אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חינמונים, הצהבה, כוח עבודה עיתונאי זול ומתחלף


אריה קיזל's picture

לא כל יום יוצא מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב כנגד מו"ל נחשב. יוסי בר-מוחא, המנכ"ל יצא לאחרונה במתקפה חזיתית כנגד עמוס שוקן, מו"ל הארץ. "מעמדו של העיתונאי בישראל מתדרדר היום בצורה מסוכנת ביותר", קבע בר-מוחא, "התחיל בזה עמוס שוקן שיצר את החוזים האישיים ופגע בשכר העיתונאים. שוקן ממשיך לפגוע בשכרם של העיתונאים תוך צבירת רווחים והכנסת שותף גרמני לעיתון 'הארץ'. לא יתכן מצב שעובדי עיתון 'הארץ' יתלו מודעות על לוחות המודעות וכשנכנס שוקן וראה את השלטים הוא הסיר וקרע אותם מעל לוחות המודעות בכעס רב. אם זה אביר חופש הביטוי אני לא יודע אבירות מה היא... התנגדותו להתאגדות עובדיו חורה לי ביותר ואוי לנו שמו"ל נוהג כך".100 עובדי עיתון הארץ השתתפו לאחרונה בכנס שאורגן על ידם על מנת להקים ועד בעיתון. בין היוזמים היו גם כתבים אשר טענו כי חלה שחיקה במעמד עובדי העיתון ובכללם הכתבים. שוקן הגיב (nrg, 13.5.2007): "אם מייחסים לי את יצירת החוזים האישיים בעיתונות, אני רואה בכך מחמאה.

מאז שהתחלנו להעסיק עיתונאים בחוזים אישים ב'הארץ', גדל מספר העיתונאים המועסקים פי ארבעה וברור שזה לא היה קורה בתנאי העסקה אחרים... אפשר אולי לומר שבגורלי יצא להיות סוכן השינוי שהתבקש ואשר היה קורה בכל מקרה איתי או בלעדי. אנחנו רואים איך נראות היום חברות הטלוויזיה המעסיקות בחוזים אישיים ואיך נראית רשות השידור שמעסיקה בהסכמים קיבוציים. מישהו מאמין שתעשיית התקשורת הייתה יכולה לצמוח או אפילו להתקיים אילו הייתה פועלת כמו רשות השידור?... "אני גם מרוצה שמייחסים לי 'צבירת רווחים'. עד כה התייחסתי לעצמי כאל איש עסקים לא כזה מוצלח. הכנסת השותף ל"הארץ" לא הייתה בדרך של מכירת מניות שהוחזקו על ידי משפחת שוקן, והפיכתן לכסף במחיר מפולפל, מה שנקרא בשפת העסקים 'אקזיט', אלא כל תמורת ההשקעה נכנסה לקופת החברה כדי לחזק את מבנה ההון שלה ולהבטיח שתוכל להמשיך להעסיק עיתונאים בביטחון. מי שעוקב אחר המתרחש בתעשיית העיתונות בתקופה זאת, יודע שתעסוקת עיתונאים בביטחון, יחסי ככל שיהיה, כלל לא מובנת מאליה. עיתונים נאלצים לצמצם את המערכות כל הזמן, וחלקם נע ממשבר למשבר. אני לא מתנגד שעובדים יתלו מודעות על לוחות המודעות בעיתון, אני כן מתנגד שהם יכסו את כל הלוחות, ואת כל השטח של הלוחות, למניעת כל פרסום אחר. לא הבעתי דעה, לא בפני בר-מוחא, ולא בפני מישהו אחר, על התאגדות אפשרית של עיתונאי הארץ, ואינני יודע על סמך מה בר-מוחא מייחס לי עמדות שלא הבעתי".ההתנגחות של בר-מוחא בשוקן מכילה בתוכה בעייתיות שכן שוקן ידוע כאחד המו"לים המקדש את חופש הביטוי. גם תגובתו של שוקן מעידה על כך שאין לו בעיה עם כך שהעיתונאים יתלו מודעות במסדרונות מערכות עיתונות. אל תזלזלו בכך. אין הדבר מובן מאליו. בעיתון אחר, היה האיש שתולה את המודעות מצולם (במצלמות סתר?) ונזרק אחר כבוד מעבודתו או מוגלה לאחד מאגפיו הנידחים של העיתון (למשל באחד המקומונים). גילוי נאות: ערכתי בעבר שני שבועונים ברשת שבבעלותו ולא חשתי פגיעה כלשהי בחופש הביטוי שלי כעורך ושל כתביי. ההיפך היה נכון: שוקן ובאי כוחו שאפו למתן עצמאות מערכתית רבה.העניין העקרוני העולה מהמפגש בין מנכ"ל האגודה לבין המו"ל הוא המשמעותי. אכן, מר שוקן יכול לרשום לזכותו את ההישג המפוקפק, אשר לדבריו הוא מחמאה, בהרס ההסכמים הקיבוציים. מבחינתו זה אכן הישג אשר תרם לחיזוק מעמדם של המו"לים ובעיקר להעשרת קופתם.

יש להעריך את כנותו על כך שהבחין נכון שהוא לא איש עסקים מזהיר ואולם אין זה ממין העניין. שוקן שרת במקרה זה כוחות הון גדולים ממנו ונכנס אל תוך השטח שבו המטרה מקדשת את כל האמצעים, גם אם לא את האמצעים של מר שוקן עצמו. הוצאת "חדשות" לאור (בתחילת שנות השמונים) כחזון עיתונאי (רדוד למדי) של מר שוקן וחבר האנשים שסבבו אותו (ואשר נגועים היום בנוסטלגיה המחטיאה את האמת ההיסטורית), שרת גם ובעיקר את המו"לים של העיתונים האחרים. שוקן הביא לקריסת הכוח העיתונאי ובעיקר למעמדו של העיתונאי כבעל מקצוע חשוב ומרכזי בחברה.כוח האדם העיתונאי הפך זול, קצר מועד, סחיר ובעיקר במסלול של ירידה. העיתונאים שהיו בעבר העומדים בראש פסגת העשייה העיתונאית הפכו בעיתונים המודפסים למשניים. לפניהם נמצאים גרפיקאים, מפרסמים, ממתגים, ממצבים, מפלחים ושאר מעמידי המוצר העיתונאי למכירה. הטקסט הפך משני אל מול הכותרת (הזועקת), התמונה הפכה משנית יחסית לצ'ופר המתלווה לעיתון ואשר מוכר אותו טוב יותר, מוכר המנויים הפך לחשוב יותר מאשר כותב המאמרים. קודם לכל צורתו של המוצר העיתונאי ולאחר מכן איכותו (אם בכלל). ראשית איך זה נראה (הלוק), איך זה עובר (הגורמים המשנעים), איך זה מושך (הסקסיות) ולאחר מכן, אם בכלל, מה זה מכיל (ובעיקר את מי זה מכיל). אין זה משנה אם הטקסט נכתב על ידי מי שמבין ואולי יודע קצת. המוצר העיתונאי הוא סחורה לכל דבר ועליה להיות יפה ולא מתגרה, מובנת מאליה ולא חתרנית, מוסכמת על המכנה המשותף הרחב ביותר ולא קוראת לשינוי. על המוצר להיות צעקני, מתחנחן ויורד על ברכיו. אסור לו להיות איכותי מחשש כי יואשם בהתנשאות. העיקר שייראה צעיר, עובר מסך, צבעוני, גרפי, מבטיח הרבה ומקיים מעט, שטחי ולא מעמיק. חרושת המיצוב חדרה לעולם העיתונות. באחת מרשתות המקומונים ניסחו אף לאחרונה חזון אשר בבסיסו הרצון לשאת חן בעיני הקוראים, לטפל בגישה קהילתית (חיובית) בחדשות, להחמיא, לפרגן לשטח, לשאת חן בעיני הקוראים. העיקר שיקראו אותנו. לא נעים להרגיז את הקוראים ביום שישי. הם גם כך נמצאים בלחץ (מצב כלכלי, הבטחות לטילים מאיראן, מזג האוויר החם). זו עיתונות?!ההתייחסות של שוקן אל דבריו של בר מוחא לא כוללים בתוכם כמובן את הידוע לכל. תהליך ההתמסחרות וההתבהמות שעברה העיתונות הישראלית היא חלק מתהליך כללי של הפיכת נכסים ציבוריים – במקרה זה חופש הביטוי – לסחורה שניתן לבצע בה אונס מתמשך והנמכה כוללת. האמירה השטחית כי יותר עיתונאים מועסקים היום בעיתונו של מר שוקן היא כמובן חלקית. השאלה היא לאילו פרקי זמן הם מועסקים ובאיזה שכר. השאלה היא אם הם יכולים להתאגד ולתבוע שכר גבוה יותר.

השאלה היא האם הם יכולים לעבוד במקום נוסף כדי לתגבר את שכרם או שהם מסתכנים באיבוד פרנסתם המרכזית (והדלה?). גם האנשים שעבדו בהקמת עיר האוהלים של גיידמאק עבדו שם אבל למשך שבועיים או שלושה. השאלה היא מה אורך חייו של עיתונאי היום? מה הצפי שהוא ימשיך בכתיבתו אחרי גיל 40? מה יקרה כאשר משכורתו תגיע אל הסף שבו יהיה שווה לפטרו ולהעסיק במקומו שניים/שלושה בוגרי "במחנה" או גלי צה"ל? אלא שמנכ"ל אגודת העיתונאים, כמו גם אחרוני העיתונאים וגם כמה פוליטיקאים – כל אלה יחד וכולם כאחד – מבינים כי העסק אבוד. העיתונאים כבר מזמן הרימו ידיים. הם לא היו מאורגנים ואט אט, בעקבות חזונו הגלוי של שוקן, הידרדרו למעמד של משרתי אדונים, כאלה ששכרם הנמוך מאלץ אותם להיזהר זהירות רצינית מבעלי הכוח או לחילופין לעסוק (אם נותנים להם) בפרנסות נוספות (חלטורות בלשונם) כדי לפרנס וכדי לבטח את עתידם. העיתונות הפכה למקצוע לאנשים צעירים, חלטורה למתחילים. היא עוד אחת מהמלאכות כמו מלצרות, שמירה. אלה עיתונאי קבלן.העיתונאים הצעירים ניחנים בתכונות הנדרשות כיום במקצוע: שאפתנות, ידיעה חלקית ומודחקת מראש שמדובר בריצה למרחקים קצרים וחוסר נאמנות. לא משחקים יותר למען הסמל כי אין סמל. רבים מהם משמשים בדרנים לעת מצוא, דווחים שטחיים ובעיקר בעלי כושר הישרדות. רבים מהם יקפצו מסירה זו לסירה האחרת, ישחו זמן קצר בביצה העיתונאית וינסו להטיל עוגן במספר כלי תקשורת כדי לפרנס את עצמם או להגדיל את כושר השרידות שלהם. רבים מהם (ובצדק מבחינתם) יקשרו קשרים הדוקים עם בעלי עסקים כדי לעבוד בשירותם בבוא יום (הפיטורין או בלשונם: השחיקה) כדוברים או כיועצים אסטרטגיים. עיתונאי שיודע כי אורך חייו הוא שנה עד חמש שנים וכי אין טעם להשקיע יותר מכך משום שבלאו הכי "ייזרק", ישקיע מרץ מסוים (אם לא רב) בפריסת רשת הקשרים הכלכלית שתחסן אותו בעתיד (היינו, בעל הון שאותו יכיר, אותו ישרת במהלך עבודתו בעיתון ובעתיד יעבוד אצלו). נכון, יש גם עיתונאים בכירים וותיקים (שאפילו זוכים, מדי פעם, בפרס ישראל) אבל אלה הם המעטים. רוב העוסקים ב"תעשייה", כך נקרא היום עולם העיתונות, הם צעירים רעבים, רעבים בעיקר לפרסום מיידי, לכבוד אקראי ולגלישה מהירה אל נבכי העבדות העיתונאית (שיש בה פרסום מפרגן ומסמם לצד הילה תקשורתית). רבות הן נשים המשולמות גם כך שכר נמוך. הן מפיקות, הן ציידות אייטמים בתוכניות והן מחלטרות ואינן קוראות נכון את המפה התעסוקתית הצפויה להן בהמשך הדרך. רובן לא שלי יחימוביץ וגם לא יהיו. גם היא יודעת זאת.המהפכה שתעבור העיתונות הישראלית בשנה הקרובה בדמות הכנסת חינמונים נוספים לשוק בחסות מו"לים אמריקאים תזעזע עוד יותר את אמות הסיפין של איי האיכות העיתונאית, כמו עיתון "הארץ" מבית מדרשו של שוקן. אפשר לברך כמובן על היוזמה של הגדלת שוק העבודה של העיתונאים ואולם הפצת עיתוני-חינם מדרדרת עוד יותר את המוצר העיתונאי בעיני קוראו והופכת אותו לזול ולמוצר לוואי שאין לו חשיבות ציבורית.

תהליך רידוד עבודתם של העיתונאים בארץ ובעולם משפיע גם על הצהבת העיתונים. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, נפרד ממשרתו בנאום שנשא לפני ועידת "רויטרס" בלונדון ("הארץ", 29.6.2007) ושם תקף קשות את העיתונות. דבריו על העיתונות הבריטית שהצהיבה נכונים גם לגבי העיתונות הישראלית. הוא הצביע על חמש תוצאות של תהליך זה: שערורייה או מחלוקת מביסות בקלות את הדיווח הרגיל, התקפה על מניע משפיעה יותר מהתקפה על שיקול דעת, כלי התקשורת מתנהגים כמו חיות פרא, הקורעים לגזרים את בני האדם והמוניטין שלהם, פרשנות של החדשות חשובה לפחות אם לא יותר מאשר הדיווח עליהן ובלבול בין חדשות לפרשנות. "התוצאה הסופית של כל זה היא שנדיר למצוא היום באיזון בכלי התקשורת", אמר בלייר, "דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים – הכל בשחור לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקים נכשלים. התפישה הזאת זרה לרבים בתקשורת היום. יש רק ניצחון או אסון, כל בעיה היא משבר, עיכוב הוא סחבת, ביקורת היא התקפה פראית". דבריו של בלייר על התקשורת הבריטית נוגעים כמובן גם לעיתונות מעבר לאי שבו הוא מתגורר. בסיום דבריו דיבר על החשיבות של השידור הציבורי, של האיזון, של האיפוק והריסון. בישראל הדבר בולט למשל בירידת כוחה העיתונאי של רשות השידור. גם שוקן דיבר על כך בדבריו. אלא שהוא ניצל את הדוגמא הרעה של רשות השידור המקרטעת כדי לשלול את החוזים האישיים. אכן, רשות השידור הישראלית היא היום כישלון קולוסאלי, בעיקר בגלל סיבה אחת: היעדר מנהיגות פוליטית אשר תחליט החלטה אמיצה אחת: לסגור את הרשות, לנסח לה חזון חדש שיאמר כי אל לה לשדר תוכניות בידור זולות ועליה להיות אלטרנטיבה איכותית תחת השידור הציבורי ותמיכתו וכמובן אז לפתוח אותה מחדש. דו"חות שנכתבו במהלך השנים אודות הרשות דורשים לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש, באופן שיאפשר התמודדות עם צרכים של חדר חדשות מתקדם, מהיר וגמיש והגדרות מחייבות של תמיכה ציבורית. רשות השידור זועקת היום לרפורמה הדרגתית שתאפשר לה להפוך לאי בטוח של אמינות עיתונאית, מחויבות לציבור וקידום העשייה החדשותית נטולת הברק ובעלת עומק ואיכות. כן, איכות.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל