך, איך אשכח?
והגדילה לעשות תלמידה בשנה האחרונה. לא חלפה שנה ולא חלפו ימים רבים, כן, בזכות האינטרנט לפני הימים של תשעה באב עולה נערה חיננית. עולה ומבקשת את סליחתי. "לא ידענו להעריך אותך. לא ידענו לנצל את הידע שלך. לא ידענו כיצד להתנהג איתך." ושואלת אלפי פעמים "האם את סולחת לי? " אפופת רגשות מעורבים, עונה לך , מה את רוצה? מה כבר אפשר לתקן? את הגלגל לא ניתן להשיב לאחור. את עלבוני קיבלתי ואותו אני נושאת בגאווה לא את סליחתך , נערה. והנערה ממשיכה,"אני מצטערת, אני מתנצלת בשמי לפחות . באמת לא היינו צריכים לנהוג בך כך. את ראויה ליותר, ליחס אחר. "
ואולי כאשר אני פחות המורה שלהם, הם מוצאים דרך להיות אמיתיים, להוציא את האמת, להביע געגועים לדברים האמיתיים שכן קיבלו ממני. לעובדה שגילו שהיו חסרי רגישות ואכזריים במידת מה.
ואני האם אני צריכה לקבל את סליחתם? האם סליחתם אמיתית? ממשיכה להרהר במידת הכנות, עד לפעם הבאה שבה אעמוד בכיתה סוררת, שאינה רוצה ללמוד אלא להפריע, להעיף עפיפוני נייר, ולהעניק לי תחושה של מורה מחליפה. וכן, מספיק כיתה אחת במערכת מספיק תלמיד אחד שיכול לאמלל אותך ולהרוס לך הרגשה מדהימה, גם כאשר היית המורה הכי נפלאה.
לא הכל שחור, יש תלמידים שמראים לך אהבתם, גם כשאת מורתם. וזה מתבטא בקושי להיפרד, כאשר קשה לך לתת להם ללכת לצבא, כאשר את מחבקת אותם כאילו הם הילדים שלך. רומן, קרן, ליאת, וליבנת, קובי ושאר תלמידיי האהובים גם אם היו בינינו אי הבנות הפכתי בעבורם עולמות והם תמיד ידעו להעביר אליי את הרגש הנכון שיש למען מה להיאבק ויש את מי להעריך ואת מי לכבד . כעת בעוברם ברחוב או בפגישות באירועים למיניהם מחבקים אותי בחום הכי אמיתי, ואינם זקוקים לסליחתי, אלה תלמידיי כמו הילדים שלי . והם באמת יישארו בזיכרון שלי כאוהבים באמת, בלי להטיל ספק, בלי לבקש סליחה. ההבדל הוא ביכולת שלהם להתנצל ולחבק בחצר בית הספר, להעניק לי אהבה במסגרת שהייתי צריכה, שידעו להעריך אותי כאשר עוד הייתי המורה שלהם.
עמיר בניון: מורה לחיים.
"כל חיי אתה היית לי מורה
את הדרך בחסדך הראית לי
האמת שלך תמיד אצלי בלב
גם אם לפעמים זה נחלש
לא אשכח אותך, לא אשכח אותך
לעולם היא לי דרכך.
מנסה לצעוד בלי למעוד שנית
גם אם לפעמים קשה קצת בשבילי
בתוך ים של פיתוי שוחה אני
אז דמותך למולי
לחזק אותי ולשמור עלי
לכוון מלמעלה את חיי
רק אל תפגע בשום אדם, גם לא בעצמך
והישמר תמיד על נפשך
תגרום גם נחת והמון שמחה לאוהביך....."
(מתוך שירו של עמיר בניון "מורה לחיים"
|
|
|
אייל ( 2007-08-30 23:59:26 ) בתגובה לemago |
|
|
אבל, מה שאני זוכר מבית הספר זה שיעמום נורא ואיום,
ודיקלומים חסרי כל משמעות.
גם לאחר שהקפיצו אותי כיתה, זה לא השתנה,
אז פרשתי מבית הספר,
נרשמתי לשתי סיפריות שבאיזורי,
ואז התחלתי באמת ללמוד ולהבין.
רק בזכות עזיבתי את בית הספר,בגיל 14, זכיתי לקרוא, בגיל צעיר יחסית,
את אוטו ווינינגר (מין ואופי),את ניטשה,(כה אמר זרטוסתרא, והרצון
לעוצמה),את ווילאם שירר(עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי),ועוד מאות
ספרים נפלאים שמילאו את החוסר, את הוואקום, שנוצר דווקא בבית הספר...
בכיתה ח´ היו תלמידים בכיתתי שלא ידעו מה זה "נקיק סלע",
שכתבו בשגיאות כתיב נוראיות, הבנתי שאין לי מה לחפש שם, ופרשתי.
ותודה להוריי הנפלאים שהבינו אותי, ושתמכו בהחלטתי זו,
אז נכון שאין לי תארים ודיפלומות, אבל, לא הינדסו את מוחי,אני אדם
חופשי, וזה ההישג הגדול של חיי.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל היקר ( 2007-08-31 00:39:22 ) בתגובה לאייל, ( 1 ) |
|
|
אייל,
אני מעריכה את הכישורים שלך, ואני יודעת שבית הספר לפעמים מכזב ומאכזב.
רבים שלא זכו להכרה אמיתית במסגרתה נמצאים אחר כך במקומות אחרים בחברה.
כך שהמערכת החינוכית לא תמיד מנבאה אתההצלחה בחברה. נהפוך הוא אולי
דווקא ה"מופרעים" הם בעלי החשיבה היותר יצירתית. ויכול להיות שאלה
שהשתעממו בכיתה היו בעלי יכולות קוגנטיביות גבוהות מעל הממוצע. זה
בהחלט לא פשוט ולא קל במיוחד כיום כאשר הכיתות הטרוגניות וצריך לכוון
לרמות כמספר התלמידים. לפעמים בכיתה של 40 תלמידים יש כשלושים רמות אם
לא יותר...
המערכת החינוכית עוברת כעת טלטלה רצינית. מחפשים ישועה בהמון דרכים.
לטעמי, השינוי חייב להיות במשולש הזה שהוא שווה צלעות: מורה תלמיד
והורה. חשוב למצוא את האיזון שישיב סדר מסויים למערכת, שתהיה הכרה,
שהמורה בעל דיספילנה חשובה בחברה בכלל. שהוא נמצא בצד המכין את התלמיד
לחיים האמיתיים.
צריך מהפכה ואיני יודעת היא צריך ציוד רב כמו שינוי מהותי
בגישה,להתבונן מזוויות ראייה מפתיעות וחדשות ולא רק מנקודת מבט שמשווה
אותנו לסינגפור בלבד...
שושנה
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-08-31 04:15:42 ) בתגובה לאייל היקר, ( 2 ) |
|
|
אני הרי בן 50,
ובזמני לא היה בית ספר פתוח,
או איזו שהיא מסגרת לתלמידים "בעייתיים", או, "מחוננים",(תלוי בהגדרה).
אני נפלתי בין הכסאות, אז,
ואני מניח, או, מקווה, שהיום זה קצת אחרת?
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-08-31 10:14:43 ) בתגובה לאייל, ( 7 ) |
|
|
הכל זורם ויש רצון לשינוי ומשנים, אולי יותר מדיי?
כל שנה מנסים לחדש ולא מוצאים מה להמציא.
אני כותבת תגובות כאן כאדם פרטי ולא כמורה, מנסה להבין מדוע אין יציבות
במערכת ומדוע רוב הפעמים לא מוצאים רצף ויש כל כך שינויים. גם
האוכלוסיה משתנה כל הזמן, אף פעם אין מרקם זהה של תלמידים, זה גם תלוי
בעליות לארץ. בחינוך מן הבית, באיזה אופן נתפס בית הספר בעיניי התלמיד
וגם בעיניי ההורה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שושנה ויג ( 2007-08-31 10:23:46 ) בתגובה לאייל, ( 8 ) |
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אוטו-דידקטיות ומערכת החינוך
|
3 |
|
מר קג´טי נגהי ( 2007-08-31 02:16:24 ) בתגובה לאייל, ( 1 ) |
|
|
אוטו-דידקטיות היא דבר נפלא אך יש לה את החסרונות
א. לימוד במוסד חושף את הלומד לדיעות שונות ולביקורת של אלו שלומדים איתו ולפיכך מרחיב את
האופקים. לימוד בדיאלוג הוא לימוד שלם יותר
ב. מוסד חינוכי טוב מעניק מסגרת וחושף את הלומד לחומרים שלבד יקשה עליו מאד להגיע אליהם. לימוד
מניסיונם של אחרים אינו מעיד על אופקים מצומצמים אלא להיפך , יכול להרחיב אותם. כמובן לימוד שכזה
אינו מחליף התעמקות ולימוד עצמי אלא משלים אותו.
ג. אוטו-דידקטיות אינו פתרון מעשי למליוני תלמידים. מדינה צריכה לספק מערכת חינוך ראויה לאזרחים
שלה. ללא מערכת שכזאת, ניוותר עם כמה שבחרו והיו מסוגלים ללמוד לבד ועם רוב מוחלט של בורים.
מדינה דמוקרטית לא תשאר לאורך זמן כזאת כשהיא מטפחת דור שלם של אנאלפבתים או אנאלפבתים
למחצה.
ד. מערכת החינוך הישראלית לוקה קודם כל בחוסר הכישורים של מוריה. סמינר מורים הוא בבואה חיוורת
של אקדמיה ורמת הלימודים בו היא נמוכה מאד.
ה. אין מנוס מהקמת מערכת חינוך פרטית שתיצור אליתה שתוכל להנחות , לנהל ולקדם את מדינת
ישראל. שינויים ורפורמותבגוף בירוקרטי, ומסורבל כמו מערכת החינוך הישראלית או מערכות הממשל
הישראליות הם בגדר חלומות באספמייה וזהב של שוטים.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
לו רק היתרונות האלה היו בבתי הספר
|
4 |
|
צחי ( 2007-08-31 02:45:00 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 3 ) |
|
|
המציאות היא שבבתי הספר אין חשיפה לדיעות שונות ואין הרחבת אופקים, יש
חומר לימוד שעל המורה ללמד ואל לו לסטות ימינה או שמאלה.
מה גם שרוב מה שלומדים בבתי הספר לא חשוב ורובנו לא זוכרים אותו בכלל.
מערכת החינוך מבזבזת שנים יקרות של בני הנוער שבהן אפשר להפוך אותם
לאזרחים יותר טובים. דרך ארץ קדמה לתורה, יותר חשוב שילמדו למחזר זבל
ולא לדקור אחד את השני מאשר שידעו באיזה בניינים יש דגש בעי"ן ומה
המוטיבים ב"סיפור פשוט".
במקום שידעו לדקלם צריך לעודד ילדים לאהוב ידע ולחפש אותו לבד.
לידיעתך סעיף ה´ זוהי המציאות העכשווית העצובה שלנו, לילדי העשירים יש
מורים פרטיים למקצועות הליבה.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-08-31 04:12:49 ) בתגובה למר קג´טי נגהי, ( 3 ) |
|
|
אתה צודק כמובן.
אבל, לי, לפחות, היה תמיד את הרצון לקבל מידע מכמה כיוונים שונים,
ולכן,כאוטודידאקט, שאפתי, באופן קבוע, לקבל ולדעת גם את הדעות המנוגדות.
אתה יודע,ידידי,
אני כל כך ניזהר מלהיתקבע על דעה מסויימת,
עד שלפעמים אני חש שאין כלל טעם לחפש את האמת המוחלטת...
התחושה הזו אינה מקלה על החיים,
אבל, עושים אותם מעניינים...
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
יש צורך במהפיכה חינוכית
|
5 |
|
צחי ( 2007-08-31 03:12:40 ) בתגובה לemago |
|
|
לא יתכן שנער ישראלי יבלה 12 שנים בבתי ספר ויצא עם כל כך מעט כלים
לחיים וידע בעל ערך ועם כל כך הרבה ידע חסר ערך שנשכח לאחר זמן קצר
מסיום הלימודים.
יש כל כך הרבה תחומים שלא מושקע בהם מספיק כי כל המשאבים מנווטים
להכנסת עוד חומר לימוד לראש של התלמידים.
אני לא חושב שהבעיה היא הרמה של המורים, הם בסך הכל עושים מה שאומרים
להם, הבעיה היא החוויה הבית סיפרית שמפספסת את המטרה.
בתי הספר בישראל מתאימים לימים שמטרת ביה"ס הייתה לדאוג לכך שלא יהיו
אנלפבתים, אבל המטרה צריכה להיות יצירת אדם חושב, רחב אופקים ובעל
ערכים ואת זה לא משיגים ע"י שינון משקלים ותופעות לשוניות אלא ע"י
נתינת ערך לידע.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
Re: יש צורך במהפיכה חינוכית
|
10 |
|
שושנה ויג ( 2007-08-31 10:33:51 ) בתגובה לצחי, ( 5 ) |
|
|
צחי, למען האמת אני מסכימה עם התגובות שלך. הבעיה היא במתווי התוכניות הלימודיות. יש ניסיון לערוך
שינוי בלימודים, השינוי הוא איטי מאוד ולפעמים במקום להקל מסרבלים ובונים חלופה שאינה מעודדת .
וגם דורשים יותרמהמורים בלא לתגמל, וכך קרה במשך שנים שינויים ודרישות שהעלו בפני המורים בלא
תגמול, זה יוצר גם פרדוכס, אינך זקוק לתמורה הולמת עבורה ההשקעה הרצינית שלך. רואים בך חלק
חשוב במערכת, הרי בלעדיך לא ניתן להמשיך אך את רק "כלי ומכשיר" שמפעילים אותו.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ג´ון דאו ( 2007-08-31 16:06:13 ) בתגובה לemago |
|
|
למה התנהגתי כפי שהתנהגתי למורותיי?
אני פשוט לא יודע!
ילד/נער בעייתי (בלי סיבה מיוחדת), צועק, מקלל, שונא את כל מי שרוצה
בטובתו, חושב שכולם חייבים לו והוא אינו חייב (ומדבר על עצמו בגוף
שלישי – כי קשה לו להודות שזהו בעצמו).
אז היום, בלי כל הבעיות של ילד מתבגר, אני כבר רק יכול לבקש סליחה, לא
יותר.
לו הייתי הולך היום לבית הספר הדברים היו שונים.
אבל כפי שאמרת, את הנעשה אין להשיב.
הדבר היחיד שאוכל לעשות הינו, שבכול שיחת סלון, כאשר איזה ילד שמנת
מפונק(כמוני), עם כפית של פלטינה בפה(כמוני), יגיד "עוד פעם שביתה, מה
הם לא מקבלים מספיק בשביל כל החופשים שהם מקבלים?" ,
אני אומר לו – מותק, ניראה אותך עומד כל יום מול כיתה של ילדים בני חמש
עשרה.
ובכל אופן סליחה
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
אייל ( 2007-08-31 17:23:38 ) בתגובה לemago |
|
|
אני רוצה להזכיר את מורתי האהובה,מכיתה ג´,ששמה היה "אדה בוכנר".
עד היום אני זוכר את האשה המופלאה ההיא,
את שיערה הלבן ועיניה התכולות.
כמה שהיא אהבה אותי,
ואני אותה.
לא אשכח כיצד היא היתה מלטפת את ראשי,
עם חיוך ומבט מקסים.
היא היתה כבר אז מבוגרת מאוד,
ונפטרה לפני 30 שנה לערך.
אדה בוכנר,המורה שלי,מחנכת כיתה ג´,בבית הספר "יבנה",ברחוב ועידת
קטוביץ´ בת"א.
עדיין זוכר,ותמיד אוהב, אייל שלך.
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
ליאת ( 2007-09-04 05:27:39 ) בתגובה לemago |
|
|
אולי עודך זוכרת ואולי לא...
אני יודעת מה עוללו לך אותם התלמידים, ראיתי בפנייך את הכאב, ובעינייך
ראיתי את העצב...
והייתי כולי רחמים אלייך....
היית המלאך השומר שלי, לעולם אזכור לך זאת....
תדעי שתמיד יש מישהו שחושב עלייך....
תדעי שתמיד יש מישהו שאוהב אותך...
גם אם הוא רחוק אלפי קילומטרים, גם אם אינכם מתראים או מדברים בכל
יום....
יש אי שם מישהו חושב עלייך....
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
תלמידה שלא אשכח לעולם!!!
|
14 |
|
שושנה ויג ( 2007-09-04 23:21:16 ) בתגובה לליאת, ( 13 ) |
|
|
ליאת יקרה שלי
אני זוכרת אותך וגם מלמדת את אחותך הצעירה בימים אלה. אני מודה לך על
דברייך כאן .
חויותיי כמורה לא נגמרות ואני חשה שכדאי להיות מורה ולו למען תלמידה
אחת כמוך. ויש הרבה טוב וגם אור.
כתבי אליי אני תמיד שמחה!
שושנה
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
תלמידה עצובה ( 2007-09-16 18:16:35 ) בתגובה לשושנה ויג, ( 14 ) |
|
|
חבל שתמיד אנשים נחמדים וטובי לב נדפקים.
את יודעת שושנה, זה בכלל לא "התלמידים נגד המורה"
כי יש המון מורים שיודעים לעמוד על שלהם ומהרגע שהם נכנסים לכתה
התלמידים מבינים אם המורה הוא "מטרה קלה"-כמוך:רגישה ומנומסת שנותנת
הזדמנויות,שבאמת באה מתוך תחשות שליחות להעניק לילדים קצת עומק ומסרבת
להאמין שקיים תלמיד "טיפש".
ויש מורים שהם בדיוק ההיפך... ההיפך ממך, הם ...איך נאמר בעדינות?
ערסוואטים.
כן כן, ערסוואטים ואת יודעת בדיוק על איזה סוג מורים אני מדברת- כאלה
שזורקים זין על התלמידים ומתנהגים בברבריות כמוהם.
נכנסים לכתה ו"מאלתרים" שיעור, מוכנים להפוך שולחנות בישביל תלוש משכורת
ולסבול הכל כי לא באמת איכפת להם אם התלמיד ידע או לא, מעודדים הברזות
בדרך סמויה...כאלה שלא איכפת להם.
"במקום שאין אדם תהיה אתה אדם" (ככה אומרים את זה?...:0)
בקיצור, הבנת למה אני מתכוונת.
וככה זה גם עם תלמידים לא פופולרים בלשון המעטה(כמוני), וצריך להתמודד
עם זה. והיום זה לא פופולרי להתעמק ולכבד את המורה.
שנה טובה שושנה:)
|
הגב להודעה זו
|
|
|
|
שושנה ויג ( 2007-09-16 22:17:22 ) בתגובה לתלמידה עצובה, ( 15 ) |
|
|
לתלמידה עצובה,
יש רגעים קטנים של נפילה כאשר בא לי לקחת את התיק שלי משולחן המורה
ולהסתלק לעולם מן הכיתה.
ואז כמו היום, לאחר שמילאתי את הלוח בפרטים על "סיפור פשוט". הכיתה
בתיכון "אביב" בנתניה, רטנה ורטנה. "כמה את כותבת!!" הם ניסו להפסיק
אותי.ואת יודעת פתאום תפסתי את היומן שלי שהוא בצבע וורוד והחלטתי
לרשום לי מי כתב ומי עבד. ככה כיתה יב´ של תלמידים שאפשר לומר זרקו
ונזרקו מכל מיני מקומות בעיר,אולי קצת דומים לי כמוני לא משתלבי מערכת.
ומצאתי שכולם כתבו. את יודעת זה עשה לי טוב גם לשמוע מישהו עם מבטא
צרפתי שבטוח עלה לארץ לפני כמה שנים . "אבא שלי יהיה מופתע כאשר אעבור
את הבגרות בספרות. " מה אני צריכה יותר מזה?
לכן יש רגעים של אושר במקצוע הזה.
שושנה ויג
|
הגב להודעה זו
|
|
|
 |
| | | | | | | | | | | | | | |
