אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צנזורים קטנים - חסמים גדולים


נושא הצנזורה הוא בדרך כלל עניין בין עיתונאים,לעתים גם סופרים, בנושאים ביטחוניים עדינים, לבין מוסד הצנזורה. מגעים אלה מתנהלים לרוב בצינורות שקטים, כאשר כול צד מנסה להגיע לאיזה modus operandi, כלומר הסדר ששני הצדדים יכולים לחיות איתו. באחרונה הנושא עלה לכותרות בשל "פרשת ענת קם". את המאמר שכתב עיתונאי "הארץ", אורי בלאו הצנזורה העבירה.וכתזכורת טרייה - העיכוב בפרסום על החשד ששני אזרחים ערבים ישראליים ריגלו למען החיזבאללה. לנוכח הלקח של קם, תוך שלושה ימים פורסמה הידיעה. לא הצנזורה אחראית לעיכוב. אולם בחיינו, הסבוכים בלאו הכי, ישנם אלפי צנזורים בתחומים שונים אשר מצנזרים את הקשר בינינו לבין האישים והמוסדות שחשוב לנו שישמעו אותנו. על כך אנו שותקים.

הצנזורה בישראל היא כידוע מן הבודדות, אם לא הבודדה, בעולם המערבי החופשי. בעולם החופשי דין הפרת סודיות המדינה הוא כדין מעשה פלילי,אשר המבצע אותו מועמד לדין. זאת גם אם הוא לא בקיא בהלכות החוק ורבים, אצלנו ובעולם, לא מכירים את רוב החוקים. את החוקים מזהים בדרך כלל כאשר הם נדרסים, במקרים רבים- מן המסד ועד לטפחות. אבל כן קיימת איזו תורה שבע"פ, נוסף על זאת שבכתב, שיש דברים שלא עושים. בכול מקרה, כול עוד אנו נתונים בטבעת עוינת גם מסביבנו וגם במקומות שונים בעולם, העם מכיר בצורך של הצנזורה, ובלית ברירה גם התקשורת. עם זאת בשנים האחרונות הצנזורה נוהגת לעתים בכפפות משי, בראש וראשונה בהנחה נכונה שככול שאתה סוגר דברים ככה יש נטייה לפרוץ אותם. נוסף על כך יש האינטרנט. ככה אנו יודעים על פרשת "ענת קם", זמן רב לפני שהתביעה נעתרה ללחץ לתת לה פרסום. אני לא מתייחס לפן של שרות הביטחון.

כמי שבשעתו התעסק רבות עם הצנזורה, וגם בביטחון שדה, בתקופה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, שהייתה המלחמה המטולווֶזֶת הראשונה, ושימשתי אז כמנהל החדשות בטלוויזיה, גם בימים קשים אלה ניתן היה להגיע להסדר. אפשר לומר שהחיילים לחמו בזירה, הצוותים שלנו לחמו כדי לצלם חומר ולשנע אותו ואילו אני לחמתי בצנזורה ובביטחון שדה,שהיו חלק בלתי נפרד בנוף המערכת שלנו. אבל,גם אחרי הקיצוצים הקשים בחומר שנשלח על ידי הכתבים מן הזירות, בדרך לא דרך ותוך סכנת חיים מתמדת, נשאר די חומר כדי למלא בו מהדורת חדשות של שעה וחצי. כמובן,שזאת לא הייתה כול התמונה, אבל די היה בה כדי ליתן לצופים תחושה של שותפות בסיקור ובחוויות של הכתבים. והוא גמל לנו במכתבי תודה רבים. מכאן, שחרף הביקורת על הצנזורה וצה"ל,גם פנימית ובעיקר חיצונית,לעתים מעוּוֶתת,ומעַוותֶת, ניתן בנסיבות אלה לחיות עם הצנזורה בארץ, מעין modus operandi כפי שציינתי בפתיחה.

לעומת זאת יש צנזורה שהיא לא מעוגנת לא בחוק ולא בשום תקנה. היא כחול לבן ישראלי.הכוונה שלי היא לצנזורה שכול מערכת ביורוקראטית קובעת לעצמה ואוכפת אותה עלינו, שרירותית לגמרי. ואנו האזרחים נתקלים בה יום – יום, שעה שעה,וככול שהאוטומאציה משתלטת על חיינו, ואנו מקבלים איזה משיבון אוטומטי מחונחן שחוק, ככה הקשר קשה יותר. אין הכוונה לחסימת מידע כפי שדובר צה"ל, למשל, יכול להגיב "אין בכוונתנו להתייחס למסמכים הנוגעים לביקורת פנים צה"לית".זה משהו אחר לחלוטין.במקום לפרש למה שאני מתכוון אביא דוגמה.

משמר הברזל של הבוס.

במסגרת המאמצים של ראשי "הפרויקט של תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה",פנינו לגורמים פרטים בבקשת תרומות, בהעדר כול תמיכה ממשלתית וציבורית, ולו פרוטה אחת, לאתגר חשוב זה. בין היתר פנינו לראשי הבנקים, וכמה מהם נענו בנפש חפצה, מי בסכום גדול יותר או קטן. הודות לכך יכולנו להפיק את הסרט התיעודי "עופות החול" שבו 7 ניצולי שואה בולטים ביניהם חתני פרס ישראל מספרים על החלק האופטימי של ניצולי השואה- התקומה, העשייה הגדולה למען המדינה החל במלחמת העצמאות.

יו"ר ההנהלה של הפרויקט הוא משה זנבר. הוא גויס (קרי: התנדב) במסגרת גח"ל, לחם בלטרון במלחמת העצמאות ונפצע. לימים הוא נתמנה לנגיד בנק ישראל. הנגיד השני לאחר הראשון, דוד הורוביץ. אחרי פרישתו מן החיים הציבוריים הוא נתמנה ליו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי לישראל. כמי שהיה חתום על פניות לגורמים אחרים,ביניהם בנקים, הוא פנה, והפעם בצורה אישית יותר למנהלת בל"ל, גליה מאור.

הוא לא זכה למענה שלא לדבר לתרומה כלשהיא.

שבועות רבים לאחר מכן פגש זנבר את מנכ"לית בל"ל,,באיזה אירוע חברתי, ושאל אותה האם היא ראתה את מכתבו. לא. היא לא ראתה אותו בכלל. היא ביקשה שהוא ישלח אותו שוב, והוא אכן עשה זאת. עד היום כלומר חדשים רבים לא התקבל המענה. אני יוצא מתוך הנחה שגליה מאור הייתה משיבה בכול מקרה למי שהיה היו"ר של הבנק שהיא מנהלת אותו. ומי שהיה הבוס שלה בבנק ישראל. אם צריך תזכורת- תמונתו של משה זנבר נמצאת בחדר הישיבות של הדירקטוריון. אלא מה, ראש לשכתה, או מנהל לשכתה, או מי שממונה על סינון מכתבים למנהלת, החליט-ה שהנושא לא ראוי להגיע לשולחנה.זאת לא צנזורה. זה גרוע יותר. זאת חסימה.

אם מישהו חושב שבמוסד זה העניין מקרי לגבי מנהלת הלשכה של המנכ"לית, אסיר ספק מלבו. זאת שיטה. אני התנסיתי בה. פניתי בכמה מכתבים ליו"ר מוסד מסוים, שבמקרה הכרתי אותו מקרוב, ואף ציינתי זאת. לאחר זמן מה כאשר התעקשתי לדעת מה קורה, הודיעה לי מנהלת לשכתו, או המחסום שלו, שהיא בינתיים מעכבת את הפנייה שלי מכיוון שהבוס עמוס. אין לי ספק שיו"ר של מוסד כזה הוא אדם עסוק. אבל מנהלת היומן שלו ספק רב אם טרחה לבדוק את מידת הזיקה בין הכותב לבין המען. אבל, זה לא מקרה יחיד,ואני משער שגם במוסד זה תופעה זאת לא חריגה. יחד עם זאת יש גם מקרים שבהם הלשכות עונות, ולו באישור שקבלו הפנייה.

אלה יחסי ציבור, שלא לדבר על יחסי אנוש, שכלל לא מצויים בלקסיקון הישראלי למנהלים, ואם הם רשומים הם לא מבוצעים. אלה שקולים אלף מונים למסעות יחסי ציבור והסברה של יחצנים בשרות אותו מוסד, או טייקונים אחרים( כפי שראינו אותם בהגנה על שכר הבכירים במשק) שבעבורו הם מקבלי סכומי עתק. אנשים אוהבים קשר בלתי אמצעי. ניתן למצוא זאת בהרבה מאמרים אודות מנהלים בענפים שונים, בעיקר בהייטק, שיחסי אנוש עומדים כמעט בראש הפירמידה של תשומת לבם. ואגב,באחד הדו"חות האחרונים שלו, הזכיר מבקר המדינה את התופעה של אי העברת מידע בתוך מוסדות ציבור.

הזכרתי בעבר באחד המאמרים את,"קשרי הציבור" של חברי הכנסת שבעבורם הם מקבלים סכום משמעותי מאוד. אתייחס שוב. בעניין טרי ביקשתי להפנות תשומת לב של 17 חברי כנסת לאיזה נושא, שחשבתי שהם ימצאו בו עניין. מתוך אלה- שניים ענו לי, ובמקרה אחד- המזכירה של הסיעה הודיעה שהיא הפנתה את תשומת לב הח"כ- fair enough.אבל מדוע לא קבלתי אות מן ה- 14 הנותרים. אני משוכנע שהצנזורים או הצנזוריות – הקטנים, זרקו לפח, או במקרה של אינטרנט, מחקו, ובזה פתרו את העניין. בכך אני לא מטהר ח"כים שמקבלים פניות ולא משיבים להם. על כגון אלה חברי קונגרס וסנט בארה"ב משלמים בבחירות. אצלנו הבחירות הן לא אישיות והח"כ, בכול ימות השנה,למעט במערכת הבחירות, מצפצף צפצוף ארוך על הבוחר.

הטוקבקים- גם ילדים של החסמים.

שלטהתוצאה של הצנזורה הקטנה הזאת בכול תחומי חיינו, היא בין היתר ה"טוקבקים" באינטרנט. יש, ואלה לא מעטים, שמוצאים בערוץ הזה איזה דחף וצורך פרווֶרטי. אני רואה בכך רע במיעוטו. אפשר מאוד ותופעה זאת בדומה לצווחות וחזיזים במגרשי ספורט הם הוצאת קיטור כחלופה נסבלת למעשים תוקפניים הרבה יותר. לדוגמה למאמר הקודם (על הצורך בהקדמת הבחירות) שהתפרסם גם באתר אחר, פופולארי, היו 18 תגובות. חלקם ניבול פה לשמו, איזה סחי ששום משחת שיניים לא תנקה אותו. חלקם מבזים את כותביהם יותר מאשר אותי, ורק בודדים שהתייחסו לגופו של עניין, חלקם תוך ביקורת, שאני לא מקבל אותה, אך מכבד אותה. וזה לא סוד שמבחינה פוליטית רוב הטוקבקיסטים, אצלנו לפחות, שייכים לימין עד ימין הסהרורי, או לחילופין אנרכיסטי, או אנכרוניסטי או סתם בריוני מתלהם.

ובכול זאת, אני בעד מתן אפשרות שמילותיהם (לעתים קשה לקרוא לזה אפילו משפט-תחבירית,דקדוקית) יופיעו. אבל יש רבים שמוצאים באינטרנט צינור להתבטאות, גם אם מדובר באתר קטן לאין ערוך מאשר תקשורת ההמונים, כמו העיתונות,הרדיו והטלוויזיה. שם זאת עריכה, לעתים בהחלט "צנזוראלית". בכך הכותבים נותנים ביטוי אוטנטי לדעותיהם, ללבטיהם, להשגותיהם בכול הנושאים המועלים בבלוגים. הם גם משתפים אחרים בתחושות הללו. אבל זה שייך יותר לפסיכולוגיה מאשר לתקשורת הבין אישית.

תוצאה חלופית זאת אינה פוטרת את בעיית התקשורת הבין אישית, ובייחוד בין האדם הפשוט לבין המנגנון על כול צורותיו וזרועות התמנון שלו, מנגנון- שלו הוא זקוק כול הזמן. לא כול הנושאים מגיעים לדרגת שערורייה ציבורית שאי אפשר להתעלם ממנה. רוב הקשיים ומצוקות הפרט, אלה היומיומיים, לא זוכים לכותרות בצהוב. יחסי הציבור כיום הם עניין לאליטות, טייקונים ושופריהם והתקשורת שניזונה מהם. מלבד זאת אין יחסי ציבור במדינה שלנו, שלא לדבר על יחסי אנוש שמזמן נעלמו. הצנזורים הקטנים הם אחת התופעות של התפתחות נלוזה זאת. הם חוסמים את התקשורת הבין אישית, והם,יותר מאשר הצנזורה, שנתונה לפיקוח ופועלת ע"פ החוק, לא רק מהווים מכשול לאינטראקציה האנושית אלא גם פוגעים בדמוקרטיה, שלא לדבר על כבוד האדם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל