אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם הכלכלה היא מדע?


כלכלנים עוסקים במתן הסבר מדעי להתנהגות שווקי ההון

אני חייב להודות שכותרת המאמר קצת מטעה. בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי, הכלכלה נמצאת כרגע במרכז ההתעניינות, וכן החלק הארי של הדיון יעסוק בכלכלה, אבל נושא המאמר הוא הרבה יותר רחב, ובעיקרו דן בשאלת היכולת לצפות את העתיד או, למען הדיוק, היכולת להעריך נכון את התוצאות הצפויות מנקיטת צעדים כאלה או אחרים. לכלכלה יש מקום מרכזי בדיון מאחר וגם להחלטות ולצעדים הננקטים בתחומים שלכאורה אינם קשורים ישירות לכלכלה יש תוצאות בעלות משמעות כלכלית.

מאז החל המשבר הכלכלי הנוכחי, שאלה החוזרת על עצמה בלי הרף היא האם ניתן היה לצפות מראש שזה יקרה. שאלה לא פחות חשובה (ומעניינת לפחות באותה מידה) שעולה במקביל, היא האם ניתן היה למנוע אותו. זה נושא לדיון בפני עצמו ואגע בו רק אם המאמר הנוכחי לא יצא ארוך מדי.

השאלה אם אפשר היה לחזות מראש את מה שקורה בימים אלה בכלכלה האמריקאית והעולמית, היא מקרה פרטי של שאלה הרבה יותר רחבה – עד כמה יש ביכולתו של האדם לחזות את העתיד. זאת שאיפה המלווה את האדם עוד משחר ההיסטוריה, ובמובן זה תקופתנו איננה שונה מתקופות אחרות. זה לא מפליא, כי אחרי ככלות הכל, כל אחד היה רוצה שיהיה לו כדור בדולח בו הוא יוכל לקרוא את העתיד ולדעת מה תהיינה התוצאות של החלטות או פעולות שונות בהן הוא עומד לנקוט. זה נכון במישור האישי, במישור העסקי, במישור המדיני ובמישור הצבאי.

בעבר ספקי שרותי החיזוי היו רואי נסתרות למיניהם – איצטגנינים, קוראי חלומות, ידעונים ובעלי אוב. גם במסורת היהודית זה לא חסר. ספר בראשית מספר לנו על התחזית הכלכלית שיוסף נתן לפרעה מלך מצרים, תחזית שהתבססה על חלומותיו של פרעה. בזכות התחזית הזאת יוסף עלה לגדולה והענק לו התואר צָפְנַת פַּעְנֵחַ. בספר שמואל מסופר על המלך שאול שפנה לבעלת אוב בעין דור ערב מלחמתו בפלשתים, ובספר דניאל אנו קוראים על תחזית החורבן של בבל בידי הפרסים.

המיתולוגיה היוונית מספרת על קרזוס, מלך לידיה, שערב החלטתו לצאת למלחמה נגד הפרסים באמצע המאה הששית לפני הספירה, פנה לאוראקל מדלפי ושאל אם הוא יצליח. התשובה שקבל היתה "אם קרזוס יחצה נהר, ממלכה גדולה תהרס". מעודד מהתשובה, קרזוס פלש לפרס ונחל מפלה מוחצת. הפרסים כבשו את לידיה ולקחו את קרזוס בשבי. קרזוס הממורמר האשים את האוראקל בהונאה. אבל תחזיתו של האוראקל לא היתה טעות וגם לא הונאה, האוראקל היה פשוט מספיק חכם כדי לנסח את תחזיתו כך שהיא תתאים לכל תוצאה.

בעידן המודרני, את מקומם של חוזי העתיד מהעת העתיקה, תופסים "מומחים", ציבור של יודעי כל – "מייבינים" – שמתמחים בראיית הנולד. את חוכמת הניסוח של האוראקל הם החליפו בגישה של שחצנות אפיסטמית (epistemic arrogance – הנטיה של אנשים לייחס משקל יתר למה שידוע להם ולהפחית מערכה של בורותם). זה דפוס חשיבה שהוא למעשה טבע שני אצל האליטות המתקדמות.

אנשים כאלה ממלאים את חדרי המערכת של התקשורת, את אולמות האקדמיה ואת מסדרונות השילטון. אין לך נושא שאין לו מומחה. המשותף לכל המומחים האלה הוא שבדרך כלל אין להם מושג ראשוני במתרחש בתחומי ה"התמחות" שלהם. בתקופת המלחמה הקרה היה תחום התמחות שנקרא סובייטולוגיה. את ההגדרה הכי טובה למומחים האלה שמעתי משמעון פרס. "הסובייטולוג" כך שמעון פרס, "הוא אדם שיודע את הכל על רוסיה הסובייטית, חוץ ממה שקורה שם באמת". והוא צדק כמו שלא צדק מימיו. לא היה אחד מבין כל המומחים האלה שחזה את קריסת המשטרים הקומוניסטיים ואת התפוררות האימפריה הסובייטית. לא את העיתוי, לא את המימדים ולא את שינויי המישטר ברוסיה עצמה. אפילו אחרי נפילת חומת ברלין, כשתהליך התפוררות האימפריה הסובייטית כבר היה בעיצומו, עדיין היו סובייטולוגים שסרבו להכיר במציאות והמשיכו לדבוק בתאוריות העבר.

במאמר מוסגר, המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה בתקופת המלחמה הקרה היו תחום ההתמחות האקדמי של קונדוליזה רייס, שרת החוץ הנוכחית של ארה"ב. זה אולי מסביר את רמת התיפקוד וההישגים שלה.

ובהקשר דומה, יש בארה"ב אלפי (אולי עשרות אלפי) הוגים וחוקרים העוסקים בעולם הערבי ותרבותו ובעולם האיסלאם. רבים מהם שולטים באופן חופשי בשפה הערבית ובשפות האחרות של האזור, והם מסוגלים לקרוא במקור את מה שנכתב שם, וכן לעקוב במקור אחרי מה שמשודר שם ברדיו ובטלוויזיה. הם יכולים לראות מכלי ראשון מה מלמדת מערכת החינוך שם. מתוך כל הציבור המכובד הזה, את מספרם של אלה שחזו אפשרות של מגה-פיגוע על אדמת ארה"ב, שלא לדבר את את הארוע הספציפי של ה 11 בספטמבר, 2001, אפשר למנות על אצבעות יד אחת. אדרבא, כמעט ללא יוצא מן הכלל המומחים האלה דחו על הסף את האפשרות שעומד להתרחש פיגוע רציני. הם לא שינו את עמדתם גם אחרי ניסיון הפיגוע הראשון ב 1993. כל מי שהעיז לחלוק על "הקו", והעלה את האפשרות שעומד להתרחש פיגוע מגה טרור תוייג ע"י הממסד האקדמאי המזרחני כ"איסלמופוב", כ"גזען" ו"כשונא ערבים", ומה שהכי חמור מנקודת מבטה של האליטה הזאת -- כ"תומך בציונות" (את זה האחרון עד היום אינני מצליח להבין. מה הקשר?). מעקב אחרי החומר המתפרסם ע"י מסה (middle east studies association – mesa), אירגון הגג האקדמי בו מאוגדים כל העוסקים בתחום, מלמד שהגישה הזאת היא עדיין נחלתו של הרוב המכריע בין חברי האירגון גם היום. יתרה מזאת, כדי לכסות על חרפת כשלונם, יש לא מעטים בקרב הציבור הזה שאימץ את תיאורית ה"קונספירציה", תיאוריה הגורסת שהפיגוע היה למעשה הונאה (inside job) של מימשל בוש על מנת להצדיק השלטת משטר דיקטטורי פאשיסטי בארה"ב. כמה שזה נשמע אבסורדי יש לסחורה הזאת "קונים" באקדמיה, ובמספר לא קטן של אוניברסיטאות מלמדים אותה כחלק מתוכנית הלימודים.

במאמר מוסגר, תום קלאנסי, סוכן ביטוח שהפך למחברם של רבי מכר מותחנים טכנו-פוליטיים, שבקושי ידע איפה המזרח התיכון נמצא על המפה, חזה את ארועי ה 11 בספטמבר בדיוק מדהים בספר שהוא כתב ב 1994 או 1995.

מרביתם של האנשים ממנה מורכבת האליטה המתקדמת אינם אנשי מעשה. בדרך כלל הם תיאורטיקאים - "עייצ'ס גייבר'ס". עיקר כוחם הוא בכך שהם אף פעם אינם נושאים באחריות לתוצאות של המדיניות או של הצעדים בהם הם המליצו לנקוט. הם יכולים להרשות לעצמם לכן ל"מתוח קצת את החבל" ולהתעלם לא רק ממה שהם לא יודעים (רבים מבינהם בטוחים שאפשרות כזאת כלל לא קיימת) אלא גם ממה שהם כן יודעים. להתעלם זאת אולי מילה קצת חזקה, אבל הם נוהגים להמעיט מערכם של נתונים ועובדות שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות שהם בנו. ג'ורג' אורוול ניסח את זה כדלהלן "אנשים יכולים לחזות את העתיד רק כאשר הוא תואם את שאיפותיהם, והם מסוגלים להתעלם מהעובדות הבוטות ביותר כאשר הן אינן רצויות" (people can foresee the future only when it coincides with their own wishes, and the most grossly obvious facts can be ignored when they are unwelcome).

פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי בארה"ב בשם פיליפ טטלוק (philip tetlock), ניהל במשך קרוב ל 20 שנה מחקר העוסק במעמדם של המומחים המציפים אותנו חדשות לבקרים בניתוחים, פרשנויות ותחזיות. את תוצאות המחקר הוא פרסם בספר שיצא בשנת 2007 בהוצאת פרינסטון, בשם "ניתוחים פוליטיים של מומחים: מה ערכם? איך אפשר לדעת?" (expert political judgment: how good is it? how can we know?). טטלוק אסף למעלה מ 82,000תחזיות מ 284 מומחים המתפרנסים מ"פרשנות וייעוץ בנושאים פוליטיים וכלכליים" (commenting or offering advice on political and economic trends). בתחזיותיהם המומחים התבקשו להעריך באחוזים את הסיכוי של שלושה תרחישים אפשריים: המצב הקיים ימשיך ללא שינוי (סטטוס קוו), המצב הקיים ישתנה לטובה והמצב הקיים ישתנה לרעה. השוואה בין אחוזי הסבירות שהמומחים ייחסו לתפתחויות השונות לבין אחוז המקרים בהם ההתפתחויות האלו אכן התרחשו בפועל הראתה שללא יוצא מן הכלל המומחים "פיספסו" בגדול. התוצאות היו הרבה יותר גרועות ממה שהיה מתקבל לו היו מייחסים באופן שרירותי הסתברות שווה (33 אחוז) לכל אחד מהתרחישים. גם לא היה הבדל משמעותי בין הצלחתם של המומחים לחזות את העומד לקרות בתחומי ההתמחות שלהם לבין הצלחתם בתחומים בהם לא היה להם יידע מיוחד.

בין מסקנותיו של טטלוק: בדרך כלל עודף יידע גורע מהיכולת להגיע לתחזית מהימנה; מומחים בעלי מוניטין, הנהנים מיוקרה בין לאומית שכולם מייחלים למוצא פיהם, מפתחים עודף ביטחון עצמי, ומאבדים את היכולת להפריד בין דעותיהם האישיות לבין המציאות; ומידת הדיוק של התחזית עומדת ביחס הפוך לביטחון העצמי, למעמדו התיקשורתי ולעומק היידע של החוזה-מומחה. קורא עיתונים ממוצע, העוקב אחרי החדשות באופן סדיר, מצליח בדרך כלל לחזות את העתיד בוודאות שאיננה נופלת מזו של מרבית המומחים-פרשנים המצוטטים בעיתון או מעל מסכי הטלוויזיה.

במאמר מוסגר, מסופר על הנשיא רייגן שרעייתו היתה נוהגת להתייעץ עם אסטרולוגים ושהוא קיבל לפחות חלק מהחלטותיו בהשפעתם. אינני יודע אם הסיפור הזה נכון או לא, אבל אין לי ספק שהעצות שהוא קיבל מהאסטרולוגים לא היו יותר גרועות מאלו של המומחים המועסקים בשכר מלא ע"י מחלקת המדינה.

המחזאי ברטולד ברכט שם בפי הגיבור באחד ממחזותיו את המשפט הבא "חיסרון אחד יש לו לאדם, הוא יכול לחשוב" (der mensch hat einer fehler: er kann denken). ע"פ הקריטריון הזה אפשר לאמר שהחוזים-מומחים של ימינו הם אנשים מושלמים. אין להם חסרונות.

הדבר היחיד שמפליא הוא הביטחון בלתי מעורער בנכונות התחזיות שלהם שהמומחים-חוזים ממשיכים להפגין למרות הכשלונות החוזרים שלהם. בקרב קובעי המדיניות ההחלטות ממשיכות להתקבל והמדיניות ממשיכה להתנהל על סמך תחזיות וניתוחי מצב של אנשים שהוכיחו אין ספור פעמים בעבר שאי אפשר לסמוך עליהם. האפשרות שזה לא יעבוד איננה סיבה מיוחדת לדאגה. אחרי ככלות הכל, אלוהים גדול.

לסיכום החלק הזה, המקרא מדבר על "נביאי שקר" ועל "נביאי אמת". את הראשונים אין כל קושי לזהות. ההיסטוריה עושה זאת עבורנו. לגבי האחרונים זאת שאלה טובה אם אכן מדובר ב"אמת" או שזו בסך הכל חוכמה שלאחר מעשה. קשה לי להשתחרר מהרושם שההבחנה בין שני הסוגים היא בעיקרה עניין של פרספקטיבה היסטורית ומבט לאחור.

העומק והיקף הפיספוס ב"ראיית הנולד" בכל מה שקשור למשבר הכלכלי הנוכחי, מעמידים את "הישגיו" של ציבור הכלכלנים ברמה שאינה נופלת מזו של "הצלחת" המזרחנים לחזות את ארועי ה 11 בספטמבר. למרות שכאן זה לא הביא באופן ישיר לקורבנות בנפש, מימדי הנזק אולי אפילו עולים על אלה של ה 11 בספטמבר. בשל היומרות ה"מדעיות" של העוסקים בתחום, לא יהיה זה מוגזם לאמר שהפישול של הכלכלנים הוא הרבה יותר חמור. היטיב לנסח זאת כלכלן בשם דוד לייבסון (david laibson) מאוניברסיטת הרווארד: "לכלכלנים ספורים בלבד יש סיבה להתפאר" (there are very, very, very few economists who can be proud)

להלן רשימה חלקית של כמה מהתחזיות ה"מוצלחות" ביותר בתחום הכלכלה שנעשו במהלך שנת 2008, רשימה שהוכנה בידי סוכנות החדשות אסושייטד פרס.

אני מסתפק במקור האנגלי בלבד ומקווה שהעדר תרגום לעברית לא יקשה על הקוראים.

1. "a very powerful and durable rally is in the works. but it may need another couple of days to lift off. hold the fort and keep the faith!" -- richard band, editor, profitable investing letter, mar. 27, 2008

at the time of the prediction, the dow jones industrial average was at 12,300. by late december it was at 8,500.

2. aig "could have huge gains in the second quarter." -- bijan moazami, analyst, friedman, billings, ramsey, may 9, 2008

aig wound up losing $5 billion in that quarter and $25 billion in the next. it was taken over in september by the u.s. government, which will spend or lend $150 billion to keep it afloat.

3. "i think this is a case where freddie mac and fannie mae are fundamentally sound. they're not in danger of going under i think they are in good shape going forward." -- barney frank (d-mass.), house financial services committee chairman, july 14, 2008

two months later, the government forced the mortgage giants into conservatorships and pledged to invest up to $100 billion in each.

4. "no! no! no! bear stearns is not in trouble." -- jim cramer, cnbc commentator, mar. 11, 2008

five days later, jpmorgan chase took over bear stearns with government help, nearly wiping out shareholders.

5. "existing-home sales to trend up in 2008" -- headline of a national association of realtors press release, dec. 9, 2007

on dec. 23, 2008, the group said november sales were running at an annual rate of 4.5 million -- down 11% from a year earlier -- in the worst housing slump since the depression.

6. "i think you'll see (oil prices at) $150 a barrel by the end of the year" -- t. boone pickens, june 20, 2008

oil was then around $135 a barrel. by late december it was below $40.

7. "i expect there will be some failures. i don't anticipate any serious problems of that sort among the large internationally active banks that make up a very substantial part of our banking system." -- ben bernanke, federal reserve chairman, feb. 28, 2008

in september, washington mutual became the largest financial institution in u.s. history to fail. citigroup (nyse:c - news) needed an even bigger rescue in november.

8. "in today's regulatory environment, it's virtually impossible to violate rules." -- bernard madoff, money manager, oct. 20, 2007

about a year later, madoff -- who once headed the nasdaq stock market -- told investigators he had cost his investors $50 billion in an alleged ponzi scheme.

לא כל ה"תורמים" ברשימה הם כלכלנים מקצועיים, אבל לא שמעתי על אף כלכלן רציני שמצא לנכון לחלוק על אחת מהתחזיות האלו.

אובדן אמון הציבור ביכולת העמידה לאורך זמן של המערכת הפיננסית, מתבטאת בקריסת השור, סמלו של ענק ההשקעות merrill lynch.

יותר מכל דבר אחר, הנזק שנגרם ע"י כשלונם של הכלכלנים לצפות את המשבר הנוכחי הוא אובדן האמון. הציבור הרחב אבד את האמון שהיה לו בעייצ'ס גייבר'ס האלה. לאנשים היום יש ספק אם לכלכלנים יש בכלל מושג על מה הם מדברים. העובדה שהכלכלנים חלוקים בדעותיהם באשר לתשובה לשאלה מדוע זה קרה, איננה תורמת להגברת האמון ביכולתם למצוא פתרון למשבר. למרות שאין ביכולתם של הכלכלנים לתת תשובות

מספקות לשאלות מדוע זה קרה, ומדוע לא ננקטו שום צעדים למניעת המשבר, הם מצפים מהציבור שהוא יאמץ את הפתרונות שהם מציעים לעתיד. ישנה בעיה "קטנה" בנקודה הזאת - הפתרונות המוצעים בימים אלה ע"י הכלכלנים למשבר בכלכלה הם מיגוון רחב של רעיונות שסותרים זה את זה, כמו מיגוון ההסברים המוצעים כתשובות לשאלה מדוע זה קרה.

הכלכלה הצטרפה כדיסציפלינה מחקרית למשפחת מדעי החברה לקראת סוף המאה ה 18 ומאז מעמדה היה שנוי במחלוקת. הוגה אנגלי (סקוטי למען הדיוק) בשם תומס קרלייל (thomas carlyle) הגדיר באמצע המאה ה 19 את הכלכלה כ"מדע מביש" (dismal science). הרבה השתנה מאז ימיו של קרלייל. "מחסן התחמושת" של הכלכלן בימינו כולל כלים מדעיים ושיטות מחקר שהם המילה האחרונה. השימוש באנליזות סטטיסטיות מתקדמות ובמודלים פיננסיים מתוחכמים הוא כמעט דבר של יום יום. ה"מידוע" של הכלכלה, יצר אצל העוסקים בענף תחושת עליונות הגורמת להם להתייחס בביטול למחקרים הנעשים בידי חוקרים במדעי החברה האחרים שבדרך כלל אינם כרוכים בשימוש בטכניקות מתימטיות מתקדמות. הם רואים במחקרים האלה יותר סיפורי מעשיות מאשר מחקרים של ממש. יש בין הכלכלנים אפילו כאלה שלדעתם במדעי החברה האחרים, צורת הרבים של "אנקדוטה" היא "נתונים" (the plural of “anecdote” is “data”).

רגש העליונות הזה נובע יותר מבוז כלפי מדעי החברה האחרים, מאשר מהכרה ב"ערכה" של הכלכלה כמדע. הדבר בא לידי ביטוי בסקר שנערך ע"י ה journal of economic perspectives בין סטודנטים לתואר שלישי במחלקות לכלכלה של המוסדות המובילים בארה"ב. בעוד שקרוב ל 80 אחוזים מבין המשתתפים בסקר היו משוכנעים שהכלכלה היא "הכי מדעית" בין מדעי החברה השונים, רק 9 אחוזים חשבו שבין הכלכלנים יש הסכמה בשאלות יסוד.

מעמדה של הכלכלה עבר "שידרוג" משמעותי בשנת 1968 בעיקבות החלטתו של הבנק המרכזי של שוודיה על הענקת פרס שנתי ל"כלכלן השנה". סכום הפרס, מועד הענקתו וכן טכס ההענקה נקבעו כך שיתאימו למתרחש בחלוקת פרסי נובל (כמו פרסי נובל, הפרס מוענק לזוכה בידי מלך שוודיה). בחירת הזוכה בפרס נתנה בידי חברי האקדמיה השוודית עליהם מוטל לבחור את הזוכים בפרסי הנובל השונים (למעט פרס נובל לשלום המוענק ע"י וועדה נורבגית). למראית עין מדובר לפיכך ב"פרס נובל לכלכלה". על מנת לסבר את האוזן, בהחלטה על יצירת הפרס החדש נאמר שהוא מוענק "לזכרו של נובל". הכלכלנים ראו בהתפתחות הזאת לגיטימציה של הכלכלה כמדע (the economy was no longer a “dismal science”). לא יכולתי להתאפק מצחוק כשקראתי מאמר באחד הפורומים באינטרנט בו איזה כלכלן ישראלי ניסה להסביר לקוראים על מה בדיוק הוענק הפרס לפאול קרוגמן, חתן הפרס השנה, ובאותה הזדמנות הוא ניסה למצוא קשר בין הנאמר בצוואתו של נובל (הוא לא כל כך דייק, אבל זה לא נושא הדיון) שמת ב 1895, לבין הענקת הפרס לכלכלה.

שימוש בשיטות מחקר מדעיות ובכלים סטטיסטיים מתוחכמים כשלעצמו, איננו מספיק כדי להפוך דיסציפלינה מחקרית ל"מדע". הצרוף השרירותי למשפחת המדעים עבורם מוענק פרס נובל גם הוא אינו יכול ליצור יש מאין . למרות כל ההתקדמות בענף, הכלכלנים של היום עדיין מגששים כסומא באפלה בחיפוש אחרי תשובות לשאלות בסיסיות. פרננדו אנריקה קרדוזו (fernando henrique cardoso) נשיא ברזיל לשעבר, מספר איך במהלך המשבר הכלכלי החמור שארצו עברה בעשור האחרון של המאה הקודמת, הוא הוצף בהצעות לפתרון המשבר ממומחים של הבנק העולמי, מומחים של קרן המטבע הבין לאומית, ושורה שלמה שלמה של כלכלנים בעלי שם – ביניהם כמה "כוכבי על" וכן כחצי תריסר חתני פרס נובל. לכל אחד מהיועצים האלה היה רעיון משלו, וכל אחד מהם היה משוכנע שרק הפתרון המוצע על ידיו יביא את הישועה. קרדוזו, שהוא סוציולוג ולא כלכלן בהשכלתו, הצליח להוציא את ארצו מהמשבר תוך שהוא מתעלם לחלוטין מכל העצות של המומחים.

פרנסואה בורגיניון (françois bourguignon), הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, אומר על כך "יש לנו הבנה לא רעה מה הם המיכשולים לצמיחה כלכלית, אבל אנו מבינים פחות מה נדרש על מנת ליצור צמיחה כלכלית, ולשמר אותה" (we do have a good sense of what are the main obstacles to growth and what are the conditions without which an economy can’t grow. but we are far less sure about what are the other ingredients needed to create and sustain growth). רי'צרד פרימן (richard b. freeman), פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת הרווארד, מציג את הדברים בצורה יותר חריפה. לדבריו, בתחזיות על הצלחה בביצוע, "למזל יש תפקיד לא פחות חשוב מאשר למדיניות הכלכלית" (luck seems as key as economic policies).

מדע בו צריך לסמוך על המזל כדי להסביר את גורלם של מיליוני אנשים הוא באמת מדע מביש. לא יזיק לפיכך לכלכלנים לרדת מהעץ ולאמץ קצת צניעות במקום רגש העליונות האינטלקטואלית שהם פיתחו ביחס למדעי החברה האחרים.

המודלים הפיננסיים המשמשים את הכלכלנים מתבססים על הגיון וכן הם מסתמכים על נתונים מהעבר. מודלים כאלה אינם מסוגלים להתמודד עם מציאות שאין בה הגיון כלכלי – זה כלל לא מובן מאליו שקבלת החלטות ע"י יחידים היא תהליך רציונלי, והסתמכות על העבר בנוסח "מה שהיה הוא שיהיה" היא לעתים קרובות משענת קנה רצוץ. דוגמא טובה היא מודל פיננסי שפותח במהלך העשור האחרון של המאה הקודמת, מודל המכונה "הערך שבסיכון" (value at risk - var).

אל תשאלו אותי מה המשמעות של הסימנים והאותיות בנוסחה הזאת. העתקתי אותה ממאמר כלכלי בוול סטריט ג'ורנל, כי היא עשתה עלי רושם של מה שהוא מאוד חכם. מודל ה var פותח ע"י קבוצת עובדים בחברת ההשקעות ג'יי פי מורגן (j p morgan), שכינויים היה קואנטס (quants). המודל הזה התיימר לתת למנהלי מוסדות פיננסיים, אנשים שאינם קואנטס, כלי באמצעותו הם יוכלו להעריך בדיוק של %99 את ההפסד הכספי שיכול להגרם בניהול "תיקי ההשקעות" שלהם. ה var היה אמור לאפשר למנהלי המוסדות השונים להשוות את ההפסד הצפוי במקרה הגרוע (worst case scenario) עם הרזרבות העומדות לרשותם, כדי שהם יוכלו לישון בשקט. לרוע המזל, מודל ה var איננו מסוגל להתמודד עם מצבים קיצוניים שאין להם תקדים, וארועים שההסתברות שלהם היא "פחות מ %1" קורים בחיים לעתים הרבה יותר קרובות ממה שמשתמע מהסטטיסטיקה. בפועל הצלחת מודל ה var היתה כמו זו של שק אוויר במכונית שמתפקד תמיד כהלכה חוץ מכאשר המכונית מעורבת בתאונה. מי שמעוניין בפרטים נוספים על הטרוף שמאחורי מודל ה var יכול למצוא אותם כאן.

הסתמכות יתר על העבר במודלים שנועדו להציע פתרונות לעתיד היא דבר נואל ביסודו, כי ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה. גם כאשר לכאורה אין הבדלים בין מצבים, קיים הידע וזה כשלעצמו יוצר הבדל. התקשורת והפוליטיקאים מרבים לעשות השוואות בין המשבר הנוכחי לבין התמוטטות הבורסה ב 1929. אפשר להתעלם מהבדלים מהותיים בין שני הארועים, אבל האנשים היום יודעים מה קרה אז, ותגובותיהם למה שמתרחש בהווה בשווקי ההון מושפעות מהידיעה הזאת. זה בכלל לא בטוח לפיכך שמה שקרה ב 1929 יחזור על עצמו.

ההקבלה שמנסים לעשות בין המשבר הנוכחי ל 1929 נראית עוד יותר מופרכת כשבוחנים את הפרטים. עד היום אין לאף תשובה מניחה את הדעת מדוע המשבר קרה אז. כמו היום, גם אז אף אחד לא חזה מראש שזה עומד לקרות. עד היום יש חילוקי דעות מהותיים בין כלכלנים בהסברים מדוע המשבר קרה, ולא קשה לראות את ה"תרומה" של השקפות עולמם של המסבירים לשוני. היום, כמו לפני 80 שנה, לתשובות הניתנות לשאלה מדוע המשבר קרה יש רקע אידיאולוגי. מסתכל מהצד אינו להחליט האם זה נגרם בגלל שלא היה פיקוח או בגלל שלא היה פיקוח במידה מספקת או אולי בגלל שהיה יותר מדי פיקוח; האם הסיבה היתה תאוות בצע של יחידים או שזה נבע ממתן אשראי זול לכל דכפין; האם זו היתה רשלנות בלבד או שאנשים מעלו בתפקידם. אפשר להמשיך ככה בלי סוף. אין שני כלכלנים שנותנים את אותה התשובה.

ההשוואה למשבר הקודם מקבלת משנה חשיבות כאשר עוברים לדיון בצעדים בהם יש לנקוט כדי לפתור את המשבר. התמוטטות הבורסה התרחשה ב 1929. הבחירות שהעלו את רוזוולט לשילטון התקיימו ב 1932 – כמעט שלוש שנים אחרי המשבר. במועד הזה כבר ניכרו סימני התאוששות והכלכלה החלה לחזור לעצמה. הרבה כלכלנים ופרשנים טוענים שלמעשה מדיניות ה"ניו דיל" של רוזוולט עצרה את ההתאוששות וגרמה למשבר להפוך לשפל ממנו ארה"ב יצאה רק ערב פרוץ מלחמת העולם. הטוענים כך הם בעיקר כלכלנים בעלי השקפת עולם שמרנית. לדברים האלה יש חשיבות מהותית כי הרעיונות שהנשיא הבא של ארה"ב העלה במהלך מסע הבחירות שלו, מכילים הרבה סממנים של מדיניות ה"ניו דיל" שרוזוולט הנהיג. צוות הכלכלנים שהוא מינה כדי ליישם את רעיונותיו, גם הוא קרוב בהשקפותיו לאידיאולוגיה שהיתה מאחורי מדיניות ה"ניו דיל".

המערכת הפיננסית של ארה"ב עברה שינויים מהותיים בעיקבות ההתמוטטות של 1929. שורה של חוקים ותקנות, שנחקקו על מנת להגן על הציבור מפני הישנות המשבר, סייעו להחזרת אמון הציבור במערכת. למרות עליות וירידות עונתיות כולל פגיעה קשה במיוחד בעיקבות הפיגוע של ה 11 בספטמבר, 2001, המבנה הזה החזיק מעמד שמונים שנה עד לקריסתו במשבר האחרון. המחלוקת האידיאולוגית לגבי העבר (מדוע זה קרה) ולגבי העתיד (מה לעשות על מנת להחזיר את הדברים לקדמתם ואם זה בכלל אפשרי) נותרה בעינה, כשחילוקי הדעות הם בעיקר סביב הנושא של מעורבות הממשלה בכלכלה. נכון לעכשיו, המגמה המסתמנת היא בכיוון של מעורבות יתר ממשלתית. אחד הלקחים מהמשבר של 1929 היה שמידה מסויימת של מעורבות ממשלתית בכלכלה היא כורח המציאות כך שהמחלוקת בין הגישות השונות היא למעשה על ה"כמה" ולא על ה"אם". דוגמא טובה הוא הוויכוח המתנהל בימים אלה בנושא חילוץ ייצרני המכוניות מפשיטת רגל. ברמה של הפוליטיקאים יש תמימות דעים בין המימשל היוצא והאדמיניסטרציה הבאה. לציבור יש דעה קצת אחרת, כפי שזה בא לידי ביטוי בתמונה המצורפת, אבל את הציבור אף אחד לא שואל, לפחות לא בשנתיים הבאות.

ביסודו של דבר הפתרונות השונים המוצעים ע"י הכלכלנים למשבר הנוכחי מתבססים במודע או שלא במודע על הביטחון שיש להם ביכולתם לראות את הנולד. "ביצועי העבר" של ההעוסקים בענף אינם מותירים הרבה מקום לאופטימיות באשר ליכולת החיזוי שלהם, במיוחד לאור העובדה שכמעט ללא יוצא מן הכלל תחזיות העתיד של הכלכלנים הן בבואה נאמנה של השקפת עולמם.

המגמות המסתמנות משורת המינויים של האדמיניסטרציה החדשה מצביעות על כך שבשנים הקרובות אנו צפויים לראות תנודה משמעותית של המטוטלת הכלכלית בארה"ב. המעבר מכלכלת שוק חופשית לכלכלה בה מעורבות הממשלה היא חלק מהותי ביותר, נראה כרגע כוודאי, אם כי למען הדיוק קשה לאמר שעד עכשיו המערכת הכלכלית כאן היתה "כלכלת שוק חופשית" כפי שהדוגלים במושג הזה היו רוצים לראות. היוזמות השונות עליהן מדובר בתחומי האנרגיה, הבריאות, החינוך, שינויי האקלים וכו' הן בהיקף חסר תקדים ומחייבות הוצאות ממשלתיות בסכומי עתק. כל הזמן שומעים על "מיליארדים" (מאות, לא בודדים) ויותר ויותר ה"טריליון" הופך להיות היחידה הבסיסית בתקציב. 

לחיי טריליוני הדולרים שבדרך

לא נותר אלא לחזור על שאלה שהצגתי במאמר שהתפרסם כאן בפורום ב 1 באוקטובר, 2008 ("כלכלת העתיד, כלכלת הלם"), לכמה מהפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות יש מושג כמה אפסים יש מימין לפסיק בטריליון. אולי צריך לשאול את השאלה הזאת גם את הכלכלנים.

עקב אכילס של המערכת הכלכלית היא העובדה שלמעשה הכנת תקציב היא בהרבה מובנים רתימת העגלה לפני הסוסים. קודם קובעים "יעדים" להוצאות ואח"כ מתחילים לחשוב על מקורות מימון להוצאות האלו. זה נושא שכבר פארקינסון (cyril northcote parkinson) עסק בו, אבל למרות שהוא היה היסטוריון וכלכלן רציני, ציבור הכלכלנים מעדיף לראות בספריו יצירות הומוריסטיות בלבד. בעוד שלעתים קרובות ביותר מקורות המימון מתבססים על תחזיות שאין להן כל אחיזה במציאות, ההוצאות הן מיידיות וממשיות ביותר.

תרחיש אופייני בו נתקלים לעתים מזומנות הוא שמסקנות/פתרונות/הצעות המועלים ע"י שני כלכלנים שלמדו באותו מוסד, מפי אותם מורים ומשתמשים באותם כלים ושיטות מחקר, על סמך אותם נתונים, מנוגדים קוטבית. איך זה ייתכן? איך הם מצפים שייקחו אותם ברצינות? "בדיקה בציציות" על מנת לנסות ולהבין את הסתירה מגלה שלשני הכלכלנים ישנן השקפות עולם המביאות אותם לעמדות פוליטיות מנוגדות. עכשיו יצא המרצע מן השק. מה שנותר לשאול לפיכך הוא איזה מן מדע זה בו התוצאות מושפעות מדעות פוליטיות. התשובה לשאלה שבכותרת המאמר היא כנראה פרפראזה על אימרתו הידועה של אברהם שפירא "זה מדע? זה ח . . ."

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר