אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יגאל עמיר: פסק דין שגוי


מפעם לפעם מתפרסמות בתקשורת העתירות אשר מגיש יגאל עמיר חדשות לבקרים לבית המשפט. לאחרונה התוודענו כי האבא הטרי זקוק ל'זמן אויר' רב יותר עם בנו. מדובר ברוצח שפל אשר פגע בהליך מדיני אשר קיבל את מנדט העם. וללא שום קשר, יש ועתירתו, גם של השפל שברוצחים, יש בה כדי לעורר סוגיות משפטיות מעניינות. כמו לדוגמא עתירתו של יגאל עמיר כנגד ערוץ 10, מיום 26/10/04, בבקשה לקבל צו מניעה כנגד פרסום שידור אשר מציג אותו בתחתוני 'בוקסר' בתא הכלא שלו. פסק הדין בש"א (י-ם) 7499/04, שהוא תוצר עתירה זו, הינו שגוי מראשיתו ועד סופו מטעמים אשר הציג להלן:הגדרת תא הכלא כ'רשות הרבים': כידוע, שיטת המשפט שלנו הינה שיטה של פרשנות תכליתית, וכל דבר חקיקה לרבות מושג בחוק יש לפרש לאור תכליתו. ס' 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981 קובע כי צילומו של אדם ברשות היחיד הינה פגיעה בפרטיותו. פרשנות תכליתית של היות תא בית סוהר רשות הרבים/יחיד תוביל לכך כי מדובר ברשות היחיד. שם אדם חי/אוכל/מתקלח/ישן/מתלבש או בקיצור, מבלה את כל זמנו. היעלה על הדעת כי אדם אשר שוכר חדר בבית מלון ייחשב כמי שמצוי ברשות הרבים? פרשנות תכליתית של תא מאסר הייתה צריכה להוביל למסקנה כי תא מאסר הינו רשות היחיד, וזאת היות והוא משמש למחיה יום יומית.האם צילומו של אדם בתחתוני בוקסר אינו משפילו ומבזה אותו ברבים? ביהמ"ש קבע באותו פסק דין כי אין בכך משום השפלה, תוך התעלמות מהצהרתו של יגאל עמיר כי בהיותו אדם חרדי, עבורו מדובר בהשפלה. בכך שגה ביהמ"ש. בעוד שבתחומי משפט רבים יש להחיל את מבחן האדם הסביר, הרי דווקא תחום הגנת הפרטיות הינו תחום אשר בו יש להחיל את מבחנו הסובייקטיבי (ולא האובייקטיבי) של הנפגע, בגבולות הסביר כמובן.

ברור שנערה דתיה תחוש מושפלת להיות מוצגת בביקיני קבל עם ועדה, אך נערה חילונית – לא. המשפט שלנו החיל את המבחן הסובייקטיבי בתחומי לשון הרע בקבעו כי מקום בו ביטוי מסוים משפיל אדם בעיני קהל היעד שלו, גם אם אינו משפיל אותו בעיני רוב הציבור, הרי שביטוי זה יוכר כ'לשון הרע' ויזכה את נמענו בפיצויים. מדוע לא להחיל פה מבחן סובייקטיבי שכזה, שכן תחום הפרטיות הינו תחום אשר נמדד במדדים סובייקטיביים ולא אובייקטיבים, וראה ערך כל מצטלמי תוכניות הריאליטי למיניהם – האם עצם העובדה שלהם לא אכפת מפרטיותם מעידה על הכלל? לא!האם ישנו אינטרס ציבורי בהצגת יגאל עמיר בתחתונים? נתן זהבי, המשיב בבקשה לצו המניעה טען כי ברצונו, על רקע אווירת האיומים לרצוח ראש ממשלה נוסף, להציג את הרקע אשר קדם לרצח ראש הממשלה יצחק רבין המנוח. כל זה טוב ויפה, אך מה להצגת האווירה אשר קדמה לרצח לבין הצגתו של עמיר בתחתונים? איזה תכלית הצגה זו משרתת? הרי ניתן, מכוח עיקרון המידתיות במשפט, להשיג את אותה תכלית גם כאשר שתי הדקות בהן נראה עמיר בתחתונים לא תוצגנה.האם יש משמעות לעובדה כי קטע 'עמיר בתחתונים' שודר אך ורק כ 2 דקות מתוך מכלול של כ 35 דקות סרט? ביהמ"ש ראה בכמות מזערית זו של משך זמן אשר בו מוצג עמיר בתחתונים אינדיקציה לכך שמדובר בקטע 'זניח' אשר אין בו כדי לפגוע בכבודו של עמיר. דומה הדבר לאמירה כי אונס אשר מתרחש למשך שתי דקות, לאו אונס הוא. בעידן האינטרנט וה dvd בו צופים יכולים ללכוד תמונה אשר צפה על המסך מספר שניות ולהנציח את קיומה ואף לשכפלה, טענה שכזו אינה יכולה לעמוד. היא אינה עולה בקנה אחד לא עם השכל הישר ולא עם ניסיון החיים. מה גם שהשפלה, הגם שהיא מתרחשת דקה אחת, היא עדיין השפלה.האם ההלכה אשר נקבעה ב'אבנרי נ' שפירא' ולפיה עדיפה מניעה בדיעבד ואך ורק לעיתים נדירות ינתן צו אשר מונע מראש פרסום, ראויה היא? לא, הלכה זו אינה ראויה כיוון שאינה עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של הדין הנזיקי. דין הנזיקין, מטרתו העיקרית הינה להשיב המצב לקדמותו, ולרוב כסף ניתן מקום בו לא ניתן להציב את המצב לקדמותו (לדוגמא: כאשר פלוני איבד רגל ולא ניתן להשיב מצבו לקדמותו). אך יש לזכור כי כסף הינו אך ורק תחליף להשבת המצב לקדמותו, ולמעשה אם ניתן להשיב המצב לקדמותו בדרכים אחרות, כך עדיף. במקרים של פגיעה בפרטיות או בשם הטוב, שום סכום לא ישיב את הנזק שנעשה לקדמותו, ואין תחליף, מבחינת 'מבחן הפגיעה הפחותה' (אשר הינו מבחן משנה של עיקרון המידתיות) למניעה, כי מה נפקא מינה לנפגע אם יפרסמו פרסום שפוגע בשמו הטוב/פרטיותו ולאחר מכן יפצו אותו, על כבודו שנגזל, בכל הכסף שבעולם?נימוק שבתקנת הציבור ובערכי היסוד של השיטה: נימוק נוסף אשר בגינו היה צריך לקבל את עתירתו של יגאל עמיר נ' ערוץ 10 הינו נימוק אשר מעוגן בערכי היסוד של השיטה ובתקנת הציבור: במשטרים טוטליטאריים השפלת הפושע קבל עם ועדה הינה חלק מכללי הטקס, וכך גם היה בימי הביניים, אשר בהם מכשפות נשרפו לאחר שנקשרו עירומות לעמוד הזרדים. אמנם יגאל עמיר הינו פושע שפל, אך מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה לרדת לרמתן של מדינות דיקטטוריות אשר בהן כורתים ידיים לגנבים בכיכר העיר לקול תרועות ההמון השואג, ולאפשר את השפלתו הפומבית של עמיר.

נימוק שבמדרון החלקלק: שירות בתי הסוהר, כאמור, מסר את תמונות עמיר לפרסום לערוץ 10 בניגוד לנוהל אשר אוסר זאת (ביהמ"ש מצא שזה לא נעים, אבל לא נורא, קרי, בשפה משפטית, לא צריך להוביל לבטלות ההחלטה לפרסם את התמונות). דווקא שיקולים כבדי משקל של טובת הציבור היו צריכים לאסור את הפרסום ולו מן הטעם שפרסום זה נערך בניגוד לנוהל. בעצם ימים אלו חוקק חוק האח הגדול: אם נלך לשיטת פסק הדין יגאל עמיר נ' ערוץ 10, הרי שמחר תוכלנה הרשויות, בניגוד להבטחתן, להשתמש במידע אשר הן אוספות אודותינו לצורך סרט דוקומנטרי זה או אחר (לפני מס' שבועות פרסם מוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות' כתבה מציצנית אודות סוניה פרס, בניגוד לסירובה להתייחס התייחסות כלשהי לכלי התקשורת, ותוך חיטוט גס וצדקני ביחסיה עם הנשיא פרס. מה אם, במסגרת מאגרי המידע שהרשות מחזיקה כעת על כל אזרח יחליט העיתון לפרסם את תדירות השיחות בין סוניה לשמעון פרס כדי לעניין את הקוראים בטיב יחסיהם? הרי אם נלך לפי קביעת פסק דין יגאל עמיר נ' ערוץ 10, זה אמנם לא תקין, אך אפשרי). זאת ועוד: בעצם ימים אלו מופרטים בתי הסוהר. אם כך נוהגת רשות בתי הסוהר הממלכתית, מי יודע כיצד ינהג לב לבייב? היום זהו יגאל עמיר, מחר זהו אחד האסירים אשר יושב בבית הסוהר לא כי פשע פשע נתעב אלא משום שבשל הקפיטליזם החזירי לא הצליח לעמוד בתשלום חובות. האם גם לו מגיע להיות מצולם בתחתונים? ומה אם לב לבייב ירכוש רשת טלוויזיה, בנוסף לבית הכלא הפרטי שלו? האם אסירים בתחתונים בטלוויזיה יהפכו למראה שכיח?* * *פסק הדין יגאל עמיר נ' ערוץ 10, אם כן, הינו פסק דין שגוי מתחילתו ועד סופו. הוא אינו תואם מושכלות ראשונים של פרשנות תכליתית של דבר חיקוק. הוא הופך את הדמוקרטיה הישראלית לרפובליקת בננות של כריתת ידיים לגנבים בכיכר העיר. היות יגאל עמיר רוצח שפל אשר פגע בעקרון יסוד בדמוקרטיה (יכולת העם לבחור את מנהיגו ואת דרכו) אינה מצדיקה שהמדינה ו/או התקשורת תרד לרמתו ותחבל בערך יסוד אחר של הדמוקרטיה, הוא כבוד האדם.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.