אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קץ האקדמיה בישראל?


התמונה של אריה קיזל

קץ האקדמיה בישראל? בעריכת ד"ר אילן גור זאב.
קץ האקדמיה בישראל? בעריכת ד"ר אילן גור זאב.

צילו הכבד של דו"ח ועדת מלץ, הקובע מבנה חדש לאוניברסיטאות, מרחף מעל קובץ המאמרים "קץ האקדמיה בישראל?" שיצא כגלגול משוכלל של "עיונים בחינוך". אילן גור-זאב, העורך, כותב בפתח: "כתב העת 'עיונים בחינוך' קם לתחייה כדי להכריז על הגלייתה של האידיאה האקדמית ועל התמוססותו של אותו עולם ארוטי-אינטלקטואלי של השכלה גבוהה וחיים אוניברסיטאיים שהיו יסוד לתקווה ולקדמה הומניסטית".

רוב הכותבים מביעים חשש מהתקבלותו של דו"ח מלץ והפיכת ההשכלה הגבוהה למעוז נוסף של קפיטליזם שוקק וממאיר. חיים גורדון יוצא במתקפה חזיתית כנגד הדו"ח. לדבריו, האוניברסיטה של ימינו המבוססת על חופש אקדמי ועל חופש ביטוי אמורה לטפח את חקר האמת ואת המאבק להצטיינות, תוחלף בדגם שלא מעודד הצטיינות. דו"ח הוועדה "יהרוס את המרחב בו חשיבה לא מקובלת יכולה להגיע לידי ביטוי". הוא מצליף בחברי הוועדה כי "מתוך בורות או מתוך רצון להתחנף למערכת הכלכלית הישראלית התעלמו במפגין מאמת זאת".

לדברי גורדון, חתירה לאמת היא אחת הדרכים החשובות ביותר בה אדם יכול לחתור להצטיינות ו"למרבה הצער, אין כל התייחסות בדו"ח מלץ לקשר בין המבנה הארגוני שהוא מציע לחיפוש האמת ולחתירה להצטיינות... החטא הקדמון של הדו"ח הוא בשטחיות האונטולוגית של מחבריו. הם אינם מבחינים בין הצטיינות להצלחה... למרות שיש פרופסורים בקרב חברי וועדת מלץ, הדו"ח שהם הגישו מבוסס על בורות היסטורית, פילוסופית ופוליטית... קוצר הראות, השטחיות והעליבות של מחברי דו"ח מלץ. מתגלה בהחלטה שלהם לבטל את הסנאט".

מהצד השני, תוקף פרופ' יעקב ברגמן את המבנה של האוניברסיטאות ומאמרו המרתק מעלה טענות חריפות על כך שהסגל האקדמי באוניברסיטה העברית מכשיל ניסיון לסיווג איכותי של כתבי עת מדעיים וקובע כי מדעני ישראל נוטים לפרסם מאמרים רבים מדי אך מעוטי השפעה.

עיקר ביקורתו הכתובה בלשון חדה ותוך השחזת עטו מפסקה לפסקה מופנית כלפי הסגל האקדמי הבכיר של האוניברסיטה העברית המונע מעצמו בקרה פנימית או חיצונית, הנמנע מכל סוג של בקרה אקדמית תקופתית והוא קובע כי באוניברסיטה העברית שוררת "תרבות ארגונית רעה" בניגוד לאוניברסיטה של קליפורניה שם קיימת "תרבות ארגונית טובה" המבוססת על שקיפות ה"מעודדת בקרה שיטתית של היחידות האקדמיות ופועלת על פיה לתקן את המקולקל". ברגמן חותם את מאמרו במילים: "לאן נעלמה האוניברסיטה העברית?".

שרה גורי-רוזנבליט סוקרת את ההיסטוריה של האוניברסיטה וקובעת כי "מן הדין שמוסדות השלטון האוניברסיטאיים בישראל שעקרונותיהם עוצבו טרם קום המדינה יאורגנו מחדש ויותאמו לצרכים של העולם האקדמי העכשווי והעתידי" ללא פגיעה בסגל האקדמי שחושש, ובצדק לדבריה, מ"התרבות הפוליטית הכוחנית שקיימת במגזרים שונים בחברה הישראלית ועלולה לחדור לעולם האקדמי". היא תובעת שינוי באופי ההתנהלות של המועצה להשכלה גבוהה והועדה לתכנון ולתקצוב בתחום נוהלי ההרשאה להענקת תארים בעיקר ברמת תואר שני ותואר שלישי.

גורי-רוזנבליט דורשת גם שכללי האקרדיטציה יהיו "ברורים ושקופים שיהיו ידועים לסטודנטים א-פריורית ולא יהיו נתונים לשיקולים של ועדות הוראה מחלקתיות". בעניין זה ידון בקרוב גם בג"ץ ("הארץ" 4.9.05).

משה צימרמן קושר בין הבגידה ברעיון האוניברסיטה בשנות שלטון הנאצים והדרישה כי האוניברסיטה תהיה "מרחב חופשי מן המדינה" וקובע כי "ראוי היה שגם הממסד הפוליטי במדינת ישראל יפנים לקח זה מן השעות החשוכות ביותר של התערבות מטעם המדינה בפעילותם של הפרופסורים באוניברסיטה".

בניגוד לעמדתו של יאספרס, תובע צימרמן באומץ כי האוניברסיטה הישראלית, המצויה לטענתו במצב "הקרוב יותר לזה של החברה הווימארית", תנקוט עמדה פוליטית ברורה ופומבית כדי לעמוד על משמר ערכי הדמוקרטיה וההומניזם ולא ראוי שרק תעסיק את עצמה בשאלת הכדאיות הכלכלית של הפעילות האקדמית.

צימרמן מעניק לכרך זה משמעות רחבה כאשר בתום סקירתו ההיסטורית הוא מעניק אופק אופטימי לשאלה שמעלה העורך גור זאב: "האם אנו עומדים נוכח קץ האקדמיה?".

בלב הכרך מצויים 17 עמודי דו-שיח בין יאיר צנזור לאילן גור-זאב בנושא המאבק של הקהילה האקדמית של עתיד האקדמיה והערכה של פעולת הועדה הבין סנאטית של האוניברסיטאות להגנה על העצמאות האקדמית. גור זאב מצביע על ההבדלים בין הזרמים השונים באקדמיה כמו המסורתי שטוען שיש לשמר את האוניברסיטאות במתכונן והאחר הדורש להתאימן להתפתחותיות כלכליות ולהגיון השוק לבין שתי אידיאולוגיות נוספות. האחת דורשת להימנע מאסטרטגיה ותובעת להתרכז בטקטיקה ובמשא ומתן מעשי לבין הכוח הרביעי שתובע לצאת למאבק כולל ועקרוני שיגייס את חברי הקהילה האקדמית כולה וינסח אלטרנטיבה לרפורמות ביוזמת הקהילה האקדמית עצמה.

גור-זאב במאמרו "האקדמיה, מאלתר-התמיד ואפשריותה של משמעות בעולם פוסט מודרני" קושר בין השינויים הדרמטיים באוניברסיטה היום שלדבריו הן "מטמורפוזה של ממש" ו"לא רק הכרעות אדמיניסטרטיביות של פקידים ניאו ליברליים חרוצים במשרד האוצר" לבין תהליכים גלובליים עמוקים. לדבריו, השינוי במעמד האוניברסיטה משקף "שינוי במעמד הידע, במעמד הסובייקט האנושי, באופני החקירה, הפענוח והייצוג של המשמעות ובאופקים של ההתייצבות האנושית מול ייעודו המתנסח מחדש של האדם".

גור-זאב יוצא למסע אל תוך הפילוסופיה הדיאספורית וקובע כי "אובדן הבית האולטימטיבי הוא שפותח את השער, מבוא לחיים אנושיים שראשיתם בגירוש מהאימננציה של גן העדן". הרגע ההיסטורי הנוכחי בחיי האקדמיה, גם הישראלית, דורש "להתייצב כגלותיות אותנטית או להישאב לגלותיות כוזבת, מעין זו הנחגגת ב'חברת הסיכון' ובין החסידים המתרבים של המצב הפוסט-מודרני והניאו-ליברליזם". אף שבניתוחו יש סממנים פסימיים מצייר גור-זאב אופק של זימונים מפתים ובו עונג יצירתי, אהבה, חרות וערגה אוטופית המאפשרים עמידה אל מול בעיית המשמעות והייעוד.

משב רוח בקובץ הם מאמריהם של שלושה סטודנטים. יונס אבו אלהיג'א סוקר את הסיבות מדוע אין אוניברסיטה ערבית בישראל. יקי מנשנפרוינד מצביע על הגורמים ל"אימפוטנציה הפוליטית של הסטודנטים" שלדבריו תשוקתם הגדולה ביותר היא "לא ללמוד". לדבריו מה שנחוץ להם הוא לא דווקא מעורבות רבה יותר בפוליטיקה או בענייני דיומא אלא "מלחמת אחים – מלחמה שבה יאבקו סטודנטים אלה באלה על עיצוב דמותו העתידית של הסטודנט, באוניברסיטה בפרט ובחברה בכלל".

דניאל ספרן-הון מציע להקים "קהילה אקדמית חדשה" שתהיה בה שותפות מרצים-סטודנטים ושבה הסטודנטים יהפכו לפעילים פוליטיים אך לא מפלגתיים. נאיביות מהולה באופטימיות נמזגת למאמר זה הקושר את נקודת המבט של אולריך בק לנעשה באוניברסיטת תל אביב בימים אלה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל