אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משה קצב ו-חיים רמון: תמונות של השפלה, ניצחון, אבלות והאשמה בעיתונות הכתובה


מתן אהרוני's picture

בימים אלה, כשעדיין מהדהדים הדברים החמורים שהטיח הנשיא הנבצר, משה קצב, בתקשורת "העוינת", התקשורת, שלדעתו גזרה את דינו הרבה לפני שהמעשים האיומים שמיוחסים לו הוצגו לפני שופטים, ראוי להתבונן לעומק ובביקורתיות בתמונות שסיפקה התקשורת, ובמקרה זה העיתונות הכתובה, במקרה של משה קצב ושל חיים רמון, כדי לשאול האם יש אמת בדברים? האם התקשורת מצודדת בצד אחד ובאותו אופן היא מציגה את הדברים? ואם אחדד יותר את השאלות, שבהן אטפל כאן – יש לשאול כיצד העיתונות מייצגת את העומדים למשפט? כיצד הם מיוצגים מאחורי התמונות שמפורסמות? האם לתמונות יש דעות ופרשנויות משלהן?

לעומת התפישה המקובלת ולעומת ההאשמות שהטיח קצב בתקשורת, הדבר שיש להתייחס אליו כפל כפליים הן התמונות שפורסמו בעיתונות הפופולארית הכתובה. קצב התייחס לעיתונאים ספציפיים, לערוצים שונים ולאירועים שבהם נבצר מלהיות מוזמן, אך שכח להתייחס לתמונות שמייצגות את המקרה שלו. במאמר זה אתייחס אל התמונות שמתייחסות למקרה שלו של חיים רמון. התמונות, שנתפשות בקרב הציבור כשקולות, אובייקטיביות, אשר מספקות מידע על אותו הרגע בלי פרשנות והבעת דעה, מתגלות במקרה זה כלא בהכרח אובייקטיביות, אלא היפך הוא נכון- אלו תמונות מאשימות, משפילות וגם אבלות על מה שטרם נקבע חד-משמעית. את אותן תמונות, שפורסמו בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו-"מעריב" באותם ימים, בהם הפרשיות היו בשיאן, מסוף חודש ינואר 2007 ותחילת פברואר 2007, אציג ואנתח במאמר זה בכמה מילים כדי לחשוף את כוחן, את היותן יותר מתמונות אובייקטיביות שמספקות רק ממידע – הן מביעות דעה נחרצת וברורה. הן מפרשות אירועים, מחזקות רעיונות מסוימים ומתעלמות מאחרים. כמו במקרה של תפיסת האנס בני סלע, שבו התקשורת, כמו גם המשטרה, חיכו לרגע שבו יוכלו לספק את תמונת ההשפלה, תמונה שמייצגת את הניצחון של המדינה, של ניצחון הצדק על הרשע והלא מוסרי, גם במקרה של משה קצב וחיים רמון העיתונות סיפקה את "תמונות הניצחון", שהן גם "תמונות ההשפלה", כשבמקרה של קצב, עדיין לא הוכחה אשמתו ולכן הוא, לפחות לעכשיו, עדיין חף מפשע. העיתונים גם הוסיפו והציגו את תמונות של "חמלה ואבלות", כשבמקרים מסוימים הן מהוות גם "תמונות אשמה". התמונות שמספקת העיתונות הכתובה הן, לרוב, ובעיקר במוספי סוף השבוע, תמונות שעברו סלקציה מתוך קורפוס רחב. בתמונות הנבחרות מושקעת הרבה עבודה ומחשבה, הרבה עריכה, ריטוש ומניפולציה, הן מצד העיתונאים והן מצד עורכי התמונות שמעסיקים העיתונים. המשפט, שהפך כבר לקלישאה, "תמונה אחת שווה אלף מילים", הוא נכון ומדויק גם במקרה שלנו – בתמונות שהציגו את רמון וקצב: כשישנה תמונה "טובה", מספיק להציגה כדי לומר הרבה דברים, שגם כתבים ראויים וטובים לא יצליחו להביע במאות ובאלפי מילים. דברים אלו בתמונות שאציג היו לרוב חד-צדדיים ובעיקר מאשימים. עליהן אין הרבה מה לומר, כיוון שהן כבר מספקות את תשובה לשאלתי האם הן מאוזנות ואובייקטיביות – הן מאוד מגמתיות. תמונות מאשימות וחד צדדיות פורסמו על ידי העיתונות הכתובה בשבועות האחרונים כדי להביע דעה, כדי להבהיר ולהסביר את החדשות ועל ההתפתחויות במקרה של רמון וקצב, וכדי לגרום לצופים להבין היכן הם צריכים לעמוד ועל מה לחשוב, אך הבעיה היא שמדובר על צד אחד במשוואה, כיוון שזוהי כוחה (המוסווה) של התמונה – היא איננה תמימה. היא לא מספקת רק פריים אחד אובייקטיבי ממציאות החיים, אלא אותו פריים נבחר בקפידה, מעוצב ונערך גם בתנאים לא אידיאליים (לא בסטודיו וללא אישור ושיתוף פעולה עם המצולם) ובלי היכולת הפיזית לשלוט ולביים את המצולם. בתמונות יש גם כוח מאגי ועוד נקודות נסתרות מבעד ל-"סטודיום" – למה שמובן וגלוי בתמונה, כמו ה-"פונקטום", הדקירה שיוצרת התמונה בנקודה מסוימות שלה, כפי שכבר הצגתי ב-תמונות המלחמה המדהימות שסיפקה המלחמה בחיזבאללה, בזכות המושגים של רולאן בארת´ (בספרו "מחשבות על הצילום") על התמונות. ולעניינינו, אתחיל בתמונות שפורסמו לאחר הכרזת השופטים בעניין משפטו של חיים רמון, לאחר שנקבע כי הוא אשם בביצוע מעשה מגונה. במקרה זה התקשורת, ולעניינינו, העיתונות הכתובה, לא הכריעה את המשפט וגזרה את דינו של רמון לפני דבר השופטים, כפי שהיא עושה במקרה של קצב, כפי שאציג מיד, אך מעניין לראות את כוחה של התמונה, את המניפולציה שהיא מסוגלת ליצור, איך היא מביעה דברים שלעיתים לא ניתן לומר במילים. במקרה של חיים רמון, התמונות בעיתונים היו תמונות של ניצחון – ניצחון הציבור על האדם שפשע, האשם במעשים המגונים.

העיתונות הביעה את דעתה, כששמחה לשמוע את גזר הדין כנגד שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, על האשמתו בדין. הדבר הוצג והומחש היטב בתמונת השער שסיפק עיתון "מעריב" (צילום ע"י רויטרס). בתמונה הכוחנית והדרמטית, נראית "יד מאשימה" בקדמת הפריים, בצידו הימני, אשר מכוונת לפינה השנייה של הפריים, בעזרת אצבע אחת שמושטת קדימה. אותה יד עם אצבע מאשימה מייצגת את יד השופט, אשר גוזר את דינו של רמון לאשמה. הכותרת הגדולה עוזרת בהבנה זו - האצבע מצביעה על הכותרת הגדולה שמייצגת את עמדת השופטים - "פה אחד". אחריה, בפינת הפריים הימני ומתחתיה רמון נראה קטן יותר, יושב על כס הנאשמים ומשפיל את ראשו, כמקבל בהכנעה את גזר דינו. תמונה זו היא תמונה שמשפילה את רמון כדי להציג את "הניצחון" של הציבור נגד "האיש הרע". בתמונה זו נעשתה, מלבד הצילום המבריק, גם עריכה מעניינת שנועדה כדי לספק את הדרמה הגדולה ואת ההשפלה שקיימת במקרה זה. לעומתה, ובאופן שקשור אליה, מעניין למצוא בהמשך אותו עיתון, בעמוד 7, תמונה דומה רק מזווית אחרת, החושפת את המניפולציה שנעשתה - בתמונה שחושפת מאיפה צולמה התמונה שלעיל עם האצבע המאשימה, המצביעה הצידה. הפעם זו תמונה פחות טובה (של הצלם אריק סולטן) שלא נערכה כראוי. בתמונה זו נראה כי הצלם, שמצלם הפעם מצד שמאל של רמון, היושב על כס הנאשמים,ננזף על ידי שוטר ואחראי מטעם בית המשפט, אשר מצביעים באצבע מאשימה וכועסת על הצלם שעלה לכס השיפוט – למקום מושבם של השופטים כדי לצלם את רמון בזווית נמוכה, מושפל, ואת הצילום מזווית ונקודת המבט של השופטים, ששפטו אותו לאשמה. במקרה זה, נחשפת הכוונה והבימוי של הצלם, שרצה ליצור תמונה שופטת ומנצחת נוספת – של רמון מושפל, של עמדה של עליונות לעומתו, עמדה שלנו, הקוראים, ששופטים אותו ממעל. כוחה של אותה תמונה מתמוסס כיוון שסביב רמון נראית ההמולה ועדר הצלמים והעיתונאים שמקיפים אותו, חסר ישע, קטן מול ההמון שדורש "להביא" את התמונה המושלמת של האשמה וניצחון - תמונה שבסוף סיפק צלם מטעם רויטרס, שהיה אחד מאותו המון, אשר עמד מול רמון וקלט בפריים את היד של השוטר נוזפת בצלם אריק סולטן, אשר בתמונה הקודמתנתפשת כידו של שופט שמאשים ושולח לכלא את רמון. ב-"המגזין" של עיתון "מעריב" (1.2.2007) התמונה מעט שונה – במקרה זה מוצגת תמונה אמביוולנטית - ספק השפלה, ספק רחומה ואבלה (צילום של חן גלילי), למרות שהיא נוטה יותר לכיוון של תמונת אבלות ורחמים. בתמונה זו (של חן גלילי) רמון נראה עומד בדוכן הנאשמים, ידיו נאחזות בקצוות השולחן, מכונס בתוך עצמו, מתבונן הצידה במבט של כניעה ורוח נפולה. רמון מוצג בתמונה זו כאדם מסכן, שאולי ואפשר גם לרחם עליו. התמונה מצולמת מגובה עינו ללא נקודת מבט של עליונות ושל השפלה, אך גם לא של האדרה, אלא של אדם שנתפש בצערו, בהשפלתו, במבוכתו ובאשמתו. מסביבו כל ההמולה נמחקה/נערכה מהתמונה והוא נותר לבדו. סביבו מסגרת שחורה, אשר מקנה לתמונה תחושה כאילו זוהי תמונת אבלות, שמבשרת על מותו (הסמלי) מהחיים הפוליטיים, כפי שהכותרת רומזת "חתום בנשיקה". לעומת התמונות של רמון, שפורסמו לאחר הרשעתו, לאחר שנמצא אשם במעשה מגונה, התמונות של הנשיא הנבצר, משה קצב, שפורסמו לאחר ההחלטה של מזוז להגיש נגדו כתב אישום ולאחר מסיבת העיתונאים שערך, שבו תקף את התקשורת, את המתלוננות, את היועץ המשפטי ואת מי לא, הן תמונות של האשמה ושל השפלה אך ישנה גם תמונת אבלות ורחמים, כמו במקרה של רמון, רק היא מוצגת הרבה לפני תחילת המשפט והרבה לפני גזר הדין, שאותו כבר קבעו תמונות העיתונות הכתובה- אבלות על אשמה שטרם נקבעה. התמונה שפתחה את שערי מוספי השבת של העיתונים "ידיעות אחרונות" ו-"מעריב" הייתה מאוד דומה – תמונתו של קצב הרשמית,בלשכתו מאחורי דגל ישראל ממוסגרתושבורה.

תמונה זו היא תמונת ההשפלה. הנשיא, סמל המדינה, מוצג בשתי התמונות של שני העיתונים מאחורי שברי זכוכיות במקום להיות מואדר מאחורי המסגרת והדגל, תלוי בגאווה ובכבוד בחדרי מוסדות המדינה (תמונותיהם של יהודה לחיאני ב"מעריב" ושל תומריקו ב"ידיעות אחרונות"). התמונה, שבוימה בצורה מאוד דומה בשני העיתונים הגדולים במדינה, מייצגת את המצב שנוצר- את השבר שקיים בבית הנשיא, אך היא גם מהווה תמונה של אשמה- השבר מעיד על יותר מהתקדים שנוצר בישראל ביחס למוסד הנשיאות (בפעם הראשונה נשא מכהן מואשם בהאשמות כה חמורות, שבראשם אונס) – השבר של התמונה (אחת התמונות מציגה בקלוז אפ את שברי הזכוכית של התמונה הרשמיתוהשנייה מציגה זאת בלונג שוט - נראית תמונת הנשיא נפולה מקיר ושבורה) מרמז על האשמה שקיימת בתמונה – הנשיא אשם ולכן התמונה שבורה – על פיה, מובן כי בבית הנשיא נמצא כבר האשם שפגע במוסד זה, זה שאינו יכול עוד להשתכן בו, ולכן התמונה המכובדת נזרקת ממקום מושבה המקורי, ממקום של כבוד. בנוסף, הנשיא שמוצג בה נותר כלוא מאחורי זכוכיות מנופצות, שמרמזות על הסורגים שעומדים לבוא בעוד זמן מה. כלומר, על פי התמונה, קצב כבר נמצא אשם – הוא לא זכאי להיות תלוי מעל ראשיהם של עובדי מדינה מסורים. לעומתה, כמו במקרה של רמון, נוסף לתמונה הדרמטית, המאשימה והמשפילה, בהמשך העיתון מוצגת במוסף לשבת של עיתון "ידיעות אחרונות" תמונה רחומה ואבלה (של עמית שאבי): קצב נראה יושב על כיסאו, כנראה בלשכתו, כשהוא מכונס בתוך עצמו. הוא נושך שפתיים בהבעה שמייצגת את הבנתו לחומרת מצבו ומעשיו ואולי אף עורך חשבון נפש עם עצמו, שבו הוא מתחרט על המעשים, שעדיין לא הוכחו שעשה, שבינתיים, יש לזכור, נמצאים רק בסטאטוס של מעשים שמיוחסים לו. אך אם כבר נהיינו מבולבלים, כואבים את כאבו ולפתע גם לא בטוחים לגבי אשמתו, תמונת האשמה הוצגה בצורה מגמתית ומניפולטיבית, אשר מאשימה ואף גוזרת את דינו של קצב לפני הבאתו למשפט צדק – במוסף השבת של "מעריב" הוצגה תמונת ארכיון של שלמה מוסקוביץ, שעליה באמת אין מה לומר, כיוון שהיא מייצגת יותר מאלף מילים – זוהי תמונה שצולמה מזמן, כנראה באיזה מפעל תעשיה שבו ביקר קצב, שבו נדרש ללבוש מדים חומים לשם הגנה (כנראה כור או משהו דומה). הוא מצולם כשהוא מדבר בטלפון ציבורי. אך מתוך תמונה זו קצב נראה כאסיר שעורך את שיחתו היומית. בזכות המדים, תא הטלפון הציבורי וצבעי השחור לבן של התמונה, ישנה התחושה כי קצב בכלא. תמונה זו גורמת להפנמה אצל הקוראים, אשר למדים היכן צריך קצב לבלות את השנים הבאות בחייו, כפי שהתמונה מעידה וכפי שהכותרת של התמונה מציגה זאת: "בינתיים, רק נבצרות זמנית". כלומר, בקרוב הוא ישב בכלא הצפוי, כיאה לאדם שהעיתונות (התמונה) כבר מצאה אותו אשם. לכן, עלינו, הקוראים והצופים, לא להיות אדישים לתמונות. אליהן אסור לנו להתייחס כמייצגות מציאות, אלא יש לתהות על המניפולציות שנעשות בעזרת התמונות, לשאול על המניעים שהביאו את התצלום להיראות כפי שהוא, לשאול מדוע התמונה מציגה את נקודת המבט הספציפית הזו, את הצבעים הללו, את התפאורה הזו, כיוון ששאלות אלו יהפכו אותנו ליותר מעורבים במתרחש בחיים הפוליטיים ולא נהיה נמענים פסיביים שמפנימים את הרעיונות והדעות של אחרים, כפי שעשו העיתונים במקרה של חיים רמון ומשה קצב – תמונות שהאשימו וגזרו את דינם מראש של העומדים לדין או הביעו שמחה לאיד.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני