אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דרושה חקיקה נגד הקלות הבלתי נסבלת של הפצת מידע שקרי בידי המשטרה והעיתונות


התמונה של אריה קיזל

 

כל מה שהיה זה תחרות בשתיית וודקה, שהסתיימה באובדן הכרתה של הילדה

ההיחפזות הגדולה של הרופאה, המשטרה ודובריה והעיתונות לשפוט את "המפלצות מכיתה ז'" אינה מקרה יחיד. היא מתרחשת יום יום בצורות כאלה ואחרות. הציבור הישראלי נופל קורבן לאלימות ממסדית המנוצלת על ידי המשטרה וגופי החלטה אחרים של השלטון כדי להשמיץ, להכפיש ולהעדיף את האינטרס של רדיפת כותרות על פני בדיקת עובדות. לאחריהם העיתונות, הניזונה מגופי שלטון אלה ועורכי דין אחרים, נחפזת לפרסם מידע ולהאדירו באמצעות כותרות המפומפמות בתכניות אקטואליה למיניהן. שוטרי משטרת ישראל הפכו עם השנים למכנסי מסיבות עיתונאים יותר מאשר חושפי שחיתויות וחוקרי מעשי פשע נגד קשישים, הפכו יותר לדוברים מאשר לנאבקים בגלי תאונות הדרכים. לשיא של חוצפה הגיעו קציני המשטרה אשר האשימו את ארגון המורים העל יסודיים בכך שכתוצאה מהשביתה (שהיא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. זכות חשובה שאין לשלול אותה כעקרון) כאשמים ב"מעשה האונס" שלא היה ולא נברא וכאשמים בכך שישנה עליה באלימות הנוער בעת השביתה, אף כי העובדות הסטטיסטיות מלמדות כי בתקופת השביתה חלה ירידה באלימות הנוער.המשטרה שכחה כי תפקידה הוא למנוע פשיעה, לחקור ולהביא לאיתור העבריינים, בדיוק כמו שתפקידה של הפרקליטות היא להעמיד לדין ולהביא להרשעה של אלה שחשוב שיורשעו.ההתעסקות של שני גופים אלה בפרסומם העצמי גובל בפגיעה בציבור הרחב ובמיוחד ביחידים חסרי ישע שנופלים קורבן לפגיעתם. דווקא העוצמה הרבה המרוכזת בידי גופי השלטון והעיתונות צריכה לעבור ריסון אשר חוק הגנת הפרטיות (1981) וחוק לשון הרע (1965) לא יכולים להעניק. תביעות דיבה בישראל הפכו למוסד שלא ניתן להוציא ממנו פיצוי משמעותי וכמובן לא ניתן להחזיר את שמו הטוב של האדם הנפגע, הן בגלל המנגנון היעיל שנמצא ברשותם של אמצעי התקשורת (משרדי עורכי דין מיומנים ומשומנים) והן בגלל התארכות המשפטים (חוסר היעילות של המערכת המשפטית) והן בגלל חוסר החשיבות הציבורית שמוענקת להגנה על יחידים שנפגעים מהתקשורת וגופי השלטון המעניקים לה מידע חסר שחר (וזו אשמת המחוקק הישראלי).

בכל עידן אהרון ברק שדאג לפתיחתו של בית המשפט העליון ולזכות העמידה של התקשורת, לא ניתן פסק דין משמעותי אחד שמגן על יחיד כנגד העריצות השלטונית (בהפצת מידע שקרי) וכנגד העריצות התקשורתית (שממהרת לפרסם, להכפיש ולא להתנצל מאוחר יותר באופן שיושג פיצוי ותיקון).הקלות הבלתי נסבלת של הפצת המידע השקרידרך הפעולה היא ברורה:• המשטרה עוצרת.• דובר המשטרה נחפז להוציא הודעה שיש בה אלמנטים ברורים של הרשעה.• ההודעה מצטיינת במילים חד-משמעיות, בחשדות לא זהירים, בבדיקה לא סופית, בממצאים לא מבוססים.• העיתונות מצדה מפרסמת במהירות, מכתירה בכותרות מרשיעות, מייצרת שיח שיש בו קביעת עובדות פסקניות.• אז מגיעות תוצאות הבדיקות (המעבדות עובדות לאט), עולות השאלות מצד עורכי הדין (של החשודים), נשמעות דעות המאפשרות איזון של "הסיפור העיתונאי".• בימים שבהם לא מככבות ידיעות עיתונאיות חדשות – העיתונות מתפנה לאזן את עצמה, לעיתים (כמו במקרה "המפלצות מכיתה ז") להודות בטעותה. בימים שבהם מככבים נושאים חדשים – הכל נשכח ובתודעה הציבורית נצרבת הכותרת. • איש לא מפצה את המואשמים על ידי הממסד (משטרה בד"כ, פרקליטות לעיתים קרובות). איש לא מפצה את המואשמים על ידי העיתונות המסתתרת מאחורי הטיעון "רק הבאנו דברים בשם אומרם". ולכך יש להוסיף: אמנם קצת הוספנו, לא שאלנו שאלות ממשיות ולא הטלנו ספק (התפקיד מספר אחד של העיתונות היא להטיל ספק בדברי הממסד).כך היה המקרה של "השרוף", של המידע הצה"לי אודות "טיל הקאסם" כביכול שהפך לאלונקה (לאחר אמירה פשוטה וברורה של נציג האו"ם ברצועת עזה שמיד הואשם בהיותו אנטישמי. אולי אנטישמי אבל צודק) ועשרות חקירות של המשטרה שהחלו בכותרות גדולות ("הסוס הטרויאני" ואחרות). יפה כתב אהוד אשרי בטורו ב"הארץ" (9.11.2007): "מפלצות בכיתה ז'" - זו היתה הכותרת הראשית של "מעריב" ביום שני שעבר, 29 באוקטובר. "המפלצות" היו שני ילדים בני 13, שלפי החשד "שיכרו, סיממו ואנסו ילדה בת 12". הפרטים היו מעורפלים, מה שלא הפריע לעיתונות הפופולרית להכניס את המדינה להיסטריה של מין ואלימות בגיל הנעורים. הסוף ידוע: למחרת שוחררו שני הילדים לביתם לאחר ששופט קבע כי אין שום ראיה שהתרחש מגע מיני. כל מה שהיה זה תחרות בשתיית וודקה, שהסתיימה באובדן הכרתה של הילדה. ביום ראשון הגיעו תוצאות בדיקה מעבדתית שאישרו כי לא היתה תקיפה מינית. אין שום דבר חדש בגילויי הצהבת של התקשורת, אבל הפעם נחצו כל הגבולות, ולא רק ב"מעריב". קשה לי לזכור סיקור כל כך סנסציוני, בסגנון כה פרוע ועל פני עמודים כה רבים, על סמך תשתית עובדתית כל כך דלה ורעועה. אם אפשר להבין את אבי הילדה ("עשו לה מעשים נוראים ואכזריים, מדובר במפלצות"), אין שום דרך להבין את אורגיית המלים חסרות הכיסוי, שבשיאה נהפכו שני ילדים ל"מפלצות" בכותרת הראשית של עיתון מרכזי. לפרשה יש סוף מוזר: ביום שני פירסם "מעריב" בהצנעה יחסית את הידיעה על התוצאות השליליות של הבדיקה המעבדתית. בכיתוב לתמונת אחד הקטינים נאמר: "'מעריב' מתנצל על השיפוט הנמהר בסיקור הפרשה".

אם כבר מודים על חטא, למה לא לעשות זאת בסטייל דנקנרי מפואר? למה להסתיר את ההתנצלות עד שאי אפשר להבחין בה? נראה ש"מעריב" מתבייש על הפשלה, אבל מתבייש יותר להתנצל עליה. עדיף כבר לא להתנצל בכלל".מנגנון חקיקה כנגד הפצת מידע שקרי ולא בדוקעל המשטרה כגוף החקירות המרכזי של ישראל להיות כפופה לחקיקה חדשה האוסרת עליה להוציא הודעות חפוזות לציבור הרחב, דרך העיתונות, בלא בדיקה ומלאה ואמינה של העובדות. על המשטרה להוציא הנחיות פנימיות האוסרות מסיבות עיתונאים מוקדמות וחסרות בסיס. על המשטרה לאסור על קציניה אפשרות להתרברב, טרם עת, בפרטים ראשוניים ולנפחם באופן שיוצר היסטריה.על גורמי הבריאות המרכזיים של ישראל לאסור על אנשיהם (מנהלי בתי חולים, דוברים, מנהלי מחלקות וחדרי מיון, רופאים, מטפלים למיניהם) להתראיין כדי למסור פרטים ראשוניים ולא מלאים. אם יתראיינו, צריכות ההנחיות לקבוע על מה ומתי.כן, טובתו של הציבור הרחב היא לקבל מידע אמין ולהימנע מחשיפה למידע חלקי, לא מבוסס, מעורר ספקולציות ובעיקר שקרי.כצעד הבא על המחוקק הישראלי לקבוע בחוק חדש "חוק פרסום מידע אמת" כי העיתונות תפצה כל נפגע מפרסום מידע שקרי וחסר שחר. בחוק זה יש לקבוע כי כפי שהוקם בית דין למשפחה, יוקם בית דין לעיתונות אשר ישפוט זמן קצר לאחר פרסום המידע את נכונותו ויאפשר פיצוי ממשי (יש לקבוע טבלת פיצויים ריאלית שתעניש עיתונות נחפזת ושקרית) על ידי העיתונות ועל ידי הממסד (המדינה תחויב לפצות נפגע כתוצאה מפרסום שקרי שלה, הן על ידי צה"ל, שירותי הביטחון וכמובן משטרת ישראל). רק צעדים אלה יגרמו לכך שתחל שרשרת של "אחריות ציבורית" ממשית:• הממסד יבדוק היטב את המידע ברשותו, ישחרר לפרסום רק מידע אמת שיוכל לעמוד מאחוריו.• הממסד לא "יולחץ" על ידי התקשורת משום שיהיה מחויב להגנה על הפרטים החשודים כחלק מאיזון האינטרסים ומהגנה על זכויות הפרט כחלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.• העיתונות תפעיל מנגנונים פנימיים שהמעודדים הראשיים לקיומם יהיו המו"לים שיחששו מתשלום כספי פיצויים ניכרים ומהבושה שתיגרם לכלי התקשורת עקב הדרישה לפיצוי במודעות התנצלות במקומות בולטים. • עיתונאים נחפזים ייאלצו לשלם בכסאם. • שכר העיתונאים יגדל כיוון שיועסקו רק עיתונאים אשר יהיו בעלי אמינות גבוהה, דבר שיגרור עלייה במעמד העיתונות ואמון מחודש של הציבור בעיתונות. • ומעל לכל: הציבור יקבל מידע אמין, לעיתים לאט יותר, בלשון מאוזנת יותר, הגונה יותר ומתחשבת יותר.ולאלה החוששים מכך שייפגע חופש הביטוי יש לומר בבטחון כי ההיפך הגמור ייגרם: חופש הביטוי יהפך להיות דגל משמעותי וחשוב שיש להבין כי אינו נשק בידי רופאים נחפזים, שוטרים רודפי פרסום ועיתונים המבקשים למכור כותרות זוועה חסרות שחר.חופש הביטוי הוא רכוש הציבור והציבור מורכב מפרטים. אין לממסד (הציבורי והעיתונאי) זכות לפגוע סתם כך – בגלל רשלנות בביצוע תפקידם – בפרטים מהציבור. וגם אם הם ילדים בכיתה ז' מפרדס חנה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל