אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קווים לאנטומיה של תקשורת בשיווק ההון הגדול


שמם הולך לפניהם וגם אחריהם. קווים לאנטומיה של תקשורת בשיווק ההון הגדול.

שיווק עצמי באמצעות שווק הון, פוליטיקה שחיתות, ורכילות הוא כיום חלק בלתי נפרד מן העיתונות. מבחינה זאת אין כול הבדל בין צהובונים לבין מגזין יוקרתי כמו ד' מקרקר שהוא המקדש הפופולארי ביותר לסגידה לממון. הפרסום הוא גם המוליך וגם המסר. שני שערים לכוהנים הגדולים של שועי ממון ועוצמה אלה. החלק העסקי שבו חוגג פולחן העושר ואלה שעומדים במרכזו, שהם קומץ קטן והחלק האישי, כלומר החשיפתי, הצד האינטימי כביכול של אותם עתירי ממון והפוליטיקאים שאוהבים לגעת בכנף בגדיהם.הזרקור הזה לא מאיר את ה"פוּאֶבלות" של ישראל. מה שזה נותן למדיה ולאח"מים אלה –זה ברור, אבל מה זה אומר לנו הקוראים.

במוסף השבועי של המגזין "ד'מרקר"- השבוע ( 22.4.2010 ) כתב העורך הראשי שלו, גיא רולניק מאמר שכותרתו "וכול העם רואים את הקולות" שבו הוא מניח את השחיתות על שולחן המנתחים ופותח באזמל החד שלו את כול הבפנוכו של סרטן מתפשט זה. אצל גיא רולניק- כול כמות של כתיבה היא איכות, זאת מוצאת ביטוי באופן הכתיבה שלו: תבונה, טביעת עין חדה, ידע עשיר- לא רק בכלכלה, רהיטות הכתיבה והלשון. חג לעיניים. לא רק בנושא זה. גם בנושאים מרכזיים אחרים,כמו שכר הבכירים -הבחירים, מאמריו הם קליעה לליבת העניין. הוא אצלי must. אין גורם בדרך אל השחיתות וממנה, כולל גם המדיה, שאליהו הוא שייך, שפטורים ממכת המקלדת שלו..

במאמר אחר שלו,שפותח כרגיל את "ד' מרקר השבוע" מביא רולניק ציטוט מאת דניאל דורון יזם כלכלי וותיק ודוגל ידוע ב"שוק חופשי": "עליית השכר המטורפת משחיתה את ניהול החברות.אני יושב עם מנהלים שמביאים תוצאות בינוניות ודורשים משכורות גבוהות רק משום שהם רואים בעיתון שמישהו שמרוויח יותר מהם( הדגשה שלי. צ.ג).לפעמים אלא בני הזוג שלהם שמטריפים אותם....."

ורולניק לא מרפה. להיפך הוא משתמש בנשק הכבד ובמאמר שהתפרסם אתמול ( 6.5.10 ) במוסף השבועי שלו הוא קובע בין היתר: שכר המנהלים הגבוה הוא סימפטום למחלות חברתיות חמורות. בישראל מיליוני אנשים משרתים אוליגרכיה קטנה של עשירים......חולשת המרחב הציבורי משרתת חלק מהאוליגרכים בדרך כפולה. היא מאפשרת להם לשדוד את משלמי המסים ואת הצרכנים ולאחר מכן היא מאפשרת להם להציג את "נדבנותם,וטוב לבם.....ומחלקים תרומות לנתיניהם.

להערכתי במאמרים שונים, בתחום החברתי-כלכלי, נדמה לך שלא רולניק כתב את הרשימה אלא ברל קצנלסון האגדי, הוגה, סוציאל דמוקרט,בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, ממנהיגי תנועת העבודה בשעתה, כאשר שמה הִצדיק את תוארה. גם ברל היה עיתונאי שנון וערך את עיתון "דבר" עד למותו בשנת 1944.ורולניק רחוק מלהיות מפא"יניק.

על מנוף ענק זה אני מנסה לתלות איזה צרור קטן, והוא מקומה הדו פרצופי של התקשורת היום. וזאת בהקשר ישיר לאופי של המגזין ד' מרקר- שרולניק הוא מולידו ומטפחו לדרגת המגדלור של הכלכלה. איזה מרחק עברנו מאז תקופת ברל ב,"דבר" וגליקסון, גרשום שוקן ועד לעידן מרמרי ב- 2004 ב "הארץ". אגב,הסיבה שמרמרי עזב את העיתון קשורה ב,ד'מרקר, אשר הופרד מן העיתון, ומרמרי הבין שתוך זמן קצר המגזין הזה ישתלט על העיתון- כפי שזה קרה.

ד' מרקר- להיות עם ולהרגיש בלי.

דה

האופי של ד'מרקר מזכיר לי סיפור ששמעתי בילדות, איך אצל יהודים דתיים התנור מוסק בשבת. יהודי הרי לא מסיק תנור בשבת, אלא גוי. אם זה החצרן, שהוא בן בית, או גוי של שבת אחר. אבל לא זו בלבד שיהודי לא יסיק תנור בשבת, אלא אסור לו, ע"פ ההלכה, להורות לגוי להבעיר את הפחמים או העצים בתנור.אז מה עושים אם הגוי לא מופיע. שולחים את הצעירים שיקראו לגוי שיבוא לפָנות איזה פסולת- בבית או מחוצה לו. זה מותר. כאשר הגוי בשם יוּזֶף מתייצב, אומרת האישה: (בלחש) אסור לי לומר (ועכשיו בהרמת קול) יוזף: הסק את התנור. הגוי שמע את החלק האופרטיבי וניגש למלאכתו. ואילו האישה היהודייה בסה"כ אמרה שאסור להורות לגוי להסיק את התנור בשבת. הבאתי את הסיפור מכיוון ששיטה ארכאית-גליציאנרית זאת, הוא המקור האוטנטי של "להיות עם ולהרגיש בלי". במקרה של ד'מרקר, הטייקונים, השָרָתים היחצניים שלהם, הסלֶבים ומלחכי הפנכא הפוליטיים שלהם - רוצים לראות את שמם ואת מפעלם כפי האמירה הידועה: "פרסם אותי, לטוב ולרע, כול עוד אתה מאיית את שמי נכון".לכאורה אם יש משהו שהוא דבר והיפוכו- הוא מצוי בד'מרקר.אלא ששניהם הם כמו תמונה ותשליל בצילום, כמו עץ ופלסטיין במטבע. מגזין שלוחם בהון הגדול, משרת את ההון הגדול ומטפח את פולחן ההון הגדול, שכול קורא שתאב לעשות הרבה כסף, או בצע כסף, מחפש את הנוסחה בתקשורת. זאת שמוליכה את המסר.

זה מה שכותב חנוך מרמרי( "העין השלישית"- 30.4.2010 ): "הציבור ניזון מידיה של העיתונות בעיקר במה שהוא רוצה לדעת. בסיפורים מועצמים על שחיתויות, על ביורוקרטיה, על פלילים. בסיפורי הצלחה וכישלון, זינוק והתרסקות. הציבור אוהב להעריץ מצליחים ולראותם אזוקיי ידיים. האומנם כל. ההעדפות האלה נוצרו מאליהן? או שלתקשורת עצמה יש בכך חלק משמעותי, במעשה ובמחדל?". ראו הציטוט שהבאתי מפי דניאל דורון.באחד ממאמריי, העירותי כי התפיסה של ההוגה הסוציולוגי והתקשורתי, מרשל מק-לוהן ש"המדיום הוא המסר".- קמה לתחייה והפעם במשמעות המילולית של המונח. התקשורת גם מדוֶורת את המסרים וגם יוצרת אותם..

זה מה שבעצם עושה ד'מרקר. רבים מן המאמרים שלו בנושאי הכלכלה והמשק הם ביקורתיים ונוקבים נגד ההון המושחת, בצורה זאת או אחרת. זה כאילו אתה מפרסם קטעי פורנוגרפיה ואומר: זה איכס, פיכס, גועל נפש. אבל זה מדבר אל הקוראים. הם שומעים, money, money, money כמו בטון הגבוה של היהודייה אל הגוי של שבת. אשר לסיבה שבכול זאת אוליגרכים אלה ומוסדותיהם ומפעליהם מפרסים מודעות גדולות- בשטח ובמחיר- במגזין, הם אימצו לעצמם את המנטרה- והיא נכונה- הכלבים נובחים והשיירה עוברת.ראו איך ביבי, שעומד בראש מפלגה שרובה שכירים, תושבי עיירות פיתוח, מהם רבים קשיי יום, דאג שהשיירה תפרוץ בקלות את מחסום הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים במשק הציבורי.- מערכה שגיא רולניק וכל הפובליציסטים הבולטים של המגזין נרתמו לקידומה. אבל ההון לא צריך לדלג מעל למחסום התקשורת. זאת מנתבת לו את הדרך.

השטעטל הישראלי של מחר.

אבל יש עוד צ'ופר שמקורו בשטעטל היהודי, אצל המכובדים והבריונים כאחד. הכבוד. במקרה זה הייתי אומר - "הכבוד העצמי". באין טרובדור שישיר סרנאדה ל"בָרונים השודדים" שלנו, כי גם הוא פועל בשרותם, נזכיר את רבעית מועדון התיאטרון הנפלאה של פעם.היא השמיעה את השיר( על המלח היהודי הבריון) "אצלנו יש כבוד עצמי" שמחברי המילים והלחן לא ידועים, אבל חיים חפר עִברֵת אותם בלשון המקאמות הצבעוניות שלו. וככה הם המילים של הבית האחרון:: "שלושה פצועים בליבֶרפול- שבעה נָכים באיסטנבול- בברֶמֶן יש תשעה בלי אוזן- במוזמביק- הכנסנו פליק- שם טָבָע כמעט כול הצי- כן זה אנו שהטבענו- אצלנו יש כבוד עצמי. ".

בדה מרקר יש מדור בשם "הכול אישי". המפורסמים שלנו קוראים אותו דבר ראשון בבוקר כמו שפעם, ואלי גם היום, רבים פותחים בקריאת מודעות האבל וצועקים לאישה: שיפרה, את יודעת מי מת? הטייקונים שלנו ויחצניהם מדושני עונג רוצים לראות שהם חיים. בחלק הטקסטואלי של המדור (שתופס במקרה זה עמוד שלם) ונוגע למסיבה, מוזכרים 65 שמות של אוליגרכים, משרתיהם היחצנים, פוליטיקאים שקדים קידה עמוקה בפני הפריץ ועוד. בתמונות -המדור חסכוני יותר ומופיעים בו 28 תמונות של הוא והיא. יש יחצנים ופוליטיקאים שמופיעים באותו ערב בשתי מסיבות, כמו בדרנים בחגיגות יום העצמאות. ולא שכחנו את הבדרנים עצמם, ליצני החצר המודרניים.

במרכול הגדול הזה ששמו ד'מרקר יש עוד goodies. יש "שוברים קופה" על פופקורן, נקניקיות מינגלינג דיגיטלי וועידת האינטרנט של ד' מרקר. יש גם "ציוצים" ובמרכזם תמונה של מלכות הדראג שבשל מימדיהן חתכו קצת בשוליים, אחרת היו פורצות לתוך תמונה שכנה של איזה כנס של "טרנסמרקטינג".זה העולם של מחר. העולם של אתמול-מת,זה של היום- גוסס.

אילו,למצער,המגזין היה מביא אקטואליה קצת אחרת, עם או בלי תמונות: אנשים אחרים בהוויה הכלכלית – חברתית שלנו כמו אותה אם חד הורית עם שלושה ילדיה, שגרה באהל בשכונת התקווה, או קשיש קשה יום, שאין מי שיסעד אותו, או אותם ילדים במצוקה שמבקשים לסגור את המועדון שלהם, אותו ניצול שואה בודד, שעולמו חשך עליו גם בארץ השמש. או אפילו קמצוץ של סיקור של העוני המשווע במחנה החרדי, בחסות הרבנים אליישיב ושטיינמן, שתורתם משפילה את כבוד האדם בכלל והאדם העובד בפרט. אז הייתי אומר שזה גם משקף, גם מאזן, וגם מאתגר. אבל זה דמרקר.הוא לא גטו לעניים. הוא "ספוט" שמאיר את הארמונות של בֶּבֶרלי הילס שלנו.

אינני תוהה מה הסיבה למדור כזה בד'מרקר. אין דבר בלי הגיון במגזין זה. והרציו הצרוף הוא שווק, של המגאזין עצמו, שהוא בעצם חלק ממכלול תקשורתי גדול. לאותה קטגוריה שייך הצ'ופר שמקבלים האח"מים לאיזון הביקורת נגדם במדורים אחרים. הביקורת שם, ספק אם היא מורידה ממשקלם כהוא זה. הם חיים עם זה די טוב. גם אלה שמואשמים או שיש חשד נגדם, יש מסביבם טבעת של משמרות פרטוריאניים ופלגנות של עורכי דין שוחרי ממון,ויש גם שוחרי בצע, ששומרים עליהם. אבל השם והתמונות כאן, ללא ספק מוסיפים להם, לא רק נחת רוח, אלא גם פרסום.

אם אתה מפורסם-אתה קיים. אם אתה מפורסם מאוד- אתה קיים מאוד.איך לקרוא לזה? אתנן מבית ד' מרקר. זה לא יפה. אז לא נקרא לזה ככה. לי ולקוראים כמוני, שעושים את ד'מרקר פופולארי,זה לא נותן כלום. גם התמונה שלי לא מופיעה. זאת הכללה. הנה הוא נותן לי חומר לכתוב עליו. הוא מרגיז אותי, אך לא עד כדי כך שאפסיק לקרוא את המגזין.זאת חכמתו-בין היתר. אבל למפורסמים הוא נותן הרבה.זה מפרש את השם אח"מים, שהם ראשי תיבות של אנשים חשובים מאוד. והם אכן כאלה בעיקר כלפי מנהיגים משפיעים פוליטיים ואחרים בחיינו. וד'מרקר נאמן לאמירה seeing is believing – אין כמראה עיניים. סימביוזה של הון וטון. משום כך, זה חלק מן השיטה שד' מרקר –

( הסָמָן בלעז), בעקיפין לפחות, שותף לה. לא פחות מאשר משווקי הדמויות של ההון. ההבדל הוא שבמקרה זה מי שמשלם הוא הלקוח, הקורא כמוני. בדיוק כמו הערוצים המסחריים שבעבור הצפייה בהם אינך משלם- כאילו- כלום. אבל אתם משלמים ועוד איך: בעבור המוצר שהם מפרסמים. זה כלול במחיר לצרכן. השם רשום מלפנים המחיר מאחור.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל