אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החינוך הדמוקרטי הממיין כדרך להפרטת מערכת החינוך ופיטורי מורים


אריה קיזל's picture

מתוך ניסיון לבצע לגיטימציה לבתי הספר הדמוקרטיים מגייסים תומכיהם (למשל עמרם שלומי בכתב העת "חברה" 15) את כל הטיעונים האפשריים המייצגים קו אחיד, נגטיבי, שבבסיסו פסילה כמעט טוטאלית של כל מערכת החינוך הממלכתית, פסילה שלא מותירה בתוך המערכת הזו, לגבי דידו, אף אבן אחת חיובית. המעניין הוא שהביקורתיים ביותר כנגד החינוך הממלכתי הם תומכי בתי הספר הדמוקרטיים אבל כאשר מדובר בהשמעת ביקורת כנגדם, הם נדרכים, הופכים "מסכנים" מקצועיים ("אין לנו כסף מהמדינה ולכן אנו גובים כספים", "אנו נמצאים במתקנים עלובים וחסרי אמצעים" ושאר טיעונים).בבסיס טיעוניהם החד-ממדיים ההנחה שכל מערכת החינוך הממלכתית היא כשלון נוראי, כל העובדים בה הם חיילים מסורים לאחידות אלימה המבקשת לייצר, כדרך פעולה וכדרך חיים חינוכית, ילדים כנועים וצייתנים, חסרי אני ויתומים מהורים שיש להם עניין בנעשה או יכולת מעשה.

מערכת החינוך הממלכתית כבר מזמן אינה מערכת אחידה. יש בה גוונים רבים וצבעים עשירים והיא קשת גדולה המסתעפת כל יום מחדש לצבעי-משנה. קיימים בתוכה שלל בתי ספר ממלכתיים, קהילתיים, יישוביים, אזוריים, קיבוציים ועירוניים אשר כל אחד מהם מתקיים כיחידה עצמאית (לרוב גם כלכלית), מאפשר שותפות הורים וצמיחת תלמידים רבים שהם בגדר אנשים חושבים, פעילים, דעתניים, ביקורתיים (ביותר) ובעיקר מתפתחים. זו אינה מערכת שחפה מטעויות, מביטויים רבים של שמרנות מטרידה, של הישגיות נמוכה, של בינוניות שאינה מניחה את הדעת ואולם ההכללות של מאשימיה מבקשות רק להאדיר את החלופה, החינוך הדמוקרטי, שהוא החינוך הממיין הדואג רק להפרטת מערכת החינוך ואשר רחוק מרוח של סוציאליזם אמיתי. תומכי החינוך הדמוקרטי היו אמורים לייצג אלטרנטיבה של דיאלוג עם החינוך הממלכתי-הציבורי ואולם הם ברובם מבקשים רק לברוח ממנו (ולא רק בגלל שהוא כה גרוע, כדבריהם). במקרים רבים, האג'נדה של אותו חינוך ממיין היא אג'נדת האנטי וכך הם גם מחנכים את ילדיהם. הדור החדש של הורי ישראל פוקח עין גדולה וביקורתית על מערכת החינוך, מפגין אחריות ומעורבות (לעיתים קרובות גם התערבות) בנעשה בבתי הספר. הורים רבים מפעילים ועדות מרובות במסגרות נרחבות בתוך בתי הספר, מקיימים מסגרות דיאלוג והידברות עם הנהלות בתי הספר ויוצרים שותפות שיש בה השפעה הדדית ולא רק בנושא התשלומים שבו בוחרת התקשורת להתעסק עקב הקלות הבלתי נסבלת של סיקור נושא זה. הורים רבים לא נרתעים מלהפעיל אמצעים דמוקרטיים כמו פניה לבתי משפט, הפגנות, פניה לגופי שלטון ותקשורת ובעיקר להוות קבוצת לחץ כדי לאפשר שינוי במקומות שבהם נדרש לדעתם שינוי. הם אינם כנועים כפי שאינם מאפשרים לילדיהם להיות כנועים וצייתניים. הם אלה אשר מאפשרים גם למערכת שלא לקפוא על שמריה. להורים אלה אין רצון או כסף להוציא את ילדיהם מהמסגרות הקיימות, הממלכתיות ולצעוד אל מעבר לגדר. הם אינם חוצים את הגדר גם בגלל האמונה כי צריך וחובה לשנות מבפנים (כחלק מהמשחק הדמוקרטי) וגם בגלל שאין להם את אותו כסף כדי לאפשר לילדיהם חינוך אחר, למשל דמוקרטי. רבים מהם גם מאמינים שתקלות לא מעטות במערכת אינן פוסלות אותה מתחילתה ועד סופה והם נתקלים במנהלים ומורים רבים אשר מובילים יחד עימם שינוי יום יום. אותו דור מעורב בכל הנעשה בבתי הספר, מתעניין באמירות המורים, בבחירת הטקסטים הנלמדים, בחיפוש אתרי טיול וסיור רבים, בגיוון הארכיטקטורה הבית ספרית והפיכתה למרחב חי ונושם שיש בו מגוון רחב ביותר של אפשרויות לשינוי. הגישה החינוכית הממלכתית כבר מזמן לא מתייחסת לילד כאל קטן, חסר ידע וחסר אחריות ולפיכך אינו מבין את תוצאות מעשיו.

טענותיהם של המבקרים מנותקת מהמציאות. ברבות ממסגרות החינוך הממלכתי (ואף הממלכתי דתי) קיימים ביצועים דמוקרטיים מרשימים למדי אשר מאפשרים מתן יכולת החלטה, בוודאי בחירה, לתלמידים מתוך התייחסות אליהם כאל צעירים בעלי יכולת גבוהה ומתוך רצון להופכם לאנשים מעורבים, הן ציבורית והן אישית. לא רק מערכת החינוך הדמוקרטי תיצור את האליטה הבאה והיא אינה מושכת את מיטב המורים והתלמידים. ראיית מבקרי החינוך הממלכתי נגועה לא אחת בהתנשאות ובוודאי שאינה סוציאליסטית.בתי הספר הדמוקרטיים לא נולדו מתוך השקפה סוציאליסטית ואינם מתאימים יותר לגישה הסוציאליסטית מאשר מסגרות החינוך הממלכתי. הם אפילו אינם מייצרים תקווה סוציאליסטית אלא ההיפך. הם מובילים תהליך הפרטה של החינוך שבבסיסו רצון עז כי המדינה תמשוך את ידה מהחינוך ומהאחריות לו וכי הוא יועבר לידי עמותות (בשלב ראשון לידי אנשים אחראיים ולאחר מכן, מן הסתם, לגופים כלכליים שיקבעו מי יהיה מורה ומה ילמד אותו מורה וכמובן מי יהיה התלמיד), מאפשרים הכנסת שוק של היצע וביקוש (בדרך כלל של מורים שאינם מאוגדים באיגודים כלשהם ואשר מטבע הדברים הופכים למגזר פגיע ביותר), מאפשרים הכרעה אופנתית סביב תכני הלימוד ואינם מקדשים דבר מעבר לבחירתו של התלמיד ובמיוחד יכולת ההשפעה של הוריו. לצורך כך ברא החינוך הדמוקרטי גופי אכיפה וענישה רבים (פרלמנטים, רשויות, יכולת "העמדה לדין" וכמובן ענישות למיניהן) שבהם ניתן תוך זמן קצר לבצע פסק דין. שמותיהם של אותם גופים נעימים אולי יותר לאוזן אך פעולתם יכולה להיות דרקונית וההתעסקות סביבם הופכת אותם, לעיתים קרובות, לעיקר העיקרים של בית הספר, למהות שלו.בתי הספר הדמוקרטיים ודומיהם הופכים מבחינה זו לחלק מחרושת ההפרטה הישראלית שבמסגרתה לומדים התלמידים כי אם לא נראה להם דבר מה ניתן כמובן להחליפו. כך נבראות להן מערכות בריאות עצמאיות-אפורות, מערכות אכיפת חוק עצמאיות-אפורות (משמר אזרחי פרטי בשכונות יוקרה כאלה ואחרות) וכמובן שמורות נוספות. מחר נקים צה"ל ב' ואולי גם ישראל ב'. ואם לא, אולי נלמד את ילדינו להכין את הדרכונים ולצאת מהמקום הזה כי הרי לא ניתן לשנותו מבפנים. ממש כמו שאמא ואבא לימדונו נגד בית הספר, בתחילת דרכנו כאזרחים צעירים במדינה דמוקרטית.החינוך הדמוקרטי אינו מחנך למצוינות. הוא גם לא מחנך להישגיות. הוא גם לא מחנך להתפתחות עצמית משום שלעיתים רבות הבחירה של התלמיד הופכת לעיקר העיקרים וההתמודדות עם הקושי (האישי והחברתי) הופכת למשני וחסר חשיבות.

גידול דור אינדיבידואליסטים בעליל תוך הכשרת הקרקע לשבירת "היחד הישראלי" אינו הפתרון לשיפור פני החינוך. תרומתם של תומכי החינוך הממיין הדמוקרטי לשינוי פני החינוך הממלכתי ובעיקר להתאמתו לצרכים המשתנים של המצב הישראלי היתה יכולה להיות גדולה, אף כי כרוכה במאמץ מתמשך. דור זה של הורים מבקשים לקבל מהמערכת פתרונות מיידים ולא תומכים בתהליך. הם סבורים (לעיתים בצדק) כי התהליך הוא כסות לאי-מעש. זהו יאוש מהמצב הישראלי ולאו דווקא ממצב מערכת החינוך הישראלית.איני מזלזל כמובן ביכולתו של התלמיד לבחור. היא חשובה בעיני, מכריעה ומרכזית אך לתלמיד ב"דמוקרטים" אין בהכרח יכולת בחירה מרובה יותר מאשר תלמיד בבית הספר הממלכתי. ההיפך הוא הנכון: הבחירה היא בין מעט אפשרויות (בעיקר בגלל מצוקתם הכלכלית של בתי הספר הדמוקרטיים, גודל המסגרות שלהם והמאבקים הפנימיים הקיימים בתוכם אשר כמובן תוקעים את התקדמותם של בתי הספר הללו). ומי אמר כי האפשרויות הללו הן הנכונות?בתי הספר הדמוקרטיים הם איים שנוצרו כדי להתבדל ורבים מהפעילים בהם הפכו מתוקף הנסיבות למיסיונרים הסבורים כי בידיהם האמת האחת והיחידה – אור האמת, אם תרצו וכל השאר, כמובן, טועים טעות אחת גדולה. זו "דמוקרטיה" במיטבה. "דמוקרטיה" של דעה אחת. יש בהשקפה זו משום סכנה והיא בניגוד להשקפה הסוציאליסטית הטוענת כי החינוך אמור לשרת את כולם ולחנוך את הנער לפי דרכו (ולא לפי היכולת הכלכלית של הוריו). החינוך הדמוקרטי מייצר כרטיס כניסה כלכלי בעיקרו. התומכים בו מעלים טיעון חלש למדי שבמסגרתו בחלק מבתי הספר הורים משלמים יותר בשביל אלה שאין להם. מדובר במס שפתיים, בכיסוי של עלה תאנה, קטן ביותר. שכר הלימוד הגבוה נועד אכן לממן את המורים והמבנים אבל זאת בגלל שהדמוקרטיים אינם מוכנים להיות תחת פיקוח. הם רוצים את תקציביה של מערכת החינוך אך לא מוכנים לשום סוג של עמידה בסטנדרטים. הברז התקציבי לפיכך הוא טוב אך לא מה שמתחייב ממנו. היכן כאן רוח הסוציאליזם?אין אני בא לפסול את המערכת של החינוך הדמוקרטי. כמו שציינתי במאמרים קודמים ("חברה" 9 ו-אימגו) יש לבתי ספר אלה מקום מכובד וראוי כפי שיש מקום לכל מערכת חינוך המרחיבה את הפלורליזם בחינוך. אלא שמערכות החינוך חייבות להתקיים אחת ליד רעותה באופן שלא תתקיים פסילה אלא הצעה לאלטרנטיבה. כאשר טוענים כי בתי הספר הדמוקרטיים לא מומלצים להורים שאינם מזדהים לחלוטין עם עקרונות בית הספר ולפיכך אינם מומלצים להורים שכאלה (שאולי יהוו אופוזיציה בעתיד בתוך בתי הספר האלה) שלא לרשום את ילדיהם משום שהם עלולים לבלבל את הילדים בין המסרים של בית הספר לבית, אני שואל את עצמי האם זהו שוויון? האם זהו חינוך דמוקרטי? האם אין זה "חינוך ממיין" במעטפת של מילים נעימות לעין ולאוזן?

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל