אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לא שומעים!!! אס.או.אס. מן הצוללת של השידור הציבורי


הזעקות זאב, זאב, שבוקעות מבית רשות השידור ומחוצה לו עלולים יום אפור אחד לאמת עצמם. אז, אם יבולע לשידור הציבורי, זאת תהיה מכה קשה מאוד לדמוקרטיה הרופפת שלנו, שחלקים גדולים בה סוגדים לשיטה סימביוטית של הצלחה כלכלית ומנהיג סמכותי אולטימטיבי שיעשה "סדר" בכול- במדינה ובשידור הציבורי. אם הרפורמה המוצעת תסתכם בהכנעת העובדים, זה יפעל כבומרנג. מדי ערב, לפני שידור "מבט" נפתח מונטאז' שבו מצוינים שני מועדים חשובים: 60 שנה למדינה ו-40 שנה לטלוויזיה הישראלית- הערוץ הראשון. אני מכיר את שניהם מאז שנוסדו, הייתי בהם מאז כינונם, ואני עוקב אחריהם מאז. עם כול המדווים, המכשולים, הכשלים, המהמורות, המשגים, העיוותים והמעידות, הגדולות והקטנות- אני יודע מה הם הישגי המדינה.

לצערי, בהכללה, אינני יכול לומר זאת על ערוץ 1,קשה לי לקבוע מה הם הישגיה, של מי שהייתה פעם "הטלוויזיה ישראלית", למעט הישגים טכניים , חזותיים, פעלולים, הגשת "מבט" באחד, או בשניים, (שניהם סימפטיים) בעמידה ובישיבה, ומימיקה כזאת וקימוט מצח משם וריצוד אלקטרוני פרי טכניקה מתקדמת.עם זאת חרף "בריחת מוחות" לערוצים המסחריים, עדיין נותר קומץ איכותי ואידיאליסטי, אבל הם הולכים לאיבוד מול ה" טלנטים" הצעירים, שעוברים איזה בקו"ם עיתונאי עלינו הצופים . הדבר החדיש שאני יכול להצביע עליו הוא האפשרות שבלחיצת * 11 על טלפון סלולארי, אני יכול לשמוע ולצפות חדשות.אני משער כי הצפייה תהיה גבוהה הרבה יותר במהלך המשחקים האולימפיים. אך אלה הפקה סינית-בינלאומית. הטלוויזיה רק מעבירה אותה.עד לשנות ה-80 הטלוויזיה שידרה בשחור לבן, אבל היו בה תוכניות איכות.זה אמור אפילו בתקופת הניסוי של "צוות ההקמה", בסוף שנות ה-60 , ומדובר במשדרים מכול הסוגים. חדשות, אקטואליה, דרמה, בידור, מוסיקה, הומור ועוד.חלקם הגדול תוכניות מעולות,בשנות ה-80 טומי לפיד, כמנכ"ל, הכניס צבע ללחייה, אבל הוא האפיר את התכנים והשדרים נתקבלו אצלו בשחור לבן. היום המצב ירוד בכול קנה מידה. העובדה שאני לא יכול להצביע כיום על תוכניות ומשדרים משובחים בערוץ 1 נובעת משתי סיבות. אחת, מהיבט אקטיבי, כאשר אני צופה באי אלה מהם, אני לא שבע נחת. הסיבה השנייה, פסיבית. כתוצאה מן הצפייה במשדרים לא מוצלחים, אני בכלל לא פותח את הערוץ, ואפשר שהפסדתי תוכנית טובה, אך אינני יודע איזו. אף אחת מן החלופות לא מחמיאה לערוץ הציבורי.את הציבור מעניינים התכנים ולא רפורמה.כמו אצל סמואל בקט "מחכים לגודו", ככה ברשות השידור מחכים לרפורמה.המילה רפורמה היא כה שחוקה, שם נרדף לחנק אטי, וכה חסרת רצינות כאשר בשיחה עם ידידים הזכרתי רפורמה, הם צחקו. שאלתי אותם: מדוע: ענו לי: רוני בר און(שר האוצר) עשה צחוק מעצמו כאשר הכריז על רפורמה, כולל ביטול המיסוי על קרנות השתלמות. הערתי להם שאני התכוונתי לרפורמה ברשות השידור. אז אמרו, מה זה משנה. זה אותו הדבר.שניהם לא רציניים. ובאמת מישהו יכול להצביע על רפורמה, גם אם תקופת ההיריון הייתה ארוכה מזאת של פיל , שנולדה בכלל, או שנולדה בריאה? ההישגים הגדולים במדינה הם אבולוציוניים, פרי נסיבות ומנהיגות.

באתר רשות השידור, במקום בולט, מופיע ה"מנשר" של יו"ר הרשות מר משה גביש, מן ה- 8 ביולי 2007 , כלומר מלפני יותר משנה.להלן קטעים מתוך ההודעה: מזה שנים רבות מצוי השידור הציבורי במדינת ישראל בדעיכה מצד התכנים שהוא משדר , היקפי הצפייה ההולכים ופוחתים, והשימוש הבלתי מושכל במשאבים. צודקת טענתם של רבים ממשלמי האגרה כי, במסגרת המשאבים העומדים לרשותה של רשות השידור , ניתן היה להפיק איכויות העולות בסדרי גודל על המשודר כיום.הרוב בציבור מעוניין בשידור ציבורי , אך הפניית מרבית התקציב לפעילויות שאינן משרתות מטרה זו , התנהלות בזבזנית שאינה תואמת מינהל תקין ומצבת כח אדם מנופחת מביאות לקולות רבים המטילים ספק בזכות קיומה של רשות השידור במתכונת הנוכחית.למעלה מעשר ועדות ,בעיקר חיצוניות , בחנו את הרשות בשנים האחרונות והגישו המלצותיהן להבראתה אך בפועל לא נעשה דבר. כדי שרשות השידור תוכל למלא את יעודה , עליה להתנהל באופן אחר ולעשות שימוש בתקציביה בדרך שונה מהותית מכפי שהדבר נעשה כיום. יש לשפר את התוכן הירוד, להתייעל, להפחית ממצבת כוח האדם המנופחת, להגיע להסכמי שכר רציונאליים, מאפשרי ניהול ומותאמי סביבה טכנולוגית, להחדיר מוטיבציה בקרב העובדים, להדביק את הפיגור הטכנולוגי, לעצור נטישת טאלנטים , ובאמצעות כל אלה לחזור ולקבל לגיטימציה ציבורית.הרשות תיערך למבנה ארגוני שונה, תשחרר כ-850 עובדים ותקלוט כ-150 חדשים, תשקיע בתשתיות ואמצעים ותפתח מקורות הכנסה.במקביל יידרשו פעולות חקיקה להרחקת הרשות מלחצים פוליטיים, לקבוע סמכויות וכפיפויות וכדי לאפשר לה לעמוד ביעדי ההכנסה הדרושה למימון פעילותה.......לאי ביצוע השינוי יש חלופות להן משמעויות כבדות משקל; האחת – הרשות תמשיך להתנהל במתכונת הקיימת , דהיינו תוכן ירוד והמשך נטישה תוך סבסוד של כמיליארד ₪ במהלך חמש השנים הקרובות. מבלי להשיג כל שינוי משמעותי. קשה לראות את משרד האוצר" זורק כסף טוב אחרי כסף רע" השנייה – סגירת הרשות, מה שיחייב פיטורי כל העובדים בעלויות גבוהות למדינה ובתנאים ירודים לעובדים וכן הטלת כל חובות הרשות על אוצר המדינה.הבאתי את הקטעים העיקריים לא כדי להתפלמס אתם ,רובם ענייניים מאוד,אלא כדי להביא את דעת יושב הראש של הצמרת הציבורית של הרשות, המשקף באמירה זאת דעת רבים, לפחות בחלק מן ההיבטים . כאמור, גם אנשים שמצויים בנבכי הלבירינט ששמו רשות השידור, חשוב להם יותר השידור מאשר המתרחש מאחורי המיקרופון והמצלמה, נושאים ששייכים לפיקוח מוסדות הרשות, מבקר המדינה והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור.התכנים וגם הצורה הם שמעניינים בעיקר את הצופים.מכאן שמאמר מסוג זה אינו חלופה למבקרים. הם מתייחסים ספציפית לכול תוכנית. בהנחה שהם מהווים איזה אינדיקאטור לטיב השידורים. משום כך אני לא נוגע נקודתית בשידורים שונים. יחד עם זאת, אני מבקש לציין כי פסיחה כמעט מוחלטת של ביקורת עיתונאית על שידורי הערוץ הראשון מהווה התעלמות מתכנים שגרועה לאין ארוך מביקורת שלילית . מצד שני, אלה שיחפשו את טיב השידורים ברייטינג( אני לא נמנה איתם) ימצאו לעיתים רחוקות משדר של ערוץ 1 בין 10 המשדרים הנצפים ביותר.

אלא אם זה ספורט בינלאומי, שערוץ 1 מהווה מוליך בלבד. במילים אחרות, לפי כול פרמטר טיב המשדר או כמות צופים, הערוץ הציבורי לא עומד במבחן במלאת לו 40 שנה. ועוד תופעה שהציבור שם לב אליה. רבים מן הטובים בקרב הכתבים עוברים לערוצים המסחריים. אני מקווה שישמרו טוב על גאולה גיל גם אם תסיים את הגשת :"יומן". השמות של הכתבים החדשים מתחלפים לעתים תכופות , משל הפכו את "מבט" לתוכנית הרצה live של סטאז'רים. או, למצער, שהציבור אמור להצביע על אלה מהם שהם טובים. בקטע זה ניתן להעיר כי חלק מן "טלנטים" שעזבו ושאותם מזכיר היו"ר בהודעתו, לא עשו זאת רק בשל תנאי שכר משופרים, אלא בשל המצב של הרשות,נכון יותר של הטלוויזיה. פופוליטיקה- על המרקע ומאחוריו. אלה שקראו את מאמריי או מקצתם, מן הסתם נתקלו במאמר או שניים על רשות השידור, כולל ליבת הבעיה וספחיה. באחד המאמרים אני מציין כי הזיקה הפוליטית אינה חד סטרית. לאמור היא לא רק פועלת מלמעלה למטה, אלא גם בכוון הפוך. גם עובדי הרשות עוסקים בפוליטיקה, מראשית ימיה של הטלוויזיה ועד עצם היום הזה. האפיזודה שאני מזכיר, ואשר אודותיה סיפרתי בספרי " מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" , קשורה בפגישה שהייתה לי בשנת 1972 עם השר יגאל אלון, אז שר החינוך וממונה על ביצוע חוק רשות השידור. לאחר שנתמניתי למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה, השר שלח אליי את יועץ התקשורת שלו, עמיתי אליהו חסין, בבקשה להיפגש אתו. אלון היה ג'נטלמן. הוא לא זימן לפגישה, הוא ביקש פגישה. באותה פגישה הוא שאל אותי. "אמור לי. אתם באים בטענות על התערבות פוליטית בענייני רשות השידור. מדוע אנשים שלכם יוזמים פגישות עם שרים וח"כים? אם להם מותר, מדוע זה אסור לפוליטיקאים. אם על פוליטיקאים להימנע מלהכניס רגל גסה, מדוע אנשים שלכם מכניסים רגל לפוליטיקה? אלון צדק. לפגע הפוליטי שני היבטים, נכון יותר שני ראשים.

אחד הוא קידום אינטרסים של מפלגה או של פוליטיקאי באמצעות המדיה הציבוריים, רדיו וטלוויזיה. זה הופך בפועל רשות שידור ציבורית לרשות שידור פוליטית, לאו דווקא קואליציונית. גם האופוזיציה בוחשת, וגם לה נציגות בפנים, בדרג הציבורי והביצועי.ההיבט השני הוא חמור יותר, מכיוון שהשיטה לא רק שפועלת אלא דואגת להנציח את עצמה. בספרו "סליחה תקלה" (הוצאת: צבעונים 2007) מחברו פרופסור דן כספי, שעוקב אחרי הטלוויזיה מאז הקמתה, ושימש בין היתר חבר הוועד המנהל של רשות השידור, כותב ככה: "הגורם העיקרי לדעיכתה הוא הפוליטיזציה. השידורים אמורים להתנהל בפיקוח ציבורי, אך לדרג הפוליטי יש מעמד של מפקח - על והוא מפעיל את המערכת הנורמטיבית הדואלית של התערבות במסווה של פיקוח ציבורי. מחוללי הפוליטיזציה מסתייעים במשברים הפנימיים ברשות השידור ומנציחים אותם, וכך הפוליטיזציה מתעצמת וזוכה ללגיטימציה נרחבת.( הדגשה שלי: צ.ג.). פרופסור כספי מביא דוגמאות של התערבות פוליטית, והם רבים,ומי שמעוניין, יכול לקרוא את הספר במקור ובשלמות..אני יכול להוסיף שמבחינתי אין כאן כול חידוש. ככה היה מראשית דרכה של הטלוויזיה. אבל היה גם אירוע מכונן כאשר חברי הוועד המנהל, רובם ממוניי מפלגות השלטון, אמרו: לא!!! לממשלת גולדה מאיר כאשר ניסתה לכפות על הרשות סטאטוס קוו של שידורי טלוויזיה 5 ימים בשבוע. אירוע כזה שהיה צעד "קונסטיטוציוני" וגובָה על יד בית המשפט העליון, קבע כי רשות השידור היא סוברנית לקבוע את מערכת השידורים שלה. מעשה כזה לא זו בלבד שלא חזר עצמו, אלא חלה נסיגה בתחום זה כמו בתחומים אחרים.

מציאות כטעות אופטית

עובדים אובדי עצות.אמנם, לא קיים כיום הפחד, אשר רדף את העובדים בתקופתו של יוסף בראל כמנכ"ל הרשות, אך עובדים שונים חוששים לא רק מפתיחת מערכה ציבורית כנגד רפורמה שהם אמנם מאמינים בנחיצותה אך לא באופייה כפי שהיא מוצעת, אלא מעדיפים שלא יצוטטו. במקרה זה, הדבר מובן. מדובר במוסד, אשר לכאורה פתוח בפני ביקורת פנימית בכול המישורים. עם זאת, יש שטוענים כי היו"ר, אשר מכהן בהתנדבות ולא בשכר, הוא דמות סמכותית דומיננטית בלשון המעטה. כאיש עסקים מצליח הוא מנסה ליישם שיטות שאינן הולמות רשות שידור ציבורית. הוא עוקף מנהלים. אשר לוועד המנהל והמליאה- העובדים אומרים, כי הקברניט הכניס את כול המערכת ל"טייס האוטומטי".אני לא מכיר את מר גביש, אבל הדעת נותנת כי אדם סמכותי תמיד מעורר הסתייגות. יחד עם זאת . יו"ר הרשות, למי שלא בקי בחוק , לא אמור לנהל את הרשות אלא להנחותה .מנכ"לים רבים ניסו להתערב בעבודה היומיומית בטלוויזיה בנימוק שהן "העורכים הראשיים" . זה לא היה בריא, אבל פורמאלית, זה היה בסדר. שונה הדבר כשמדובר בהתערבות של אישיות ציבורית, ויו"ר הרשות הוא אכן כזה. כמובן שעובדים רבים, גם אם לא עוינים את הרפורמה, טוענים, כי ליבת הרפורמה הוא פיטורי עובדים. אין כול ספק שזה היבט כאוב מאוד. ואין זה משנה, אם לרשות השידור יש מסורת של ניפוח התקן, מאז צוות ההקמה. הפעם לא מדובר בפיטורים אלא בפרישה שבהסכמה. מדובר ב"פיתוי" של עובדים ותיקים לקבל שנת הסתגלות ושתי דרגות רק שיסתלקו מהרשות. זאת,לטענתם, סחורה ישנה מבית המסחר של האוצר, שהוא הבעל הבית לא רק של הכסף אלא גם של הנתונים.ברגע שמזכירים את פקידי האוצר, לי זה גורם לחררה, ידיהם לא נקיות אם מדובר בניצולי שואה או בעובדי הרשות או בכול מוסד ציבורי. במוסדות פרטיים הם לא נוגעים, עליהם לא חלה "רגולציה" שכן זאת האכסניה העתידית שלהם.

שם מחכה להם הדיווידנד. אני כבר התבטאתי בהזדמנות אחרת שלפקידי האוצר אולי יש ראש אבל אין להם לב. לדעתי, לעתים הם מאבדים גם את הראש. את מי רוצים לשלוח לגמלאות. לא את הסטאז'רים החדשים שמתחלפים כול שבועיים. הם רוצים להוציא עובדים ותיקים בני חמישים ומעלה בעלי ניסיון עשיר ומדובר בקומץ שעדיין נותר, שכן רבם כבר עזבו לערוצים המסחריים, ושם המשבצות התמלאו. גם בכך הרשות רחוקה מלדמות לבי בי סי הבריטי, או אפילו לסי בי אס, המסחרי האמריקני. שניהם שומרים מכול משמר על כוח אדם מיומן. בדומה לגישה כלפי האקדמיה גם כאן מדובר על הפסד של הון אנושי שקשה לכמת אותו בכסף. מה שיקרה הוא מצד אחד הרשות תפסיד כוח אדם מנוסה, לפחות בחלקו המכריע, ומאידך האנשים האלה ילכו הביתה ולא ימצאו עבודה. השוק בתחום התקשורת המסחרית, דומה לדעתי לתיאור של שבתי טבת בשעתו על בחירת מלכת היופי הראשונה. טבת תאר ב"הארץ" איך בשורה הראשונה באולם האירוע ישבו לצד המכובדים והמכובדות, הרזות והשמנים, גם קצבים וסיטונאי הבשר ששילמו הרבה בעד הכרטיסים, והתבוננו בצעירות כמי שבוחן את חלקי הגוף. ככה הערוצים המסחריים מחפשים אחר חומרים צעירים.באשר לרפורמה בכללותה, כאן הביקורת היא מקיפה יותר. ככה למשל, התוכנית למכור את מתחם רוממה, בירושלים והקריה בתל אביב ולהשקיע את הכסף בבניית הקריה החדשה,היא תוכנית הזויה. אני מסכים איתם לחלוטין. מה עיכב את המעבר הזה, בלי כול רפורמה. מה עניין תובנה פיסית לתוכנה של ערוץ ציבורי. מעבר אחד כבר "הוכיח את עצמו" והוא המעבר מבניין כלל למתחם "שערי צדק" לשעבר.ומי הוליד את הפאשלה הזאת אם לא אנשי האוצר בעצת אחיתופל של עיריית ירושלים.

וורד ברמן, שמלאה תפקיד בכיר בטלוויזיה ופרשה, אך מכירה את הסוגיה גם בפנים וגם בהיותה יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים, אומרת כי "הבעיה עם הרפורמה היא שהרפורמאטורים לא מבינים את מהות השידור הציבורי. המודל שאותו הם מעתיקים איננו ה bbc אלא ערוץ 2. אי לכך הם הגיעו למספר המוזר של פיטורי 700 עובדים. ומאחר ומזכ"ל ההסתדרות, עופר עייני התנה את הסכמתו לתנאי הפרישה והפיטורים ביחס שווה של מפוטרים : בין עיתונאים חברי אגודת העיתונאים לבין טכנאים והעובדים המנהליים חברי ההסתדרות. משום כך יש לפטר 350 עיתונאים ועוד 350 טכנאים ועובדים מנהליים. "השוויון " הזה הוא אבסורד ולא משקף את הצורך האמיתי של השידור הציבורי".כאן אני רואה חובה להזכיר, כי חטאת הפנסיה של העובדים רובצת לפתחם של העובדים בדרוג הטכנאי. בשנת 1989 קבעה וועדה בראשות פרופסור צבי זוסמן שיש לאחד אל כול סוגי הדרוג בשרות הציבורי , לקבוע תקרה של שעות נוספות ולכלול את השכר ברוטו בחישובי הפנסיה. ההסתדרות הסכימה והממשלה הייתה מסכימה. זאת הייתה יכולה להיות רפורמה אמיתית. הטכנאים התנגדו לכך בתוקף. הם העדיפו שעות נוספות "עכשיו" , לעיתים עד כדי 100%, אבל כאשר מגיעים לפנסיה- השוקת שבורה. השוקת שלי כמנהל בעבר - לא הייתה גדולה, גם לא ברוטו, אך הפנסיה התקציבית היא עוד יותר שלדית. הודות לעמדת הטכנאים. זה חלב שפוך, אך אם מתייחסים לעבר יהיה זה הוגן לא להניח הכול לפתחם של מוסדות הרשות וההנהלה. עד כאן בקטע מוסגר על העובדים שאבדו.

וחזרה לרפורמה, וורד ברמן מדגישה כי " המילה רפורמה על פניה נשמעת טוב וכולם מסכימים שיש לעשות משהו כדי להציל את השידור הציבורי שנקלע לגרעון גדול. ומי גרם לכך אם לא שר האוצר בעבר ביבי נתניה ( החביב של הציבור בסקרים- צ.ג) אשר העביר בחוק את הורדת האגרה ב 5% כל שנה עד כלות, ובכך ביקש לנקום כנראה בערוץ הציבורי ולהיות פופוליסטי זאת בתמיכה פופוליסטית בלתי אחראית של הכנסת.( אני כבר עמדתי על נקודה קריטית זאת גם מן ההיבט התקציבי וגם מן ההיבט הפוליטי- צ.ג) כך ירד תקציב הרשות ב 40% עד היום וימשיך לרדת מדי שנה". גם ורד ברמן מביאה לדוגמה את העובדה כי הרשות נקלעה לגרעון בזכות "חכמי הדור" שלקחו הלוואות ענק לרכישת מתחם "שערי צדק" ולא הצליחו למכור את נכסי הרשות. הריבית על ההלוואה עולה כל חודש מיליון ש"ח." ברמן לא רואה פסול בכורח להתייעל. צריך לדעתה גם להתייעל ואפשר גם לצמצם את מצבת העובדים. עם זאת היא מדגישה חזור והדגש כי "מכאן ועד לתכנון החדש של הרפורמה המרחק גדול ולדעתי זהו סופו של השידור הציבורי, אין שום הגיון בהקמת ערוץ 2 נוסף. "פרופסור גבריאל ויימן, מן החוקרים הבולטים בתחום התקשורת אמנם לא רואה עצמו בקי כדי להעיר על מהותה של הרפורמה המוצעת.אך לדעתו השינויים להצלת הרשות שחייבים לבצע הם לא רק במבנה הפנימי, אלא בעיקר ניתוק מן הפיקוח הפוליטי. לצד ההתייעלות יש לשמור על אותם חלקים טובים ומקצועיים שלדעתו עדיין קיימים ברשותלסגור את העסק. פני כמה שבועות הקדיש גיא רולניק העורך הראשי של the marker את מאמר הפתיחה של המגזין השבועי לרשות השידור. הפתרון שלו הוא לסגור את רשות השידור כמות שהיא, לפטר את העובדים ולפתוח אותה מחדש. אם זה נקרא יפה על הנייר- מילא , אבל בפועל, משימה בלתי אפשרית. במדינת ישראל בקושי פותחים עסק, משפָתחו אותו, קשה לסגור אותו. ומשסוגרים אותו אי אפשר לפתוח אותו מחדש. אם יתקיים "סקר" ציבורי, אני משוכנע שהרוב המכריע יהיה בעד סגירת הטלוויזיה ופתיחת עוד ערוץ מסחרי מתחרה. זה גם ישחרר אותו מן האגרה. הוא ישלם, גם ישלם בחנות, בעבור הפרסומת אשר מכסה את התוכנית בערוצים המסחריים.

הישראלי, רחוק מלהיות טיפש, אבל כעם הוא יכול להיות עדרי מאוד, וגחמני מאוד, וזה לא רק בישראל. לאמתו של דבר, הרעיון לסגור את הטלוויזיה( ולא את הרשות) נולד זמן לא רב לאחר הקמתה. דבר שמראה על לידה עם מום. מי שהציע זאת היה לא אחר מאשר הממונה על ענייני הטלוויזיה אז( התואר מנהל הטלוויזיה לא היה קיים) חגי פינסקר בשנת 1969. שמואל אלמוג שהיה אז מנכ"ל הרשות שאל את חגי בנימה הסרקסטית הידועה שלו: " חגי . אתה יכול לתקוע לי כף שיפתחו אותה מחדש?". באחרונה העלה ההצעה דן שילון, מי שהיה מנהל החדשות בטלוויזיה ואחר כך מראשי "רשת". התיזה של שמואל אלמוג עדיין שרירה וקיימת. שערו בנפשכם, עשר וועדות ציבוריות לא מצליחות להשפיע על הפוליטיקאים לשנות את המבנה ובעיקר לנתק את הקשר הגורדי שבין רשות השידור לפוליטיקה, הם שיסכימו כול כך מהר על פתיחה וסגירה. חלקם ,מן האגף הימני והחרדי אפשר שכן, ואז, אלה, כדרכם, ינקבו במחיר. המחיר עלול להיות בין היתר כי הטלוויזיה לא תשדר בשבת. נו באמת? אך אצלנו שום דבר הזוי לא מופרך. הרי בשל כך המפד"ל בשעתה הייתה מוכנה לפרוש וגולדה מאיר מנהיגת הברזל הסוציאליסטית הייתה מוכנה להיכנע.לסיכום- העיקר שנית. לי ולרבים כמוני אין כול צל של ספק שהשידור הציבורי הוא נדבך יסוד של חברה דמוקרטית בעיקר בחברה הטרוגנית משלנו, שבה חלקים נכבדים עדיין מייחלים לשליט החזק שישים קץ לאנרכיה מדינית ומנהלית. חלק, זה תוצרת הארץ, חלק- תוצרת חוץ, יבוא מארצות טוטליטריות. הרפורמה אמורה להקים "גוף קטן וחכם" משל היה מדובר בצה"ל.

ניפוח תקן הוא דבר אחד, ריקון מצברים אנושיים הוא עניין אחר. הרפורמה ברשות השידור בדומה ל"רפורמות" שנולדות חדשות לבקרים היא מקלט להעדר עשייה במסגרות קיימות. לא צריך להרוס בית, כאשר ניתן לשפץ אותו. בייחוד כאשר הוא נחשב כנכס ציבורי שמור. השוני ברפורמה בכול מפעל ומוסד לבין רפורמה בשידור הציבורי הוא שצמצום וייעול כוח אדם הם בראש הפירמידה של השינויים. לא ככה ברשות. במערך שידורי, כוח האדם הוא הגורם המרכזי באיכות החומר המשודר, אף שניתן בהחלט לנפות.היו"ר גביש הוא אדם עם קבלות, בין היתר נציב מס הכנסה באוצר.בריאיון ( ד' מרקר 31.7.2008) עם אלי כהן הממונה על השכר באוצר, הפורש, הוקדשה מסגרת למי שכהן רואה בהם מנהלים מצליחים, וביניהם משה גביש. על פעילותו של גביש ברשות השידור אומר אלי כהן "שפתיים יישק". גם אלי כהן הוא אדם עם קבלות, אך שניהם באים מן האוצר. שניהם מטבע מומחיותם רואים את העניינים מן ההיבט העסקי. רשות השידור איננה ולא תהיה מוסד עסקי או רווחי. כמו בכול מאבק ציבורי יש בצדו לוחמה פסיכולוגית, ואין בכך כול פסול בתנאי שלא תביא את העובדים לתבוסה. עובדים מובסים, הם לא מתכון לשידור טוב. דבר כזה קרה, בשנת 1987 כאשר מדיניות האוצר וההנהלה הביאה את השביתה הגדולה של העובדים שנמשכה למעלה מחודשיים. זאת בהנהגתו של אמנון נדב, מי שהיה יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים (ואח"כ- כמה מעניין- מנהל "קול ישראל" ). בסופה, העובדים נכנעו בזחילה. להלכה, ההנהלה ניצחה. למעשה זה היה "ניצחון פירוס"( עוד ניצחון כזה ואבדנו) . גם אז הפוליטיקאים בחשו ואז הערוץ השני כבר קם והוא שימש בידי הפוליטיקאים איום גלוי כנגד השידור הציבורי.בימים האחרונים, בלחץ האוצר- קרי המצב ה"קטסטרופאלי" ברשות, החליט הוועד המנהל באורח שרירותי לא לשלם לעובדים בעבור ביגוד ודמי הבראה. ככה לא נוהג מוסד הגון.צוו הרפורמה הוא ניתוק מוחלט מן הממשלה על כול זרועותיה ובראש וראשונה האוצר.תפקיד האוצר הוא להחזיר את גזל כבשת הרש שהוא שוד תוך כדי צמצום מתמיד של גובה האגרה. ". קשה לראות את משרד האוצר זורק כסף טוב אחרי כסף רע " – מודיע היו"ר גביש בהודעת הפתיחה. זאת אמירה מופרכת. האוצר לקח ולא נתן. הוא אפילו לקח בשעתו עודפי תקציב בסך חמישים מיליון ש' בלא לאפשר העברתו לשנת הכספים הבאה. לפיכך, בראש סולם העדיפויות היא ניתוק מוחלט מן הפוליטיקה למעט הזרוע המפקחת על השידור הציבורי. זה כולל את השר המופקד על ביצוע החוק(ועל זה בלבד). על כתפו מוטלת האחריות העליונה לשידור ציבורי.

הכנסת, שהיא הריבון ויכולה לדון במתרחש בכול גוף ציבורי או בכול הנוגע למתרחש בארץ. מבקר המדינה שמבקר כל מוסד ציבורי, ובכלל זה רשות השידור אשר לגובה האגרה, הכנסת תקבע את גובה האגרה, כזאת שתאפשר שידור תקין. לא לתקופה של שנה אלא לחמש שנים מרשם ליציבות המוסד ולמניעת שימוש פוליטי שנתי במקל התקציב. אבל, כאמור, המבחן העליון הם המשדָרים. הערוץ הראשון צריך להיות קצת "קול המוסיקה" של הטלוויזיה בצרוף כלשהו של רשת ב', הפופולארית אך טובה .גם קול המוסיקה מנסה להיות פופולארית בדרך שלה, אבל יש לה קהל ,אמנם קטן אך נאמן, שמוכן לעלות על בריקאדות כדי להילחם על קיומו. המימון שמקבלת הרשות, היא מן הציבור ולא מכיס האוצר. הסמכות שנופלת בחלקה, מטילים עליה את מלוא האחריות להיות שידור ציבורי במלוא מובן המילה. תקראו לכך רפורמה או כול שם אחר.השידור הציבורי,הוא חלק בלתי נפרד מן הרקמה של חברה דמוקרטית פתוחה.שניהם תלויים אחד בשני-בכוח ובפועל.מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל